אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בהיסטוריה

14.10.2002

החומר המסוכם

- הלניזם: התקופה, הסבר התופעה וביטוייה.

- התיוונות: הסבר התופעה וביטוייה ביהודה בימי שלטון בית סלווקוס עד לגזרות הבית.

- המניעים להתיוונות ביהודה והמאבק על השלטון בירושלים

- הכהן הגדול: תפקידו ומעמדו, מאורע היסטורי שקשור בו.

- גזרות הדת: מי גזר אותן, מדוע ותוכן הגזרות.

- דפוסי התגובה בציבור היהודי לגזרות.

- "החקרא": מיקומו ומשמעותו לסלווקים וליהודים.

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בהיסטוריה

הלניזם

הגדרה כללית

הלניזם הינו שם כללי לתרבות יוון מימי אלכסנדר מוקדון (מאה 4 לפנה"ס) ועד שנת 14 לספירה. התרבות ההלניסטית הינה מיזוג בין תרבויות יוון והמזרח. היא הופצה ע"י השליטים היוונים כדי להביא לאחידות בממלכה וחזק את נאמנות התושבים לשליט, בכדי למנוע מרידות.

ביטוייה העיקריים של ההלניזם היו השפה היוונית ששולבו בה ביטויים משפות המזרח, "הפוליס" היוונית שהוכנסה לממלכה, האלהת השליט, טיפוח תרבות הגוף (ספורט) ודת פלורליסטית (דת שליברלית בנוגע לדעות אחרים).

על התופעה

באזורים שכבש אלכסנדר מוקדון היו נהוגות תרבויות רבות. בכדי לאחד את ממלכתו, נוצרה תרבות חדשה בשם "התרבות ההלניסטית" שלמעשה הייתה התרבות היוונית שהוכנסו בה שינויים בתחומים כמו – שפה, דת ועוד. בצורה זו, כל אחד יכול היה להשתייך לתרבות זו ולא נכפו עליו כללים חדשים – כך הממלכה אוחדה ולא היו מרידות בשליט.

מספר ביטויים של התרבות ההלניסטית

שפה:

השפה שהייתה נהוגה בתרבות זו הייתה שפת הקוינה שהיא שילוב של השפה היוונית עם השפות המזרחיות (בבלית, עברית וכו'). כולם השתמשו בשפה זו כדי לתקשר עם הסביבה (למשל בתחום המסחר) וזו הייתה השפה המדוברת באזור.

דת:

למעגל האלים היוונים הוכנסו גם האלים המקומיים. האמונה דגלה בכך שכל אל שולט באזור מסוים, ולכן לא הייתה בעיה לקבל לאמונה אלים נוספים ששולטים על מקומות אחרים. הדבר הקשה על היהודים מכיוון שהם האמינו כי אלוהים שולט בכל העולם.

תרבות:

התרבות ההלניסטית התבססה בעיקרה על מנהגי תרבות יוון שכללו עשייה מוגברת בספורט, סגנון בנייה יווני, סגנון לבוש יוונית ועוד.

הפוליס ההלניסטית:

- הפוליס (עיר-מדינה) הינה נציגות של המלך בכל רחבי הממלכה. הפוליס נבנו בדרכים מרכזיות והמסחר עבר דרכן. לפוליס הייתה עדיפות כלכלית על הערים הרגילות. יתרונותיה העיקריים של הפוליס היוונית היו: קשר כלכלי בין כל ערי הפוליס, עדיפות במקרה של מחסור, גיבוש הממלכה, מוסדות ציבור (גימנסיון, אצטדיון, אמפיתיאטרון ועוד) מועילים שהיו בכל פוליס.

ביטויים נוספים:

- אלכסנדר מוקדון אימץ מנהגים מזרחיים כמו השתחוות לשליט והשוואתו לאל.

- בתרבות החדשה, בדומה לתרבות היוונית – היה ליברליזם וחופש דת. לכולם היה חופש מוחלט להחליט במה להאמין ולא כפו עליהם את המנהגים החדשים.

- במקום מנהג הקרבת הקורבנות – הייתה התפילה. בית הכנסת היווה תחליף לבית המקדש במקומות מסוימים בממלכה.

התיוונות

הגדרה כללית

התיוונות הינו תהליך איטי וממושך של קבלת התרבות היוונית ע"י היהודים. התהליך פעל בעיקר בערי הפוליס ובקרב השכבות העליונות בעם בתקופת שלטון בית סלווקוס בארץ-ישראל. בשנת 200 לפנה"ס כבש אנטיוכוס ה-3 מבית סלווקוס את ארץ ישראל, היהודים זכו אומנם לחופש דת, אך ההתיוונות בקרבם עלתה מכיוון שבכדי לזכות למעמד גבוה, היה עליהם להתיוון. הזכייה במעמד הגבוה הקנתה להם זכויות יתר פוליטיות וכלכליות.

ביטויה העיקריים של ההתיוונות היו בקבלת השפה היוונית בקרב היהודים, קבלת התרבות החדשה, סגנון בנייה, נתינת שמות יווניים לילדים, שליחת הילדים היהודים לבתי-הספר היוונים (גימנסיון ופיביון).

המניעים להתיוונות בקרב היהודים

- השפעה של הפוליס ההלניסטית: מכיוון שחלק מהיהודים קיימו קשר יומיומי עם היוונים (סוחרים, גובי מיסים, ממשלה, חיילים), הם היו צריכים לאמץ לעצמם מרכיבים של התרבות ההלניסטית – לשון, לבוש, שפה, סגנונות בנייה, מנהגים ועוד.

- הגורם הפוליטי: השלטון עודד את ההתיוונות במטרה לצור אחידות תרבותית לכל תושבי האימפריה ובכדי למנוע מרידות. בנוסף לכך, לתושבים בעלי אזרחות יוונית היו יתרונות במישור הכלכלי והפוליטי.

- תועלת אישית למעמד הגבוה: כתוצאה מההתיוונות זכו המתיוונים לקידום במעמדם האישי, קבלת אזרחות של הפוליס, קבלת רישיונות לקביעת מיסים בשם המלך ורישיונות מסחר.

השפעות וביטוים של ההתיוונות

השפעתה העיקרית של ההתיוונות הייתה בחלוקת החברה היהודית לשתי קבוצות – המתנגדים והמתיוונים.

המתנגדים

כללו את ההנהגה הרוחנית-דתית של היהודים, הסופרים שפירשו ת התורה, החסידים שהקפידו על מילוי מצוותיה וכן פשוטי העם העניים שלא היה להם קשר עם היוונים. כל אלה התנגדו לחדירתה של התרבות היוונית לחברה היהודית ודרשו את המשך קיום "חוקי האבות" באופן מלא ללא שינוי.

המתיוונים

המתיוונים היו שייכים למעמד הגבוה החילוני: סוחרים, בעלי קרקעות, עשירים ועוד. בקרב האצולה הדתית (כהנים גדולים) היו קשרים "מועילים" עם השלטון והייתה נטייה להתיוונות. המתיוונים נחלקו לשתי קבוצות, הקיצוניים והמתונים:

המתונים: קיבלו עליהם את התרבות היוונית אך לא את הדת. הם קלטו השפעות השפה, בתרבות ובסגנון הבנייה. נתנו לילדיהם שמות יוונים, ראו תיאטרון, שלחו את ילדיהם לבתי ספר יוונים (גימנסיון ופיביון).

הקיצוניים: קיבלו עליהם את הדת והתרבות היוונית. בנוסף לכל מה שעשו המתונים, הם אימצו גם אמנות יוונית, השתתפו בפולחן היווני ונישאו בנישואי תערובת.

המאבק על השלטון בירושלים

רקע

המתיוונים הקיצונים שאפו להפוך את ירושלים לפוליס יוונית ולצבור כוח פוליטי. בראש המתיוונים הקיצונים בירושלים עמד שמעון ממשפחת בילגה (משפחת כהנים) משרת הכהן הגדול נהגה לעבור בירושה מאב לבן, תמיד במשפחת בית צדוק (צאצאי אהרון). חוניו ה-3 מבית צדוק היה הכהן בימים אלו.

המאבק על השלטון בירושלים

להלן פירוט המאבק בירושלים. המאבק רשום בסדר כרונולוגי, מהדבר שקרה קודם עד למה שקרה בסוף.

1. שמעון ממשפחת בילגה שימש כנגיד בית-המקדש (האחראי על הכספים) וביקש מחוניו ה-3, הכהן הגדול למנות אותו לתפקיד האחראי על השווקים (ביוונית – "אגרונימוס"). תפקיד זה הבטיח לשמעון הכנסה נאה ולכן רצה אותו. חוניו סירב לבקשתו של שמעון.
2. לאחר שחוניו סירב, פנה שמעון למושל היווני של האזור – אפולוניוס והבטיח למלך, אנטיוכוס השלישי, מאוצרות בית המקדש אם ימנה את יאסון, אחיו של חוניו (שהיה מתיוון קיצוני) לכהן הגדול.
3. אנטיוכוס ה-3 הסכים ומינה את יאסון לכהן הגדול במקומו של חוניו ה-3. בצעד תקדימי זה, נפגע מעמד משרת הכהן הגדול ובמקום שמשרה זו תישאר משרה שמייצגת את המנהיגות הרוחנית של העם היהודי, היא הפכה ל"משרה נוספת" בממשל היווני שניתן לקנות אותה בכסף. בתגובה לפיטוריו, חנויו נוסע למלך הסלווקי כדי לנסות ולהשיג שוב את משרתו, אך בדיוק המלך מת ובמקומו מתמנה אנטיוכוס ה-4, אנטיוכוס אפיפנס.
4. יאסון נמצא במשרת הכהן הגדול במשך 3 שנים והמתיוונים הקיצוניים מתאכזבים מתיפקודו ומציעים לאנטיוכוס ה-4 כסף רב יותר בכדי למנות כהן חדש.
5. אנטיוכוס ממנה את מנלאוס, אחיו של שמעון בילגה לתפקיד הכהן הגדול. זאת למרות שאין לו זכות להיות כהן גדול. מנלאוס פגע במסורת, חילל את בית המקדש ופגע ברגשות העם.
6. 169 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע למצרים ולמרות הצלחתו שם הוא נאלץ לסגת ע"י רומי שהופכת בהדרגה לממלכה החזקה באזור. בדרכו חזרה הוא עובר בירושלים ובוזז את אוצרות בית המקדש (ביניהם גם מנורת הזהב).
7. 168 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע נוסף למצרים ובארץ ישראל מתפשטת שמועה שהוא נהרג. בתגובה פורצות מהומות בירושלים נגד מנלאוס והוא מודח ע"י העם. יאסון חוזר לירושלים ומעוניין לחזור למשרת הכהן הגדול, אך העם אינו מסכים והמתנגדים משתלטים על השלטון ולא ממנים כהן החדש.
8. השמועה על מותו של אנטיוכוס מתבררת כשמועת שווא, אנטיוכוס חוזר לירושלים מתוסכל ומושפל ומדכא את המהומות בצורה אכזרית, הורג את מתנגדי מנלאוס ומחזיר אותו לתפקיד הכהן הגדול. שר הצבא, אפולוניוס בונה בעיר מצודה בשם "חקרא" (פירוט בהמשך) וכמון כן מנפץ את חומות ירושלים ומיישב אותה בזרים שמביאים איתם פולחן זר, מגרש מהעיר יהודים רבים כדי לפנות מקום לזרים.
9. 167 לפנה"ס - חודשיים לאחר המהומות, מטיל אנטיוכוס על היהודים גזרות שמטרתן הייתה להשמיד את העם היהודי – גזרות השמד.

השינויים שהביא איתו יאסון בתקופת כהונתו (כהרחבה לסעיף 4 במאבק על הכהונה בירושלים)

1. יאסון הפך את ירושלים לפוליס יוונית בשם אנטיוכיה. את תושביה העשירים והמתיוונים רשם כאזרחי העיר ושאר העם (שהיווה את הרוב) איבד את מעמדו ואת קרקעותיו. מעשה זה יצר הפרדה מעמדית ברורה בעם היהודי כיוון שלאזרחים שלא קיבלו אזרחות יוונית לא הייתה זכות בחירה, זכות לחינוך וזכויות נוספות ואילו לתושבים שכן קיבלו אזרחות, היו כל הזכויות הללו.
2. שלטונו של יאסון הציב כתנאי את החינוך היווני ואימוץ המנהגים היוונים על מנת לקבל אזרחות יוונית. בכך גרם יאסון להאצת תהליך ההתיוונות. בנוסף, יאסון הידק את קשריה הכלכליים של ירושלים עם ערי פוליס אחרות וכך נתן גישה ליותר מתיוונים לירושלים.
3. למעשה, יאסון ביטל את "חוקי האבות", כלומר, את העליונות שהייתה לחוקי התורה על פני החוק היווני, עליונות שקיבלה אישור רשמי מהמלך הסלווקי, אנטיוכוס ה-3. עם הפיכתה של ירושלים לפוליס, הופכים חוקי האבות לכפופים להחלטות "חבר האזרחים" (דמוס), וזאת בניגוד לתפיסה היהודית לכך שחוקי המוסר עליונים ונצחיים ואינם קשורים להווה מסוים או מושפעים מנסיבות מקומיות וזמניות.

יאסון ביצע למעשה רפורמה תרבותית ולא דתית. הוא פעל כמתיוון מתון ולא פגע במצוות הדת. העבודה בבית המקדש המשיכה להתנהל כרגיל, ללא שינוי, אך מעמדו של בית המקדש נפגע וממוסד דתי, הפך בית המקדש למוסד ציבורי שכפוף להחלטות "חבר האזרחים".

הכהן הגדול

עובדות אודות תפקידו ומעמדו של הכהן הגדול

- הכהן הגדול בתקופת שלטון בית סלווקוס היה ממשפחת הכהונה הגדולה – משפחת בית-צדוק.

- הכהן מקבל את תפקידו לכל חייו. כהן גדול חדש ימונה אחריו רק לאחר מותו והוא (פרט למקרים שבהם ישנה מגבלה על הכהן מלתפקד).

- תפקיד הכהונה עובר בירושה מאב לבן.

- לכהן הגדול סמכויות רבות. בראש ובראשונה הוא מנהיג את העם מבחינה דתית. הכהן הגדול עומד בראש בית המקדש ומחליט על מינויי התפקידים בו.

- הכהן הגדול מקבל כספים במסגרת כספי התרומות שנתרמות לבית המקדש.

- הכהן הגדול נחשב גם כמנהיג מדיני, הוא דאג לצורכי בית המקדש ולצורכי ירושלים וביצורה. הוא עמד בראש מועצת הזקנים והיה אחראי על גביית המסים לשלטונות וייצג את האומה בפני השלטונות.

- השלטון הסלווקי ראה בכהן הגדול כ"ראש היהודים" ונציגם הרשמי.

אירועים היסטוריים הקשורים בכהן הגדול

סיפור המאבק על השלטון בירושלים הוא למעשה סיפור היסטורי המתקשר לכהן הגדול. ניתן לפרט ולהזכיר סיפורים כמו:

- מנלאוס בזז את אוצרות בית המקדש על מנת לשלם לאנטיוכוס ה-4 סכומי כסף גבוהים בתמורה לכהונה.

- שמעון ממשפחת בילגה שילם מאוצרות בית המקדש לאנטיוכוס ה-3 על מנת שימנה את יאסון, אחיו של חוניו ה-3, לתפקיד הכהן הגדול.

גזרות השמד של אנטיוכוס ה-4 (167 לפנה"ס)

מטרת גזרות השמד שגזר אנטיוכוס ה-4 על העם היהודי ביהודה הייתה להשמיד את העם היהודי.

תוכן גזרות השמד של אנטיוכוס ה-4

1. איסור על קיום מצוות התורה. במיוחד הוטל איסור על מצוות המילה ושמירת השבת.
2. המזבח חולל והוקם עליו פסל אלילי לזאוס.
3. בכל ערי יהודה הוקמו מזבחות יוונים ושמו של בית המקדש נקרא "זאוס", ע"ש זאוס האולימפי.
4. היהודים נאלצו להשתתף בתהלוכות לכבוד דיוניסיוס.
5. ספרי תורה עלו באש.
6. נשים שמלו את ילדיהן הוצאו להורג.

הגורמים למתן הגזרות

התרבות ההלניסטית היא תרבות פלורליסטית (תרבות שסובלנית גלפי מגוון גדול של אמונות) ולכן לא מובן מדוע ניתנו הגזרות ליהודים.

אך בכל זאת, ישנן שתי סיבות אפשריות לנתינת הגזרות ע"י אנטיוכוס:

1. התנהגותם של תושבי ירושלים מסכנת את תוכניותיו של אנטיוכוס לחזק את הגבול הדרומי של הממלכה הסלווקית. אנטיוכוס רואה ביהודה "קבוצה לאומית קטנה" (היהודים) שחשיבותה באימפירה שלו היא שולית, אך למרות זאת, היא לא מפסיקה למרוד בו מסיבות לא ידועות (מבחינתו). לכן, אנטיוכוס מבין שבכדי לטפל ביהודים יש לעקור את הבעיה מהשורש והוא מניח ששורשי הבעיה טמונים באמונה היהודית שהייתה שונה לחלוטין מכל האמונות האחרות ובנוסף על כך – לא הייתה מובנת לאנטיוכוס ועל כן הוא מחליט לגזור על הדת היהודית.
2. יתכן שהמתיוונים הקיצוניים ביקשו מאנטיוכוס לגזור גזרות אלו על היהודים על מנת להפיק מכך יתרונות אישיים.

התגובה בציבור היהודי לגזרות השמד

בציבור היהודי ניתן היה להבחין בארבעה דפוסי תגובה עיקריים לגזרות השמד של אנטיוכוס:

1. קבלת הגזירה – עזיבת היהדות: רבים מן היהודים מקבלים את המציאות כפי שהיא, עוזבים את היהדות, נטמעים (מתערבבים) בחברה הנוכרית וחלקם אף עוזר לפקידי המלך לרדוף את היהודים.
2. התגוננות סבילה (פסיבית) – בריחה: רוב היהודים נשארו נאמנים ליהדות וחלקם ברח למדבר ולמערות. היהודים ברחו עם כל משפחותיהם ורכושם, המשיכו לקיים מצוות וציפו להתערבות אקטיבית של אלוהים.
3. התגוננות סבילה (פסיבית) – קידוש השם: קידוש השם היא למעשה המוכנות למות אך לא לעבור על מצוות הדת. סיפור ידוע של קידוש השם הוא סיפור חנה ו-7 בניה שעונו למוות בתגובה לכך שלא הסכימו לאכול חזיר. בסיפור זה משתקפת אמונה שהמלחמה בעם ישראל היא מלחמה באלוהי ישראל ואלוהים יעניש את המלך ובניו. לייסורים של מקדשי השם צמוד הרעיון שהם למעשה מכפרים במעשיהם על חטעי העם ויש כן גם אמונה בתחיית המתים. לרעיון קידוש השם צמוד רעיון הגאולה – לאחר הסבל, ממלכת הרשע תחרב, תקום ממלכת ה' וכל העמים מסביב יעבדו אותו. (חזון אחרית הימים)
4. התגוננות אקטיבית – מרד החשמונאים: מתתיהו הכהן המכונה "החשמונאי" הפך למנהיג של תנועה יוונית שהתנגדה ליוונים וארגנה מרד מזוין בהם, זאת לאחר שברח עם משפחתו מירושלים למודיעין ולאחר שרצח יהודי שזבח למלך ואת נציג המלך.

"החקרא"

"החקרא" הינה מצודה שבנה אפולוניוס, שר הצבא של אנטיוכוס, בירושלים במסגרת דיכוי המרד בירושלים לאחר שפרצה שמועת השווא על מותו של אנטיוכוס. מצודה זו קמה מול בית המקדש ושכן בה חייל מצב יווני שצפה על בית המקדש.

הדבר הרגיז מאוד את היהודים מכיוון שכעת ליוונים הייתה תצפית על כל המתרחש בבית המקדש ולא ניתן היה לנהל אורח חיים חופשי ונורמלי בבית המקדש. הדבר היה למעשה צעד תקדימי שבו היוונים חודרים לחייהם של היהודים, מבטלים להם את האוטונומיה שהייתה להם ומתגרים בהם.

בחקרא ישבו יוונים אך גם ישבו בה גם מתיוונים קיצוניים (יהודים). החקרא הייתה למעשה מושבה צבאית שהפכה לבסיס מתיוונים בלב ירושלים. משמעותה העיקרית לסלווקים הייתה שהקמת החקרא למעשה השלימה את תהליך הפיכתה של ירושלים לפוליס יוונית.

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – אוקטובר 2002

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il