אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן מסכם בהיסטוריה

9.12.2002 :: www.sikumim.co.il

החומר המסוכם – תקופת בית שני

תהליכי ההתיוונות ביהודה עד לגזרות אנטיוכוס

- המניעים להתיוונות ביהודה.

- ביטויי ההתיוונות ביהודה בימי שלטון בית סלווקוס עד לגזרות הדת.

- המאבק על הכהונה בירושלים.

- הרפורמות של יאסון הכהן הגדול.

גזרות אנטיוכוס

- גזרות אנטיוכוס והסיבות לגזירתן.

- דפוסי התגובה בציבור היהודי לגזרות.

מרד החשמונאים

- מספר סיבות לפרוץ מרד החשמונאים.

- הסיבות להצלחת יהודה המכבי בארבעת הקרבות הראשונים.

- הקרב באמאוס.

- הסיבות לתבוסתו של יהודה המכבי בקרב אלעשה.

- ההישגים של המרד בתקופת יהודה המכבי בתחום הצבאי והמדיני.

יהודה בימי יונתן ושמעון

- כיצד ביצר יונתן את שלטונו ביהודה ומה היו הישגיו.

- הפעולות שנקט שמעון לביסוסה של מדינה עצמאית בהנהגת השושלת החשמונאית.

ביצור כוחה והרחבת גבולותיה של המדינה החשמונאית בימי יוחנן, בניו ושלומציון

- הקשיים של יוחנן הורקנוס בראשית שלטונו.

- הסיבות למסעות הכיבושים של יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס והתוצאות שלהם.

- היעדים לכיבושיו של אלכסנדר ינאי ותוצאות כיבושים אלה.

- הגורמים להתנגדות לשלטונו של ינאי בקרב חוגים שונים בחברה וביטויי ההתנגדות.

- המאפיינים של שלטונה של שלומציון המלכה והגורמים לחולשה פנימית בימיה.

הזרמים הדתיים – צדוקים, פרושים ואיסיים

- עיקרי השקפותיהם ומה היו המחלוקות ביניהם בתחומי דת, חברה, כלכלה ופוליטיקה.

מושגים

- הלניזם.

- התיוונות.

- הכהן הגדול.

- ה"חקרא".

- הברית עם רומא.

- אלכסנדר ינאי.

- צדוקים.

- פרושים.

- איסיים.

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן מסכם בהיסטוריה – בית שני

מהדורה שנייה

תהליכי ההתיוונות ביהודה עד גזרות אנטיוכוס

המניעים להתיוונות בקרב היהודים

- השפעה של הפוליס ההלניסטית: מכיוון שחלק מהיהודים קיימו קשר יומיומי עם היוונים (סוחרים, גובי מיסים, ממשלה, חיילים), הם היו צריכים לאמץ לעצמם מרכיבים של התרבות ההלניסטית – לשון, לבוש, שפה, סגנונות בנייה, מנהגים ועוד.

- הגורם הפוליטי: השלטון עודד את ההתיוונות במטרה לצור אחידות תרבותית לכל תושבי האימפריה ובכדי למנוע מרידות. בנוסף לכך, לתושבים בעלי אזרחות יוונית היו יתרונות במישור הכלכלי והפוליטי.

- תועלת אישית למעמד הגבוה: כתוצאה מההתיוונות זכו המתיוונים לקידום במעמדם האישי, קבלת אזרחות של הפוליס, קבלת רישיונות לקביעת מיסים בשם המלך ורישיונות מסחר.

השפעות וביטוים של ההתיוונות

השפעתה העיקרית של ההתיוונות הייתה בחלוקת החברה היהודית לשתי קבוצות – המתנגדים והמתיוונים.

המתנגדים

כללו את ההנהגה הרוחנית-דתית של היהודים, הסופרים שפירשו ת התורה, החסידים שהקפידו על מילוי מצוותיה וכן פשוטי העם העניים שלא היה להם קשר עם היוונים. כל אלה התנגדו לחדירתה של התרבות היוונית לחברה היהודית ודרשו את המשך קיום "חוקי האבות" באופן מלא ללא שינוי.

המתיוונים

המתיוונים היו שייכים למעמד הגבוה החילוני: סוחרים, בעלי קרקעות, עשירים ועוד. בקרב האצולה הדתית (כהנים גדולים) היו קשרים "מועילים" עם השלטון והייתה נטייה להתיוונות. המתיוונים נחלקו לשתי קבוצות, הקיצוניים והמתונים:

המתונים: קיבלו עליהם את התרבות היוונית אך לא את הדת. הם קלטו השפעות השפה, בתרבות ובסגנון הבנייה. נתנו לילדיהם שמות יוונים, ראו תיאטרון, שלחו את ילדיהם לבתי ספר יוונים (גימנסיון ופיביון).

הקיצוניים: קיבלו עליהם את הדת והתרבות היוונית. בנוסף לכל מה שעשו המתונים, הם אימצו גם אמנות יוונית, השתתפו בפולחן היווני ונישאו בנישואי תערובת.

המאבק על הכהונה בירושלים

להלן פירוט המאבק בירושלים. המאבק רשום בסדר כרונולוגי, מהדבר שקרה קודם עד למה שקרה בסוף.

1. שמעון ממשפחת בילגה שימש כנגיד בית-המקדש (האחראי על הכספים) וביקש מחוניו ה-3, הכהן הגדול למנות אותו לתפקיד האחראי על השווקים (ביוונית – "אגרונימוס"). תפקיד זה הבטיח לשמעון הכנסה נאה ולכן רצה אותו. חוניו סירב לבקשתו של שמעון.
2. לאחר שחוניו סירב, פנה שמעון למושל היווני של האזור – אפולוניוס והבטיח למלך, אנטיוכוס השלישי, מאוצרות בית המקדש אם ימנה את יאסון, אחיו של חוניו (שהיה מתיוון קיצוני) לכהן הגדול.
3. אנטיוכוס ה-3 הסכים ומינה את יאסון לכהן הגדול במקומו של חוניו ה-3. בצעד תקדימי זה, נפגע מעמד משרת הכהן הגדול ובמקום שמשרה זו תישאר משרה שמייצגת את המנהיגות הרוחנית של העם היהודי, היא הפכה ל"משרה נוספת" בממשל היווני שניתן לקנות אותה בכסף. בתגובה לפיטוריו, חנויו נוסע למלך הסלווקי כדי לנסות ולהשיג שוב את משרתו, אך בדיוק המלך מת ובמקומו מתמנה אנטיוכוס ה-4, אנטיוכוס אפיפנס.
4. יאסון נמצא במשרת הכהן הגדול במשך 3 שנים והמתיוונים הקיצוניים מתאכזבים מתיפקודו ומציעים לאנטיוכוס ה-4 כסף רב יותר בכדי למנות כהן חדש.
5. אנטיוכוס ממנה את מנלאוס, אחיו של שמעון בילגה לתפקיד הכהן הגדול. זאת למרות שאין לו זכות להיות כהן גדול. מנלאוס פגע במסורת, חילל את בית המקדש ופגע ברגשות העם.
6. 169 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע למצרים ולמרות הצלחתו שם הוא נאלץ לסגת ע"י רומי שהופכת בהדרגה לממלכה החזקה באזור. בדרכו חזרה הוא עובר בירושלים ובוזז את אוצרות בית המקדש (ביניהם גם מנורת הזהב).
7. 168 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע נוסף למצרים ובארץ ישראל מתפשטת שמועה שהוא נהרג. בתגובה פורצות מהומות בירושלים נגד מנלאוס והוא מודח ע"י העם. יאסון חוזר לירושלים ומעוניין לחזור למשרת הכהן הגדול, אך העם אינו מסכים והמתנגדים משתלטים על השלטון ולא ממנים כהן החדש.
8. השמועה על מותו של אנטיוכוס מתבררת כשמועת שווא, אנטיוכוס חוזר לירושלים מתוסכל ומושפל ומדכא את המהומות בצורה אכזרית, הורג את מתנגדי מנלאוס ומחזיר אותו לתפקיד הכהן הגדול. שר הצבא, אפולוניוס בונה בעיר מצודה בשם "חקרא" (פירוט בהמשך) וכמון כן מנפץ את חומות ירושלים ומיישב אותה בזרים שמביאים איתם פולחן זר, מגרש מהעיר יהודים רבים כדי לפנות מקום לזרים.
9. 167 לפנה"ס - חודשיים לאחר המהומות, מטיל אנטיוכוס על היהודים גזרות שמטרתן הייתה להשמיד את העם היהודי – גזרות השמד.

השינויים שהביא איתו יאסון הכהן הגדול בתקופת כהונתו

1. יאסון הפך את ירושלים לפוליס יוונית בשם אנטיוכיה. את תושביה העשירים והמתיוונים רשם כאזרחי העיר ושאר העם (שהיווה את הרוב) איבד את מעמדו ואת קרקעותיו. מעשה זה יצר הפרדה מעמדית ברורה בעם היהודי כיוון שלאזרחים שלא קיבלו אזרחות יוונית לא הייתה זכות בחירה, זכות לחינוך וזכויות נוספות ואילו לתושבים שכן קיבלו אזרחות, היו כל הזכויות הללו.
2. שלטונו של יאסון הציב כתנאי את החינוך היווני ואימוץ המנהגים היוונים על מנת לקבל אזרחות יוונית. בכך גרם יאסון להאצת תהליך ההתיוונות. בנוסף, יאסון הידק את קשריה הכלכליים של ירושלים עם ערי פוליס אחרות וכך נתן גישה ליותר מתיוונים לירושלים.
3. למעשה, יאסון ביטל את "חוקי האבות", כלומר, את העליונות שהייתה לחוקי התורה על פני החוק היווני, עליונות שקיבלה אישור רשמי מהמלך הסלווקי, אנטיוכוס ה-3. עם הפיכתה של ירושלים לפוליס, הופכים חוקי האבות לכפופים להחלטות "חבר האזרחים" (דמוס), וזאת בניגוד לתפיסה היהודית לכך שחוקי המוסר עליונים ונצחיים ואינם קשורים להווה מסוים או מושפעים מנסיבות מקומיות וזמניות.

יאסון ביצע למעשה רפורמה תרבותית ולא דתית. הוא פעל כמתיוון מתון ולא פגע במצוות הדת. העבודה בבית המקדש המשיכה להתנהל כרגיל, ללא שינוי, אך מעמדו של בית המקדש נפגע וממוסד דתי, הפך בית המקדש למוסד ציבורי שכפוף להחלטות "חבר האזרחים".

גזרות השמד של אנטיוכוס ה-4 (167 לפנה"ס)

מטרת גזרות השמד שגזר אנטיוכוס ה-4 על העם היהודי ביהודה הייתה להשמיד את הדת היהודית.

תוכן גזרות השמד של אנטיוכוס ה-4

1. איסור על קיום מצוות התורה. במיוחד הוטל איסור על מצוות המילה ושמירת השבת.
2. המזבח חולל והוקם עליו פסל אלילי לזאוס.
3. בכל ערי יהודה הוקמו מזבחות יוונים ושמו של בית המקדש נקרא "זאוס", ע"ש זאוס האולימפי.
4. היהודים נאלצו להשתתף בתהלוכות לכבוד דיוניסיוס.
5. ספרי תורה עלו באש.
6. נשים שמלו את ילדיהן הוצאו להורג.

הגורמים למתן הגזרות

התרבות ההלניסטית היא תרבות פלורליסטית (תרבות שסובלנית גלפי מגוון גדול של אמונות) ולכן לא מובן מדוע ניתנו הגזרות ליהודים.

אך בכל זאת, ישנן שתי סיבות אפשריות לנתינת הגזרות ע"י אנטיוכוס:

1. התנהגותם של תושבי ירושלים מסכנת את תוכניותיו של אנטיוכוס לחזק את הגבול הדרומי של הממלכה הסלווקית. אנטיוכוס רואה ביהודה "קבוצה לאומית קטנה" (היהודים) שחשיבותה באימפירה שלו היא שולית, אך למרות זאת, היא לא מפסיקה למרוד בו מסיבות לא ידועות (מבחינתו). לכן, אנטיוכוס מבין שבכדי לטפל ביהודים יש לעקור את הבעיה מהשורש והוא מניח ששורשי הבעיה טמונים באמונה היהודית שהייתה שונה לחלוטין מכל האמונות האחרות ובנוסף על כך – לא הייתה מובנת לאנטיוכוס ועל כן הוא מחליט לגזור על הדת היהודית.
2. יתכן שהמתיוונים הקיצוניים ביקשו מאנטיוכוס לגזור גזרות אלו על היהודים על מנת להפיק מכך יתרונות אישיים.

התגובה בציבור היהודי לגזרות השמד

בציבור היהודי ניתן היה להבחין בארבעה דפוסי תגובה עיקריים לגזרות השמד של אנטיוכוס:

1. קבלת הגזירה – עזיבת היהדות: רבים מן היהודים מקבלים את המציאות כפי שהיא, עוזבים את היהדות, נטמעים (מתערבבים) בחברה הנוכרית וחלקם אף עוזר לפקידי המלך לרדוף את היהודים.
2. התגוננות סבילה (פסיבית) – בריחה: רוב היהודים נשארו נאמנים ליהדות וחלקם ברח למדבר ולמערות. היהודים ברחו עם כל משפחותיהם ורכושם, המשיכו לקיים מצוות וציפו להתערבות אקטיבית של אלוהים.
3. התגוננות סבילה (פסיבית) – קידוש השם: קידוש השם היא למעשה המוכנות למות אך לא לעבור על מצוות הדת. סיפור ידוע של קידוש השם הוא סיפור חנה ו-7 בניה שעונו למוות בתגובה לכך שלא הסכימו לאכול חזיר. בסיפור זה משתקפת אמונה שהמלחמה בעם ישראל היא מלחמה באלוהי ישראל ואלוהים יעניש את המלך ובניו. לייסורים של מקדשי השם צמוד הרעיון שהם למעשה מכפרים במעשיהם על חטעי העם ויש כן גם אמונה בתחיית המתים. לרעיון קידוש השם צמוד רעיון הגאולה – לאחר הסבל, ממלכת הרשע תחרב, תקום ממלכת ה' וכל העמים מסביב יעבדו אותו. (חזון אחרית הימים)
4. התגוננות אקטיבית – מרד החשמונאים: מתתיהו הכהן המכונה "החשמונאי" הפך למנהיג של תנועה יוונית שהתנגדה ליוונים וארגנה מרד מזוין בהם, זאת לאחר שברח עם משפחתו מירושלים למודיעין ולאחר שרצח יהודי שזבח למלך ואת נציג המלך.

מרד החשמונאים בתקופת יהודה המכבי

מספר גורמים לפרוץ מרד החשמונאים

1. גזרות הדת של אנטיוכוס – הרצון להילחם בהן ולבטלן.
2. מגמת ההתיוונות בירושלים – הרצון להפסיקה ולשמור על צביון יהודי בירושלים ברוח "חוקי האבות".
3. המחדלים בכהונה – החזרת היהדות לכהונה והפיכתה למשרה יהודית לאחר שהפכה ל"עוד משרה בשלטון היווני".

הסיבות להצלחת יהודה המכבי בארבעת הקרבות הראשונים

ארבעת הקרבות הראשונים של יהודה המכבי היו: קרב מעלה הלבונה (167 לפנה"ס), קרב בית חורין (166 לפנה"ס), קרב אמאוס (165 לפנה"ס) וקרב בית-צור (164 לפנה"ס). בכל ארבעת הקרבות האלו ניצח יהודה המכבי. להלן הסיבות והגורמים להצלחתו:

1. אהדת רוב העם שישב ביהודה (באזורים הכפרים) שהתגייס גם לצבא ושיתף פעולה בכל דרך אפשרית.
2. בשלב הראשון הצבא היווני לא מעריך נכון את כוחו של יהודה ומזלזל בצבאו.
3. ליהודה מערך מודיעיני זריז ויעיל של אנשי שטח שמכירים היטב את המקום ומאפשרים ליהודה לנצל את התנאים לטובתו.
4. בתנאי השטח הרריים, היה יתרון לצבא גרילה שהציוד שלו קל והוא נייד על פני צבא סלווקי מחומש בציוד כבד שקשה לו לתפקד במזג אוויר חם.
5. לצבא יהודה אספקה שוטפת של מזון ומים.
6. לחיילי יהודה מוטיבציה גדולה ואמונה עזה בצדקת הדרך – עובדה שמגבירה את המשמעת, את המורל ומקנה לצבא יתרון איכותי.
7. יהודה המכבי היה בעל כישורים יוצאי דופן בתחום הצבאי ונחשב לאסטרטג גאוני.

פירוט אודות קרב אמאוס – 165 לפנה"ס

בקרב זה, גילה יהודה המכבי את כשרונו הצבאי.

יהודה וצבאו (כ-3,000 חיילים) התמודדו הפעם מול שלושה מצביאים סוריים (ניקנור, גאורגיוס ותלמי בן-דורימיס). הצבא הסורי (שמנה 40 אלף חיילים) חנה באמאוס (על גבול הרי יהודה) והתפצל לשניים – חלק אחד (המונה 6,000 חיילים ופרשים בראשות גאורגיוס) נשאר באמאוס והחלק השני הלך לחפש את יהודה וצבאו, להפתיע אותו בלילה ולהשמיד אותו. לאחר שלא מצאו את יהודה, החליטו בלית ברירה לחפש בין ההרים. יהודה, בזכות מודיעין זריז ויעיל, עוזב בלילה את ההרים ומשאיר מדורות עשנות (חצי-כבויות) כדי ליצור רושם שווא שהמחנה של יהודה נעזב בבהלה. הסורים מתפתים לחשוב שהמורדים קרובים ועוברים מהר להר בעקבות מספר מדורות עשנות.

בינתיים, יהודה, במסע זריז, מביא את כוחותיו לאמאוס ועם שחר, כשהשמש זורחת בגבו ומסנוורת את האויב, הוא תוקף את הסורים הישנים. הסורים נבהלים ונסוגים לכיוון פלשת. הצבא של גאורגיוס (זה שיצא לחפש את יהודה) עייף מהשיטוט בהרים ונסוג לשפלה מבלי להילחם.

הניצחון על היוונים היה שלם, היהודים מהדקים את המצור על ירושלים וציוד צבאי הלניסטי רב נופל לידי המורדים ושיטת הלחימה שלהם עתידה להשתנות ויתחילו להינקט שיטות לחימה יווניות (שיטת הפלנקס). היוונים משנים את יחסם למורדים ושולחים לארץ את המשנה למלך – ליסיאס, כדי שינסה לדכא את המרד בעצמו.

זהו הניצחון המבריק ביותר של יהודה בכל מערכותיו.

הסיבות לתבוסתו של יהודה המכבי בקרב אלעשה

1. שינוי הטקטיקה הסורית – למרות משברי השלטון, הפנו הסורים (=סלווקים=יוונים) צבא גדול מחוזק בפילים ובניגוד לקרבות הקודמים, נעו באיטיות אך בבטחה בשטח ויכלו להילחם חזיתית בצבא יהודה ולא להיגרר למלחמת גרילה.
2. חולשת צבא יהודה לעומת שיפור באיכות הצבא הסורי – את חולשת צבא יהודה ניתן להסביר בירידה בהתלהבות ובלהט שאפיינו עד כה את הצבא היהודי. טיהור בית המקדש, כיבוש ירושלים, המערכה המוצלחת נגד הנוכרים – כל אלה העניקו תחושה שהמשימה הושלמה והאתגרים החשובים מומשו. רבים העדיפו שלא להילחם לעומת היוונים שאצלם לחמה יחידת עילית בראשות בכחידס, בנוסף ליחידה זו לחמו עוד 20 אלף חיילים.
3. הפילוג בקרב הצבא היהודי – בתחילת המרד, היה ברור כי מדובר במלחמת מצווה למען חופש דת והזכות לקיים את מצוות ה', אך כאשר מטרת המרד הוסבה להיות מטרה לאומית, החל להיווצר קרע פנימה. מול מצדדי הלחימה ניצב מחנה "החסידים" שהאתגר הלאומי לא היה בראש סדר העדיפויות שלו ולכן נטש אט-אט את יהודה. היוונים הבינו פילוג זה והשכילו לפלג את שורות הצבא ע"י הצעות פשרה למתן אוטונומיה תרבותית. "החסידים" נטו להסכים להצעות ויהודה סרב.

הישגי המרד בתקופת יהודה

הישגים בתחום הצבאי

- הדיפה של התקפות הצבא הסלווקי על יהודה.

- גיבוש איכרי יהודה לצבא עממי שלוחם בשיטות מודרניות.

- השתלטות על הר הבית וטיהור בית המקדש.

הישגים בתחום המדיני

- הכרה רשמית של השלטון הסלווקי בזכות היהודים לחיות עפ"י חוקי האבות.

הישגים בתחום הפנימי

- גיבוש מנהיגות אלטרנטיבית לאצולת הכהנים הגדולים בני ירושלים. משפחות כהנים נוספות, כמו החשמונאים, מתמנות לתפקיד כהן גדול.

- החלשת תהליך ההתיוונות – בעקבות המרד נחלשים המתיוונים והזהות היהודית מוגדרת בצורה ברורה יותר – מי שמקיים את חוקי האבות.

יהודה בימי יונתן ושמעון

יונתן הנהיג את העם בין השנים 160-142 לפנה"ס. אחריו שמעון הנהיג את העם בין השנים 142-135 לפנה"ס.

כיצד ביצר יונתן את שלטונו ביהודה ומה היו הישגיו

לאחר מות יהודה, משתלט בכחידס על הארץ, בונה מבצרים רבים בכל רחבי הארץ וממנה את אלכימוס לכהן הגדול. בשנת 159 לפנה"ס מת אלכימוס והשאיר את מתנגדי החשמונאים ללא הנהגה ואת העם ללא כהן גדול. בינתיים מצליחים יונתן ושמעון בכיבושים מקומיים ברוב האזורים הכפריים וערי השדה ביהודה. יונתן מעביר את המרכז שלו למכמש (עיר בצפון ירושלים) ותומכיו מתרבים.

בינתיים מתחדשים הסכסוכים על השלטון בסוריה והמאבק מתרכז בשני יורשים: אלכסנדר בלס ודימיטריוס הראשון. כל אחד מאלה מנסה לרכוש לעצמו בני ברית. יונתן מעדיף את אלכסנדר בלס ומקבל בתמורה:

1. אלכסנדר ממנה את יונתן לתפקיד הכהן הגדול, כלומר – מנהיג המורדים מוכר רשמית כמנהיג האומה ומאז למשך 115 שנה ימלאו בני משפחת חשמונאי את התפקיד הזה, הכהונה הגדולה עוברת מבית צדוק לבית חשמונאי.
2. אלכסנדר ממנה את יונתן למושל הצבאי והאזרחי של יהודה. זהו שלב חשוב בדרך לעצמאות מדינית ויונתן הופך באופן רשמי לשליט יהודה.
3. בתמורה לעזרתו הצבאית של יונתן במאבק בין שני היורשים, מעניק לו אלכסנדר את עקרון וסביבתה ועוד שלושה מחוזות בשומרון (שבהם רוב יהודי) – עפרים, רמתיים ולוד, ובכך פותח תהליך של התרחבות טריטוריאלית והתעצמות מספרית של יהודים בארץ ישראל.

בסוריה נמשכים המאבקים הפנימיים, מתחלפים השליטים ויונתן תומך בבנו של אלכסנדר בלס – אנטיוכוס ה-6 שבשמו מולך האפוטרופוס, שר הצבא טריפון. בעקבות תמיכתו, מקבל אחיו של יונתן, שמעון, מעמד של שליט על מישור החוף מסולם צור עד גבול מצרים. יונתן ממשיך לבצר את ירושלים, פוגע במקדשים אליליים וכובש את יפו. בנוסף לכל אלו, מחדש יונתן את הברית עם רומא.

פעולותיו של שמעון לביסוס עצמאותה של יהודה

מעמדו כלפי פנים

שמעון פועל להסדיר את הבסיס החוקי (לגיטימי) לשלטונו ושלטון יורשיו ולשם כך מכנס את אסיפת העם שמחליטה למנות אותו ואת בניו אחריו לתפקיד הכהן הגדול, הנשיא ושר הצבא (לא המלך).

פעולותיו הצבאיות

1. הרחיב את גבולות יהודה לכיוון ערי החוף – עובדה שהואילה מאוד למצבה הכלכלי של יהודה.
2. פעל לביצור יהודה, החריב את שתי המצודות היווניות בבית צור ובגזר.
3. הכניע את חיל המצב היווני ב"חקרא" שבירושלים.
4. הבטיח ליהודה מוצא לים דרך יפו.
5. כיבושי הופכים את יהודה למדינה השולטת על שטחים ועמים לא יהודים ולכן הוא נוקט במדיניות טיהור ומגרש את הנוכרים מהשטחים שנכבשו.

פעולותיו בתחום הפוליטי

פעל לחידוש הקשרים עם מעצמות חוץ וראשית חידש את הברית עם רומא.

פעולותיו מבחינה חברתית

פועל להרחבת מחנה תומכי בית חשמונאי ע"י הכללת חוגים רחבים ככל האפשר בשלטון – למשל, המתיוונים.

ביצור כוחה והרחבת גבולותיה של המדינה החשמונאית בימי יוחנן, בניו ושלומציון

הקשיים בראשית שלטונו של יוחנן הורקנוס (שלט בין השנים 135-104 לפנה"ס)

הקושי העיקרי של שלטונו של יוחנן בשנים הראשונות היה הניסיון של הממלכה הסלווקית להשתלט מחדש על יהודה. אנטיוכוס השביעי שם מצור על ירושלים ובמשך שנתיים גרם לסבל רב לתושבי העיר. בשנת 133 לפנה"ס השתלט אנטיוכוס על העיר והציב תנאי כניעה קשים – החזרת הערים יפו וגזר ותשלום מיסים כבדים.

האוטונומיה של יהודה לא נפגעה מכיוון שאנטיוכוס זקוק לעזרתו של יוחנן במלחמה נגד הפרתים. יוחנן מגיע איתו להסדר לפיו הוא מסכים להיות כפוף למלך הסלווקי ולשלם מס עבור האזורים שכבש מחוץ ליהודה ואף מפקיד בידיו בני ערובה. בשנת 129 לפנה"ס משתנה המצב ובשל מותו של אנטיוכוס ודימיטריוס השני, זוכה יהודה שוב בעצמאותה.

הסיבות למסעות הכיבושים של יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס והתוצאות של מסעי הכיבוש

מטרות מסעות הכיבושים של יוחנן הורקנוס ובנו יהודה אריסטובולוס

1. להבטיח את גבולות הארץ.
2. רצון ליצור רצף של יישובים יהודים.
3. אינטרס כלכלי לאפשר התיישבות של יהודים על אדמות חדשות ולבסס את כלכלת הארץ.
4. פתרון לבעיית הצפיפות בשל הריבוי הטבעי הגדול באותה התקופה.
5. מימוש הזכות על ארץ ישראל שהיא נחלת אבות שניתנה לעם היהודי.
6. עקירת העבודה הזרה מארץ ישראל ע"י שריפת מקדשים, הריסתם וגיור/גירוש התושבים הזרים.
7. הגברת הביטחון בארץ ע"י חיסול מוקדי הכוח ההלניסטיים (הערים ההלניסטיות).
8. הלחץ הדמוגרפי (ריבוי היהודים) גורם להגירה פנימית ולכיבוש שטחים נוספים להתיישבות (מתקשר לסעיף 4).
9. רדיפת כוח ושררה (כבוד) – ההצלחה מגבירה את יכולתו ויוקרתו של השליט. ß ביטוי הלניסטי.

תוצאות מסעות הכיבושים

1. כיבוש אזורים בעבר הירדן המזרחי (אזור מידבא).
2. הרס מזבח השומרונים על הר גריזים.
3. כיבוש הערים ההלניסטיות באדום (אדוריים ומַרשַה).
4. הרחבת המוצא לים דרך אשדוד.
5. כיבוש הגליל וצפון הארץ.
6. גיור עמים נוכרים בארץ. חלקם התגייר מרצון (האדומים והשבטים האליליים) וחלקם התנגדו (שומרונים) וכלפי המתנגדים הופעל כוח גדול ואכזרי עד שהפכו לכת קטנה ונחלשה.
7. בסוף מסעות הכיבוש, לקח יהודה אריסטובולוס את התואר "מלך" על עצמו.

יעדי ותוצאות כיבושי של אלכסנדר ינאי (משל בין השנים 103-76 לפנה"ס)

תוצאות הכיבושים של אלכסנדר ינאי

1. כיבוש מישור החוף מרפיח ועד עכו (פרט לאשקלון) ובכך הורחב המוצא של יהודה לים כמעט בצורה מקסימלית.
2. גבר על הנבטים וכבש שטחים בגולן.

מניעי הכיבושים של אלכסנדר ינאי

כיבושיו של אלכסנדר ינאי לא היו מוצדקים מבחינה ביטחונית או התיישבותית אך מניעיו היו:

1. אופיו של אלכסנדר ינאי – היה איש מלחמה והשתתף אישית בקרבות.
2. רצון להישגים כלכליים – הבטחת הדרך בין אסיה לאפריקה, הבטחת דרכי המסחר העיקריות ובעיקר דרך הבשמים.
3. החזרת השטחים בעבר הירדן המזרחי שהיו פעם בבעלות יהודית.
4. החלשת הערים ההלניסטיות במישור החוף ובעבר הירדן.
5. הגדלת יוקרתו בסגנון הלניסטי – מלך מנצח "נחשב" יותר.

ינאי היה קיצוני מאוד ביחסו לעמים נוכרים וערים שהתושבים שלהן סירבו להתגייר בדר"כ נאלצו לשלם מס כבד וחלק מתושביהן הוגלו.

הגורמים להתנגדות לשלטונו של ינאי בקרב חוגים שונים בחברה וביטויי ההתנגדות

הגורמים להתנגדות לשלטונו של ינאי

1. דרך שלטונם של משפחת חשמונאי אינה תואמת יותר את הציפיות למדינה ברוח התורה והסגנון ההלניסטי של בית המלוכה החשמונאי הופך לבולט מאוד.
2. בימי ינאי גדל מאוד היקף המלחמות ואי-השוויון בחלוקת הנטל בין חלקי העם השונים.
3. חלקים בעם התנגדו לעצם לקיחתו את התואר "מלך" בניגוד למסורת היהודית.
4. בתקופתו של ינאי סובל העם הפשוט מהזנחת החקלאות וממיסי המלחמה שממילא אינו מסכים עם מטרותיה.

הביטוי העיקרי למורת רוחו של העם הוא מרד גדול, מלחמת אזרחים, כאשר המורדים משתפים פעולה עם חייליו של דימיטריוס השלישי נגד אלכסנדר ינאי. ינאי מנצח אותם ונוקם באויביו באופן אכזרי – הוא הורג כ-600 פרושים ומגלה רבים אחרים.

מלכותה של שלומציון המלכה (76-67 לפנה"ס)

בתקופת מלוכתה של שלומציון, מבשילים הניגודים בחברה היהודית. שלומציון ירשה את בעלה, אלכסנדר ינאי, ומינתה את בנה הבכור (הורקנוס השני) לתפקיד הכהן הגדול, כלומר, הפרידה בין תפקיד המלוכה לתפקיד הכהונה (מכיוון שהיא כאישה לא יכולה לשמש ככהן גדול) כפי שרצו הפרושים.

שלומציון קירבה את הפרושים ומסרה בידיהם את הנהגת המדינה. מנהיג הפרושים, שמעון בן-שטח, מונה לראש הסנהדרין (מועצת החכמים) ופעל רבות בתחום החקיקה. הסנהדרין ששימשה גם בית דין עליון.

המתח בין הצדוקים לפרושים כדל בתקופת שלומציון והצדוקים הורחקו מכל תפקידי המפתח בשלטון.

בנה הצעיר של שלומציון ראה עצמו ראוי לשלטון יותר מאחיו הבכור ועם מותה של שלומציון נפתחה מלחמת אחים ובהמשך יהודה איבדה את עצמאותה.

הזרמים הדתיים – צדוקים פרושים ואיסיים

השקפותיהם של שלושת הזרמים

	צדוקים	פרושים	איסיים
מבחינה דתית	בעיניהם למדינה חשיבות עליונה. התורה היא בחשיבות שנייה. לא האמינו בתורה שבע"פ והקפידו על המצוות המעשיות. האמינו כי הקדושה היא רק בקרב מעמד הכהונה. האמינו כי אדם יכול לכוון את גורלו ולא האמינו בתחיית המתים וגלגול נשמות.	העיקר במדינה היהודית מבחינתם היה קיום מצוות התורה. האמינו בתורה שבע"פ וייחסו חשיבות שווה למצוות המעשיות והמצוות המוסריות. האמינו שלכל פרט יש שותפות בקדושה אם הוא מקיים את המצוות. האמינו כי לאדם השפעה על הגורל הנצפה לו. האמינו בתחיית המתים ובשכר ועונש בעולם הבא.	לא מכירים בחשיבותה של מדינה עצמאית מעשה ידי אדם אלא אך ורק ע"י מעשה אלוהי. לא האמינו בתורה שבע"פ ונבדלו משאר היהודים באורחות חייהם. האמינו בגורל באופן מוחלט וכן בתחיית המתים ושכר ועונש בעולם הבא.
מבחינה חברתית	היוו את האצולה החשמונאית, אנשי צבא ואנשי הנהגה בעלי ממון וייחוס, כללו בתי כהונה מכובדים.	באו מכל שכבות העם ואפילו גרים (נוכרים שהתגיירו) נמנו ביניהם. התמסרו לענייני הציבור והנהיגו אותו ברוח התורה שבעל-פה. המשותף לכולם – עיסוק בלימוד התורה ובקיאות בתורה.	היו חלק מקבוצת החסידים שפרשו מן הפרושים והציבור כולו. ישבו במדבר יהודה וחלק מהחוקרים מזהים אותם עם כת הקומראן. רובם היו מבוגרים וזקנים המיושבים בדעתם. הקפידו על משפט, צדק ומוסר.
מבחינה כלכלית	כפי שכבר צוין, היו בעלי ממון וייחוס רב.	באו מכל קצוות העם ולכן היו בעלי מעמד כלכלי מגוון.	בכל בוקר היו מתבטלים ואח"כ יוצאים לעבודה קשה, קיימו אורח חיים מצומצם והסתפקו במעט.
מבחינה פוליטית	החזיקו בעמדות מפתח, היו אנשי צבא והחזיקו בהנהגת המדינה עד לתקופת מלכות שלומציון. תמכו במשפחת החשמונאים והתאכזבו מכך שמשרת הכהן הגדול לא חזרה לבית צדוק.	גילו מעורבות בענייני המדינה וזכו לתפקידים בכירים בתקופת שלומציון. הטיפו לשלום וייצגו את העם הפשוט שסבל ממדיניות המלחמות והכיבושים של בית חשמונאי. התנגדו ללקיחת התואר "מלך" ע"י בית חשמונאי, התנגדו לחוסר השוויון החברתי ולכך שהמלך מעל החוק – בסגנון הלניסטי. התנגדו למגמת ההתיוונות בחצר המלך ולאיחוד משרת הכהן הגדול עם המלך.	התנגדו לחלוטין למשפ' חשמונאי ולקיומה של המדינה היהודית.

נקודות המחלוקת בין הזרמים הדתיים בעם

	צדוקים	פרושים	איסיים
מעמד התורה	טענו כי אסור לתורה להוות מכשול לקיומה של המדינה היהודית העצמאית, כלומר – המדינה עולה בחשיבותה על התורה.	שאפו ליצור חברה המבוססת על עקרונות ההלכה – העיקר במדינה היהודית היא קיום מצוות התורה.	לא מכירים בחשיבותה של מדינה עצמאית מעשי ידי אדם.
התורה שבעל פה	הקפידו על מצוות מעשיות ולא האמינו בתושב"ע כתורה מחייבת או בעלת תוקף נצחי והאמינו שעבודת המקדש היא הדרך היחידה לעבוד את אלוהים והקדושה היא למעמד הכהונה בלבד.	הקפידו על קיום מצוות מוסר ועל קיום מצוות מעשיות באותה המידה, האמינו בתושב"ע וייחסו חשיבות למעשי הפרט (תפילות למשל) והאמינו שלכל יחיד יש שותפות בקדושה אם הוא מקיים את המצוות.	לאיסיים תקנות ייחודיות משלהם, לוח שנה משלהם ולמעשה נבדלו מן היהודים האחרים באורחות חייהם.
האמונה בגורל	מאמינים שאדם יכול לכוון את גורלו ולשלוט בו – יש בחירה חופשית.	לאדם יש השפעה מסוימת על הגורל שנגזר לו.	מאמינים בגורל באופן מוחלט.
השארות הנפש והעולם הבא	לא מאמינים וטוענים שכל הנחוץ לתיקון העולם ושיפורו ייעשה בתחומי העולם הזה ע"י האומה כולה ולא ע"י הפרט וכך תבוא הגאולה.	מאמינים בתחיית המתים ובשכר ועונש בעולם הבא.	מאמינים בתחיית המתים ובשכר ועונש בעולם הבא.
שלטון החשמונאים	תמכו במשפ' חשמונאי ולקחו חלק פעיל בהנהגת העם למרות שהתאכזבו שמשרת הכהן הגדול לא הוחזרה לבית משפ' צדוק.	מטיפים למדיניות של שלום, מייצגים את העם הפשוט שסובל ממדיניות המלחמות והכיבושים של בית חשמונאי. מתנגדים ללקיחת התואר "מלך" ומתנגדים לחוסר השוויון החברתי ולכך שהמלך מעל החוק ותובעים שיהיה כפוף לחוקי ההלכה. מתנגדים למגמת ההתיוונות בחצר המלך ולאיחוד תפקידי הכהן הגדול והמלך וכן לחלק מן המנהגים של המלך בבית המקדש.	מתנגדים לחלוטין למשפ' חשמונאי ולקיומה של המדינה היהודית.

מושגים

הלניזם

הלניזם הינו שם כללי לתרבות יוון מימי אלכסנדר מוקדון (מאה 4 לפנה"ס) ועד שנת 14 לספירה. התרבות ההלניסטית הינה מיזוג בין תרבויות יוון והמזרח. היא הופצה ע"י השליטים היוונים כדי להביא לאחידות בממלכה וחזק את נאמנות התושבים לשליט, בכדי למנוע מרידות.

ביטוייה העיקריים של ההלניזם היו השפה היוונית ששולבו בה ביטויים משפות המזרח, "הפוליס" היוונית שהוכנסה לממלכה, האלהת השליט, טיפוח תרבות הגוף (ספורט) ודת פלורליסטית (דת שליברלית בנוגע לדעות אחרים).

התיוונות

התיוונות הינו תהליך איטי וממושך של קבלת התרבות היוונית ע"י היהודים. התהליך פעל בעיקר בערי הפוליס ובקרב השכבות העליונות בעם בתקופת שלטון בית סלווקוס בארץ-ישראל. בשנת 200 לפנה"ס כבש אנטיוכוס ה-3 מבית סלווקוס את ארץ ישראל, היהודים זכו אומנם לחופש דת, אך ההתיוונות בקרבם עלתה מכיוון שבכדי לזכות למעמד גבוה, היה עליהם להתיוון. הזכייה במעמד הגבוה הקנתה להם זכויות יתר פוליטיות וכלכליות.

ביטויה העיקריים של ההתיוונות היו בקבלת השפה היוונית בקרב היהודים, קבלת התרבות החדשה, סגנון בנייה, נתינת שמות יווניים לילדים, שליחת הילדים היהודים לבתי-הספר היוונים (גימנסיון ופיביון).

הכהן הגדול

עובדות אודות תפקידו ומעמדו של הכהן הגדול:

- הכהן הגדול בתקופת שלטון בית סלווקוס היה ממשפחת הכהונה הגדולה – משפחת בית-צדוק.

- הכהן מקבל את תפקידו לכל חייו. כהן גדול חדש ימונה אחריו רק לאחר מותו והוא (פרט למקרים שבהם ישנה מגבלה על הכהן מלתפקד).

- תפקיד הכהונה עובר בירושה מאב לבן.

- לכהן הגדול סמכויות רבות. בראש ובראשונה הוא מנהיג את העם מבחינה דתית. הכהן הגדול עומד בראש בית המקדש ומחליט על מינויי התפקידים בו.

- הכהן הגדול מקבל כספים במסגרת כספי התרומות שנתרמות לבית המקדש.

- הכהן הגדול נחשב גם כמנהיג מדיני, הוא דאג לצורכי בית המקדש ולצורכי ירושלים וביצורה. הוא עמד בראש מועצת הזקנים והיה אחראי על גביית המסים לשלטונות וייצג את האומה בפני השלטונות.

- השלטון הסלווקי ראה בכהן הגדול כ"ראש היהודים" ונציגם הרשמי.

אירועים היסטוריים הקשורים בכהן הגדול:

סיפור המאבק על השלטון בירושלים הוא למעשה סיפור היסטורי המתקשר לכהן הגדול. ניתן לפרט ולהזכיר סיפורים כמו:

- מנלאוס בזז את אוצרות בית המקדש על מנת לשלם לאנטיוכוס ה-4 סכומי כסף גבוהים בתמורה לכהונה.

- שמעון ממשפחת בילגה שילם מאוצרות בית המקדש לאנטיוכוס ה-3 על מנת שימנה את יאסון, אחיו של חוניו ה-3, לתפקיד הכהן הגדול.

"החקרא"

"החקרא" הינה מצודה שבנה אפולוניוס, שר הצבא של אנטיוכוס, בירושלים במסגרת דיכוי המרד בירושלים לאחר שפרצה שמועת השווא על מותו של אנטיוכוס. מצודה זו קמה מול בית המקדש ושכן בה חייל מצב יווני שצפה על בית המקדש.

הדבר הרגיז מאוד את היהודים מכיוון שכעת ליוונים הייתה תצפית על כל המתרחש בבית המקדש ולא ניתן היה לנהל אורח חיים חופשי ונורמלי בבית המקדש. הדבר היה למעשה צעד תקדימי שבו היוונים חודרים לחייהם של היהודים, מבטלים להם את האוטונומיה שהייתה להם ומתגרים בהם.

בחקרא ישבו יוונים אך גם ישבו בה גם מתיוונים קיצוניים (יהודים). החקרא הייתה למעשה מושבה צבאית שהפכה לבסיס מתיוונים בלב ירושלים. משמעותה העיקרית לסלווקים הייתה שהקמת החקרא למעשה השלימה את תהליך הפיכתה של ירושלים לפוליס יוונית.

הברית עם רומא – מי הצדדים ומה האינטרסים?

בשנת 161 לפנה"ס שלח יהודה המכבי משלחת לרומא וזו חזרה עם כתב ברית. ברית זו דומה לבריתות אחרות שכרתה רומא עם גופים מדיניים מחוץ לאיטליה. הברית מבטיחה ששני הצדדים לא יסייעו לאויביהם – לא בציוד, לא במזון ולא בכסף וכן מבטיחה עזרה במקרה של התקפה. הברית הפכה את שליט יהודה לידיד רומא ובהמשך למלך בחסותה. יורשיו של יהודה הקפידו לחדש את הברית.

אלכסנדר ינאי

אלכסנדר ינאי, בנו של יוחנן הורקנוס ואחיו של יהודה אריסטובולוס, מלך ביהודה בין השנים 103 לשנת 76 לפנה"ס. בימיו של אלכסנדר ינאי הגיעה יהודה לשיא ההתפשטות הטריטוריאלית. שתיים מפעולותיו היו הרחבת שטחיה של יהודה בצורה משמעותית (כיבוש הצפון, מישור החוף ועבר הירדן המזרחי) וגיורם של עמים רבים שישבו בשטחים שכבש. עמים שסירבו להתגייר נאלצו לשלם מס כבד וחלק מתושביהן הוגלו. הייחוד בפעולותיו של אלכסנדר ינאי היה שהיה להן אופי מאוד הלניסטי – הוא החליש את העמים באזור וכבש שטחים בכדי להעצים את מעמדו ובנוסף הוא הכריז על עצמו כמלך וזאת בניגוד לדת היהודית (שכן רק אדם מבית ישי יכול להיות מלך).

הצדוקים

הצדוקים היו האצולה החשמונאית בעלת הממון והייחוס בעם. הם שלטו בהנהגת העם עד לתקופת מלוכתה של שלומציון המלכה. האמינו כי המדינה קודמת בחשיבותה לדת.

טענו כי לתורה אסור להוות מכשול לקיומה של המדינה היהודית העצמאית וכי המדינה עולה בחשיבותה על התורה. לא האמינו בתורה שבעל-פה כתורה מחייבת או בעלת תוקף נצחי והקדושה היא נחלת מעמד הכהונה בלבד.

הפרושים

הפרושים היו כת יהודית שהורכבה ממגוון מעמדות העם וייצגו בעיקר את העם הפשוט שסבל ממדיניות הכיבושים והמלחמות של בית משפחת חשמונאי. בתקופת מלכות שלומציון זכו לתפקידים בכירים ולהנהגת המדינה. שאפו ליצור חברה המבוססת על עקרונות ההלכה, הקפידו על קיום מצוות המוסר והמצוות המעשיות וכן האמינו בתורה שבע"פ והאמינו שלכל יחיד ישנה שותפות בקדושה אם הוא מקיים את כל המצוות.

האיסיים

האיסיים היו כת יהודית שהורכבה בעיקר ממבוגרים וזקנים בקרב העם היהודי. הם שכנו במדבר יהודה וחוקרים מזהים אותם עם כת הקומראן (שעליה נכתב במגילות הגנוזות). הסתייגו מקיומה של המדינה היהודית החשמונאית והאמינו בגאולה ובקיומה של מדינה יהודית מעשה ידי האל. היו נפרדים מאוד משאר חלקי העם והיו להם תקנות ייחודיות משלהם, לוח שנה משלהם ונבדלו באורחות חייהם משאר היהודים – התנזרו מנשים בכדי ליצור אווירה מוסרית טהורה, טבלו במים קרים, היו צמחוניים ועוד.

בעם היו איסיים רבים, התייחסו אליהם כקדושים והם הכשירו את הקרקע לנצרות.

עקרונות חייהם של האיסיים

1. שותפות ברכוש כדי להילחם ברדיפת בצע.
2. התנזרות מנשים כדי ליצור אווירה מוסרית טהורה. בכת חברים רק גברים.
3. חובת אהבת הזולת ועזרה הדדית כדי לשתק את יצר השלטון.
4. סדר קבוע בחייו של חבר הכת – כל יום אותו הדבר.
5. טבילות במים קרים וצמחונות.

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2002

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il