החומר המסוכם

תקופה ראשונה – נושאים נבחרים מתקופת הבית השני והמשנה

* לא מסוכמים פרקים 5-6 והמושגים הנלווים אליהם.

מרד החשמונאים והמדינה החשמונאית

1. תהליכי ההתייוונות ביהודה עד גזרות אנטיוכוס.

2. גזרות אנטיוכוס.

3. מרד החשמונאים בתקופת יהודה המכבי.

4. הזרמים הדתיים – הצדוקים, הפרושים והאיסיים.

מושגים

1. הלניזם

2. התייוונות

3. כוהן גדול

4. ה"חקרא"

5. הברית עם רומא

6. איסיים

תקופה שנייה – נושאים נבחרים מתולדות ישראל ומתולדות העמים בשנים 1970-1905

האימפריאליזם

1. סיבות והסברים למירוץ האימפריאליסטי בשלהי המאה ה-19.

2. המדינות שלקחו חלק במירוץ האימפריאליסטי באפריקה והמדינות שלקחו חלק במירוץ האימפריאליסטי באסיה.

3. מוקדי הסכסוך בין מדינות שהשתתפו במירוץ האימפריאליסטי ביבשת אפריקה.

התנועה הציונית בימי הרצל

1. תורתו של הרצל.

2. פעולותיו:

א.      לגיבוש העם היהודי, הקמת ההסתדרות הציונית, הקונגרס הציוני הראשון, תוכנית בזל – תוכן ומשמעות.

ב.      פעילותו הדיפלומטית – תורכיה, גרמניה, אנגליה.

ג.        כתביו של הרצל.

3. פרשת אוגנדה.

4. הציונות הרוחנית – אחד העם וביקורתו על הרצל.

מושגים

1. "מדינת היהודים"

2. תוכנית באזל

3. הצעת אוגנדה

4. אימפריאליזם

5. סכסוך פאשודה (1890)

6. מלחמת הבורים

תקופה שלישית – נושאים נבחרים מתולדות ישראל ומתולדות העמים בשנים 1905-1920

מלחמת העולם הראשונה

1. מאפייניה כמלחמה טוטלית וביטוייה בתחומים הצבאי, הכלכלי והחברתי.

2. מדיניות בריטניה במזה"ת בימי המלחמה:

א.      אגרות מק-מאהון.

ב.      הסכם סייקס-פיקו.

ג.        הצהרת בלפור.

התנועה הציונית בזמן מלחמת העולם הראשונה

1. עמדת התנועה והמניעים לעמדה זו.

2. הגדודים העבריים.

סיום המלחמה, ועידת השלום בפריז

1. 14 העקרונות של וילסון.

2. הסכמי שביתת הנשק.

3. עמדותיהן של אנגליה, צרפת וארה"ב לגבי הסדרי השלום, עיקרי חוזה ורסאי, דרישות המשלחת היהודית ועיקרי ההחלטות שהתקבלו בנושאי היהודים ובנושא א"י.

מושגים

1. איגרות חוסיין – מקמהון (1915-1916)

2. הסכם סייקס-פיקו (1916)

3. המרד הערבי (1916-1918)

4. הגדודים העבריים

5. "נאום 14 הנקודות" (ינואר 1918)

6. ג'ורג' קלמנסו

עוברים את הבגרות עם אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן הבגרות והמתכונת בהיסטוריה

לימודי חובה, יחידה א' – מועד קיץ תשס"ג, 15.6.2003

תקופה ראשונה

מרד החשמונאים והמדינה החשמונאית

תהליכי ההתיוונות ביהודה עד גזרות אנטיוכוס

המניעים להתיוונות בקרב היהודים

-          השפעה של הפוליס ההלניסטית: מכיוון שחלק מהיהודים קיימו קשר יומיומי עם היוונים (סוחרים, גובי מיסים, ממשלה, חיילים), הם היו צריכים לאמץ לעצמם מרכיבים של התרבות ההלניסטית – לשון, לבוש, שפה, סגנונות בנייה, מנהגים ועוד.

-          הגורם הפוליטי: השלטון עודד את ההתיוונות במטרה לצור אחידות תרבותית לכל תושבי האימפריה ובכדי למנוע מרידות. בנוסף לכך, לתושבים בעלי אזרחות יוונית היו יתרונות במישור הכלכלי והפוליטי.

-          תועלת אישית למעמד הגבוה: כתוצאה מההתיוונות זכו המתיוונים לקידום במעמדם האישי, קבלת אזרחות של הפוליס, קבלת רישיונות לקביעת מיסים בשם המלך ורישיונות מסחר.

השפעות וביטוים של ההתיוונות

השפעתה העיקרית של ההתיוונות הייתה בחלוקת החברה היהודית לשתי קבוצות – המתנגדים והמתיוונים.

המתנגדים

כללו את ההנהגה הרוחנית-דתית של היהודים, הסופרים שפירשו את התורה, החסידים שהקפידו על מילוי מצוותיה וכן פשוטי העם העניים שלא היה להם קשר עם היוונים. כל אלה התנגדו לחדירתה של התרבות היוונית לחברה היהודית ודרשו את המשך קיום "חוקי האבות" באופן מלא ללא שינוי.

המתיוונים

המתיוונים היו שייכים למעמד הגבוה החילוני: סוחרים, בעלי קרקעות, עשירים ועוד. בקרב האצולה הדתית (כהנים גדולים) היו קשרים "מועילים" עם השלטון והייתה נטייה להתיוונות. המתיוונים נחלקו לשתי קבוצות, הקיצוניים והמתונים:

המתונים: קיבלו עליהם את התרבות היוונית אך לא את הדת. הם קלטו השפעות השפה, בתרבות ובסגנון הבנייה. נתנו לילדיהם שמות יוונים, ראו תיאטרון, שלחו את ילדיהם לבתי ספר יוונים (גימנסיון ופיביון).

הקיצוניים: קיבלו עליהם את הדת והתרבות היוונית. בנוסף לכל מה שעשו המתונים, הם אימצו גם אמנות יוונית, השתתפו בפולחן היווני ונישאו בנישואי תערובת.

ביטויי ההתייוונות ביהודה בימי שלטון בית סלבקוס עד לגזרות הדת

להלן פירוט המאבק בירושלים. המאבק רשום בסדר כרונולוגי, מהדבר שקרה קודם עד למה שקרה בסוף.

1. שמעון ממשפחת בילגה שימש כנגיד בית-המקדש (האחראי על הכספים) וביקש מחוניו ה-3, הכהן הגדול למנות אותו לתפקיד האחראי על השווקים (ביוונית – "אגרונימוס"). תפקיד זה הבטיח לשמעון הכנסה נאה ולכן רצה אותו. חוניו סירב לבקשתו של שמעון.

2. לאחר שחוניו סירב, פנה שמעון למושל היווני של האזור – אפולוניוס והבטיח למלך, אנטיוכוס השלישי, מאוצרות בית המקדש אם ימנה את יאסון, אחיו של חוניו (שהיה מתיוון) לכהן הגדול.

3. אנטיוכוס ה-3 הסכים ומינה את יאסון לכהן הגדול במקומו של חוניו ה-3. בצעד תקדימי זה, נפגע מעמד משרת הכהן הגדול ובמקום שמשרה זו תישאר משרה שמייצגת את המנהיגות הרוחנית של העם היהודי, היא הפכה ל"משרה נוספת" בממשל היווני שניתן לקנות אותה בכסף. בתגובה לפיטוריו, חנויו נוסע למלך הסלווקי כדי לנסות ולהשיג שוב את משרתו, אך בדיוק המלך מת ובמקומו מתמנה אנטיוכוס ה-4, אנטיוכוס אפיפנס.

4. יאסון נמצא במשרת הכהן הגדול במשך 3 שנים והמתיוונים הקיצוניים מתאכזבים מתיפקודו ומציעים לאנטיוכוס ה-4 כסף רב יותר בכדי למנות כהן חדש.

5. אנטיוכוס ממנה את מנלאוס, אחיו של שמעון בילגה לתפקיד הכהן הגדול. זאת למרות שאין לו זכות להיות כהן גדול (כי אינו שייך לבית-צדוק, המשפחה ממנה מונו כוהנים גדולים). מנלאוס פגע במסורת, חילל את בית המקדש ופגע ברגשות העם.

6. 169 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע למצרים ולמרות הצלחתו שם הוא נאלץ לסגת ע"י רומי שהופכת בהדרגה לממלכה החזקה באזור. בדרכו חזרה הוא עובר בירושלים ובוזז את אוצרות בית המקדש (ביניהם גם מנורת הזהב).

7. 168 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע נוסף למצרים ובארץ ישראל מתפשטת שמועה שהוא נהרג. בתגובה פורצות מהומות בירושלים נגד מנלאוס והוא מודח ע"י העם. יאסון חוזר לירושלים ומעוניין לחזור למשרת הכהן הגדול, אך העם אינו מסכים והמתנגדים משתלטים על השלטון ולא ממנים כהן החדש.

8. השמועה על מותו של אנטיוכוס מתבררת כשמועת שווא, אנטיוכוס חוזר לירושלים מתוסכל ומושפל ומדכא את המהומות בצורה אכזרית, הורג את מתנגדי מנלאוס ומחזיר אותו לתפקיד הכהן הגדול. שר הצבא, אפולוניוס בונה בעיר מצודה בשם "חקרא" (פירוט בהמשך) וכמו כן מנפץ את חומות ירושלים ומיישב אותה בזרים שמביאים איתם פולחן זר, מגרש מהעיר יהודים רבים כדי לפנות מקום לזרים.

9. 167 לפנה"ס - חודשיים לאחר המהומות, מטיל אנטיוכוס על היהודים גזרות שמטרתן הייתה להשמיד את הדת היהודית – גזרות השמד.

השינויים שהביא איתו יאסון הכהן הגדול בתקופת כהונתו – ביטויי ההתייוונות

1. יאסון הפך את ירושלים לפוליס יוונית בשם אנטיוכיה. את תושביה העשירים והמתיוונים רשם כאזרחי העיר ושאר העם (שהיווה את הרוב) איבד את מעמדו ואת קרקעותיו. מעשה זה יצר הפרדה מעמדית ברורה בעם היהודי כיוון שלאזרחים שלא קיבלו אזרחות יוונית לא הייתה זכות בחירה, זכות לחינוך וזכויות נוספות ואילו לתושבים שכן קיבלו אזרחות, היו כל הזכויות הללו.

2. שלטונו של יאסון הציב כתנאי את החינוך היווני ואימוץ המנהגים היוונים על מנת לקבל אזרחות יוונית. בכך גרם יאסון להאצת תהליך ההתיוונות. בנוסף, יאסון הידק את קשריה הכלכליים של ירושלים עם ערי פוליס אחרות וכך נתן גישה ליותר מתיוונים לירושלים.

3. למעשה, יאסון ביטל את "חוקי האבות", כלומר, את העליונות שהייתה לחוקי התורה על פני החוק היווני, עליונות שקיבלה אישור רשמי מהמלך הסלווקי, אנטיוכוס ה-3. עם הפיכתה של ירושלים לפוליס, הופכים חוקי האבות לכפופים להחלטות "חבר האזרחים" (דמוס), וזאת בניגוד לתפיסה היהודית לכך שחוקי המוסר עליונים ונצחיים ואינם קשורים להווה מסוים או מושפעים מנסיבות מקומיות וזמניות.

יאסון ביצע  למעשה רפורמה תרבותית ולא דתית. הוא פעל כמתיוון מתון ולא פגע במצוות הדת. העבודה בבית המקדש המשיכה להתנהל כרגיל, ללא שינוי, אך מעמדו של בית המקדש נפגע וממוסד דתי, הפך בית המקדש למוסד ציבורי שכפוף להחלטות "חבר האזרחים".

גזרות השמד של אנטיוכוס ה-4 (167 לפנה"ס)

מטרת גזרות השמד שגזר אנטיוכוס ה-4 על העם היהודי ביהודה הייתה להשמיד את הדת היהודית.

תוכן גזרות השמד של אנטיוכוס ה-4

1. איסור על קיום מצוות התורה. במיוחד הוטל איסור על מצוות המילה ושמירת השבת.

2. המזבח חולל והוקם עליו פסל אלילי לזאוס.

3. בכל ערי יהודה הוקמו מזבחות יוונים ושמו של בית המקדש נקרא "זאוס", ע"ש זאוס האולימפי.

4. היהודים נאלצו להשתתף בתהלוכות לכבוד דיוניסיוס.

5. ספרי תורה עלו באש.

6. נשים שמלו את ילדיהן הוצאו להורג.

הגורמים למתן הגזרות

התרבות ההלניסטית היא תרבות פלורליסטית (תרבות שסובלנית גלפי מגוון גדול של אמונות) ולכן לא מובן מדוע ניתנו הגזרות ליהודים.

אך בכל זאת, ישנן שתי סיבות אפשריות לנתינת הגזרות ע"י אנטיוכוס:

1. התנהגותם של תושבי ירושלים מסכנת את תוכניותיו של אנטיוכוס לחזק את הגבול הדרומי של הממלכה הסלווקית. אנטיוכוס רואה ביהודה "קבוצה לאומית קטנה" (היהודים) שחשיבותה באימפירה שלו היא שולית, אך למרות זאת, היא לא מפסיקה למרוד בו מסיבות לא ידועות (מבחינתו). לכן, אנטיוכוס מבין שבכדי לטפל ביהודים יש לעקור את הבעיה מהשורש והוא מניח ששורשי הבעיה טמונים באמונה היהודית שהייתה שונה לחלוטין מכל האמונות האחרות ובנוסף על כך – לא הייתה מובנת לאנטיוכוס ועל כן הוא מחליט לגזור על הדת היהודית.

2. יתכן שהמתיוונים הקיצוניים ביקשו מאנטיוכוס לגזור גזרות אלו על היהודים על מנת להפיק מכך יתרונות אישיים.

התגובה בציבור היהודי לגזרות השמד

בציבור היהודי ניתן היה להבחין בארבעה דפוסי תגובה עיקריים לגזרות השמד של אנטיוכוס:

1. קבלת הגזירה – עזיבת היהדות: רבים מן היהודים מקבלים את המציאות כפי שהיא, עוזבים את היהדות, נטמעים (מתערבבים) בחברה הנוכרית וחלקם אף עוזר לפקידי המלך לרדוף את היהודים.

2. התגוננות סבילה (פסיבית) – בריחה: רוב היהודים נשארו נאמנים ליהדות וחלקם ברח למדבר ולמערות. היהודים ברחו עם כל משפחותיהם ורכושם, המשיכו לקיים מצוות וציפו להתערבות אקטיבית של אלוהים.

3. התגוננות סבילה (פסיבית) – קידוש השם: קידוש השם היא למעשה המוכנות למות אך לא לעבור על מצוות הדת. סיפור ידוע של קידוש השם הוא סיפור חנה ו-7 בניה שעונו למוות בתגובה לכך שלא הסכימו לאכול חזיר. בסיפור זה משתקפת אמונה שהמלחמה בעם ישראל היא מלחמה באלוהי ישראל ואלוהים יעניש את המלך ובניו. לייסורים של מקדשי השם צמוד הרעיון שהם למעשה מכפרים במעשיהם על חטעי העם ויש כן גם אמונה בתחיית המתים. לרעיון קידוש השם צמוד רעיון הגאולה – לאחר הסבל, ממלכת הרשע תחרב, תקום ממלכת ה' וכל העמים מסביב יעבדו אותו. (חזון אחרית הימים)

4. התגוננות אקטיבית – מרד החשמונאים: מתתיהו הכהן המכונה "החשמונאי" הפך למנהיג של תנועה שהתנגדה ליוונים וארגנה מרד מזוין בהם, זאת לאחר שברח עם משפחתו מירושלים למודיעין ולאחר שרצח יהודי שזבח למלך ואת נציג המלך.

מרד החשמונאים בתקופת יהודה המכבי

מספר גורמים לפרוץ מרד החשמונאים

1. גזרות הדת של אנטיוכוס – הרצון להילחם בהן ולבטלן.

2. מגמת ההתיוונות בירושלים – הרצון להפסיקה ולשמור על צביון יהודי בירושלים ברוח "חוקי האבות".

3. המחדלים בכהונה – החזרת היהדות לכהונה והפיכתה למשרה יהודית לאחר שהפכה ל"עוד משרה בשלטון היווני".

הסיבות להצלחת יהודה המכבי בארבעת הקרבות הראשונים

ארבעת הקרבות הראשונים של יהודה המכבי היו: קרב מעלה הלבונה (167 לפנה"ס), קרב בית חורין (166 לפנה"ס), קרב אמאוס (165 לפנה"ס) וקרב בית-צור (164 לפנה"ס). בכל ארבעת הקרבות האלו ניצח יהודה המכבי. להלן הסיבות והגורמים להצלחתו:

1. אהדת רוב העם שישב ביהודה (באזורים הכפרים) שהתגייס גם לצבא ושיתף פעולה בכל דרך אפשרית.

2. בשלב הראשון הצבא היווני לא מעריך נכון את כוחו של יהודה ומזלזל בצבאו.

3. ליהודה מערך מודיעיני זריז ויעיל של אנשי שטח שמכירים היטב את המקום ומאפשרים ליהודה לנצל את התנאים לטובתו.

4. בתנאי השטח הרריים, היה יתרון לצבא גרילה שהציוד שלו קל והוא נייד על פני צבא סלווקי מחומש בציוד כבד שקשה לו לתפקד במזג אוויר חם.

5. לצבא יהודה אספקה שוטפת של מזון ומים.

6. לחיילי יהודה מוטיבציה גדולה ואמונה עזה בצדקת הדרך – עובדה שמגבירה את המשמעת, את המורל ומקנה לצבא יתרון איכותי.

7. יהודה המכבי היה בעל כישורים יוצאי דופן בתחום הצבאי ונחשב לאסטרטג גאוני.

פירוט אודות קרב אמאוס – 165 לפנה"ס

בקרב זה, גילה יהודה המכבי את כשרונו הצבאי.

יהודה וצבאו (כ-3,000 חיילים) התמודדו הפעם מול שלושה מצביאים סוריים (ניקנור, גאורגיוס ותלמי בן-דורימיס). הצבא הסורי (שמנה 40 אלף חיילים) חנה באמאוס (על גבול הרי יהודה) והתפצל לשניים – חלק אחד נשאר באמאוס והחלק השני (המונה 6,000 חיילים ופרשים בראשות גאורגיוס) הלך לחפש את יהודה וצבאו, להפתיע אותו בלילה ולהשמיד אותו. לאחר שלא מצאו את יהודה, החליטו בלית ברירה לחפש בין ההרים. יהודה, בזכות מודיעין זריז ויעיל, עוזב בלילה את ההרים ומשאיר מדורות עשנות (חצי-כבויות) כדי ליצור רושם שווא שהמחנה של יהודה נעזב בבהלה. הסורים מתפתים לחשוב שהמורדים קרובים ועוברים מהר להר בעקבות מספר מדורות עשנות.

בינתיים, יהודה, במסע זריז, מביא את כוחותיו לאמאוס ועם שחר, כשהשמש זורחת בגבו ומסנוורת את האויב, הוא תוקף את הסורים הישנים. הסורים נבהלים ונסוגים לכיוון פלשת. הצבא של גאורגיוס (זה שיצא לחפש את יהודה) עייף מהשיטוט בהרים ונסוג לשפלה מבלי להילחם.

הניצחון על היוונים היה שלם, היהודים מהדקים את המצור על ירושלים וציוד צבאי הלניסטי רב נופל לידי המורדים ושיטת הלחימה שלהם עתידה להשתנות ויתחילו להינקט שיטות לחימה יווניות (שיטת הפלנקס). היוונים משנים את יחסם למורדים ושולחים לארץ את המשנה למלך – ליסיאס, כדי שינסה לדכא את המרד בעצמו.

זהו הניצחון המבריק ביותר של יהודה בכל מערכותיו.

הסיבות לתבוסתו של יהודה המכבי בקרב אלעשה

1. שינוי הטקטיקה הסורית – למרות משברי השלטון, הפנו הסורים (=סלווקים=יוונים) צבא גדול מחוזק בפילים ובניגוד לקרבות הקודמים, נעו באיטיות אך בבטחה בשטח מישורי ויכלו להילחם חזיתית בצבא יהודה ולא להיגרר למלחמת גרילה בהרים.

2. חולשת צבא יהודה לעומת שיפור באיכות הצבא הסורי – את חולשת צבא יהודה ניתן להסביר בירידה בהתלהבות ובלהט שאפיינו עד כה את הצבא היהודי. טיהור בית המקדש, כיבוש ירושלים, המערכה המוצלחת נגד הנוכרים – כל אלה העניקו תחושה שהמשימה הושלמה והאתגרים החשובים מומשו. רבים העדיפו שלא להילחם לעומת היוונים שאצלם לחמה יחידת עילית בראשות בכחידס, בנוסף ליחידה זו לחמו עוד 20 אלף חיילים.

3. הפילוג בקרב הצבא היהודי – בתחילת המרד, היה ברור כי מדובר במלחמת מצווה למען חופש דת והזכות לקיים את מצוות ה', אך כאשר מטרת המרד הוסבה להיות מטרה לאומית, החל להיווצר קרע פנימה. מול מצדדי הלחימה ניצב מחנה "החסידים" שהאתגר הלאומי לא היה בראש סדר העדיפויות שלו ולכן נטש אט-אט את יהודה. היוונים הבינו פילוג זה והשכילו לפלג את שורות הצבא ע"י הצעות פשרה למתן אוטונומיה תרבותית. "החסידים" נטו להסכים להצעות ויהודה סרב.

הישגי המרד בתקופת יהודה

הישגים בתחום הצבאי

-          הדיפה של התקפות הצבא הסלווקי על יהודה.

-          גיבוש איכרי יהודה לצבא עממי שלוחם בשיטות מודרניות.

-          השתלטות על הר הבית וטיהור בית המקדש.

הישגים בתחום המדיני

-          הכרה רשמית של השלטון הסלווקי בזכות היהודים לחיות עפ"י חוקי האבות.

הישגים בתחום הפנימי

-          גיבוש מנהיגות אלטרנטיבית לאצולת הכהנים הגדולים בני ירושלים. משפחות כהנים נוספות, כמו החשמונאים, מתמנות לתפקיד כהן גדול.

-          החלשת תהליך ההתיוונות – בעקבות המרד נחלשים המתיוונים והזהות היהודית מוגדרת בצורה ברורה יותר – מי שמקיים את חוקי האבות.

הזרמים הדתיים – צדוקים פרושים ואיסיים

השקפותיהם של שלושת הזרמים

נקודות המחלוקת בין הזרמים הדתיים בעם

מושגים

הלניזם – התקופה, הסבר התופעה, ביטוי אחד שלה.

הלניזם הינו שם כללי לתרבות יוון מימי אלכסנדר מוקדון (מאה 4 לפנה"ס) ועד שנת 14 לספירה. התרבות ההלניסטית הינה מיזוג בין תרבויות יוון והמזרח. היא הופצה ע"י השליטים היוונים כדי להביא לאחידות בממלכה ולחזק את נאמנות התושבים לשליט, בכדי למנוע מרידות.

ביטוייה העיקריים של ההלניזם היו השפה היוונית ששולבו בה ביטויים משפות המזרח, "הפוליס" היוונית שהוכנסה לממלכה, האלהת השליט, טיפוח תרבות הגוף (ספורט) ודת פלורליסטית (דת סובלנית בנוגע לקיום דתות אחרות).

התיוונות – הסבר התופעה, שני ביטויים.

התיוונות הינה תהליך איטי וממושך של קבלת התרבות היוונית ע"י היהודים. התהליך פעל בעיקר בערי הפוליס ובקרב השכבות העליונות בעם בתקופת שלטון בית סלווקוס בארץ-ישראל. בשנת 200 לפנה"ס כבש אנטיוכוס ה-3 מבית סלווקוס את ארץ ישראל, היהודים זכו אומנם לחופש דת, אך ההתיוונות בקרבם עלתה מכיוון שבכדי לזכות למעמד גבוה, היה עליהם להתיוון. הזכייה במעמד הגבוה הקנתה להם זכויות יתר פוליטיות וכלכליות.

ביטויה העיקריים של ההתיוונות היו בקבלת השפה היוונית בקרב היהודים, קבלת התרבות החדשה, סגנון בנייה, נתינת שמות יווניים לילדים, שליחת הילדים היהודים לבתי-הספר היוונים (גימנסיון ופיביון).

הכוהן הגדול – תפקידו ומעמדו, מאורע היסטורי אחד הקשור בו.

עובדות אודות תפקידו ומעמדו של הכהן הגדול:

-          הכהן הגדול בתקופת שלטון בית סלווקוס היה ממשפחת הכהונה הגדולה – משפחת בית-צדוק, שהתייחסה לאהרון אחי משה רבנו.

-          הכהן מקבל את תפקידו לכל חייו. כהן גדול חדש ימונה אחריו רק לאחר מותו והוא (פרט למקרים שבהם ישנה מגבלה על הכהן מלתפקד).

-          תפקיד הכהונה עובר בירושה מאב לבן.

-          לכהן הגדול סמכויות רבות. בראש ובראשונה הוא מנהיג את העם מבחינה דתית. הכהן הגדול עומד בראש בית המקדש ומחליט על מינויי התפקידים בו.

-          הכהן הגדול מקבל כספים במסגרת כספי התרומות שנתרמות לבית המקדש.

-          הכהן הגדול נחשב גם כמנהיג מדיני, הוא דאג לצורכי בית המקדש ולצורכי ירושלים וביצורה. הוא עמד בראש מועצת הזקנים והיה אחראי על גביית המסים לשלטונות וייצג את האומה בפני השלטונות.

-          השלטון הסלווקי ראה בכהן הגדול כ"ראש היהודים" ונציגם הרשמי.

אירועים היסטוריים הקשורים בכהן הגדול:

סיפור המאבק על השלטון בירושלים הוא למעשה סיפור היסטורי המתקשר לכהן הגדול. ניתן לפרט ולהזכיר סיפורים כמו:

-          מנלאוס בזז את אוצרות בית המקדש על מנת לשלם לאנטיוכוס ה-4 סכומי כסף גבוהים בתמורה לכהונה.

-          שמעון ממשפחת בילגה שילם מאוצרות בית המקדש לאנטיוכוס ה-3 על מנת שימנה את יאסון, אחיו של חוניו ה-3, לתפקיד הכהן הגדול.

"החקרא" – מיקום, משמעות הקמתו לסלווקים וליהודים.

"החקרא" הינה מצודה שבנה אפולוניוס, שר הצבא של אנטיוכוס, בירושלים במסגרת דיכוי המרד בירושלים לאחר שפרצה שמועת השווא על מותו של אנטיוכוס. מצודה זו קמה מול בית המקדש ושכן בה חייל מצב יווני שצפה על בית המקדש.

הדבר הרגיז מאוד את היהודים מכיוון שכעת ליוונים הייתה תצפית על כל המתרחש בבית המקדש ולא ניתן היה לנהל אורח חיים חופשי ונורמלי בבית המקדש. הדבר היה למעשה צעד תקדימי שבו היוונים חודרים לחייהם של היהודים, מבטלים להם את האוטונומיה שהייתה להם ומתגרים בהם.

בחקרא ישבו יוונים אך גם ישבו בה גם מתיוונים קיצוניים (יהודים). החקרא הייתה למעשה מושבה צבאית שהפכה לבסיס מתיוונים בלב ירושלים. משמעותה העיקרית לסלווקים הייתה שהקמת החקרא למעשה השלימה את תהליך הפיכתה של ירושלים לפוליס יוונית.

הברית עם רומא – ע"י מי נחתמה, מה היה האינטרס של כל צד מהחותמים.

בשנת 161 לפנה"ס שלח יהודה המכבי משלחת לרומא וזו חזרה עם כתב ברית. ברית זו דומה לבריתות אחרות שכרתה רומא עם גופים מדיניים מחוץ לאיטליה. הברית מבטיחה ששני הצדדים לא יסייעו לאויביהם – לא בציוד, לא במזון ולא בכסף וכן מבטיחה עזרה במקרה של התקפה. הברית הפכה את שליט יהודה לידיד רומא ובהמשך למלך בחסותה. יורשיו של יהודה הקפידו לחדש את הברית. לרומאים הבטיחה ברית זו בעלי ברית שיקבלו את חסותה ללא התנגדות וישרתו את האינטרס הרומאי באזור.

האיסיים – מי היו, שניים מעיקרי השקפותיהם.

האיסיים היו כת יהודית שהורכבה בעיקר ממבוגרים וזקנים בקרב העם היהודי. הם שכנו במדבר יהודה וחוקרים מזהים אותם עם כת הקומראן (שעליה נכתב במגילות הגנוזות). הסתייגו מקיומה של המדינה היהודית החשמונאית והאמינו בגאולה ובקיומה של מדינה יהודית מעשה ידי האל. היו נפרדים מאוד משאר חלקי העם והיו להם תקנות ייחודיות משלהם, לוח שנה משלהם ונבדלו באורחות חייהם משאר היהודים – התנזרו מנשים בכדי ליצור אווירה מוסרית טהורה, טבלו במים קרים, היו צמחוניים ועוד.

בעם היו איסיים רבים, התייחסו אליהם כקדושים והם הכשירו את הקרקע לנצרות.

עקרונות חייהם של האיסיים

1. שותפות ברכוש כדי להילחם ברדיפת בצע.

2. התנזרות מנשים כדי ליצור אווירה מוסרית טהורה. בכת חברים רק גברים.

3. חובת אהבת הזולת ועזרה הדדית כדי לשתק את יצר השלטון.

4. סדר קבוע בחייו של חבר הכת – כל יום אותו הדבר.

5. טבילות במים קרים וצמחונות.

תקופה שנייה

האימפריאליזם

אימפריאליזם – שאיפה או מדיניות של השתלטות של מדינות אירופאיות על מדינות ועמים אחרים מעבר לים – אסיה ואפריקה, כדי להפיק יתרונות/תועלת בתחומים שונים.

גורמיו/הסבריו (מסודר לפי סדר חשיבות – מהחשוב ביותר לפחות חשוב)

1.       גידול מספרי מהיר של האוכלוסיה באירופה: ב-1860 יש כ-260 מיליון תושבים באירופה ולעומת זאת ב-1930 היו כבר 500 מיליון תושבים באירופה. נוצר הכרח לדאוג למקורות פרנסה לבני הלאום. המדינות ראו בהגירה מעבר לים, לשטחים שנכבשו, פתרון כלכלי שאינו פוגע בזיקה בין מדינת האם לבני הלאום.

2.       צורך בשווקים חדשים ובמקור זול לחומרי גלם: בעקבות התפתחות המדעים והטכנולוגיה, גדלו מאוד מימדי היצור באופן שהשוק המקומי לא יכל לקלוט את עודפי התוצרת ולכן היה צריך למצוא שווקים חדשים באזורים לא מפותחים על מנת למכור שם את העודפים כמו כן, נזקקה התעשייה לחומרי גלם שאותם ניתן היה להשיג בזול במושבות שכבשו המדינות.

3.       השגת יתרונות צבאיים ואסטרטגיים: שליטה על מעברי מים, נקודות אסטרטגיות וכו'.

4.       הצורך בהשקעת ההון המצטבר: באירופה הצטבר הון רב. בשטחים הכבושים שכר העבודה זול, מחיר הקרקעות נמוך והשוק מתפתח. זו ההזדמנות לעשות רווח מהיר וקל, ולכן אירופאים משקיעים במכרות, מסילות ברזל ועוד.

5.       התגברות הרגשות הלאומיים: ההשתלטות על שטחים העלתה את יוקרתם הלאומית של מדינות האם. רכישת מושבות נחשבה כצורך חיוני לחיזוק מעמדה וכוחה, עושרה ועצם קיומה של מדינת האם.

6.       ה"ייעוד" של האדם הלבן: "דרוויניזם חברתי" – רק ה"גזעים הטובים" שורדים, ל"גזע הטוב, העליון" יש זכויות יתר כי הם יוצרי התרבות. העמים ה"נחותים" צריכים להיות כפופים לאדם הלבן וחובתו לקדם אותם.

7.       הנצרות המיסיונרית: הנצרות רואה לעצמה חובה "לתרבת את הפראים". פעמים רבות היו המיסיונרים הראשונים שהגיעו לאזורים נידחים ורק אחריהם הגיעו הכובשים.

8.       השפעת המחקר הגיאוגרפי: באותה תקופה קיימת התעניינות רבה בארצות רחוקות ובמקרים רבים החוקרים סוללים את הדרך לכיבוש.

9.       גורמים מסייעים: פיתוח אמצעי התחבורה, אמצעי הקשר, הדברת המחלות, מחישים (מאיצים) את השתלטות האדם הלבן. הרכבות, הטלגרף והטלפון, מעברי מים חדשים – מקילים על ההשתלטות והניצול.

המדינות המעורבות במירוץ האימפריאליסטי

בין המדינות המעורבות במירוץ האימפריאליסטי באפריקה היו: גרמניה, בריטניה, צרפת, תורכיה, הולנד וספרד.

בין המדינות המעורבות במירוץ האימפריאליסטי באסיה היו: יפאן, רוסיה, צרפת, אנגליה וגרמניה.

ניתן להשוות בין האימפריאליזם הצרפתי לבריטי:

מוקד סכסוך בין המדינות באפריקה – סכסוך פאשודה, סודן 1898

מצרים נכבשה ע"י בריטניה בשנת 1882 והנציב הבריטי הפך להיות למעשה לשליט מצרים. צרפת מתנגדת לבלעדיות של הבריטים ודורשת מהם לפנות את מצרים. הבריטים דוחים את התביעה.

בזמן המאורעות במצרים, מתקוממים הסודנים בראשות מוחמד אחמד ("המַהַדִי" – משיח) ויוצרים תנועה דתית קיצונית שמאיימת על הבריטים במצרים. לאחר מות המהדי, פורצת בסודן אנרכיה (חוסר שלטון) ושלטון המורדים מתפורר. הבריטים מנצלים את ההזדמנות, שולחים צבא, כובשים את סודן ושולטים בה במשותף עם המצרים.

באותו הזמן, 1898, מתקדמים הצרפתים לכיוון סודן מן המערב והצבא הבריטי והצרפתי נפגשים בצומת דרכים חשובה – צומת פאשודה.

הבריטים דורשים מהצרפתים להתפנות מהאזור כיוון שהשטח שייך לכאורה למי שתפס אותו קודם. הצרפתים, שכועסים על הבריטים עוד מפרשת כיבוש מצרים, מסרבים והמצב המותח יוצר תחושת קדם-מלחמה.

משיקולים אחרים (חולשת הממשלה הצרפתית בעקבות פרשת דרייפוס), מחליטה צרפת לסגת. בהמשך שתי המדינות ישתפו פעולה במלחמת העולם הראשונה.

התנועה הציונית והרצל

תורתו של הרצל – הבעיה ופתרונה

בתורתו של הרצל, שנכתבה לראשונה בחוברת "מדינת היהודים", הוא הגדיר לראשונה את הבעיה היהודית ופתרונה.

הבעיה היהודית עפ"י הרצל

הרצל מגדיר את הבעיה היהודית כאנטישמיות שלעולם לא תיפתר בגולה. כל הניסיונות להתמודד עם הבעיה נכשלו: האמנציפציה – אמנם שינתה את מעמדם החוקי של היהודים, אבל הגבירה את השנאה והקנאה בהם; התבוללות – פתרון לבודדים בלבד; הגירה – אינה פתרון כיוון שהאנטישמיות מגיעה לכל מקום שהיהודי מגיע אליו – "אנטישמיות בתרמיל".

הרצל מאפיין את האנטישמיות: הוא קובע שהבסיס לשנאה הוא לאומי – היהודים הם לאום (לא דת בלבד), לכן היהודים הם "נטע זר" בקרב לאומים אחרים ואינם יכולים לחיות איתם. האנטישמיות גורמת למתח בחברה האירופאית וכך היא הופכת להיות בעייתם של העמים עצמם. היא קיימת במרחב גיאוגרפי גדול מאוד ולכן היא גם בעיה עולמית – לאומות העולם יש אינטרס לפתור את בעיית האנטישמיות.

הפתרון עפ"י הרצל

מכיוון שהבעיה לאומית, הפתרון צריך להיות טריטוריאלי, כלומר, להקים ליהודים מדינה בהסכמת אומות העולם, (לאו דווקא בארץ-ישראל). השגת הצ'רטר (הסבר בחלק המושגים בסיכום), לפי הרצל, היא תנאי מוקדם להתיישבות. הוא מאמין שלעולם יש אינטרסים (משולבים באינטרסים אימפריאליסטיים) לפתור את בעיית היהודים.

המדינה היהודית תהיה חופשית, פלורליסטית, מוסרית, ניטראלית, יהודי העולם יגיעו אליה בהדרגה – קודם העניים שיכשירו את הקרקע ולבסוף העשירים. כדי לבצע את התוכנית יש להקים שתי חברות – "אגודת היהודים" (גוף מדיני שינהל מו"מ עם מדינות ויקנה שטח אדמה להתיישבות) ו"חברת היהודים" (גוף כלכלי שיארגן את ההגירה וידאג לעלייה ולהתיישבות).

פעולותיו של הרצל לגיבוש העם היהודי

1.       גיבוש העם היהודי: הרצל גיבש את העם היהודי ע"י הקמת מוסדות שגיבשו את היהודים בקהילותיהם בגולה. כמו כן, גם הקמת ההסתדרות הציונית דאגה לגיבוש היהודים תחת הנהגה אחת בראשותו של הרצל. כך הוגברה הזיקה הלאומית והעם היהודי גובש.

2.       הקמת ההסתדרות הציונית: ההסתדרות הציונית היא מסגרת גג לכל הארגונים הציוניים, נציגיה נבחרו ע"י שוקלי השקל (יהודים ציונים ששילמו סכום סמלי שהתבטא בקבלת תעודה שנקראה "שקל ציוני" והקנתה לו את הזכות לבחור נציג לקונגרס הציוני מאזור מגוריו). ההסתדרות הציונית התכנסה אחת לשנה בכינוס שנקרא "הקונגרס הציוני". בין כינוס לכינוס פעלו שני ועדים: הועד הפועל הציוני הגדול (20-26 חברים שנבחרים ע"י הקונגרס ואחראים לביצוע החלטותיו) והועד הפועל המצומצם (שבעה חברים שנבחרו ע"י הועד הפועל הגדול, אחראים לפעילות השוטפת של ההסתדרות הציונית ובראשם עומד יו"ר, הנשיא, הרצל).

3.       הקונגרס הציוני הראשון, 1897: בשנת 1897, כונס בבאזל, שוויץ, הקונגרס הציוני הראשון. בקונגרס זה השתתפו 197 נציגים יהודים מכל רחבי העולם, רובם ממזרח אירופה, נציגי תנועות "חובבי ציון". במהלך הקונגרס נאמו הרצל ונורדאו את הנאומים העיקריים והתנסחו בזהירות כדי לא להרגיז את הגויים.

א.      הגורמים לכינוסו של הקונגרס היו:

-          כישלונו של הרצל בהשגת תמיכה של יהודים עשירים.

-          כישלונו במגעים הדיפלומטיים.

-          רצונו להופיע כמנהיג תנועה ולא כאדם פרטי בפני שליטי המעצמות.

-          רצונו של הרצל לעורר הד תקשורתי לרעיון הציוני.

ב.      משמעותו של הקונגרס הציוני הייתה:

-          יצירת הנהגה לאומית לעם היהודי.

-          קביעה במפורשות את המטרה של התנועה הציונית (בתוכנית באזל).

-          הכרה בהרצל כמנהיג התנועה הציונית.

-          קביעת הדרך הדמוקרטית שבה תפעל התנועה הציונית.

4.       תוכנית באזל: תוכנית באזל גובשה במהלך הקונגרס הציוני הראשון ובה נקבעה במפורש המטרה של התנועה הציונית – "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בהסכמת אומות העולם". בתוכנית זו הוחלט כי מטרה זו תושג ע"י:

א.      פיתוח א"י ויישובה ע"י עובדי אדמה ובעלי מלאכה.

ב.      ארגון יהודי העולם במסגרת אחת והקמת מוסדות מתאימים בכל ארץ עפ"י חוקיה.

ג.        הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית ע"י פעילויות חינוכיות.

ד.      השגת צ'רטר באמצעות פעולות שכנוע דיפלומטיות.

כיצד מתבטאות השקפות העולם השונות של הזרמים היהודים בתוכנית באזל?

1.       "פיתוח א"י ויישובה ע"י עובדי אדמה ובעלי מלאכה" – מבטא את תפיסתם של הזרם המעשי בציונות – תנועת "חובבי ציון". הגשמת הציונות ע"י קביעת עובדות בשטח שתהפוכנה את ארץ ישראל לארץ בעלת רוב יהודי ובעלת תשתית כלכלית יצרנית-מודרנית. כמו כן באה כאן לידי ביטוי גם תפיסתם של הזרם הסוציאליסטי בציונות (סירקין ובורוכוב) שטען כי צריך ליישב את היהודים בארץ ישראל בתור פועלים כדי להפוך אותם מעם שלא עובד בחקלאות ובתעשייה לעם של חקלאים ופועלי תעשייה.

2.       "ארגון יהודי העולם במסגרת והקמת מוסדות מתאימים בכל ארץ עפ"י חוקיה" – כאן באה לידי ביטוי תפיסת הזרם של הציונות המדינית של הרצל הטוענת כי יש לארגן את העם היהודי לפעילות ציונית תוך הכרה ואישור של המדינות בהן חיים היהודים. להגשים את הציונות בגלוי בהסכמת מדינות העולם.

3.       "הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית" – כאן באה לידי ביטוי תפיסת הזרם של הציונות הרוחנית של אחד העם – לשקם את התודעה היהודית של העם היהודי, את הרוחניות היהודית וזאת ע"י יצירת רוחניות חילונית יהודית מודרנית. סעיף זה עונה לתפיסתו של אחד העם שצריך לטפל בחינוך היהודי של הילדים היהודים בגולה ולשנות אותו כך שהיהדות תהיה רלוונטית למציאות מודרנית ויהודים ירצו להמשיך להיות יהודים ולא יתבוללו.

4.       "השגת צ'רטר באמצעות פעולות שכנוע דיפלומטיות" – מבטא את תפיסתו הציונית של הרצל, הזרם המדיני – קודם כל להשיג את הצ'רטר ורק אח"כ להתחיל בקביעת עובדות בשטח ולהעלות לא"י מיליוני יהודים באופן חוקי תוך פיתוחה הכלכלי של הארץ וביצוע התיישבות מסיבית בארץ ישראל.

פעולותיו הדיפלומטיות של הרצל להשגת צ'רטר

צ'רטר – אישור של מעצמות העולם ליהודים להתיישב באזור מסוים ולנהל שם אוטונומיה.

פעילותו בקיסרות הגרמנית (בהנהגת וילהלם השני, ה"קייזר")

הגרמנים נחשבו לבעלי בריתם של התורכים והיו בעלי השפעה ניכרת עליהם.

האינטרס הגרמני לעזור ליהודים לפי הרצל היה:

א.      אם תקום בא"י מדינה יהודית, יהגרו אליה כל יהודי גרמניה וכך תיפתר הבעיה האנטישמית והתחרות הכלכלית שיש לסוחרי גרמניה עם היהודים.

ב.      היהודים יקימו בא"י מושבה בחסות גרמנית, הם יפיצו את התרבות הגרמנית וישרתו את האינטרס הגרמני באזור.

פגישותיו של הרצל

באוגוסט 1898 בקושטא, נפגש הרצל עם הקיסר הגרמני ומציע לו להקים "חברה להתיישבות יהודית" בחסות גרמנית. הקיסר אופטימי והרצל יוצא מהפגישה מעודד. בזמן ביקורו של הקיסר בא"י, בדרך מיפו לירושלים, ליד מקווה ישראל, ממתין הרצל לפמליית הקיסר, עוצר אותו ויש ביניהם חילופי דברים ידידותיים, הרצל אופטימי. כמה ימים לאחר מכן, עולה הרצל לירושלים, לחניון הקיסר והקיסר מתחמק מלהיפגש איתו. הרצל מבין שהתורכים סירבו לבקשת הגרמנים והוא מבין שנכשל.

פעילותו באימפריה העות'מאנית (בהנהגת הסולטאן עבדול חמיד השני)

באותה התקופה, שלטו התורכים (האימפריה העות'מאנית) בכל מרחב המזרח התיכון וגם בארץ-ישראל.

האינטרסים של התורכים לתת ליהודים צ'רטר בא"י לפי הרצל:

א.      היהודים ידועים כמוכשרים והם יפתחו את הארץ מבחינה כלכלית.

ב.      האימפריה התורכית שקועה בחובות. הרצל מציע כסף כדי לכסות את חובות האימפריה בתמורה לקבלת הארץ.

פגישותיו של הרצל עם התורכים

א.      ב-1901 הסולטאן נפגש עם הרצל, מקשיב להצעותיו ואינו נותן תשובה חד משמעית.

ב.      ב-1902 הסולטאן שומע שהרצל מגייס כסף ומזמין אותו לפגישה. הוא מציע להרצל, בעבור כסף, רשות ליהודים להתיישב בכל שטחי האימפריה העות'מאנית, בצורה מפוזרת, פרט לשטח ארץ ישראל וזאת בתנאי שגם יתגייסו לצבא התורכי. הרצל מסרב.

יש לשער שהסולטן הושפע מלחצים של מוסלמים קיצוניים שסירבו למסור לזרים את המקומות הקדושים לאסלאם בארץ ישראל.

פעילותו בקרב הבריטים

בריטניה שלטה באזורים שמסביב לארץ-ישראל (קפריסין, סיני ומצרים) והרצל קיווה לקבל מהם צ'רטר באזורים אלו.

האינטרס הבריטי לעזור ליהודים לפי הרצל:

א.      עצירת ההגירה היהודית לאנגליה – בסוף המאה ה-19, במסגרת גל ההגירה הגדול של יהודים ממזרח אירופה לכיוון מערב, התיישבו רבים מהם באנגליה. הרצל מציע לאנגלים להפסיק את ההגירה היהודית במידה ותהיה לו אלטרנטיבה.

ב.      אינטרס פוליטי – היהודים יהיו אוכלוסיה נאמנה לאינטרסים הבריטים באזור, עובדה שתגביר את כוח השפעתם של הבריטים במזרח התיכון.

ג.        אינטרס צבאי – התיישבות יהודית תיצור אזור חיץ בין הכוחות הבריטים במצרים לכוחות התורכים בארץ ישראל, התיישבות שתשרת את האינטרס הבריטי.

הפגישות עם הבריטים

א.      ב-1902 ועדת חקירה בריטית לענייני הגירה מזמנת את הרצל כעד מומחה להגירה יהודי רוסיה. הרצל מנצל את ההזדמנות, קושר קשרים עם ראשי המדינה ומקבל 3 הצעות:

1. הצעת קפריסין – הצעה שיורדת מן הפרק מיד בגלל מלחמת אזרחים באזור.

2. הצעת אל-עריש – צפון סיני, קרוב לרפיח. שר המושבות הבריטי, צ'מברלין, שולח משלחת בראשות הלורד קרומר (הנציב הבריטי במצרים) לבדוק את ההצעה. המשלחת קבעה שהרעיון אפשרי בתנאי שהיהודים יקבלו מים מהנילוס. הלורד קרומר שולל את ההמלצה ומכשיל את הרעיון בתירוץ שהזרמת מים תפגע בחקלאות המצרית, אך האמת היא שהוא לא סמך על נאמנות היהודים.

3. הצעת אוגנדה – בתחילה דחה הרצל את התוכנית והעדיף את תוכנית אל-עריש.

ב.      ב-1903 הרצל לא השיג שום הישג ממשי. תוכנית אל-עריש ירדה מהפרק ובאותה שנה מתחולל פוגרום קישינב ברוסיה. הרצל מבקר ברוסיה לאחר הפוגרום ומשתכנע שחיי היהודים בסכנה ויש למצוא להם "מקלט לילה" ומחליט להעלות בפני הקונגרס הציוני השישי ב-1903 את תוכנית אוגנדה.

כתביו של הרצל

במטרה לשכנע ולעורר מודעות לבעיית היהודים ולהרחיב את מעגל השותפים לפתרון הציוני, פעל הרצל גם בתחום הספרותי:

א.      "מדינת היהודים" – 1896, הצגת בעיית היהודים ופתרונה.

ב.      "אלטנוילנד" – (פירוש השם: ארץ ישנה חדשה), 1899 – רומן אוטופי על דמותה של מדינת ישראל. על כריכת ספר זה הופיעה לראשונה האמרה "אם תרצו אין זו אגדה".

ג.       מחזות – "יהודי הגטו" – הרצל רשם מספר מחזות שגם הוצגו בפועל בעיקר בגרמניה אך לא זכו להצלחה.

ד.      ייסד את העיתון "די וולט" (העולם) והפך אותו לעיתון הרשמי של ההסתדרות הציונית.

פרשת אוגנדה/ "קונגרס הבוכים" - 1903

הצגת התוכנית ע"י הרצל בקונגרס

בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס הוא הודה בכישלונותיו בפעילות הדיפלומטית. הוא מתאר את מצבם הנואש של יהודי רוסיה ומציע את אוגנדה כמקלט לילה ששם יוכלו להתגורר יהודי רוסיה ללא הפרעה. הוא מדגיש שאוגנדה היא שלב מעבר ואינה תחליף לארץ ישראל. הרצל מצהיר שאינו מבקש אישור לתוכנית אלא רק את הסכמת הקונגרס לשלוח ועדת בדיקה לאוגנדה.

נימוקי התומכים

1.       הטריטוריאליסטים – האמינו שהפתרון לבעיה היהודית היא קבלת טריטוריה לשלטון עצמי ולא חשוב היכן ולכן גם אוגנדה היא פתרון ראוי.

2.       יש להציל את יהודי רוסיה. הם בסכנה קיומית, צריך להקל על מצבם, ומיד. אוגנדה היא פתרון ריאלי, אם כי זמני.

3.       נאמני הרצל שתמכו בתוכנית בגלל מחויבות אישית כלפיו וטענו שבאוגנדה תהיה ליהודים הזדמנות "להתאמן" בהקמת מדינה וכך נחסוך כישלונות בעתיד בהקמת המדינה בארץ-ישראל.

נימוקי המתנגדים

1.       יהודי רוסיה –

א.      ויתור זמני על א"י הוא ויתור לתמיד.

ב.      זוהי בגידה ברעיון הציוני ובמורשת האבות.

ג.        היהודים לא יבואו לאוגנדה בהמוניהם.

ד.      באוגנדה "יתבזבז" כסף שמיועד לישראל

ה.      לאחר שנקבל את אוגנדה, אומות העולם לא יתנו לנו את א"י בטענה שכבר יש לנו מדינה.

2.       יהודי "המזרחי" (הציונות הדתית) – התנגדות עקרונית לכל הצעה שאינה ארץ-ישראל שהובטחה לאבותינו.

תוצאות ההצבעה

ההצבעה עברה בקונגרס ברוב גדול מאוד של 295 צירים. בלילה האחרון בקונגרס ניסה הרצל לשכנע את הצירים מרוסיה לשוב לאולם הדיונים ונכשל, הוא מכריז מעל הבמה "אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני..."

סיום הפרשה

בראש המתנגדים להרצל עמד מנחם אוסישקין, שתבע מהרצל להסיר כל רעיון שלא קשור בא"י. הרצל התנגד והקרע בתנועה הציונית העמיק ואפילו בסוף 1903, נעשה ניסיון להתנקש בעוזרו של הרצל – נורדאו, הניסיון לא הצליח. המתנגדים להצעת אוגנדה יקראו "ציוני ציון" ופעלו בצורה גלויה נגד הרצל. רק מותו הפתאומי של הרצל ביולי 1904, סיים את הפרשה ובקונגרס הציוני השביעי, כשהגישה המשלחת את הדו"ח של הביקור באוגנדה והמליצה לא להתיישב שם – בוטלה תוכנית אוגנדה לחלוטין.

הציונות הרוחנית – אחד העם – הביקורת על הרצל

"אחד העם" הוא שמו הספרותי של אשר צבי גרינברג, "חובב ציון" מאודסה שפרסם בשנת 1889 מאמר ובו הציע דרך אחרת להגשמת הציונות.

עיקרי רעיונותיו:

1.       הגדרת הבעיה היהודית לפי אחד העם – אחד העם מחלק את הבעיה היהודית לשניים:

א.      "צרת היהודים" – האנטישמיות שמסכנת את המשך קיומו הפיזי של העם היהודי.

ב.      "צרת היהדות" – האמנציפציה שגרמה ליהודים להתרחק מהדת היהודית, לנטוש את המסורת ולאבד את הקשר עם העם היהודי. צרה זו מסכנת את קיומו של העם היהודי.

2.       הפתרון – ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית כל היהודים ולכן יש "להכשיר את הלבבות", לחנך את העם היהודי לערכים ומסורת יהודיים ולאומיים. יש להקים בארץ מרכז רוחני לאומי – אוניברסיטה, מכוני מחקר וכו' שתפקידו יהיה להכשיר שליחים שיצאו לגולה ויהדקו את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. לשם כך הקים אחד העם את אגודת "בני משה" שעליה יפורט בהמשך.

הביקורת של אחד העם על הרצל

1.       אחד העם מאשים את הרצל שאינו מזהה נכון את הבעיה היהודית. הבעיה אינה צרת היהודים אלא צרת היהדות – סכנת ההתבוללות.

2.       אחד העם מאשים את הרצל שהוא משלה את היהודים וא"י לא יכולה לפתור את בעייתם ולקלוט את כולם, אין סיכוי שעמי העולם יתנו לכל היהודים לעלות לארץ. ערביי א"י לא יסכימו לכך, הארץ ענייה, שוממה ומפגרת, כלומר – אי אפשר לפתור את צרת היהודים, אבל אפשר לפתור את צרת היהדות בלי אשליות.

3.       אחד העם מאשים את הרצל שהוא מתעלם מהמסורת והערכים היהודים בכך (למשל) שבספרו "אלטנוילנד", כותב הרצל שבא"י ידברו גרמנית ויקבלו חינוך אירופאי.

מושגים

"מדינת היהודים" – מי כתב, עיקרי התוכן.

חוברת שאותה כתב בנימין זאב תיאודור הרצל ב-1896 שבה כתב את עיקרי תורתו. חוברת "מדינת היהודים" הפכה להיות לספר היסוד של התנועה הציונית וגררה תגובות לכאן ולכאן.

בחוברת זו נכתבה תורתו של הרצל שקבעה:

1.       אין כל סיכוי להלחם באנטישמיות בגולה, הניסיונות שנעשו נכשלו (אמנציפציה, הגירה, התבוללות).

2.       בעיית היהודים היא בעיה לאומית ועולמית ולכן הפתרון חייב להיות טריטוריאלי ובהסכמה.

3.       למעצמות אינטרס לעזור ליהודים להשיג מדינה.

4.       הבית הלאומי לעם היהודי (רצוי בארץ-ישראל) יושג בהסכמת אומות העולם (צ'רטר).

תוכנית באזל – הגדרה, עיקרי התוכנית.

תוכנית שגובשה במהלך הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897. תוכנית זו קבעה למעשה את המטרה של התנועה הציונית – "הציונות שואפת להקים לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל בהסכמת אומות העולם". עפ"י התוכנית, האמצעים למימוש תוכנית זו יהיו ע"י פיתוח ארץ ישראל ויישובה, ארגון יהודי העולם במסגרת אחת, הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית והשגת צ'רטר באמצעות פעולות דיפלומטיות.

הצעת אוגנדה – עיקרי ההצעה, נימוק בעד ונגד.

הצעה שנתנו הבריטים להרצל בשנת 1902. עפ"י הצעה זו, יקבלו היהודים שטח באפריקה, באזור מדינת אוגנדה של היום ושם יוכלו להקים בית לאומי (בחסות בריטית). בתחילה דחה הרצל הצעה זו אך לאחר מכן שקל אותה בחיוב בעקבות הפרעות ביהודי רוסיה והאמין כי אוגנדה יכולה להיות "מקלט לילה" ליהודים, פתרון מעבר. נימוק אחד בעד תוכנית זו היה העובדה שיש להציל את יהודי רוסיה שנמצאים בסכנה קיומית וצריך להקל על מצבם, אוגנדה היא פתרון ריאלי במקרה זה. לעומת זאת, נימוק אחד נגד הוא נימוקם של יהודי רוסיה כי ויתור על ארץ ישראל הוא ויתור תמידי והמעצמות לא יאפשרו להם לקבל גם את ארץ ישראל ושרעיון אוגנדה הוא בגידה ברעיון הציוני.

אימפריאליזם – הגדרת התופעה, שתי סיבות להיווצרותה במאה ה-19.

שאיפה או מדיניות של השתלטות מדינות על מדינות זרות ועמים זרים מעבר לים כדי להשיג יתרונות בתחומים שונים. שתי סיבות להיווצרותו של האימפריאליזם הן גידולה המספרי של האוכלוסיה באירופה והצורך לדאוג למקורות פרנסה לבני הלאום ולכן הגירת אזרחים מעבר לים היוותה פתרון כלכלי שאינו פוגע בזיקה למדינת האם. כמו כן, ההשתלטות על שטחים העלתה את יוקרתן הלאומית של מדינות האם. רכישת מושבות נחשבה כצורך חיוני לחיזוק מעמדה וכוכה, עושרה ועצם קיומה של מדינת האם.

סכסוך פאשודה, 1898 – הצדדים היריבים, עיקרי הסכסוך ותוצאותיו.

הצדדים היריבים בסכסוך זה היו בריטניה וצרפת. לאחר התפוררות שלטון המורדים בסודן, הבריטים ניצלו את ההזדמנות, שלחו צבא וכבשו את סודן ושלטו בה במשותף עם המצרים. באותו הזמן, מתקדמים הצרפתים לכיוון סודן מהמערב ושני הצבאות נפגשים בצומת דרכים – צומת פאשודה. הבריטים דורשים מהצרפתים להתפנות מהמקום בשם העיקרון שהשטח שייך למי שתפס אותו קודם. הצרפתים, שכועסים על הבריטים עוד מפרשת כיבוש מצרים, מסרבים והמצב יוצר מתח גדול בין הצדדים. בסופו של דבר, צרפת נסוגה משיקולים פנימיים (חולשת הממשלה הצרפתית בעקבות פרשת דרייפוס).

מלחמת הבורים, 1899-1902 – 2 סיבות, תוצאות.

הסיבות למלחמה זו היו רצונה של בריטניה לספח לשטחה את מרבצי הזהב והיהלומים שהיו באזור דרום אפריקה, הרצון של הבריטים ליצור רצף טריטוריאלי באימפריה הבריטית (מצפון לדרום, קו אלכסנדריה-יוהנסבורג) באפריקה וכמו כן עמדת הבריטים נגד העבדות. תושבי דרום אפריקה (הבורים) התמרדו נגד הבריטים ולאחר ניסיון של כושל של הבריטים להכניע את הבורים, הם מצליחים, לאחר שלוש שנות מלחמה, בניסיון נוסף להכניע את הבורים ובסופו של דבר אפשרו שוויון זכויות בינם לבין הבורים והקימו את  דרום אפריקה (כאיחוד של ארבע המדינות הקטנות), מה שגם גרם לתמיכת הבורים בבריטים במלחמת העולם הראשונה.

תקופה שלישית

מלחמת העולם הראשונה

מאפייניה כמלחמה טוטלית בתחומים הצבאי, הכלכלי והחברתי

מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-1.8.1914. במלחמה עמדו מול זה שני גושים: מדינות המרכז (גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האמפריה העות'מאנית ובולגריה) ואילו מולן עמדו מדינות ההסכמה (אנגליה, צרפת, רוסיה, איטליה ויותר מאוחר גם ארצות הברית).

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה טוטלית, כוללנית, שהקיפה מספר גדול של מדינות – 36 מדינות. הטוטליות באה לידי ביטוי גם במעורבות העורף במלחמה, מיליוני אזרחים לקחו חלק במלחמה בעבודתם בבית חרושת ובשירות הציבורי. חלק מן המדינות נלחם באופן ישיר וחלק באופן עקיף.

המלחמה ארכה כארבע שנים והייתה לה השפעה אדירה על גורל האנושות באירופה ובמזרח התיכון.

ביטויי הטוטליות בתחום הצבאי

1. גיוס חובה: מיליוני אנשים (ונשים) גויסו למכונת המלחמה (כ-65 מיליון אנשים גויסו). הגיוס היה חובה לתקופה ממושכת.

2. כלי נשק חדישים: משך הגיוס היה ארוך כי המלחמה נמשכה ארבע שנים והשימוש בכלי נשק חדשים (כמו צוללות, טנקים, גזים) במלחמה לא הפך אותה לקצרה יותר אלא לקטלנית יותר.

3. מלחמת חפירות: המלחמה הייתה מלחמה סטטית – מלחמת חפירות. גרמניה ניסתה להכריע אותה ע"י מכת בזק, אך נכשלה, נסוגה לתעלות והמלחמה הפכה למלחמת חפירות. בסה"כ נהרגו במלחמה כ-9 מיליון אנשים, 22 מיליון נפצעו והנזק הכלכלי הוערך ב-300 מיליארד דולר.

ביטויי הטוטליות בתחום הכלכלי

באותה התקופה הנחת היסוד הכלכלית במערב אירופה הייתה ליברלית וטענה שהמדינה לא צריכה להתערב בחיי הכלכלה. המלחמה הביאה למהפך רעיוני ודרישותיה גרמו לכך שהמדינה מתערבת ושולטת בחיי הכלכלה. ההתערבות היא התערבות טוטלית בכל התחומים כיוון שהיה צריך לספק את צורכי החזית והעורף.

1. אחד הצעדים החשובים שננקטו היה הקיצוב והטלת מיסים כבדים על האזרחים.

2. כל מדינה קבעה מכסי מגן כדי להגן על התוצרת המקומית שלה.

3. הכלכלה ככלי מלחמה – למשל מצור כלכלי שהטילה בריטניה על גרמניה ובתגובה פתחה גרמניה במלחמת צוללות.

ביטויי הטוטליות בתחום החברתי

המלחמה שינתה את פני החברה באירופה, פגעה במעמד האצולה והעלתה את מעמד הפועלים ומעמד הנשים. מכיוון שבמלחמה העורף נסמך על עבודת נשים, הוא לא יכול היה לשרוד בלעדיהן. המלחמה לוותה בתעמולה פסיכולוגית והיא הפכה לנשק ויש לה שלוש מטרות: עידוד המורל בחזית ובעורף, לנסות לשכנע מדינות ניטראליות להצטרף למלחמה ולנסות לשבור את רוח הלחימה של האויב (לשם כך השתמשו בתעמולת זוועה). התעמולה הופכת לחלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים בימים שאחרי המלחמה.

לסיכום, המלחמה יצרה מהפך חברתי אדיר:

1. התחזק מעמד הנשים ובהמשך הן תקבלנה זכות בחירה.

2. נפגע קשות מעמד האריסטוקרטיה.

3. התחזקו מערכות המדינה שדאגו להמונים, למשל ב-1918 חוקק חוק חינוך חובה עד גיל 14 בבריטניה.

4. פשוטי העם הופכים להיות מרכיב משמעותי בשיקולים של הפוליטיקאים והם חייבים להתייחס אליהם באופן שווה ומתחשב.

מדיניות הבריטים במזרח התיכון

מכתבי מק-מאהון-חוסיין, 1915

מניעי הבריטים לפרסום המכתבים:

הנציב הבריטי במצרים, מקמהון, מבקש באיגרות אלה משליט מכה, השריף חוסיין, לארגן מרד בכל רחבי האימפריה העות'מאנית ומבטיח לו בתמורה עצמאות מסוימת. מניעיו (מניעי הבריטים) היו:

א.      למשוך לצידם מנהיגות ערבית מכובדת ("שומרי המקומות הקדושים לאיסלאם" – שלטו תמיד בעיר מכה), הבריטים מניחים שתמיכתו של חוסיין תגרור תמיכה של מנהיגים ערבים נוספים באזור.

ב.      מקווים שהתקוממות ערבית כוללת (מרד) תקל עליהם לנצח את התורכים.

ג.        מנסים להעביר לצידם תמיכה ערבית שתקל עליהם בעתיד בחלוקת המזרח התיכון עם הצרפתים.

ד.      מנסים ליצור מערכת יחסים חיובית עם התנועה הלאומית הערבית ולהפוך אותה לבת ברית של בריטניה.

מניעי השריף חוסיין:

השריף מנצל את ההזדמנות לחיזוק מעמדו. מניעיו:

א.      חוסיין האמין שבמקום האימפריה יקימו הבריטים פדרציה ערבית בכל שטחי האימפריה והוא יעמוד בראשה.

ב.      חידוש המדינה הערבית יאפשר לחוסיין להפוך מחדש ליורש ה"ח'ליפות".

ג.        חוסיין מקווה שע"י שיתוף הפעולה עם בריטניה הוא ימשוך לצידו בן-ברית חזק.

תוכן האיגרות:

א.      התביעה של חוסיין לעצמאות בכל הארצות הערביות וחידוש הח'ליפות הערבית במזה"ת.

ב.      הסכמה עקרונית של בריטניה לתביעות חוסיין תוך העמדת הסתייגויות לגבי הכללת שטחי סוריה וא"י בגלל אינטרסים צרפתיים ובגלל העובדה שבשטחים אלו האוכלוסייה ברובה אינה ערבית, וציון העובדה שיהיה צורך ביועצים ובפקידים בריטים כדי לכונן את המנהל במדינה הערבית – המדינה תהיה למעשה שטח חסות בריטי. יש לציין שבמכתבים לא היה ציון של גבולות ברורים שיחייבו את בריטניה יותר מאוחר. בכוונה ההבטחה כללית ביותר.

הבעיות שעולות מהמכתבים:

1.       חוסיין חשב שהוא יקבל מדינה עצמאית והתברר לו שהבריטים מתכוונים רק לאוטונומיה אזורית מוגבלת בחסות האנגלים או הצרפתים.

2.       מעמדה של א"י – לאחר המלחמה טען חוסיין שא"י היא חלק מהארצות הערביות שהובטחו לו. הבריטים טוענים שאמרו במפורש שהשטחים שבהם האוכלוסייה אינה ערבית, לא ייכללו בהסכם, והתכוונו לא"י וסוריה.

3.       התוקף של האגרות – כיוון שההתכתבות הסתיימה באי-הסכמות, נשאלת השאלה האם היא מחייבת את הבריטים. טענה נוספת של הבריטים הייתה שהערבים לא עמדו בהתחייבותם – המרד היה קטן, מוגבל ומצומצם ובסופו של דבר את המזרח התיכון כבשו הבריטים בעצמם ללא עזרת הערבים, ולכן לא מגיע לחוסיין מה שהובטח לו באיגרות.

הערבים מגיבים לאי-קיום ההבטחה בכעס והתמרמרות ובמזה"ת נוצרת תסבוכת קשה כאשר נוספו לאיגרות הבטחות נוספות של הבריטים לצרפתים וליהודים שסתרו את מכתבי מקמהון.

הסכם סייקס-פיקו, בריטים-צרפתים, 1916

רקע:

כדי להבטיח את האינטרסים הבריטים במזה"ת, יזמו הבריטים הסכם עם הצרפתים לחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית ביניהם (חלוקת האזורים הלא-תורכים). החלוקה נעשתה זמן רב לפני שהמעצמות כבשו בפועל את השטח. ההסכם היה סודי.

האינטרסים של המעצמות:

בהסכם יש ביטוי ברור לאינטרסים האימפריאליסטים של צרפת ובריטניה. הבריטים למשל רוצים שליטה בדרום א"י כדי להיות קרובים לתעלת סואץ. הצרפתים רוצים השפעה בסוריה ולבנון בגלל אינטרסים תרבותיים וכלכליים. סוכם שהשליטה באזורים אלו תהיה באופן ישיר או עקיף.

תוכן ההסכם:

א.      חצי האי ערב יזכה לעצמאות מלאה תחת שלטון השריף חוסיין.

ב.      א"י ממערב לירדן תהיה כפופה לנאמנות בינלאומית (משטר חבר הלאומים).

ג.        בריטניה תקבל את הנגב, עבר הירדן המזרחי והאזור שבין חיפה לעכו.

ד.      סוריה ולבנון ימסרו לצרפתים.

ה.      צפון א"י, בקו שבין עכו לכנרת צפונה – יימסר גם הוא לצרפתים.

ו.        עיראק תהיה תחת השפעה בריטית.

ז.       לרוסיה הובטחה שליטה במצרי הבוספרוס.

הבעיות שעולות מההסכם:

הסכם זה סותר את מכתבי מקמאהון משום שלא נתן את א"י לערבים. ההסכם היה סודי והערבים המורדים לא הכירו אותו. כשהתפרסם לאחר המלחמה, יצר מרירות רבה בקרב ראשי המרד ששאלו איך הבטיחו הבריטים מצד אחד הקמת מדינה ערבית עצמאית על שטחי האימפריה העות'מאנית ומצד שני חילקו את השטח בינם לבין הצרפתים.

ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל כיוון שא"י נמסרה למנדט בריטי ורק סיבך את הבריטים באזור.

הצהרת בלפור

רקע:

ראשי התנועה הציונית האנגלית, בעיקר חיים ויצמן, האמינו שבריטניה עומדת לנצח במלחמה ולכבוש את ארץ-ישראל. למרות גישתה הניטרלית של ההסתדרות הציונית, נפגש ויצמן עם ראשי הממשל הבריטי וניסה לשכנע אותם לפרסם הצהרה התומכת בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ-ישראל. ויצמן זוכה בתמיכת ראש הממשלה, לויד ג'ורג', ובתמיכת שר החוץ, ארתור ג'יימס בלפור. ביולי 1917 מגישים המנהיגים הציונים בבריטניה טיוטת הצעה להצהרת התמיכה. טיוטה זו עברה 17 שינויים עד שבלפור פרסם את הנוסח הסופי כמכתב ללורד רוטשילד שיעביר את תוכן המכתב לידיעת ההסתדרות הציונית.

הגורמים למתן ההצהרה:

א.      דרך להתחמק מהסכם סייקס-פיקו: בריטניה חיפשה דרך להתחמק ממילוי הסכם זה לאחר שנוכחה לדעת שאינה זקוקה לעזרתה של צרפת בכיבוש הארץ. היא לא רצתה להתחלק בשטחים עם מעצמה נוספת ומאחר שהצרפתים הביעו תמיכה בשאיפות הלאומיות של היהודים, הבינו הבריטים שזוהי דרך מכובדת להתחמק מההסכם.

ב.      המיתוס של כוח ההשפעה של היהודים: הבריטים מאמינים שליהודים יש השפעה על ממשלות בעולם ומקווים שבעקבות תמיכתם ביהודים, הם יעזרו להם לשכנע את הממשל האמריקאי להצטרף למלחמת העולם ולהמשיך להילחם לצד אנגליה וכמו כן למנוע מרוסיה לפרוש מהמלחמה. בנוסף הבריטים חוששים שהגרמנים יקדימו אותם ויפרסמו הצהרה דומה ואז היהודים ישפיעו על ארה"ב ורוסיה בכיוון ההפוך.

ג.        "חוק הזרים": באותה תקופה נחקק בבריטניה "חוק הזרים" שאסר כניסה של יהודים מעבר למכסה קבועה. ההצהרה ניתנה כדי להרגיע את המצפון הבריטי.

ד.      הכרת תודה: הצהרת בלפור ניתנה גם כהכרת תודה ליהודים על תרומתם לצד הבריטי במלחמה, למשל – ניל"י, הגדודים העבריים ותרומתו של ויצמן לגילוי הדרך להפקת אציטון.

ה.      תמיכת אנשי שלטון בריטים ברעיון הציוני: למשל, שר החוץ בלפור וראה"מ לויד ג'ורג' האמינו שהעם היהודים קופח במהלך ההיסטוריה וכדי "לעשות צדק" ולחסל את גילויי האנטישמיות, יש להקים ליהודים מדינה. לכך מצטרפת אמונה דתית נוצרית שגורסת שכדי לקדם את בואו המחודש של ישו, יש קודם כל להחזיר את העם היהודי לארץ ישראל.

ו.        יחסם של הבריטים לערבים באותה תקופה  כגורם בעל משמעות בא"י לא היה רציני ולמעשה כמעט ולא ייחסו להם חשיבות.

תוכן ההצהרה:

ההצעה הציונית – אין צורך לזכור בע"פ

"ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון שעל ארץ ישראל להיכון מחדש כבית לאומי לעם היהודי.

ממשלת הוד מלכותו תעשה מיטב מאמציה להבטיח השגת מטרה זו ותדון בדרכים ובאמצעים הדרושים עם ההסתדרות הציונית".

הנוסח הבריטי הסופי – 2.11.1917 – יש לזכור בע"פ!

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותעשה מיטב מאמציה להקל להגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של עדות לא-יהודיות הקיימות בא"י; או בזכויות ובמעמד המדיני ממנו נהנים יהודים בכל ארץ אחרת".

ההבדלים בנוסחים:

א.      בנוסח הבריטי מופיעים שני תנאים לקיום ההצהרה, כלומר לבריטים נשמרת הזכות לא לקיים את הבטחתם במידה ואחד התנאים שמנוסחים בצורה כוללנית, מעורפלת ועמומה לא יתקיימו.

ב.      בנוסח הציוני מופיעה ההסתדרות הציונית כשותפה להקמת הבית הלאומי. בנוסח הבריטי, הבריטים לא מתכוונים להתייעץ איתה או לשתף אותה בהקמת הבית הלאומי.

ג.        רמת המחויבות של הבריטים בהצהרה הסופית הרבה יותר נמוכה מאשר בנוסח הציוני. דוגמאות: "מקבלת את העיקרון" מול "רואה בעין יפה", "תעשה מיטב מאמציה להבטיח" מול "מיטב מאמציה להקל".

ד.      הבדל בגבולות הבית הלאומי – בנוסח הציוני א"י כולה נתפסת כאזור הבית הלאומי ולעומת זאת בנוסח הבריטי הגבולות מצטמצמים והבית הלאומי יוקם בתוך א"י, לא בכולה.

ה.      הנוסח הציוני מבקש מבריטניה להכיר בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לא"י – "להיכון מחדש" ולעומת זאת בנוסח הבריטי נתפס הבית הלאומי כדבר חדש – "ייסוד בית לאומי".

הקשיים העולים מן ההצהרה:

א.      שימוש במונחים רבי-משמעות שמהם לא ברורה רמת המחויבות של הבריטים וזאת כאשר טווח הפירוש של ההצהרה נע מהצהרת אהדה של בריטניה עד למחויבות שתבוא לידי ביטוי במעשים.

ב.      שני התנאים המופיעים בהצהרה הופכים אותה לקלה להפרה. אי עמידה באחד התנאים או בחלקו יאפשר לבריטים לסגת מהבטחתם.

ג.        ההצהרה הופנתה כמכתב אישי ללורד רוטשילד שהתבקש להביאה לידיעת ההסתדרות הציונית. הבריטים יכלו לנצל עובדה זו כדי להתחמק מלהתייחס להצהרה כמסמך רשמי מחייב.

חשיבותה של ההצהרה:

א.      ניצחון פוליטי ומוסרי לתנועה הציונית – זהו מסמך רשמי ראשון המכיר בזכות העם היהודי לחזור לארץ-ישראל ויש בו קבלה והכרה בינלאומית ברעיון הציוני.

ב.      מעמד ההסתדרות הציונית מתחזק – ההסתדרות הציונית הופכת לנציגה המוכרת של העם היהודי בעיני העולם.

ג.        מעמדו של ויצמן בתנועה הציונית מתחזק.

ד.      גישתו של הרצל – הציונות המדינית, ניצחה וההצהרה נתפסת כצ'רטר.

ה.      ההצהרה מעודדת את העלייה ארצה.

ו.        הממשלה הבריטית מסתבכת בתחום מדיניות החוץ – הבריטים חשבו שהמסמך יישכח/לא יהיה בעל חשיבות. אך להפתעתם היהודים הפכו את ההצהרה לדרישה חד-משמעית ומתמשכת לקיום ההתחייבות הבריטית לקיום בית לאומי.

ז.       התנועה הלאומית ראתה בהצהרה אסון לערביי-ישראל והחלה להיאבק נגדה.

התנועה הציונית בזמן מלחמת העולם הראשונה

העמדה הרשמית

הקדמה

בשני הגושים השונים שהיו במלחמה היו יהודים רבים. ההסתדרות הציונית חרדה בזמן המלחמה בעיקר לגורל הישוב היהודי בא"י שנמצא תחת חסות האימפריה העות'מאנית.

עם פרוץ המלחמה, ניתק הקשר בין המשרדים של הנהלת ההסתדרות הציונית בברלין לבין היהודים במדינות ההסכמה. לכן היה צורך להעביר את המשרדים למדינה ניטרלית ולכן הם הועברו לקופנהגן שבדנמרק ורק כך ניתן היה לשמור על הקשר עם היהודים בשני הצדדים. כדי שהגרמנים לא יפרשו צעד זה כפעולה נגדם, המשיכה הנהלת ההסתדרות הציונית לשבת בברלין.

נוצרה בעיה – עם מי כדאי להסתדרות הציונית להזדהות במלחמה?

הזדהות עם צד אחד במלחמה תסכן את היהודים בצד השני. כתוצאה מהדילמה, החליטה ההסתדרות הציונית על ניטרליות. החלטה זו גרמה לשיתוקה של ההנהלה הרשמית, אך עם זאת ניתן חופש פעולה למרכזים המקומיים של התנועה הציונית והם פעלו לפי האינטרס המקומי שלהם. למשל – יהודי גרמניה הביעו תמיכה במדינות המרכז ויהודי בריטניה במדינות ההסכמה. ליהודי א"י הייתה בעיה – למראית עין הם היו ניטרליים, אך למעשה תמכו במדינות ההסכמה (מחתרת ניל"י).

כמו כן, היו גם אישים בודדים שפעלו ביוזמה פרטית ויצרו קשרים עם מדינות ההסכמה, בעיקר בריטניה. למשל ד"ר חיים ויצמן שפועל להשגת הצהרת בלפור וז'בוטינסקי שפועל להקמת הגדודים העבריים.

לסיכום, התנועה הציונית הייתה אמנם ניטרלית בתחילת המלחמה, אבל לקראת סיום המלחמה היא מעדיפה בבירור לשתף פעולה עם גוש מדינות ההסכמה.

הגדודים העבריים

הרעיון

רעיון הגדודים העבריים מבטא את הרצון להשתתפות אקטיבית של היהודים בלחימה נגד האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה באמצעות קבוצות חיילים יהודים, תחת פיקוח בריטי, למען שחרור ארץ ישראל. הרעיון הועלה ע"י חוגים ציוניים שבראשם עמדו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור.

מטרות הגדודים

א.      הגדודים הם אמצעי להשגת מטרותיה המדיניות של התנועה הציונית. השתתפותם של גדודים יהודים בכיבוש הארץ תקנה להם זכות מוסרית לדרוש את א"י בהסדרי השלום שלאחר המלחמה.

ב.      הכוח העברי ירכוש ניסיון קרבי במלחמה שישמש בעתיד את הישוב היהודי בארץ ישראל.

נימוקי המתנגדים לרעיון "הגדודים העבריים"

א.      הגדודים יעוררו את זעמם של התורכים ויש סכנה שהם יפגעו ביהודי ארץ ישראל.

ב.      לחימה לטובת צד אחד תזיק ליהודים בצד השני.

ג.        המתנגדים טוענים שאין ביטחון שמדינות ההסכמה ינצחו במלחמה ואסור לתנועה הציונית לסכן את עתיד התנועה ע"י תמיכה בצד המפסיד.

הגדודים

לבסוף הוקמו ארבעה גדודים יהודים שאחד מהם, הראשון, אינו גדוד לוחם אלא גדוד אספקה.  שלושה מהגדודים הוקמו מיהודי הגולה והאחרון הוקם מיהודי א"י.

הגדודים היו: (אין צורך ללמוד את הטבלה בע"פ לבגרות)

סיום המלחמה, ועידת השלום בפאריז

14 העקרונות של וילסון (ינואר 1918)

מהן 14 העקרונות של וילסון?

14 הנקודות של וילסון היו נאום שאותו נשא וודרו וילסון, נשיא ארה"ב, בינואר 1918 מול הקונגרס האמריקאי. הנאום הוצג ע"י וילסון בצורה של 14 נקודות שהוצגו גם כסיבה להצטרפותה של ארה"ב למלחמה והכרזת המלחמה על גרמניה. מטרת העקרונות שהוצגו בנאום הייתה יצירת יציבות כלל עולמית שתאפשר לארצות הברית לממש את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלה. ווילסון מציג בנאומו עמדה מוסרית שלפיה יש לשאוף לצדק לכל האומות ולהכיר בזכותם של מיעוטים להגדרה עצמית, לחסל את המיליטריזם (צבאיות) ולחזק את הדמוקרטיות. לפי השקפת עולמו של וילסון, המלחמה נגרמה בגלל דיפלומטיה חשאית, דיכוי מיעוטים ושלטון אבסולוטי (מוחלט).

תוכן – 14 הנקודות

עקרונות כלליים שנועדו למנוע מלחמות

1. סוף לדיפלומטיה החשאית: הסכמי השלום ייחתמו באופן גלוי והדיפלומטיה תהיה פתוחה בכל מקום בפני דעת הקהל.

2. שיט חופשי בכל הימים: בתקופות שלום ובתקופות מלחמה.

3. תנאים שוויוניים בסחר: הסרת חומות המסחר וקיום תנאים שוויוניים בסחר בין העמים שוחרי השלום.

4. צמצום החימוש: כל מדינה תצמצם את חימושה עד הרמה הנמוכה ביותר המאפשרת ביטחון פנימי במדינה.

5. יינתן פתרון אובייקטיבי לתביעות הקולוניאליות: זאת תוך מתן משקל שווה לאינטרסים של העם בקולוניה ולאינטרסים של המעצמה הקולוניאלית.

עקרונות ספציפיים העוסקים בהגדרת מצבן של טריטוריות שונות

6-8. כל החיילים הזרים יפנו את השטחים שנכבשו ברוסיה, בלגיה וצרפת.

9. גבולות איטליה יתוקנו על יסוד קווי לאומיות מוכרים.

10. סחר חופשי לאורך הדנובה יהיה מותר.

11. עמי רומניה, סרביה ומונטנגרו יזכו ל"הגדרה עצמית".

12. החלק התורכי של האימפריה העות'מאנית ישמור על ריבונותו. מיצרי הדרדנלים יהיו פתוחים תמיד.

13. תוקם מדינת פולין העצמאית.

עקרון כללי וספציפי

14. יוקם איגוד כללי האומות שיבטיח את העצמאות הפוליטיות ואת המושלמות הטריטוריאלית של כל מדינה ומדינה.

הסכמי שביתת הנשק וסיום המלחמה

שנת 1918 הייתה השנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה. גרמניה הייתה האחרונה ממדינות המרכז שביקשה להיכנע, בנובמבר 1918, על בסיס 14 הנקודות של וילסון. הסכם שביתת הנשק נחתם ב-11.11.1918.

תוכן ההסכם

א.      גרמניה החזירה את השטחים שכבשה: בלגיה, רוסיה, רומניה. כמו כן הצבא הגרמני יצא מתורכיה ומהאזור שבין צרפת לנהר הריין (אלאזיס ולוריין) שנקבע כאזור מפורז.

ב.      גרמניה תשחרר את שבויי המלחמה (בעלות הברית לא ישחררו).

ג.        גרמניה תמסור למנצחים כמויות גדולות של נשק, אורניום, אמצעי תחבורה ואת כל הצי המלחמתי.

ד.      גרמניה תפצה את האוכלוסייה האזרחית על הנזקים שנגרמו לה בזמן המלחמה.

ועידת השלום בפאריז

מהי ועידת השלום בפאריז?

בוועידה זו השתתפו 27 מדינות שלחמו נגד מדינות המרכז (שלא הורשו להשתתף בדיונים). רוסיה לא השתתפה בוועידה בגלל המהפכה ואת ההחלטות החשובות החליטו 5 מדינות ובעיקר שלוש הראשונות – ארה"ב, צרפת ובריטניה ובנוסף גם איטליה ויפאן.

עמדות המעצמות

הסכם ורסאי

ההסכם נחתם באולם המראות בארמון ורסאי שליד פאריז. גרמניה קיבלה את ההסכם תוך מחאה, פרט לסעיף שמאשים אותה באחריות לפרוץ המלחמה.

תוכן ההסכם

א.      מגבלות טריטוריאליות:

1.       גרמניה נאלצה למסור 13% משטחה לטובת יצירת מדינה חדשה במזרח (פולין).

2.       חבל הסאר הפורה נמסר לפיקוח בינלאומי והוחלט שלאחר 15 שנה יתקיים בו משאל עם ואז יוחלט אם יימסר לצרפת או לגרמניה.

3.       הגדה הימנית של הריין פורזה.

4.       גרמניה וויתרה על כל המושבות שלה בעולם.

5.       גרמניה מכירה בעצמאות של אוסטריה, צ'כוסלובקיה, בלגיה וכמו כן החזירה שטחים לדנמרק.

ב.      מגבלות צבאיות:

1. צמצום הצבא הגרמני למאה אלף חיילים בלבד.

2. איסור על הצבא הגרמני להחזיק נשק כבד (טנקים וצוללות).

3. נאסר על הצבא הגרמני לבנות ביצורים בגדה הימנית של הריין.

4. הצי הגרמני צומצם.

ג.        פיצויים: לאחר מחלוקת חריפה בין הנציגים לגבי גודל הפיצויים שגרמניה תשלם למדינות ההסכמה, נקבעו פיצויים גבוהים מאוד בכסף ובחומרי גלם. נקבע שגרמניה תשלם עד 1929 – חמישה מיליארד דולר ואז תקבע ועדה נוספת את גובה הסכום שנותר.

ד.      אשמת המלחמה: סעיף 231 בהסכם היה שנוי במחלוקת. הגרמנים סירבו להודות באשמת התוקפנות הבלעדית. הסעיף פגע בכבוד העם הגרמני והם טענו שיש בו "השפלה לאומית" ו"חרפה". למרות התנגדות הגרמנית, נכפה עליהם גם סעיף זה.

משמעות ההסכם

מטרת ועידת השלום הייתה להחליש את גרמניה מבחינה צבאית וכלכלית ולמנוע את התאוששותה וחזרתה להיות מעצמה. עם זאת יש הרואים בחוזה זה הסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת העולם השנייה. זאת מכיוון ש:

א.      ההסכם לא תאם את 14 הנקודות של וילסון שלפיהן גרמניה הסכימה להפסקת אש.

ב.      ההסכם נכפה על גרמניה.

ג.        הגרמנים טענו שאשמת המלחמה אינה מוצדקת וחשו קיפוח והשפלה.

ד.      גרמניה הוקפה במדינות קטנות וחלשות שלא יצליחו לעמוד נגדה.

ה.      הפיצויים החלישו את גרמניה מבחינה כלכלית וסיכנו את המשטר הדמוקרטי בה.

המשלחות היהודיות בועידת השלום

בועידת השלום בפאריז הופיעו מספר משלחות יהודיות שמטרתן הייתה להבטיח את זכויותיהם של היהודים באירופה ובארץ ישראל.

ההבטחות שניתנו על זכויות היהודים באירופה

א.      שוויון זכויות ככל האזרחים. זה היה המצב שאליו שאפו היהודים מזה זמן רב והוא כבר התקיים בארצות הדמוקרטיות.

ב.      "חזוי המיעוטים" – עפ"י חוזים אלו הובטחו זכויות המיעוט היהודי כמיעוט לאומי בחוזי השלום. לועידת השלום שעסקה בבעיית המיעוטים הגיעו משלחות של יהודים כדי להבטיח את זכויות היהודים בארצות מושבם. המדינות החדשות שקמו התחייבו להעניק ליהודים אוטונומיה בתחומי הדת, התרבות והחינוך. יהודים שרצו בכך, יכלו עתה לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציוניים לפתח חיים כמעט אוטונומיים במדינות מושבן, אך הדבר הביא להתגברות האיבה של הרוב כלפי המיעוט בטענה שאינו משתלב. סעיפים אלה ברובם לא כובדו על ידי הממשלות החדשות.

ההבטחות שניתנו על זכויות היהודים בארץ ישראל

חבר הלאומים שהוקם עפ"י החלטות ועידת ורסאי אישר לבריטניה מנדט על ארץ ישראל ובו ניתן תוקף רשמי להצהרת בלפור שמשמעה הכרה בפתרון הציוני של בניית חיים לאומיים בבית לאומי בארץ ישראל.

מושגים

איגרות חוסיין – מקמהון (1915-1916) – מי החתומים, עיקרי התוכן.

איגרות חוסיין – מקמהון נכתבו בשנת 1915, כאשר הצדדים החתומים היו מקמהון, הנציב הבריטי במצרים והשריף חוסיין, שליט מכה. תוכנן של האיגרות היה תביעת השריף חוסיין לעצמאות בכל הארצות הערביות במזה"ת והסכמה עקרונית של בריטניה לתביעותיו של חוסיין וזאת בתמורה למרד ערבי נגד העות'מאנים; תוך העמדת הסתייגויות לגבי הכללת שטחי סוריה וארץ-ישראל וציון העובדה שיהיה צורך ביועצים ופקידים בריטים בכדי לכונן את המנהל במדינה הערבית, או במילים אחרות – המדינה תהיה שטח חסות בריטי. בתוכן אין ציון של גבולות ברורים שיחייבו את בריטניה.

הסכם סייקס-פיקו (1916) – מי החתומים, עיקרי ההסכם.

הסכם סייקס-פיקו נכתב בשנת 1916, כאשר הצדדים החתומים היו סייקס, נציג ממשלת הוד מלכותו הבריטית ופיקו, נציג הממשל הצרפתי. תוכן הסכם זה היה חלוקת השטחים הלא-תורכיים של האימפריה העות'מאנית לאחר כיבושה (ההסכם נחתם לפני כיבושה). החלוקה הייתה כזו: חצי האי-ערב יזכה לעצמאות מלאה, א"י ממערב לירדן תהיה כפופה לחבר הלאומים, בריטניה תקבל את הנגב, עבר הירדן המזרחי, האזור שבין חיפה לעכו ותהיה לה השפעה בעיראק. הצרפתים יקבלו את סוריה, לבנון, צפון א"י ואילו לרוסיה הובטחה שליטה במייצרי הבוספורוס.

המרד הערבי (1916-1918) – הנסיבות שהביאו למרד, שתי פעולות שנעשו במהלך המרד.

בעקבות איגרות מק-מאהון פרץ מרד ערבי בהנהגת חוסיין השריף ממכה ובניו פייסל ועבדאללה. הבריטים ביקשו לקיים את המרד על מנת לערער את השלטון העות'מאני באזור וכך למוטט אותו. במהלך המרד נעשו פעולות רבות ושתיים מהן היו: כיבוש העיר עקבה ופעולות חבלה במסילת הברזל החיג'אזית.

הגדודים העבריים – תקופה, מטרה אחת להקמתם, פעולה אחת של הגדודים העבריים.

הגדודים העבריים הם גדודים יהודים שהוקמו ע"י ז'בוטינסקי וטרומפלדור בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מטרה אחת להקמת הגדודים הייתה שהכוחות העבריים יוכלו לרכוש ניסיון קרבי במלחמה שישמש בעתיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל. הגדודים העבריים עשו פעולות רבות וביניהן היו לחימה של קלעי המלך בעמק הירדן והשתתפות בכיבוש צפון הארץ (של גדוד הל"ח).

"נאום 14 הנקודות" (ינואר 1918) – מי הנואם, מטרת התוכנית, שניים מהסעיפים.

נאום 14 הנקודות הוא נאום שנשא וודרו וילסון, נשיא ארה"ב בינואר 1918. בתוכנית שהוצגה בנאום זה, הוצגו עקרונות שמטרתם הייתה יצירת יציבות כלל-עולמית לאחר מלחמת העולם ובין השאר גם תאפשר לארצות הברית לממש את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלה. בין 14 הסעיפים שהוצגו בתוכנית, היו: צמצום החימוש – כל מדינה תצמצם את חימושה לרמה הנמוכה ביותר המאפשרת שמירה על ביטחון פנימי במדינה. כמו כן היה גם עקרון שביקש סוף לדיפלומטיה החשאית – הסכמי השלום ייחתמו באופן גלוי ויהיו פתוחים בכל מקום בפני דעת הקהל.

ג'ורג' קלמנסו – מי האיש, עמדתו בשאלת חוזה השלום עם גרמניה.

ראש ממשלת צרפת בזמן ועידת השלום בפאריז. נקט בגישה קיצונית שנועדה להחליש את גרמניה באופן כזה שלא תוכל לאיים על צרפת בעתיד. קלמנסו דרש פיצוי גבוה מגרמניה על הנזקים שנגרמו לצרפת בזמן מלחמת העולם – פיצוי כספי, שטחים והגבלות צבאיות. בסופו של דבר, מגמה זו שולטה בחוזה השלום למרות שהצרפתים טענו שלא החלישו מספיק את גרמניה.

בהצלחה!

תודה למורה להיסטוריה, אביבה פישר, שעזרה רבות בכתיבת ובדיקת הסיכום

השימוש בסיכום זה הינו על אחריות המשתמש בלבד

סיכום זה נערך ע"י תום רון – אוקטובר 2002, נובמבר 2002, דצמבר 2002, פברואר 2003, מאי 2003, יוני 2003

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il