אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן באזרחות

החומר המסוכם

(העמודים הרשומים הם מתוך הספר "להיות אזרחים בישראל – מדינה יהודית דמוקרטית) וניתן להיעזר בהם.

-          הכרזת העצמאות – עמ' 7-16

-          מבוא – עמ' 19

-          לאום ומדינת לאום – עמ' 20-27

-          מדינת ישראל – גישות שונות – עמ' 29-40

-          סוגיית הזהות של אזרחי ישראל – עמ' 41-43

-          מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית – עמ' 62-29

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן באזרחות

הכרזת העצמאות

רקע היסטורי

מגילת (הכרזת) העצמאות הוכרזה עם הקמתה של מדינת ישראל ב-ה' באייר תש"ח. המגילה היא למעשה מסמך יסוד לקיומה של מדינת ישראל והיא הוכרזה על בסיס דמותו הדתית של העם היהודי, הזכות ההיסטורית של העם היהודי על מדינת ישראל, על בסיס האסון שנגרם ליהודים במלחמת העולם השנייה (השואה), על בסיס זכותם המוסרית של היהודים על הארץ, על בסיס זכותו של כל לאום לעמוד ברשות עצמו במדינה ריבונית ועל בסיס הכרה בינלאומית בהצהרת בלפור.

הכרזה: הכרה, רשמי יותר, פרסום, תהודה ותעודה רשמית.

מגילה: כתובה על קלף, רשמית ופורמלית.

תוכן (בספר "להיות אזרחים בישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית" המגילה נמצאת בעמודים 10-12)

את מגילת העצמאות ניתן לחלק למספר עניינים עיקריים שמוזכרים בה:

חשיבותה של המגילה

1. המגילה מודיעה על הקמתה של מדינת ישראל וקובעת את עצמאותה עם במדינתו.

2. המגילה קובעת את הצורך בניסוח חוקה כתובה שתהווה בסיס להקמת הרשויות הנבחרות של המדינה.

3. המגילה מגדירה את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכן את אופייה כמדינה דמוקרטית.

4. המגילה נותנת ביטוי ל"אני מאמין" של העם היהודי במדינתו והיא משמשת מסמך אשר מנחה את רשויות השלטון בפעולתן. חוקים רבים בישראל נתקבלו בהשראת העקרונות המופיעים במגילה.

ביטויים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית (הדברים המודגשים הם עקרונות דמוקרטיים חשובים שמוזכרים במגילה)

-          "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" – שוויון זכויות מלא. זהו ביטוי לדמוקרטיה.

-          "לבני העם הערבי (...) ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמנים והקבועים" – גם בני העם הערבי שחיים בארץ יזכו להשתתף בבניין המדינה ושליטה בה, כמו היהודים.

-          "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום".

-          הפרדת רשויות במדינה: "...תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית".

יש לציין שהמילה "דמוקרטיה" אינה מוזכרת במגילה וזאת יכול להיות ממספר סיבות כמו המלחמה המתקרבת עם מדינות ערב (במהלך המלחמה קשה לנהל דמוקרטיה), העובדה שאולי לא כל היהודים יקבלו את הדמוקרטיה כי היא מתנגשת עם ערכים יהודיים וכו'.

ביטויים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

-          "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל" – המדינה שתוקם בארץ תהיה מדינה יהודית. הדבר מוזכר במפורש.

-          הובטחה במגילה זכות השיבה של היהודים לארץ. חוק השבות לכל יהודי בכל ארץ בעולם.

-          הקמת המדינה היא עפ"י חזונם של נביאי ישראל.

מבוא

ארבעת התנאים ההכרחיים לקיומה של מדינה

1. טריטוריה – שטח מדינה בגבולות מוגדרים. השטח אינו חייב להיות רצוף.

2. אוכלוסייה – האוכלוסייה מורכבת ברובה מציבור של אזרחים וממיעוט של לא-אזרחים. כל מדינה קובעת בחוקיה מי זכאי לאזרחות ומה הן זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים.

3. שלטון – גוף שולט באמצעות מוסדותיו בטריטוריה ובאוכלוסייה.

4. עצמאות – המדינה רשאית להחליט כיצד לפעול בענייני הפנים ובענייני החוץ שלה. היא איננה כפופה להוראות של מדינה אחרת.

לאום ומדינת לאום

ההבדל בין קבוצה אתנית ללאום

קבוצה אתנית: קבוצה של אנשים שלהם יש כמה יסודות משותפים שלא מבחירה, כמו – מוצא, תרבות, היסטוריה וכו'. קבוצה זו אינה שואפת להגדרה עצמית (למשל הדרוזים בישראל).

לאום: דומה לקבוצה האתנית, אך לאנשים בו יש שאיפה להגדרה עצמית במסדרת של מדינה ריבונית או בזיקה לטריטוריה מסוימת. דוגמא ללאום היא הלאום היהודי.

לאומיות אתנית ולאומיות פוליטית

לאומיות אתנית: מאפיינת לאומים שהתגבשו על בסיס יסודות שאינם פרי בחירה, כמו – היסטוריה, שפה ומוצא משותפים ולפעמים גם דת. זאת יותר מאשר על יסודות שהם פרי בחירה, כמו ערכים ואידיאולוגיה משותפת.

דוגמא למדינה שבה יש לאומיות אתנית היא מדינת ישראל שהוקמה בשם הדת היהודית.

לאומיות פוליטית: מאפיינת לאומים שהתגבשו על בסיס יסודות שהם פרי בחירה, כמו ערכים ואידיאולוגיה ופחות על יסודות אתניים (שהם אינם פרי בחירה).

ארצות הברית הינה דוגמא ללאום פוליטי שכן היא הוקמה בשם ערכים ואידיאולוגיה משותפים.

הבחנה בין מדינת לאום לבין מדינות דו-לאומיות ורב-לאומיות

מדינה דו-לאומית היא מדינה שבה לשני לאומים יש מעמד שווה, פחות או יותר. המעמד הזה מוכר בחוקת המדינה, במוסדות השלטון ובמערכת החינוך. דוגמא למדינה כזו שהתפרקה היא צ'כוסלובקיה, שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מדינה רב-לאומית היא מסגרת מדינית אחת למספר לאומים. יוגוסלביה לשעבר הייתה מדינה רב-לאומית. המתח שהיה בין הלאומים שחיו בה הוא שהביא למלחמות ביניהם ולבסוף לפירוקה.

מדינת ישראל – גישות שונות

נהוג לשים את הגישות השונות למדינת ישראל על ציר:

1. מדינת התורה

1. מזוהה עם היהדות החרדית.

2. ההנהגה תהיה הנהגה דתית שתוסמך לתפקיד עפ"י כללי ההלכה.

3. רוב התומכים בגישה זאת אינם מקבלים את הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית.

4. החוקים הינם חוקי התורה בלבד.

5. דוגמאות קיצוניות לתומכים בגישה זאת: נטורי קרתא, חסידי סטאמר, אגודת ישראל, ש"ס, דגל התורה.

2. מדינה דתית לאומית

1. בשונה מהגישה הראשונה (מדינת התורה), מאופיינת גישה זו בפרגמטיות (גמישות), בעוד שגישה מדינת התורה היא גישה קשוחה ולא מתגמשת, הרי שגישה זאת מבטאת בראש ובראשונה שאיפה אידיאלית ל"מדינת תורה".

2. תומכי הגישה מאמינים ב"אתחלתא דגאולה" (מארמית – ראשית הגדולה).

3. מקום מרכזי להלכה היהודית בחיים הציבוריים (נישואים עפ"י ההלכה, שמירת שבת, כשרות במוסדות ציבור וכו')

4. חקיקה ופסיקה מבוססות על המשפט העברי.

3. מדינת לאום יהודית תרבותית (איש באמונתו יחיה)

1. מדינה יהודית היא מדינה ציונית אשר יונקת מן המסורת הלאומית-תרבותית ודתית ומן המורשת היהודית.

2. מדינה חילונית השואפת להנחיל את ערכי היהדות.

3. אין בגישה זו אחידות לגבי הערכים היהודים שעל-פיהם יתחנכו הדורות הבאים.

4. כל אחד בוחר לו מתוך המסורת, הדת, המורשת, ההיסטוריה, הערכים והמנהגים המקובלים עליו.

4. מדינת העם היהודי (גישה ציונית)

1. מדגישה את היותה של המדינה כמדינתם של כל היהודים בעולם.

2. עפ"י גישה זו מהווה מדינת ישראל מוקד הזדהות לאומית ורגשית ליהודים החיים בתפוצות.

3. טיפוח הקשר עם יהדות התפוצות.

4. קיומם של סמלים, מוסדות וחקיקה ייחודית, כמו למשל – חוק השבות.

5. מדינת היהודים

1. גישה זו דוגלת בצורך בהבטחת ברוב יהודי שישלוט במדינה.

2. חוק השבות, עפ"י גישה זאת, יאפשר לכל יהודי לעלות לארץ.

3. אופייה, תרבותה ודמותה של המדינה יקַבעו בעיקר על ידי הרוב היהודי.

4. מדינה יהודית עפ"י גישה זו פירושה מדינה ציונית.

6. מדינת כלל אזרחיה

1. שואפת לראות במדינת ישראל מדינה דמוקרטית אשר שייכת לכלל אזרחיה.

2. מדינה שבה הזהות הלאומית היא פוליטית – ישראלית.

3. הערכים עליהם מתבססת המדינה הם ערכים דמוקרטיים.

4. המדינה לא תהיה מדינת לאום יהודית אלא מדינה הפתוחה ללאומים נוספים.

5. המצדדים בגישה זאת הם בדרר כלל ערבים ויהודים שטוענים כי הזהות הלאומית של המדינה צריכה להיות פוליטית ולא אתנית.

עזר נוסף – שלבים בניתוח טקסט וזיהוי גישה

1. קריאה מדוקדקת של כל הטקסט.

2. שימת לב מיוחדת לכותב הטקסט (עיתון, מאמר מערכת, קטע מספר).

3. איתור הגישה.

4. ציון מאפייני הגישה שמצאת.

5. מאפיינים המופיעים בקטע – לציינם + הסבר קצר. ניתן ואף רצוי לצטט מתוך הקטע. חשוב להשתמש בסימן המירכאות (") על מנת להבהיר שאנחנו מצטטים. אין חובה לצטט את כל הפסקה, אך רצוי לצטט את העיקר ולהשתמש בסימן השלוש נקודות (...).

6. סיכום התשובה וכתיבת דעה אישית (לא חובה).

סוגיית הזהות של אזרחי ישראל

זהות היא מכלול של מרכיבים שבאמצעותם אדם מגדיר את עצמו. אדם יכול לזהות את עצמו עפ"י השתייכותו השונה. הזהות משקפת את השונות שבין בני האדם.

מרכיבי הזהות

מרכיבי הזהות מתחלקים לשתי קבוצות:

נרכשים: ניתנים לשינוי. כמו מקצוע, דת, אזרחות...

שיוכיים (מולדים): אינם ניתנים לשינוי. כמו מין, עדה, צבע עור...

הזהות של אזרחי ישראל

השתייכות והזדהות פירושן תחושת חברות והסכמה עם ארגון, קבוצה, מפלגה, עדה או מדינה, כאשר לכל אדם ולכל אזרח ישנם מישורי השתייכות שונים. כשמדובר על זהות הישראלי, ניתן להבחין במספר מישורים:

1. זהות אזרחית: היותך חלק ממדינת ישראל, בעל מעמד משפטי וזכויות של אזרח, הזדהות עם המסגרת הכוללת של המדינה ללא קשר לדת, עדה, מין וגזע.

2. זהות אזרחית לאומית: זהות משולבת הכוללת את הזהות שלך כאזרח במדינה ואת זהותך כישראלי-יהודי. זהות זו מדגישה את הזיקה שבינך כישראלי יהודי לבין יהודי התפוצות.

3. זהות אזרחית יהודית לאומית: אלו האזרחים המדגישים זהות מלוכדת דתית-לאומית-אזרחית. הזהות הזו מדגישה את הקשר והשייכות לעם היהודי ולדת היהודית גם יחד. (בניגוד למדגישים ישראליות וקשר לעם היהודי ללא היבט דתי)

4. זהות דתית-חרדית: הזהות החרדית אינה מתייחסת לזהות האזרחית וגם לא ללאומיות הציונית, היא מתמקדת בזהות הדתית שלך בלבד, תוך הדגשת הקשר והרגש אל הארץ ואל הישות היהודית.

הזהות של האזרחים הערבים בישראל

זהותם של ערביי ישראל מורכבת. יש המדגישים את זהותם הערבית-כללית (פאן-ערבית), כלומר עוצמת הקשר לכלל הערבים באשר הם. יש המדגישים את זהותם הפלסטינית בשל היות העם הפלסטיני חצוי בין החיים בישראל לאלה במעבר לגבולות הארץ או לאלה שבשטחים. מבחינת מדינת ישראל, מדגישים רוב ערביי ישראל את זהותם האזרחית ומחויבותם למדינה. ערביי ישראל מדגישים היבטים שונים בזהויות שהוזכרו, איש איש לפי גישתו. יש להוסיף לאלה את הזהות הדתית האיסלאמית או הנוצרית – מרכיב חזק אצל רבים מערביי ישראל.

הזהות של האזרחים הדרוזים

1. זהות אזרחית – מי שמדגיש את המרכיב האזרחי, מגדיר את זהותו כישראלי ובכך מבליט את זיקתו למדינת ישראל.

2. זהות דתית – מי שמדגיש את המרכיב הדתי – ההשתייכות לדת הדרוזית.

3. הזדהות עם הפלסטינאים – הדרוזים שמביעים זיקה לעם הפלסטיני.

מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית

מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית מתחלקים ל: הסדר הסטטוס-קוו, סמלים, מוסדות וחוקים.

סמלים

סמלי המדינה מבטאים את הערכים ואת המורשת של מדינת ישראל ובכך מסייעים באיחוד וליכוד תושבי המדינה או תושבי הלאום היהודי.

בישראל, ההמנון, הדגל וסמל המדינה, מקורם במורשת היהודית.

הדגל (מייצג את גישה 2): דגלה של מדינת ישראל הינו הדגל שבו השתמשה התנועה הציונית. צבעיו של הדגל נקבעו עפ"י צבע הטלית. בנוסף, הצבעים הללו מופיעים גם במקרא בתיאור בגדיו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. הצבע הלבן מייצג טוהר וקדושה. השימוש במגן דוד, שגם הוא סמל יהודי מסורתי, הוא יוזמה של דוד וולפסון, מראשי התנועה הציונית.

ההמנון (מייצג את גישה 4): מילותיו נכתבו ע"י נפתלי הרץ-אימבר והמנגינה לקוחה משיר עם רומני. ההמנון מבטא את רצונו העז של העם היהודי לציון ואת הציפייה לעצמאות מדינית בציון. ההמנון לא מבטא את רצונם ואת שיתופם של הערבים אזרחי ישראל בחלק מאזרחי המדינה.

סמל המדינה (המנורה עם ענפי הזית) (מייצג את גישות 2,3): סמלה של המדינה מהווה ערך סמלי וקישוטי רב. המנורה היא סמלם המובהק של היהודים מחוץ לגבולות ארץ ישראל ובתוך הגבולות מסמלת המנורה תקווה וכמיהה לבניית בית המקדש.

מדי פעם נשמעים קולות המבקשים שינוי בסמליה של המדינה (דגל והמנון), אולם עד כה לא הייתה לקולות אלו השפעה רבה. כוחם של הסמלים הוא רב משום שהם חלק מהמסורת והמורשת של העם היהודי.

מוסדות המדינה

הכנסת (מייצגת את גישות 2,3,4): בית המחוקקים של המדינה. מקורו ב"כנסת הגדולה" וגם מספר חבריו נקבע ל-120, כמספר חברי הכנסת הגדולה.

הרבנות הראשית (מייצגת את גישות 1,2): מהווה את המוסד הרבני וההלכתי העליון במדינה ופועלת עפ"י חוק. החוק קובע שהרבנות הראשית בישראל תפעל באמצעות מועצת הרבנות הראשית (כוללת 16 רבנים). יש הבחנה בין שני רבנים (ספרדי ואשכנזי), כאשר חלוקת התפקידים ביניהם זהה. הרבנים הראשיים נבחרים לתקופה של 10 שנים ותקציב הרבנות נקבע במסגרת תקציב המדינה. בין תפקידיה של הרבנות הראשית נמצאים: מתן תעודות כשרות למפעלים ולמוסדות ציבור, מתן כשירות לרב לכהן כרושם נישואין ועוד.

בתי דין רבניים (מייצגים את גישות 1,2): זוהי מערכת שיפוט דתית שפועלת מתוקף חוק שחוקקה הכנסת (חוק שיפוט בתי דין רבניים, 1953). לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בכל נושאי המעמד האישי (נישואין וגירושין) ובנושאים אחרים, כמו למשל צוואת וירושות, רק כאשר יש הסכמה בין הצדדים לקיים את הדיון בבית הדין הרבני.

משרד הקליטה (מייצג את גישות 2,3,4,5): משרד הקליטה אחראי על קליטתם של העולים היהודים לארץ בכל תחומי החיים.

הסוכנות היהודית (מייצגת את גישות 2,3,4,5): מוסד המקשר בין ישראל לעם היהודי בתפוצות. בין תפקידיה – התיישבות, ארגון עלייה מן התפוצות, העברת העולים ותמיכה בהם בארץ, בנוסף, תמיכה במוסדות תרבות, חינוך וכו'.

משרד הדתות (מייצג את גישות 1,2): אחראי על אספקת שירותי דת לכל הדתות במדינה – ליהודים, למוסלמים, לנוצרים וכו'. בין השירותים שהוא נותן: פיקוח על המקומות הקדושים, פיקוח על כשרות, הקצבת כספים, חקיקה. משרד זה מהווה מאפיין של ישראל כמדינה יהודית מאחר ועיקר עיסוקו נעוץ במתן שירותים לבני הדת היהודית.

קרן קיימת לישראל (קק"ל) (מייצגת את גישות 2,3,4,5): כמו הסוכנות, מהווה קק"ל זרוע של ההסתדרות הציונית, היא מסייעת בהקמת יישובים, מכשירה קרקעות, פורצת דרכים ליישובים ופועלת לייעור ואיכות הסביבה.

מוסדות בעלי אופי יהודי-לאומי: קק"ל, הסוכנות היהודית, משרד הקליטה.

מוסדות בעלי אופי דתי: משרד הדתות, הרבנות הראשית, דתי דין רבניים.

הכנסת: בעלת אופי יהודי לאומי וגם דתי.

חוקים

את החוקים ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: חוקים בעלי אופי לאומי, חוקים בעלי אופי דתי וחוקים בעלי אופי תרבותי (מורשת).

חוקים בעלי אופי לאומי:

-          החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, 1950: מאפשר להעמיד לדין נאצים ועוזריהם על פשעיהם נגד היהודי בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה.

-          חוק השבות, 1950: מעניק לכל יהודי את הזכות לעלות לארץ, וכמו כן גם לבן זוכו, לילדו ולנכדו. כמו כן הוא מעניק לכל יהודי אזרחות ישראלית.

-          חוק האזרחות, 1952: מעניק אזרחות לכל מי שזכאי לה עפ"י חוק השבות וכמו כן יש תנאים המאפשרים ללא-יהודי לרכוש אזרחות ישראלית.

-          חוק יסוד מקרקעי ישראל, 1960: מקרקעי ישראל הם אדמות הלאום הכוללות כ-90% מקרקעות המדינה. קרקעות אלה כוללות גם את אדמות קק"ל. החוק קובע שהקרקעות האלה אינן ניתנות למכירה אם במכר או בדרך אחרת.

חוקים בעלי אופי דתי:

-          חוק שעות העבודה והמנוחה, 1951: החוק קובע את יום המנוחה השבועי – ליהודים השבת ולמוסלמים יום ראשון או שישי. העסקת עובד ביום המנוחה אסורה וכמו כן נאסר על בעלי עסק לעבוד ביום זה, אלא אם כן ניתן להם היתר מיוחד ע"י שר העבודה.

-          חוק איסור גידול חזיר, 1962: החוק אוסר על גידול חזירים על אדמת הארץ, להוציא אזורים שבהם מרוכזת אוכלוסייה לא יהודית ולא מוסלמית.

-          חוק חג המצות, 1986: החוק אוסר על בעלי עסק להציג חמץ בפומבי למכירה או לצריכה במשך כל ימי חג הפסח.

חוקים בעלי אופי תרבותי (מורשת), וחוקים בעלי מאפיינים משולבים:

-          חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית, 1953 – לאומי ותרבותי: זהו למעשה הסכם בין הממשלה לבין ההנהלה הציונית העולמית. החוק קובע את תפקידה של ההנהלה הציונית ואת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין ההנהלה הציונית העולמית. החוק חל גם על הסוכנות היהודית.

-          חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1959 – תרבותי ויהודי: החוק קובע שיום כ"ז בניסן יוקדש מדי שנה בשנה להתייחדות עם זכר השואה ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.

-          חוק רשות השידור, 1965 – תרבותי: בחוק נקבע מהן מטרות השידור הציבורי. אחת מהן היא לחזק את הקשר בין היהודים למורשתם היהודית.

-          חוק יסודות המשפט, 1980 – לאומי ותרבותי: החוק קובע שאם ישנה בעיה משפטית שאין לה מענה בחוקים הקיימים, יש להחליט לגביה ברוח עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

הסדר הסטטוס קוו

רקע

חילוקי דעות (מחלוקות) בין דתיים לחילוניים ביחס לאופי של מדינת ישראל ולמעמד הדת היהודית במדינה.

מטרה

מניעת מלחמת תרבות בין חילוניים לדתיים. סכסוכים בדמוקרטיה נפתרים ע"י מו"מ שבסופו פשרה. הסדר הסטטוס-קוו מבוסס על ההכרה שצריך לחיות ביחד למרות חילוקי הדעות בנושאי דת ומדינה. הסדר זה מבטא את עקרון ההסכמיות. ההסדר נועד לפתור עניינים עקרוניים ולקבוע "כללי משחק", אך אין בו פתרון לנושאים השנויים במחלוקת.

* ההסדר נחתם בשנת 1947 בין מפלגות הפועלים והמפלגות הדתיות והוא קרוי "סטטוס קוו", כלומר, בתרגום מלטינית – שמירת המצב הקיים.

פירוט תוכנו של ההסדר:

ההסדר כולל 4 סעיפים עיקריים:

1. שמירת כשרות במוסדות ציבור (כמו משרדי ממשלה וצה"ל).

2. שמירת שבת במקומות ציבוריים (תחבורה ציבורית).

3. שמירת המעמד האוטונומי לחינוך הדתי.

4. מתן זכות בלעדית לבתי דין רבניים לעסוק בענייני נישואין וגירושין.

בעייתיות בהסדר

סטטוס קוו במובן של שמירה אמיתי על מצב קיים, אינו אפשרי משום שהתנאים משתנים במדינה, הן במישור החברתי והן במישור הפוליטי: הסדרי הסטטוס קוו שלא מעוגנים בחוק, כמו נושא שמירת השבת. נושאים אלו מעוררים מחלוקות בין הציבור הדתי לציבור הלא-דתי. לדוגמא, הנהגת שידורי טלויזיה בשבת יצרה מצב חדש שהסדר הסטטוס קוו היה צריך לתת לו פתרון וכל אחד מן הצדדים החתומים על ההסדר גייס את ההסדר כדי להגן על עמדתו. הבעייתיות בהסדר היא שהוא לא חוק.

חוקיות ההסכם

חלק מהנושאים שהוסכם עליהם בהסדר הסטטוס קוו קיבלו תוקף של חוק. למשל: חוק בתי דין רבניים, חוק שעות עבודה ומנוחה, שמירת כשרות במוסדות ציבור ועוד.

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – אוקטובר 2003

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il