להדפסת הסיכום לחץ כאן

החומר המסוכם

* החומר המסוכם הוא החומר שניתן במיקוד.

הקדמה: הכרזת העצמאות

מסד למשטר במדינת ישראל

1. רקע היסטורי.

2. תוכן.

3. חשיבותה של המגילה.

4. ביטויים לקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

5. ביטויים לקיומה של ישראל כמדינה יהודית.

חלק ראשון: מהי מדינה יהודית?

פרק א': לאום ומדינת לאום

1. ארבעת התנאים ההכרחיים לקיומה של מדינה.

2. הבדל בין קבוצה אתנית ולאום.

3. לאומיות אתנית ולאומיות פוליטית.

4. הבחנה בין מדינת לאום ומדינות דו/רב-לאומיות.

פרק ב': מדינת ישראל - גישות שונות

1. גישת מדינת התורה.

2. גישת מדינה דתית לאומית.

3. גישת מדינת לאום יהודית תרבותית.

4. גישת מדינת העם היהודי.

5. גישת מדינת היהודים.

6. גישת מדינת כלל-אזרחיה.

7. עזר נוסף - שלבים בניתוח טקסט וזיהוי גישה.

פרק ה': מאפייניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

1. החקיקה במדינת ישראל: ביטוי למדינה יהודית.

חלק שני: מהי דמוקרטיה?

פרק ב': המדינה הדמוקרטית - הגדרות וגישות

1. הגישה הליברלית.

2. הגישה הסוציאל-דמוקרטית.

פרק ג': עקרונות המשטר הדמוקרטי

1. עקרון שלטון העם.

2. עקרון הפלורליזם.

3. עקרון הסובלנות.

4. עקרון ההסכמיות.

5. עקרון הכרעת הרוב.

6. זכויות האדם והאזרח.

פרק ד': עקרון הגבלת השלטון

1. עקרון הגבלת השלטון.

2. הפרדת רשויות.

3. הזכות לבחור ולהיבחר.

4. חוקה.

פרק ה': עקרון שלטון החוק במדינה דמוקרטית

1. עקרון שלטון החוק - המובן הפורמאלי והמובן המהותי.

2. גבולות הציות לחוק במשטר דמוקרטי.

3. פקודה "בלתי חוקית בעליל" - חובת האי-ציות לחוק.

פרק ו': גבולות בדמוקרטיה

1. זכות הדמוקרטיה להגן על עצמה.

חלק שלישי: המשטר והפוליטיקה בישראל

פרק א': היסודות החוקתיים של מדינת ישראל

1. הכרזת העצמאות: קביעת עקרונות היסוד.

פרק ה': המשטר ורשויות השלטון בישראל

1. הרשות המחוקקת: הכנסת.

2. הרשות השופטת: בתי המשפט.

עוברים את הבגרות עם אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן הבגרות באזרחות

לימודי חובה - מועד קיץ תשס"ד, 10.6.2004

מהדורה שלישית, מעודכנת וסופית. בהצלחה!

הקדמה: הכרזת העצמאות

מסד למשטר במדינת ישראל

רקע היסטורי

מגילת (הכרזת) העצמאות הוכרזה עם הקמתה של מדינת ישראל ב-ה' באייר תש"ח. המגילה היא למעשה מסמך יסוד לקיומה של מדינת ישראל והיא הוכרזה על בסיס דמותו הדתית של העם היהודי, הזכות ההיסטורית של העם היהודי על מדינת ישראל, על בסיס האסון שנגרם ליהודים במלחמת העולם השנייה (השואה), על בסיס זכותם המוסרית של היהודים על הארץ, על בסיס זכותו של כל לאום לעמוד ברשות עצמו במדינה ריבונית ועל בסיס הכרה בינלאומית בהצהרת בלפור.

הכרזה: הכרה, רשמי יותר, פרסום, תהודה ותעודה רשמית.

מגילה: כתובה על קלף, רשמית ופורמלית.

תוכן (בספר "להיות אזרחים בישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית" המגילה נמצאת בעמודים 10-12)

את מגילת העצמאות ניתן לחלק למספר עניינים עיקריים שמוזכרים בה:

חשיבותה של המגילה

1. המגילה מודיעה על הקמתה של מדינת ישראל וקובעת את עצמאות עם במדינתו.

2. המגילה קובעת את הצורך בניסוח חוקה כתובה שתהווה בסיס להקמת הרשויות הנבחרות של המדינה.

3. המגילה מגדירה את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכן את אופייה כמדינה דמוקרטית.

4. המגילה נותנת ביטוי ל"אני מאמין" של העם היהודי במדינתו והיא משמשת מסמך אשר מנחה את רשויות השלטון בפעולתן. חוקים רבים בישראל נתקבלו בהשראת העקרונות המופיעים במגילה.

ביטויים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית (הדברים המודגשים הם עקרונות דמוקרטיים חשובים שמוזכרים במגילה)

-          "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" – שוויון זכויות מלא. זהו ביטוי לדמוקרטיה.

-          "לבני העם הערבי (...) ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמנים והקבועים" – גם בני העם הערבי שחיים בארץ יזכו להשתתף בבניין המדינה ושליטה בה, כמו היהודים.

-          "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום".

-          הפרדת רשויות במדינה: "...תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית".

יש לציין שהמילה "דמוקרטיה" אינה מוזכרת במגילה וזאת יכול להיות ממספר סיבות כמו המלחמה המתקרבת עם מדינות ערב (במהלך המלחמה קשה לנהל דמוקרטיה), העובדה שאולי לא כל היהודים יקבלו את הדמוקרטיה כי היא מתנגשת עם ערכים יהודיים וכו'.

ביטויים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

-          "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל" – המדינה שתוקם בארץ תהיה מדינה יהודית. הדבר מוזכר במפורש.

-          הובטחה במגילה זכות השיבה של היהודים לארץ. חוק השבות לכל יהודי בכל ארץ בעולם.

-          הקמת המדינה היא עפ"י חזונם של נביאי ישראל.

חלק ראשון: מהי מדינה יהודית?

לאום ומדינת לאום

ארבעת התנאים ההכרחיים לקיומה של מדינה

1. טריטוריה – שטח מדינה בגבולות מוגדרים. השטח אינו חייב להיות רצוף.

2. אוכלוסייה – האוכלוסייה מורכבת ברובה מציבור של אזרחים וממיעוט של לא-אזרחים. כל מדינה קובעת בחוקיה מי זכאי לאזרחות ומה הן זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים.

3. שלטון – גוף שולט באמצעות מוסדותיו בטריטוריה ובאוכלוסייה.

4. עצמאות – המדינה רשאית להחליט כיצד לפעול בענייני הפנים ובענייני החוץ שלה. היא איננה כפופה להוראות של מדינה אחרת.

ההבדל בין קבוצה אתנית ללאום

קבוצה אתנית: קבוצה של אנשים שלהם יש כמה יסודות משותפים שלא מבחירה, כמו – מוצא, תרבות, היסטוריה וכו'. קבוצה זו אינה שואפת להגדרה עצמית (למשל הדרוזים בישראל).

לאום: דומה לקבוצה האתנית, אך לאנשים בו יש שאיפה להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית או בזיקה לטריטוריה מסוימת. דוגמא ללאום היא הלאום היהודי.

לאומיות אתנית ולאומיות פוליטית

לאומיות אתנית: מאפיינת לאומים שהתגבשו על בסיס יסודות שאינם פרי בחירה, כמו – היסטוריה, שפה ומוצא משותפים ולפעמים גם דת. זאת יותר מאשר על יסודות שהם פרי בחירה, כמו ערכים ואידיאולוגיה משותפת.

דוגמא למדינה שבה יש לאומיות אתנית היא מדינת ישראל שהוקמה בשם הדת היהודית.

לאומיות פוליטית: מאפיינת לאומים שהתגבשו על בסיס יסודות שהם פרי בחירה, כמו ערכים ואידיאולוגיה ופחות על יסודות אתניים (שהם אינם פרי בחירה).

ארצות הברית הינה דוגמא ללאום פוליטי שכן היא הוקמה בשם ערכים ואידיאולוגיה משותפים.

הבחנה בין מדינת לאום לבין מדינות דו-לאומיות ורב-לאומיות

מדינה דו-לאומית היא מדינה שבה לשני לאומים יש מעמד שווה, פחות או יותר. המעמד הזה מוכר בחוקת המדינה, במוסדות השלטון ובמערכת החינוך. דוגמא למדינה כזו שהתפרקה היא צ'כוסלובקיה, שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מדינה רב-לאומית היא מסגרת מדינית אחת למספר לאומים. יוגוסלביה לשעבר הייתה מדינה רב-לאומית. המתח שהיה בין הלאומים שחיו בה הוא שהביא למלחמות ביניהם ולבסוף לפירוקה.

מדינת ישראל - גישות שונות

נהוג לשים את הגישות השונות למדינת ישראל על ציר:

1. מדינת התורה

1. מזוהה עם היהדות החרדית.

2. ההנהגה תהיה הנהגה דתית שתוסמך לתפקיד עפ"י כללי ההלכה.

3. רוב התומכים בגישה זאת אינם מקבלים את הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית.

4. החוקים הינם חוקי התורה בלבד.

5. דוגמאות קיצוניות לתומכים בגישה זאת: נטורי קרתא, חסידי סטאמר, אגודת ישראל, ש"ס, דגל התורה.

2. מדינה דתית לאומית

1. בשונה מהגישה הראשונה (מדינת התורה), מאופיינת גישה זו בפרגמטיות (גמישות), בעוד שגישה מדינת התורה היא גישה קשוחה ולא מתגמשת, הרי שגישה זאת מבטאת בראש ובראשונה שאיפה אידיאלית ל"מדינת תורה".

2. תומכי הגישה מאמינים ב"אתחלתא דגאולה" (מארמית – ראשית הגאולה).

3. מקום מרכזי להלכה היהודית בחיים הציבוריים (נישואים עפ"י ההלכה, שמירת שבת, כשרות במוסדות ציבור וכו')

4. חקיקה ופסיקה מבוססות על המשפט העברי.

3. מדינת לאום יהודית תרבותית (איש באמונתו יחיה)

1. מדינה יהודית היא מדינה ציונית אשר יונקת מן המסורת הלאומית-תרבותית ודתית ומן המורשת היהודית.

2. מדינה חילונית השואפת להנחיל את ערכי היהדות.

3. אין בגישה זו אחידות לגבי הערכים היהודים שעל-פיהם יתחנכו הדורות הבאים.

4. כל אחד בוחר לו מתוך המסורת, הדת, המורשת, ההיסטוריה, הערכים והמנהגים המקובלים עליו.

4. מדינת העם היהודי (גישה ציונית)

1. מדגישה את היותה של המדינה כמדינתם של כל היהודים בעולם.

2. עפ"י גישה זו מהווה מדינת ישראל מוקד הזדהות לאומית ורגשית ליהודים החיים בתפוצות.

3. טיפוח הקשר עם יהדות התפוצות.

4. קיומם של סמלים, מוסדות וחקיקה ייחודית, כמו למשל – חוק השבות.

5. מדינת היהודים

1. גישה זו דוגלת בצורך בהבטחת הרוב היהודי שישלוט במדינה.

2. חוק השבות, עפ"י גישה זאת, יאפשר לכל יהודי לעלות לארץ.

3. אופייה, תרבותה ודמותה של המדינה יקַבעו בעיקר על ידי הרוב היהודי.

4. מדינה יהודית עפ"י גישה זו פירושה מדינה ציונית.

6. מדינת כלל אזרחיה

1. שואפת לראות במדינת ישראל מדינה דמוקרטית אשר שייכת לכלל אזרחיה.

2. מדינה שבה הזהות הלאומית היא פוליטית – ישראלית.

3. הערכים עליהם מתבססת המדינה הם ערכים דמוקרטיים.

4. המדינה לא תהיה מדינת לאום יהודית אלא מדינה הפתוחה ללאומים נוספים.

5. המצדדים בגישה זאת הם בדרך כלל ערבים ויהודים שטוענים כי הזהות הלאומית של המדינה צריכה להיות פוליטית ולא אתנית.

עזר נוסף – שלבים בניתוח טקסט וזיהוי גישה

1. קריאה מדוקדקת של כל הטקסט.

2. שימת לב מיוחדת לכותב הטקסט (עיתון, מאמר מערכת, קטע מספר).

3. איתור הגישה.

4. ציון מאפייני הגישה שמצאת.

5. מאפיינים המופיעים בקטע – לציינם + הסבר קצר. ניתן ואף רצוי לצטט מתוך הקטע. חשוב להשתמש בסימן המירכאות (") על מנת להבהיר שאנחנו מצטטים. אין חובה לצטט את כל הפסקה, אך רצוי לצטט את העיקר ולהשתמש בסימן השלוש נקודות (...).

6. סיכום התשובה וכתיבת דעה אישית (לא חובה).

מאפייניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

החקיקה במדינת ישראל: ביטוי למדינה יהודית

את החוקים ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: חוקים בעלי אופי לאומי, חוקים בעלי אופי דתי וחוקים בעלי אופי תרבותי (מורשת).

חוקים בעלי אופי לאומי:

-          החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, 1950: מאפשר להעמיד לדין נאצים ועוזריהם על פשעיהם נגד היהודים בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה.

-          חוק השבות, 1950: מעניק לכל יהודי את הזכות לעלות לארץ, וכמו כן גם לבן זוכו, לילדו ולנכדו. כמו כן הוא מעניק לכל יהודי אזרחות ישראלית.

-          חוק האזרחות, 1952: מעניק אזרחות לכל מי שזכאי לה עפ"י חוק השבות וכמו כן יש תנאים המאפשרים ללא-יהודי לרכוש אזרחות ישראלית.

-          חוק יסוד מקרקעי ישראל, 1960: מקרקעי ישראל הם אדמות הלאום הכוללות כ-90% מקרקעות המדינה. קרקעות אלה כוללות גם את אדמות קק"ל. החוק קובע שהקרקעות האלה אינן ניתנות למכירה אם במכר או בדרך אחרת.

חוקים בעלי אופי דתי:

-          חוק שעות העבודה והמנוחה, 1951: החוק קובע את יום המנוחה השבועי – ליהודים השבת ולמוסלמים יום ראשון או שישי. העסקת עובד ביום המנוחה אסורה וכמו כן נאסר על בעלי עסק לעבוד ביום זה, אלא אם כן ניתן להם היתר מיוחד ע"י שר העבודה.

-          חוק איסור גידול חזיר, 1962: החוק אוסר על גידול חזירים על אדמת הארץ, להוציא אזורים שבהם מרוכזת אוכלוסייה לא יהודית ולא מוסלמית.

-          חוק חג המצות, 1986: החוק אוסר על בעלי עסק להציג חמץ בפומבי למכירה או לצריכה במשך כל ימי חג הפסח.

חוקים בעלי אופי תרבותי (מורשת), וחוקים בעלי מאפיינים משולבים:

-          חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית, 1953 – לאומי ותרבותי: זהו למעשה הסכם בין הממשלה לבין ההנהלה הציונית העולמית. החוק קובע את תפקידה של ההנהלה הציונית ואת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין ההנהלה הציונית העולמית. החוק חל גם על הסוכנות היהודית.

-          חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1959 – תרבותי ויהודי: החוק קובע שיום כ"ז בניסן יוקדש מדי שנה בשנה להתייחדות עם זכר השואה ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.

-          חוק רשות השידור, 1965 – תרבותי: בחוק נקבע מהן מטרות השידור הציבורי. אחת מהן היא לחזק את הקשר בין היהודים למורשתם היהודית.

-          חוק יסודות המשפט, 1980 – לאומי ותרבותי: החוק קובע שאם ישנה בעיה משפטית שאין לה מענה בחוקים הקיימים, יש להחליט לגביה ברוח עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

חלק שני: מהי דמוקרטיה?

המדינה הדמוקרטית - הגדרות וגישות

השוואה כללית בין הגישה הליברלית לגישה הסוציאל-דמוקרטית

הגישה הליברלית

הגישה הליברלית מדגישה את עקרון החירות של הפרט, המימוש העצמי של הפרט קודם לשוויון הכלכלי-חברתי שבין היחידים. עקרון החירות הוא ערך עליון, לכל יחיד זכות לקבוע את אורחות חייו, העדפותיו ורצונותיו כל עוד הוא לא פוגע בזולת, כי אם יפגע בזולת או ביחיד האחר, הוא פוגע בחירותו של האחר. עפ"י גישה זאת, חייב הממשל להיות מוגבל ולהתערב כמה שפחות בחיי האזרח. יתרה מזאת, עליו להגן על חירויות הפרט ולדאוג שהפרט יוכל לממש את רצונותיו. לדוגמא, השלטון לא צריך להרבות במיסוי (הבא על חשבון הפרט) אלא למעט בהוצאות הממשל. ככל שימעט במיסוי, כך יפגע פחות בנכסיו של הפרט. לפי הגישה הליברלית, ככל שייטב לפרט, ייטב לכולם (גם אם לא בצורה שוויונית). הגישה הליברלית אינה פוטרת את השלטון מדאגה לחלשים בחברה, אך בהתנגשות בין ערך החירות וערך השוויון – היא תעדיף תמיד את ערך החירות ותפרש אותו כאי-התערבות השלטון בחיי הפרט. ארה"ב היא דוגמא למדינה שבה בולטת הגישה הליברלית.

הגישה הסוציאל-דמוקרטית

הגישה הסוציאל-דמוקרטית מדגישה את מחויבות החברה ליחידיה. גישה זאת, שראשיתה במחצית השנייה של המאה ה-19, התפתחה והייתה למובילות בעולם הדמוקרטי במאה ה-20, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. הגישה טוענת שאי אפשר לקיים דמוקרטיה מוסדית בלבד (בחירות, פיקוח על השלטון) בלי להתייחס לצד החברתי-כלכלי של המדינה. כלומר, זה לא מספיק להגן על זכויות הפרט ולקדם את חירויות הפרט, הפרט יוכל לממש את עצמו בחופשיות רק בעזרת מבנה חברתי-כלכלי שיגן עליו.

תפקידה של המדינה, של השלטון – לדאוג לצרכים בסיסיים של אלה שאינם יכולים להגיע לכך (אם בשל היותם באזורי השוליים של המדינה או בשל היותם קשישים, מובטלים, חסרי עבודה או בעלי משפחות ברוכות ילדים). תפקיד השלטון הוא לדאוג לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים כדי שלא יוצרו קבוצות ממורמרות שאינן יכולות להשתתף בתהליך הפוליטי. כדי להגיע למצב של שוויון (ואין הכוונה לשוויון מלא), יודעים הסוציאל-דמוקרטיים שעליהם לפגוע בחירות הפרט. בשם מדיניות חברתית-שוויונית הם קובעים בחוק חינוך חובה חינם, הם תומכים במשאבים נוספים לחינוך בשכבות החלשות, הם מפעילים מערכת מסונפת של ביטוח לאומי המסייע לנזקקים. כל אלה ממומנים ממיסים גבוהים יחסית הנגבים מהפרט. גם המיסוי, עפ"י גישה זאת, חייב להיות פרוגרסיבי, כלומר, הפרט בעל ההכנסות הגבוהות יותר ישלם יותר ולהיפך. למדיניות זו אנו קוראים מדיניות רווחה. בריטניה היא המדינה הראשונה שהפעילה מדיניות וזו וישראל נוקטת בה כיום.

עקרונות המשטר הדמוקרטי

עקרון שלטון העם

עקרון שלטון העם הינו אחד העקרונות המרכזיים בדמוקרטיה והוא הכרחי לקיומה. מקורו ברעיון האמנה החברתית שלפיה המדינה קמה ע"י העם ולמען העם, כלומר – שלטון העם הוא ביטוי לריבונותו של העם.

נהוג להבחין בין דמוקרטיה ישירה לבין דמוקרטיה ייצוגית או עקיפה. הדמוקרטיה הישירה שמומשה ביוון העתיקה, מבוססת על כך שכל אזרחי המדינה השתתפו באסיפת העם וכך היו מתקבלות החלטות. הדמוקרטיה העקיפה (ייצוגית) היא פתרון לבעייתיות של הדמוקרטיה הישירה. הבעייתיות נעוצה בכמה סיבות:

1. גודלה העצום של האוכלוסייה.

2. כמות הידע והמידע הנחוצים לצורך קבלת החלטות היא עצומה ואין ברשות רוב הציבור את הכלים לקיום תהליך זה של קבלת החלטות.

3. יש צורך בהכרת המערכת הפוליטית על כל מורכבותה והשינויים החלים בה – רוב אזרחי המדינה אינם מכירים, מתעניינים ומעורבים בסוגיה זו.

עקרון שלטון העם במדינות דמוקרטיות בא לידי ביטוי בצורות ממשל ייצוגיות שונות:

1. ממשל פרלמנטארי – ממשל בו הממשלה תלויה בפרלמנט ונבחרת מתוכו.

2. ממשל נשיאותי – העם בוחר ישירות את ראש הראשות המבצעת – הנשיא, ובמקביל את נציגיו לפרלמנט.

3. ממשל מעורב – ממשל המערב דמו' פרלמנטארית ונשיאותית, כמו בצרפת – הנשיא, ראש הראשות המבצעת, נבחר בבחירות ישירות לנשיאות ובנפרד מתקיימות בחירות לפרלמנט וממנו תוקם הממשלה.

הביטוי המובהר לדמוקרטיה ישירה כיום הוא קיומו של משאל עם. זהו תהליך בו מביעים האזרחים את דעתם בעד או נגד הצעה מסוימת חשובה במיוחד שהוחלט להעמידה להכרעת האזרחים כולם. בישראל, עד היום, לא התקיימו משאלי עם.

יתרונות משאל עם

-          ממשלה שהעם הצביע "לטובתה" במשאל עם היא ממשלה הבטוחה כי עשתה את הדבר הנכון ותוכל לשכנע את העם בצדקתה.

-          כאשר מעניקים לעם את הזכות להכריע זה אינו סימן של חולשה, אלא הוכחה לביטחון עצמי ואיתות לעם שסומכים עליו.

-          המשאלים יכולים לתת להנהגה מנדט ברור בנושאים ספציפיים שעולים על סדר היום.

חסרונות משאל עם

-          אפשר לראות במשאל העם מעין הבעת אי-אמון במוסדות הנבחרים הדמוקרטיים.

-          מבחינת הניסיון ההיסטורי, זהו "מכשיר" שנעשה בו לפעמים שימוש לרעה.

-          משאל עם מאפשר רק הכרעה ברורה בין "כן" ן"לא", כאשר הבעיה לפעמים מורכבת יותר מכך.

-          דרך הניסוח של השאלות עלולה לפעמים להשפיע על התוצאה, לכל מי שעונה על שאלת משאל העם בחיוב או בשלילה, יש פירושים משלו לשאלה.

-          משאל העם נוטה לפגוע בטכניקה המובהקת ביותר שפותחה בדמוקרטיה – דרך הפשרה.

-          האפשרות של פנייה לעם יכולה להיות אמצעי של פריקת אחריות.

עקרון הפלורליזם

פלורליזם משמעו הכרה בשונות של הפרטים והקבוצות במדינה ומתן לגיטימציה לכל קבוצה לשמור על ייחודה ועל שונותה. כל זה בתנאי שתהיה הסכמה על נושאים מסוימים מאחדים. פלורליזם היא גישה המעודדת ריבוי דעות, זרמים וארגונים בתוך אותה חברה. חברה דמוקרטית פלורליסטית היא חברה המעודדת התארגנות של קבוצות שונות על צרכיהן המיוחדים ולא רק במסגרת מפלגות. הגישה הפלורליסטית מכירה בצורך הזה ובמסגרתה כל קבוצה תכיר ותכבד את האחרות גם אם היא במחלוקת עימן.

חשיבות הפלורליזם לחיים הדמוקרטיים

א.      הפלורליזם מכיר בזכות המחלוקת והשונות בין בני האדם, ומכיר בצורך להתארגן בקבוצות עפ"י נטיית ליבם, צורכיהם ודעותיהם.

ב.      הפלורליזם מביא לפיזור הכוח השלטוני והפוליטי במדינה, תופעה המונעת השתלטות של גורם אחד או אדם אחד עם המערכת השלטונית – מאפשר גם איזון בין הגורמים השונים והרשויות השלטוניות.

ג.        הפלורליזם נותן לגיטימציה למאבקים בין הכוחות הפוליטיים, המפלגות והארגונים – בכך הוא מונע סכנת אלימות מילולית ופיזית.

ד.      הפלורליזם מחזק את עקרון שלטון העם בכך שהוא מעודד אזרחים רבים להשתתף ולהתארגן בארגונים, מפלגות וכו'.

ה.      הפלורליזם, כמו הדמוקרטיה, מעודד תחרות חופשית בין הקבוצות השונות ורואה בכך בסיס לקיום דמוקרטיה תקינה.

פלורליזם אינו ערך מוחלט – יש לו גבולות ובלעדיהן תשרור אנרכיה.

דוגמאות לפלורליזם בישראל: משרד הדתות, נעמ"ת וכו'.

עקרון הסובלנות

סובלנות הינה תנאי הכרחי למימוש הפלורליזם. סובלנות הינה ערך שנובע בראש ובראשונה מן ההכרה בכבודו של האדם ומחירותו להיות שונה מזולתו, לחשוב ולנהוג על פי דרכו. סובלנות משמעה גם נכונות לקבל את השונה ולנהוג בכבוד כלפי בני האדם השונים במראה, בצבע העור, מין, דת וכו'. בפוליטיקה באה לידי ביטוי סובלנות בכך שגם האזרחים וגם השלטון מאפשרים לקבוצות וליחידים חריגים בדעותיהם לבטא אותן ולנסות להשפיע באמצעותן.

וולטר, בשנת 1763, הטיב לנסח את ערך הסובלנות וטען: "אני שולל את מה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר את הדבר" – מדובר רק בדעות בתחומים שאינם כלולים בנושאים המוסכמים על כלל החברה.

עקרון ההסכמיות

עקרון ההסכמיות מאפשר את קיומם של חברה ומשטר דמוקרטי ללא ויתור על חילוקי דעות, תחרות ומאבק בין הקבוצות השונות. העיקרון מורה על הסכמה רחבה (קונצנזוס) בין כל מרכיבי החברה בנושאים מרכזיים. ההסכמה נחלקת ל-3 רמות:

1. הסכמה על המסגרת של המדינה ועל הלגיטימציה לקיומה של המדינה במסגרת גבולות קבועים.

2. הסכמה על צורת המשטר ותמיכה בהמשך קיומו.

3. קבלת השלטון שנבחר באמצעות בחירות כשלטון לגיטימי.

ההסכמיות באה לידי ביטוי באמצעות הסדרים (כללי משחק) שמאפשרים לחברה הפלורליסטית לפעול. כל החלקים של החברה פועלים תוך תיאום. במדינת ישראל שוררת הסכמה רחבה בין כלל האזרחים בדבר אופייה הדמוקרטי של המדינה, ובין רוב האזרחים היהודים קיימת גם הסכמה על היותה מדינה יהודית. אולם בחברה הישראלית קיימות גם מחלוקות בנושאים מרכזיים כמו יחסי דת ומדינה, כתיבת חוקה למדינה, גבולות המדינה. אי-הסכמה זו עשויה להוות איום על יציבות משטרה הדמוקרטי של המדינה.

עקרון הכרעת הרוב

עקרון הכרעת הרוב קשור עם עקרון שלטון העם ועם עקרון הפלורליזם וההסכמיות. הנחת היסוד של העיקרון היא שקיימות דעות רבות ושונות בחברה; ישנם נושאים רבים שאין עליהם הסכמה, ישנם גם ניגודי אינטרסים, אולם חייבים להחליט ולכן אומר הרעיון הדמוקרטי – הכרעות יתקבלו עפ"י דעת הרוב. "רוב" הוא רוב אזרחי המדינה או רוב אנשי הארגון האמורים לקבל החלטות. עקרון זה כפוף למגבלות:

1. ההכרעה חייבת להתקבל באופן דמוקרטי ועפ"י חוקים וכללים שנקבעו מראש.

2. הכרעת הרוב אינה יכולה לפגוע במיעוט, להיפך – עליה להתחשב בזכויות המיעוט וברגשותיו. למשל, אם מדובר במיעוט לאומי אתני או דתי, חייב הרוב לאפשר לו לחיות עפ"י אמונתו.

נימוקים המצדיקים את עקרון הכרעת הרוב במשטר דמוקרטי

1. החלטת הרוב היא הקרובה ביותר למימוש רעיון שלטון העם.

2. מספרית, הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים השווים המרכיבים את העם.

3. הכרעת הרוב מאפשרת יציבות השלטון וקבלה סובלנית של הכרעות.

מדוע עקרון הכרעת הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אך אינו מספיק?

משטר הנשען על רוב אינו בהכרח דמוקרטי. גם היטלר בגרמניה הנאצית, מוסוליני באיטליה ורודנים אחרים בעולם נהנו בתקופות מסוימת מתמיכת העם ואין לומר שהם היו שליטים דמוקרטיים במדינות דמוקרטיות. לכן העיקרון עצמו של הכרעת הרוב הוא כשלעצמו תנאי הכרחי אבל לא תנאי מספיק, מאחר ולצידו חייבים להתקיים עקרונות אחרים הנחוצים לדמוקרטיה.

עריצות רוב

כאשר הרוב מתכחש לחובתו הבסיסית (לשמור על זכויות המיעוט ואי-דיכוי זכויותיו הבסיסיות) ומפר אותה – מבטל למשל בחירות דמוקרטיות (חופש התארגנות, חופש ביטוי, חופש הפגנה), בכך הוא למעשה מונע מהמיעוט לשכנע את הציבור לעבור לצידו. זוהי עריצות רוב. חשוב לציין שרק במצב כזה, פוקעת חובתו של המיעוט לציית לחוק.

דרכי ביטוי לחוק זה

1. הצבעות בראשות המחוקקת (בארץ – הכנסת).

2. קבלת החלטות בממשלה.

3. פסיקת בתי משפט.

זכויות אדם ואזרח

הרעיון בבסיס זכויות אדם ואזרח הוא התפיסות הקשורות לאדם, למדינה וליחסי הגומלין ביניהם (תהליך שהחל במאות ה-17,18).

הגישה הזאת רואה בפרט מרכיב עיקרי של החברה ולכן הוא אוטונומי וחופשי ועל החברה להגן על זכויותיו וחירויותיו. נהוג להבחין בין 2 סוגי זכויות: זכויות טבעיות (זכויות בסיסיות) וזכויות אזרח.

זכויות אדם הן זכויות המגיעות לאדם באשר הוא אדם. לכל אדם הזכות לחיים, לחירות, לשוויון, לכבוד, לקניין ולהליך הוגן.

זכויות אזרח מגדירות את זכויותיו של האדם כאזרח בתוך מדינתו. בזכויות האזרח באה לידי ביטוי ההשקפה הרואה באדם חלק מהחברה המאורגנת במסגרת המדינה. לדוגמא, זכויות פוליטיות כמו הזכות לבחור ולהיבחר, חופש ההתארגנות, הזכות למתוח ביקורת על השלטון. הזכויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה נקראות זכויות חברתיות וכלכליות והן ניתנות לשינוי או לביטול.

זכות אדם: הזכות לחיים ולביטחון/הזכות לשלמות הגוף

הזכות לחיים ולביטחון (הזכות לשלמות הגוף) נובעת מהכרה בסיסית של נטילת חייו של אדם או פגיעה בגופו בכוונה היא המעשה הבלתי מוסרי ביותר בחברה האנושית. זכות זו אינה רק הזכות לאי-פגיעה בחיים עצמם, אלא, היא יכולה לכלול גם את זכותו של האדם שלא לחיות בפחד של פגיעה פיזית ומפני השפלה - מי שמאוים, נפגעת זכותו לשלמות הגוף. חובתה של המדינה להגן על חייהם וביטחונם האישי של כל בני האדם החיים במדינה - חובה הנובעת מזכות זו באה לידי ביטוי בחוקי המדינה שאוסרים רצח, אלימות, הריגה וכו'. חובתה של המדינה להגן על אזרחיה באה לידי ביטוי גם באמצעות המשטרה והצבא.

זכות אדם: הזכות לחירות

הזכות הכללית לחירות נובעת מההכרה שבני האדם הם יצורים אוטונומיים בעלי תבונה שרוצים לשלוט בחייהם, לכוונם עפ"י רצונם ולשאת באחריות לבחירותיהם. למרות חשיבות זו, יש צורך להגביל חירות זו. המקרים בהם תוגבל הזכות לחירות הם:

1. פגיעה בזכויות הזולת.

2. פגיעה בחברה.

3. פגיעה של הפרט בעצמו.

החירויות הן:

1. חירות המחשבה והדעה (החופש של כל אדם לגבש לעצמו דעה בכל עניין המצוי על סדר היום הפרטי או הציבורי, כל עוד דעתו אינה באה לידי ביטוי בפעולה חיצונית).

2. חירות המצפון (החופש של כל אדם להחזיק בדעות מסוימות, בעיקר בתחום המוסר).

3. חופש הביטוי וחירות המידע.

4. חופש העיתונות.

5. חופש ההתאגדות.

6. חופש הדת וחופש מדת.

7. חירות התנועה.

8. חופש העיסוק.

9. חופש ממאסר שרירותי.

10. חופש האספה.

11. חופש ההפגנה.

12. חופש השביתה.

13. חופש הנישואין.

14. חופש הבחירה.

זכות אדם: הזכות לקניין

הזכות לקניין (לרכוש) היא זכותו של אדם לשמור רכוש שנצבא על ידו או על ידי משפחתו, ללא סכנה שרכושו ייגזל ממנו. כל מה שיש לאדם והוא בעל ערך כלכלי נחשב לקניין. לקניין יש שני מובנים - קניין חומרי (רכוש) וקניין רוחני (המצאות, שירים, סיפורים וכו').

זכות אדם: הזכות לשוויון

שוויון: כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם.

זכות לשוויון: במדינה ובחברה יש התייחסות שווה לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדל דת, גזע, מין וכו'.

כיצד הזכות לשוויון באה לידי ביטוי:

1. חקיקה.

2. שוויון בני החוק: המובן המהותי - תוכנו של החוק חייב להיות שוויוני ואין לבצע אפליות בין זכויות ובחובות על מנת שלא ייווצר מצב שהחוק מעניק זכויות יתר ולהיפך. המובן הפורמאלי - אכיפת החוק - יישומו של החוק בצורה שווה. החובות, האיסורים והעונשים הקבועים בחוק חלים על כל בני האדם במדינה באופן שווה.

למרות עקרון חשוב זה, הזכות לשוויון אין פירושה טיפול שווה בכל מקרה ומקרה, יש נושאים שבהם יש צורך לסטות מעיקרון זה ולהעניק יחס שונה לקבוצה או לפרט מסוים:

הבחנה: משמעותה היא עמידה על השוני בין בני האדם במראם, בכישוריהם וביכולתם. התייחסות שונה של החוק אל השוני חייבת להיות רק כאשר יש לכך סיבה מוצדקת, כלומר כאשר השונות רלוונטית.

אפליה פסולה: התייחסות לא שווה לבני אדם מסיבות שאינן מוצדקות. למשל - אי קבלה לעבודה מסיבות שאינן רלוונטיות לעבודה עצמה. האפליה פסולה גם אם האנשים שונים זה מזה אולם השוני ביניהם אינו רלוונטי.

העדפה מתקנת: העדפה מתקנת היא בראש ובראשונה מדיניות שנוקטת מדינה כדי לשפר את מצבן של הקבוצות המקופחות בה. מטרת המדיניות ליצור שוויון ע"י צמצום פערים. מדובר בקבוצות באוכלוסיה שקופחו בעבר בהשוואה לקבוצות אחרות ולכן מצבן הכלכלי והחברתי נחות משאר האוכלוסייה. מטרה נוספת של העדפה מתקנת היא ביטול דעות קדומות וסטריאוטיפים כלפי הקבוצה החלשה. לסיכום, העדפה מתקנת פירושה מתן יחס לא-שווה לאנשים שהם שונים, אבל לכאורה, כדי לתקן עיוותים היסטוריים כלכליים וחברתיים.

זכות אדם: הזכות להליך הוגן

הזכות להליך הוגן פירושה הגנה על זכויות אדם מפני פגיעות לא מוצדקות במהלך העמדה לדין. מטרתה להבטיח שבמסגרת העמדה לדין, החל מרגע החשד ועד לרגע ביצוע העונש, הפגיעה בזכויותיו של החשוד תהיה מוצדקת. למשל - ייצוג משפטי.

זכות אדם: הזכות לכבוד

זכות זו מבטאת את ההכרה באנושיותם של בני האדם. היא ייחודית ועומדת בפני עצמה כמו האחרות. זכות זו כוללת קבוצה של זכויות: לשם טוב, לפרטיות ולצנעת הפרט. הזכות לכבוד פירושה הגנה על אדם מפני כל אותן פגיעות שלא קשורות ישירות לזכויות אדם אחרות. יריקה על אדם למשל, פוגעת בכבודו.

הזכות לפרטיות: הזכות לפרטיות הינה זכות בסיסית - מאפשר לאדם לחיות את חייו ללא כל חשיפה, התערבות וחדירה לחייו. מטרתה היא פיתוח האוטונומיה של האדם - מתן אפשרות לחיות חיים יצירתיים ובעלי מימוש עצמי.

הזכות לשם טוב: הזכות לשם טוב משמעותה - זכותו של אדם ששמו לא יוכפש ולא ייפגע ללא סיבה.

הגנה על זכויות אדם ואזרח

בעולם ישנן שלוש דרכים להגן על זכויות האדם והאזרח:

1. מערכת חוקים ומשפט של המדינה.

2. אמנות בינלאומיות.

3. ארגוני מתנדבים בינלאומיים (כמו אמנסטי אינטרנשיונאל למשל).

זכויות האזרח - הזכויות החברתיות

בלי זכויות אלו לא יכולה להתקיים הדמוקרטיה. אלו אינן חלק מהזכויות הטבעיות והמדינה מחליטה איזה זכויות לתת.

1. זכויות חברתיות הן זכויות המוענקות ע"י המדינה ליחיד כאזרח.

2. הן אינן חלק מן הזכויות הטבעיות ולכן המדינה יכולה לשנותן ולבטלן.

3. לכל מדינה יש זכות להפעיל שיקול דעת בהקצאת השירותים הנובעים מן הזכויות החברתיות (חינוך, דיור, טיפול רפואי, זכויות עובדים, רמת חיים).

הזכויות החברתיות הן:

1. הזכות לרמת חיים – הזכות לחיות ברמה סבירה ואנושית. רמת חיים בסיסית היא תנאי חיוני לקיומו של אדם חופשי המסוגל לחשוב ולקבל החלטות הגיוניות.

2. הזכות לדיור – לכל אדם זכות לקורת גג ולמגורים נאותים.

3. הזכות לטיפול רפואי – לכל אדם זכות לחיות בגוף בריא ושלם. המדינה אחראית לספר לאזרחיה את השירותים הנחוצים לשמירה על בריאותם.

4. זכויות עובדים ותנאי העסקה – הזכות החברתית לעבודה, הכוללת מרכיבים כמו שכר מינימום, הגבלת מספר שעות עבודה וכו'.

5. הזכות לחינוך – לכל הילדים במדינה יש זכות לקבל השכלה כדי שיוכלו לרכוש מידע וכן מיומנויות אישיות וחברתיות שיאפשרו להם לספר את צורכיהם בעתיד ולהיות אזרחים עצמאיים.

התנגשות ואיזונים בין זכויות

אחת השאלות המהותיות ביחס לזכויות הפרט נובעת משאלת ההתנגשות בין זכויות: מה קורה כאשר מימושה של זכות יסוד אחת מביא לפגיעה בזכות יסוד אחרת או באינטרס הציבורי או ביעד כלשהו של המדינה.

כיצד נקבע מהי הזכות שתזכה לעדיפות ומהי הזכות שיוחלט להגבילה? מכאן שהזכויות אינן מוחלטות ולעיתים כאשר נוצרים מצבים של התנגשויות בין זכויות יש צורך לקבוע מה קודם למה. בג"צ, בבואו לפסוק במקרים המובאים לפניו מחפש נוסחת איזון. לפי נוסחה זו, מוצדק לפגוע בזכות אזרח רק אם קיימת וודאות גמורה שהפגיעה שתיגרם ממימוש הזכות תהיה חמורה. בבג"צ קול העם נגד שר הפנים (1953) קבע הבג"צ את המבחן הקרוי "מבחן הוודאות הקרובה":

עיתון "קול העם" (עיתון המפלגה הקומוניסטית) עתר לבג"צ בעקבות החלטתו של שר הפנים לסגור את העיתון לתקופה של 10 ימים בטענה שהפרסום בעיתון מהווה הסתה שעלולה לסכן את שלום הציבור. תחילת הפרשה בפרסום בעיתון שמסר כביכול שגריר ישראל באו"ם דאז, אבא אבן, לפיה החליטה מדינת ישראל להעמיד 100 אלף חיילים לטובת האמריקאים כדי שיסייעו במלחמת קוריאה. העיתון גינה את הממשלה בהגדירו אותה "מדיניות הממשלה המספסרת בדם בנינו". בג"צ, שדן בעתירה התנגד לצו סגירת העיתון וחיזק את זכותו של הפרט לחופש ביטוי כעקרון מנחה של זכות הציבור לדעת. בג"צ קבע כי אין וודאות קרובה של מימוש חופש הביטוי במקרה זה יבוא לסיכון שלום הציבור. בפסק דין זה נקבע "מבחן הוודאות הקרובה" שהפך להיות מבחן מכריע במשפט הישראלי בהתנגשות בין זכויות.

עקרון הגבלת השלטון

עקרון הגבלת השלטון

השלטון מפעיל את כלל משאבי הכוח במדינה (כלכליים, אנושיים, מקורות מידע ומנגנוני אכיפה); יש צורך להגביל את עוצמתו ולמנוע ממנו לנצל לרעה את הכוח ולפקח עליו שיפעל בהתאם לחוק.

האמצעים לכך הם: בחירות, חוקה, הפרדת רשויות ומנגנוני פיקוח. מכאן שעקרון הגבלת השלטון מעלה את הרעיון שהדמוקרטיה היא שלטון העם. העם מגביל את כוחם של נציגיו בשלטון ובכך מזכיר להם כי הוא מקור הסמכות והריבון הלגיטימי במדינה.

הפרדת רשויות

מטרת רעיון ההפרדה הוא לפזר את מוקדי הכוח באמצעות הפרדה בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הדגם המקובל הוא הפרדה גמישה - כל אחת מהרשויות עוסקת בתפקידה העיקרי אולם בסמכותה לבצע תפקידים המשתייכים לרשויות אחרות.

מונטסקייה וגם ג'ון לוק, שהגו את רעיון הפרדת הרשויות מלכתחילה, ראו בצורת שלטון ייצוגית צורת שלטון המתחייבת מן המציאות. רעיון הפרדת הרשויות אומר שבכל מדינה חייבת להתקיים הפרדה בין תפקידי השלטון השונים על מנת למנוע ריכוז כוח ועוצמה בידי רשות אחת. כך הוגדרו שלוש הרשויות. זהו הרעיון הקלאסי שבפועל אינו מיושם במלואו - הצורך להשיג שתי מטרות חשובות:

1. הגבלת השלטון.

2. תפקוד ויעילות המערכת השלטונית כולה.

הצורך לממש מטרות אלו הוביל את יצירתו של הדגם המקובל. עפ"י דגם זה, ההפרדה אינה מלאה לגמרי ולכל רשות סמכות למלא תפקידים נוספים שמשתייכים לתחום סמכותן של הרשויות האחרות.

הזכות לבחור ולהיבחר - הליך הבחירות

הבחירות הן הליך פורמאלי, כמעט טכני, שעיקרן לאפשר לציבור לתת ביטוי להעדפותיו בנוגע לאיוש משרות בהנהגה הפוליטית. בהליך זה באים לידי ביטוי העקרונות המרכזיים ביותר של הדמוקרטיה:

1. ריבונות העם: לכל אזרח ניתנת העוצמה לבחור בנציגיו או לקחת מהנציגים את השלטון.

2. עקרון הגבלת השלטון: בחירות בפרקי זמן קבועים מאפשרים חילופי שלטון ויוצרות הגבלה של השלטון.

3. שלטון העם: הבחירות מבטיחות השתתפות כלל האזרחים.

4. הסכמיות: הבחירות הן מימושו של עקרון ההסכמיות. מעצם קיומן של בחירות, ישנה הסכמה על כללי משחק שעל-פיהם כולם נוהגים - גם האזרחים וגם רשויות השלטון.

5. פלורליזם: ריבוי מפלגות מממש את ריבוי הדעות בעם.

6. חופש ההתאגדות: ניתנת אפשרות לכל קבוצת אזרחים להתאגד ולהתמודד בבחירות.

7. חופש ביטוי: לכל קבוצה או מפלגה יש זכות לבטא את רעיונותיה ולנסות לשכנע את הציבור בצדקתה.

מאפייני הבחירות הדמוקרטיות:

1. כלליות - כל המדינה משתתפת בבחירות.

2. חשאיות.

3. שוויוניות - לכל קול משקל זהה.

4. מחזוריות - מתקיימות כל פרק זמן קבוע.

5. התמודדות חופשית - מתקיימת תחרות הוגנת בין שני מתמודדים לפחות.

הזכות לבחור ולהיבחר באה לידי ביטוי בבחירות. שתי הזכויות - לבחור ולהיבחר, הן זכויות יסוד פוליטיות ובלעדיהן אין כל ערך לפוליטיקה ולדמוקרטיה. כדי שימומשו, יש צורך להבטיח שוויון וחירות בבחירות דמוקרטיות:

כיצד באה לידי ביטוי החירות בבחירות דמוקרטיות?: חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות.

כיצד בא לידי ביטוי השוויון בבחירות דמוקרטיות?: כל קול שווה למשנהו, כל אזרחי המדינה שווים בזכותם לבחור ולהיבחר, ניתנת הזדמנות שווה לכל מפלגה להתמודד בבחירות.

שיטות הבחירה:

1. יחסית ארצית: כל הארץ נחשבת אזור בחירה אחד. (למשל כמו בישראל ובהולנד)

2. יחסית אזורית: המדינה מחולקת לכמה אזורי בחירה ובכל אזור נבחרים נציגים באופן יחסי לאחוז הקולות שקיבלו באזור. (למשל כמו במדינות אירופה)

3. יחסית אישית: הבוחרים מצביעים עבור מועמד שהוא נציג המפלגה.

4. יחסית רשימתית: לכל מפלגה יש רשימת מועמדים שנקבעה בדרכים שונות (למשל פריימריז). הבוחר מטיל לקלפי פתק ובו מצוין שם המפלגה. מס' נציגי המפלגה בפרלמנט יהיה ביחס שווה לאחוז הקולות שקיבלה המפלגה.

5. רובית אזורית: בשיטה זו נבחרים המועמדים של המפלגה שזכתה ברוב קולות הבוחרים בכל אזור ואזור כנציגים בפרלמנט.

רוב פשוט: רוב ביחס לשאר המועמדים שהתמודדו נגד מועמד. אם מועמד קיבל את רוב הקולות יחסית למועמדים האחרים - הוא זוכה ע"י רוב פשוט.

רוב מוחלט: רוב ביחס לסך כל הקולות - מעל 50% מסך הקולות.

חוקה

תפקידה של החוקה הוא לקבוע את עקרונות היסוד של המדינה, את הערכים ואת הנורמות הפוליטיות שלה.

ערך - אמת מידה לקביעת טוב/רע, נכון/לא נכון.

נורמה - נגזרת התנהגותית.

החוקה מכילה פירוט של זכויות אדם ואזרח, זכויות מיעוט, תפקידה להגביל ולרסן את רשויות השלטון ולמנוע מצב של עריצות רוב ולהגן על זכויות ולהגן על זכויות האדם ועל זכויות המיעוט במדינה. החוקה מכילה גם הגדרה מדויקת של סמכויותיהן של רשויות השלטון, תפקידיהן, אופן הרכבתן ויחסי הגומלין ביניהן.

נהוג להבחין בין חוקה פורמאלית לבין חוקה מטריאלית:

חוקה פורמאלית: חוקה הכתובה במסמך אחד ויש לה מעמד-על.

חוקה מטריאלית: תכניסה, סעיפיה וכלל ערכיה מבטאים את הערכים המהותיים של המדינה.

מבחינת הצורה, חוקה פורמאלית פירושה הצורה הראויה ולאו דווקא התוכן הראוי. לדוגמא - חוק השבות בישראל הוא דוגמא לחוק פרטי חוקתי מטריאלי, מאחר והוא מתייחס לצביונה של המדינה כמדינה יהודית (חוק חוקתי הוא חוק הקובע את עקרונות המשטר, את הערכים ואת העקרונות הדמוקרטיים).

עליונות החוקה:

לחוקה מעמד מיוחד שבא לידי ביטוי בשני אופנים:

1. עליונותה על חוקים אחרים (רגילים).

2. קושי לשנותה. הסיבה לכך היא שהחוקה קובעת עקרונות וערכים של משטר ומכאן שחשוב לשמור על יציבותה לאורך שנים ולהגן עליה משינויים פזיזים שנובעים מחילופי שלטון. עם זאת, אפשר לשנות חוקה מאחר וחייבים להתאים אותה לתנאים משתנים במדינה. השינוי יכול להיעשות רק ע"י הוראות לשינוי שנמצאות בחוקה עצמה.

במרבית המדינות יש חוקות נוקשות שקשה לשנותן. יש מדינות שדורשות משאל עם על מנת לבצע שינוי בחוקה.

דרך נוספת לשינוי בחוקה הוא באמצעות הצבעת רוב מיוחס (רוב בעל 50& מהקולות ועוד קול אחד, או שני שליש/שלושה רבעים מהקולות). מכאן שלחוקות השונות יש מידה שונה של נוקשות, כשהחוקה הנוקשה ביותר מבין גרמניה, צרפת וארה"ב היא של ארה"ב.

בהשוואה לחוקים רגילים, עליונות החוקה באה לידי ביטוי בכך שאין לחוקק חוק שסותר או מנוגד לעקרונות ולהוראות הרשומים בחוקה. אם נחקק חוק כזה, הוא מתבטל ע"י מערכת המשפט.

במדינות בהן אין חוקה יכול הפרלמנט לחוקק חוקים הסותרים את עקרונות הדמוקרטיה.

עקרון שלטון החוק במדינה דמוקרטית

שלטון החוק: המובן הפורמאלי והמהותי

שלטון החוק ברעיון הדמוקרטי פירושו ניהול המדינה באמצעות כללים ונהלים מחייבים (חוקים) שהתקבלו ברשות המחוקקת בדרך של הכרעת רוב. שלטון החוק מבטא את האמנה החברתית (את ההסכמה הכללית) הקיימת בין כל האזרחים במדינה והוא בעצם מהווה כעין "דבק" שמלכד את היחידים והקבוצות השונות בחברה. מטרתו של ה"דבק" הזה היא לבטא הסכמה בדבר צורך בקיום מסגרת משותפת אבל בעיקר מחייבת של הכלל. החוק עצמו מבטא את ההסכמה בין האזרחים לבין השלטון.

לשלטון החוק שני מובנים - המובן הפורמאלי והמהותי:

המובן הפורמאלי מתייחס לכללים שעל פיהם נחקק החוק ושעל פיהם הוא נאכף.

המובן המהותי מתייחס לתוכנו של החוק, לערכי החוק ולערכי היסוד של החברה.

גבולות הציות לחוק במשטר דמוקרטי

קיימת הסכמה כללית (קונצנזוס) באשר לחשיבות שלטון החוק, אך למרות הסכמה זו, קיימת בכל המדינות תופעה של אי-ציות לחוק. אי-ציות לחוק מוגדר כעבריינות וכל עבירה על החוק נחשבת עבירה פלילית.

-          עבריינות פלילית רגילה היא עבריינות שהמניעים לה הם מניעים של תועלת אישית והנאה פרטית ולא נובעים ממוסר.

-          עבריינות אידיאולוגית - כאן הפרת החוק נעשית מטעמים דתיים, פוליטיים והשקפת עולם פוליטית. עבריינות זו נחלקת לשני סוגים:

1.       שלטונית - עבריינות שמתבצעת ע"י איש שלטון, למשל שר שממנה מינויים מתוך תפיסה אידיאולוגית פרטית שלו בניגוד למנהל התקין.

2.       פרטים או קבוצות בחברה - עבריינות זו באה לידי ביטוי באמצעות סגירת כבישים, שריפת צמיגים. זוהי קבוצה שמתנגדת למדיניות הממשלה מטעמים של השקפת עולם.

-          עבריינות שלטונית - בעבריינות זו המניע אינו אישי אלא ציבורי. אלו הם אנשים שממלאים תפקידים ציבוריים שונים המפרים חוק בזמן כהונתם תוך כדי ניצול מעמדם וסמכותם. המניע כאמור, אינו אישי אלא הוא מתוך כוונה לשרת את טובת המדינה או טובתו של ציבור מסוים. כאשר אנשי ציבור אלו מנצלים את מעמדם וסמכותם להשגת טובות הנאה אישיות, זוהי עבריינות פלילית רגילה.

-          אי-ציות לחוק מטעמי מצפון - מקרה כזה נובע מהתנגשות בין החובה של האזרח לציית לחוק לבין המחויבות שלו לערכיו האישיים בתחומי צדק, מוסר ואמונה. אי-ציות לחוק נובע מכך שהאדם המפר את החוק רואה בציות לחוק פגיעה במצפונו. לכן גם נקראת תופעה זו "סרבנות מצפונית". תופעה זו בולטת במיוחד בקרב מועמדים לשירת בטחון (מלש"בים) שחלה עליהם החובה לשרת בצה"ל, אבל הם מתנגשים נחרצות לפעול באלימות בכל מצב שהוא ולכן מסרבים לשרת בצבא (פציפיסטים). סרבני מצפון בדר"כ מקבלים אחריות מלאה על מעשיהם ועומדים לדין על כך.

-          אי-ציות לחוק מסיבות פוליטיות / עבריינות אידיאולוגית-פוליטית - בשונה מאי-ציות מטעמי מצפון, הסיבות הפוליטיות שגורמות לאי-ציות זה מכוונות בדר"כ כלפי השלטונות. מטרתן - להביא לשינוי במדיניות. למשל, אזרחים שמסרבים לשלם מיסים מאחר והם חושבים שהממשלה לא מבצעת את מדיניותה כראוי. גם הסרבן המצפוני וגם הסרבן הפוליטי נוטלים אחריות על מעשיהם. ההבדל העקרוני הוא שהסרבן המצפוני לא מנסה לשנות מציאות או מדיניות פוליטית בעוד שהסרבן הפוליטי פועל על מנת לשנות מדיניות ולעיתים אפילו מנצל את העמדתו לדין כבמה פוליטית.

פקודה "בלתי חוקית בעליל" - חובת אי-הציות לחוק

כאשר החוק אינו "חוק ראוי" ובמהותו הוא סותר ערכים אנושיים ומוסריים, חובה לא לציית לחוק. אנו עוסקים במקרים קיצוניים המנוגדים להגיון ולמצפון האנושי.

"פרשת כפר קאסם" - אירוע צבאי בו הטיל צה"ל עוצר על תושבי הכפר הערבי קאסם, ערב מבצע קדש. תושבי הכפר שיצאו לעבוד מחוץ לכפר ולא היו מודעים לעוצר, חזרו לכפר לאחר יום העבודה ובכך הפרו את העוצר. בצה"ל ניתנה ההוראה לירות בכל מי שמפר את העוצר. התוצאה - נשים, ילדים וגברים נורו ע"י החיילים. פקודת הירי במקרה זה היא "פקודה בלתי חוקית בעליל" שכן היא נוגדת כל הגיון אנושי. לפקודה זו סימני היכר מובהקים עפ"י בית המשפט:

1. מעליה "מתנוסס דגל שחור" שמשמעותו סכנה.

2. זוהי הפרת חוק גלויה ומובהקת - אי-חוקיות ברורה והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה.

זכות הדמוקרטיה להגן על עצמה

זכות הדמוקרטיה להגן על עצמה

הדמוקרטיה מעגנת בתוכה ערכים המתייחסים לחייו של האדם, לחירותו ולכבודו. ערכים אלו הם בסיס לזכויות אדם ולזכויות מיעוט. זכויות אלה כוללות את: חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, ההפגנה, זכות הציבור לדעת, מצפון. בהיעדר זכויות אלה קיימת פגיעה בדמוקרטיה. עם זאת, במדינה דמוקרטית יכול להתקיים מצב שבו קיימת קבוצה שלא מקבלת את הדמוקרטיה ואת ערכיה ומשתמשת בדמוקרטיה להעצמתה ולתמיכה בה ולהבאת קיצו של המשטר הדמוקרטי. דוגמאות מן ההיסטוריה: המפלגה הפאשיסטית באיטליה והמפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה.

השאלה המתבקשת - האם הדמוקרטיה צריכה להגביל את הקבוצות האנטי-דמוקרטיות כדי להגן על המשך קיומה או שהגבלה של גופים אלה פירושה פגיעה בערכי הדמוקרטיה ולכן אינה לגיטימית. בנושא זה קיימות שתי תפיסות עיקריות:

התפיסה האירופאית: נקראת גם "דמוקרטיה מתגוננת". עפ"י תפיסה זו זכותה של הדמוקרטיה להגביל בחוק את התארגנותן של קבוצות אנטי-דמוקרטיות המאיימות על קיומה של הדמוקרטיה. תפיסה זו מאפשרת הפעלת אמצעים כמו הוצאה מחוץ לחוק, סילוק מפלגות וכד'. הרציונאל לתפיסה זו הוא הניסיון האירופי המר עם הנאציזם.

התפיסה האמריקאית: דוגלת בשמירה על זכויות אדם ואזרח. עפ"י תפיסה זו, אסור למדינה לפגוע בזכויות אלה לבד ממקרים בהם נעשו מעשים פליליים. בחוקה האמריקאית אין שום מגבלה להתארגנות של מפלגות או ארגונים אנטי-דמוקרטיים ולכן לא אוסרים בארה"ב התארגנות והפגנות של קבוצות כאלה אלא אם נעשה מעשה פלילי שמצדיק את הגבלת זכויות אלה. גישה זו מהווה סכנה ממשית לקיומו של משטר דמוקרטי.

ביטחון ודמוקרטיה

הצורך להבטיח את בטחון המדינה גורם לעיתים קרובות להיווצרות מתח בין עקרונות הדמוקרטיה לבין ביטחון המדינה. בזמן חירום למשל, ישנה התנגשות בין אבטחת הביטחון לבין מימוש עקרונות הדמוקרטיה, כמו למשל זכויות אדם ואזרח. חוקות שונות מאפשרות קיומם של סעיפים שמאפשרים פגיעה בחירויות יסוד בזמן מלחמה על מנת להגן על ביטחון המדינה. חקיקה כזאת נקראת חקיקת חירום, דוגמא לה ניתן למצוא בהפעלת צנזורה ביטחונית באמצעות סיווג מסמכים כסודיים ואסורים לפרסום. במדינת ישראל קיימות תקנות הגנה לשעת חירום אשר מאפשרות לפסול כתבות שעלולות לפגוע בשלום הציבור, לעצור אדם מעצר מנהלי ללא הליך שיפוטי וכו'. המחוקק במדינת ישראל הגביל את השימוש בסמכות זו (תקנות הגנה לשעת חירום) רק למצב של שעת חירום. בתי המשפט הדגישו שיש להשתמש בסמכות זו בזהירות רבה ורק במקרים בהם נשקפת סכנה לביטחון המדינה ולביטחון הציבור.

לסיכום, המתח בין עקרונות הדמוקרטיה לביטחון המדינה פוגע לעיתים בחירויות האדם והאזרח. לכן כל מדינה דמוקרטית חייבת לדאוג לאיזון בין שיקולי הביטחון ובין זכויות הפרט, ולהבטיח שרשויות השלטון לא תפגענה בעקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים.

חלק שלישי: המשטר והפוליטיקה בישראל

היסודות החוקתיים של מדינת ישראל

הכרזת העצמאות: קביעת עקרונות היסוד

נהוג לראות במגילת העצמאות את מסמך היסוד המנחה את רשויות השלטון. המגילה מבטאת את חזון העם ומכילה את יסודות המשטר. אולם, מגילת העצמאות אינה מהווה חוקה ומעמדה המשפטי בעייתי. בית המשפט העליון קבע כי המגילה לא מהווה רק הצהרת כוונות חגיגית, אלא במקרים שבהם אין חקיקה בכנסת או כאשר חקיקת הכנסת ניתנת לפירושים שונים, תעדיף מערכת המשפט לפרש את החוק בהתאם לעקרונות המגילה. מכאן שהמגילה מהווה כלי עזר ראשי שממנו נגזרו חוקי כנסת שונים ופסיקות בג"צ שונות.

ההתבססות על הכרזת העצמאות כמסמך בעל חשיבות משפטית המנחה את רשויות השלטון בתפקידן קיבלה תוקף בשני חוקי יסוד שונים: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. בשני חוקי יסוד אלו נאמר כי זכויות היסוד של האדם בישראל יכובדו ברוח העקרונות הנמצאים בהכרזת העצמאות - מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי והיא מדינה בעלת יסודות דמוקרטיים. עוד נאמר בשני חוקי יסוד אלו כי אם הכנסת תחוקק חוקים המנוגדים לשני חוקי היסוד, רשאי בית המשפט להתערב בעבודת הכנסת ולהורות לכנסת לבטל את חקיקתה. יש הרואים בכך שינוי מהותי במעמדה המשפטי של מגילת העצמאות.

ההכרזה מנחה בעצם את שלוש הרשויות ומכאן מעמדה המשפטי המיוחד.

תוקפה המשפטי של ההכרזה הוא בכך שיש לפרש כל הוראת חוק לאורה של המגילה ועד כמה שאפשר בהתאמה עם עקרונותיה ולא בניגוד להם. אבל כאשר קיימת הוראת חוק מפורשת של הכנסת שלא משאירה שום ספק שיש לפעול על פיה (גם אם היא נוגדת את עקרונות מגילת העצמאות). ההכרזה כמנחה את הרשות המחוקקת באה לידי ביטוי באימוץ עקרונות ההכרזה בחוקים שונים (חוק השבות, חוק יסוד כבוד אדם וחירותו). ההכרזה תנחה את הרשות השופטת -  בהיעדרו של חוק מפורש של הכנסת חייבת הרשות להימנע מאפליה וזאת עפ"י עקרונות המגילה.

בג"צ שקדיאל ובג"ץ רוגוז'ינסקי (הסבר מפורט בספר "מדינת ישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית, עמוד 246)

בג"צ שקדיאל - אישה רצתה להיות חברה במועצה הדתית בירוחם. שר הדתות לא הסכים לכך והאישה עתרה לבג"צ. בג"צ קיבל את עתירתה על יסוד מגילת העצמאות שמחייבת שוויון על רקע מיני.

בג"צ רוגוז'ינסקי - זוג עתר לבג"צ בכדי להתחתן בחתונה לא-יהודית. עפ"י מגילת העצמאות, דבר זה מתאפשר עפ"י עקרון חופש הדת וחופש מדת. השופט דחה את העתירה על יסוד זה שהכרזת העצמאות אינה חוק.

המשטר ורשויות השלטון בישראל

הרשות המחוקקת: הכנסת

הכנסת היא מוסד המבטא בראש ובראשונה את עקרון שלטון העם. חברי הכנסת הם נציגי העם שנבחרו בבחירות דמוקרטיות ותפקידם לייצג את רצון הבוחרים ולהבטיח שרשויות השלטון לא יפגעו בבוחרים. הכנסת מונה 120 חברי כנסת (ח"כים) - נציגי כלל המפלגות שהשתתפו בבחירות, בתנאי שעברו את אחוז החסימה.

סיעה - הנציגות של כל אחת מהמפלגות שעברו את אחוז החסימה בכנסת והיא יכולה לכלול גם נציגי מפלגות שונות שפועלים מתוך הסכמה משותפת. עקרון הפלורליזם בא לידי ביטוי בכנסת ע"י השתקפות של יחסי הכוחות של המפלגות המגוונות, כפי שהצביעו אזרחי המדינה שהשתתפו בבחירות.

בכנסת ניתן להבחין בין סיעות קואליציה שכוללות את רוב חברי הכנסת וסיעות אופוזיציה שבהן נכלל המיעוט. החלוקה בין אופוזיציה לקואליציה יוצרת השפעה בשני תחומים עיקריים:

1. יחסי הגומלין בין הכנסת לממשלה.

2. תחומי עבודתה של הכנסת כרשות מחוקקת וכרשות מפקחת על הממשלה.

הכנסת בישראל נהנית ממעמד מיוחד משום שהיא מהווה גם רשות מכוננת - הממונה על כתיבת חוקה למדינה, וכמו כן היא גם רשות מחוקקת, האחראית על חקיקת חוקים. מעמד מיוחד זה מקנה לה ריבונות ועליונות על רשויות אחרות.

עבודת הכנסת מתבצעת בשני תחומים:

1. במליאה: אסיפת כל חברי הכנסת. אין החוק מחייב את חברי הכנסת להשתתף בכל אסיפות המליאה. כל דיון בכנסת מתחיל במליאה  אבל יכול להתקיים גם במסגרות אחרות - הצעה לסדר היום, שאילתות או הבעת אי-אמון בממשלה.

2. בוועדות: כאן נעשית עיקר העבודה בכנסת - דיון בהצעות חוק, בדיקת תקנות שהוצאו ע"י הממשלה וטיפול בנושאים שהוחלט ע"י הממשלה להעבירם לטיפול הכנסת. הייחוד של ח"כים בוועדות יהיה ייצוג יחסי של מספרי המנדטים אותם קיבלו בבחירות.

הכנסת כרשות מחוקקת

הכנסת היא הרשות היחידה המוסמכת לחוקק חוקים. באמצעות חקיקה זו נקבעות נורמות - דרכי התנהגות וסדרי שלטון במדינה. עקרון שלטון החוק מחייב גם את האזרחים וגם את רשויות המדינה. נהוג להבחין בין שני סוגי חקיקה:

חקיקה ראשית - מתבצעת בכנסת, קובעת באופן כללי את הוראת החוק ומטרתה לאפשר לממשלה לפעול ולבצע את עבודתה בהתאם לחוקים שנקבעו בחקיקה הראשית.

חקיקת משנה - מתבצעת ע"י הממשלה והיא נקראת גם "חקיקה מנהלית". מה שנכלל בה הן תקנות וצווים שחייבים להיות תואמים את החקיקה הראשית, כלומר - אסור שתהיה סתירה ביניהן והסיבה לכך היא שהחקיקה הראשית מתבצעת בכנסת מאחר ונכנסים כאן שיקולים ממלכתיים. בנוסף, נכנסים כאן גם שיקולים מפלגתיים-אידיאולוגיים, כלומר, האינטרסים של המפלגות שיושבות בכנסת. הצעת חוק ממשלתית, עניינה פירוש והקניית רמה מעשית לחוק שעבר והתקבל ע"י הכנסת. לכן, הצעת חוק של ח"כ נקראת "הצעת חוק פרטית" והצעת חוק שיוזמת הממשלה נקראת "הצעת חוק ממשלתית.

תהליך החקיקה בכנסת

תהליך החקיקה הוא ארוך ומסורבל ומחייב התייחסות מעמיקה לכל אחד ואחד מסעיפי החוק. הליך החקיקה מונחה ע"י עקרונות דמוקרטיים כמו הכרעת הרוב, עקרון השוויון, החירות ועוד. ניתן לחוקק חוק רגיל ע"י מספר קטן ביותר של חברי כנסת.

להלן תהליך החקיקה (בהנחה שהצעת החוק מתקבלת בסופו של דבר):

1. הגשת הצעת החוק, ע"י הממשלה (הצעת חוק ממשלתית), ע"י ח"כ יחיד (הצעת חוק פרטית) או ע"י מספר חברי כנסת (הצעת חוק משותפת).

2. במקרה של הצעת חוק פרטית, היא עוברת למליאת כנסת להצבעה טרומית.

3. ההצעה עוברת לקריאה ראשונה שבה מתקיים דיון כללי בחוק והצבעה עליו.

4. ההצעה עוברת לועדה האחראית על נושא זה בכנסת. שם מוזמנים מומחים, דנים בסעיפים השונים של החוק ומנסחים אותם בצורה משפטית. לאחר מכן מצביעים על החוק בועדה.

5. ההצעה עוברת לקריאה שנייה בכנסת בה דנים בהסתייגויות ומצביעים על כל סעיף וסעיף בחוק.

6. ההצעה חוזרת לועדה לשם ניסוח מחדש של סעיפים ששונו.

7. ההצעה חוזרת לקריאה שנייה נוספת.

8. קריאה שלישית – הצבעה על החוק.

9. חתימת ראש הממשלה, השר או השרים האחראים על תחום זה, הממונים על החוק, נשיא המדינה וחותם המדינה.

10. פרסום החוק ברשומות ספר החוקים.

חסינות חברי כנסת

חברי הכנסת זוכים למעמד מועדף, כלומר - לחסינות. החסינות מעניקה לחבר הכנסת הגנה מיוחדת בשני אופנים:

1. מאפשרת להם לתפקד ללא חשש מהעמדה לדין (פרט לעבירות תנועה).

2. מגינה עליהם מפני הטרדות.

ההיגיון העומד מאחורי חסינות הוא שחבר כנסת, במיוחד מהאופוזיציה, יוכל לתפקד כנציג ציבור בתחומי הפיקוח והביקורת על רשויות השלטון. לכן, יש למנוע מיריבים פוליטיים ומגורמים שונים ברשות המבצעת כמו משטרה, שירותי ביטחון ופקידי ממשלה את האפשרות לפגוע בעבודתו כחבר כנסת. כלומר, המטרה העיקרית היא הבטחת הפעילות התקינה של הכנסת כרשות מחוקקת. עקרון החסינות מנוגד מבחינה מהותית לעקרון השוויון בפני החוק.

החוק מבחין בין שני סוגים של חסינויות:

1. חסינות עניינית (מהותית): תפקידה להגן על חברי הכנסת ולפטור אותם מאחריות פלילית או אזרחית לגבי דברים שעמדו או עשו בתוקף תפקידם או למען מילוי תפקידם בלבד. חסינות זו לא ניתנת להסרה. החשש הוא שחברי הכנסת ינצלו את חסינותם לרעה ויטענו שעשו זאת למען או בזמן ביצוע תפקידם.

2. חסינות אישית (דיונית או פרוצודוריאלית): חסינות זאת מעניקה הגנה רחבה לכל חבר כנסת מפני מעצר, הליכים משפטיים, חיפוש גופני, החרמת מסמכים וכו'. היא חלה על חברי הכנסת אם ביצעו עבירה שלא בעת או למען מילוי תפקידם. חסינות זו ניתנת להסרה והיא מאפשרת לכנסת מעין סמכות שיפוטית.

תהליך הסרת החסינות האישית:

1. הממשלה או כל ח"כ יכולים לפנות ליועץ המשפטי לממשלה. בפנייתם הם ממליצים לבטל או להסיר חסינות ח"כ מסוים.

2. היוהמ"ש (היועץ המשפטי לממשלה) מחליט אם להגיש את הבקשה להסרת החסינות על מנת להעמיד את חבר הכנסת לדין פלילי.

3. הבקשה להסרת חסינות מועברת ע"י היוהמ"ש לוועדת הכנסת.

4. חברי הוועדה מבררים באמצעות דיון את מניעיו של היוהמ"ש להסרת החסינות - מניעים פוליטיים פסולים או לחילופין מניעים משפטיים ענייניים.

5. הוועדה מחליטה ע"י הצבעה ודיון אם להציע לכנסת להסיר חסינותו של אותו ח"כ.

6. הכנסת דנה בהצבעה רק אחרי שהיא מאפשרת לאותו ח"כ לשאת את דברו ולהשמיע את דברו במליאה ובתקשורת.

7. החלטה על הסרת החסינות תתקבל ברוב רגיל של חברי הכנסת בהצבעה. (המליאה תדון בהסרת חסינות אך ורק אם כל חברי הכנסת קיבלו התראה של 24 שעות מראש על הדיון).

8. חבר הכנסת יכול לערער על החלטת הכנסת באמצעות עתירה לבג"צ. כל התנאים הללו נועדו להבטיח הליך משפטי הוגן.

9. הסרת החסינות פירושה - ניתן להעמיד את חבר הכנסת לדין כמו כל אזרח, אבל הוא ממשיך לכהן כחבר כנסת.

הרשות השופטת: בתי המשפט

על הרשות השופטת

הרשות השופטת במדינה דמוקרטית ובישראל בפרט חייבת להיות עצמאית ובלתי תלוייה - חשיבות אי-התלות היא קריטית לשמירה על שלטון החוק במדינה. מטרת החקיקה והשיפוט היא קביעת נורמות התנהגות בעיצוב דפוסי התנהגות של התושבים, הסדרת היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לשלטון בכל תחומי החיים. מאחר והחוק מחייב את כל רשויות השלטון ואת כל אזרחי המדינה, הרי מי שעובר על החוק חלים עליו אותם כללי העמדה לדין כמו על חברו (חסינות הינה יוצאת דופן - היא מפרה את השיוויון בפני החוק).

תפקידה העיקרי של הרשות השופטת הינו הגנה על שלטון החוק במדינה.

פעילות בתי המשפט

בתי המשפט:

א.      פועלים עפ"י חוק.

ב.      פותרים סכסוכים.

ג.        מבקרים את פעולות השלטון (ואת החוקיות שלהם).

ד.      מגנים על האזרחים.

הפסיקה של בתי המשפט מבוססת על חוקים שנחקקו בכנסת (הרשות המחוקקת) אבל בעיקר על הפרשנות שנותנים השופטים לחוק.

בית המשפט יכול לפרש את החקיקה הראשית והמשנית על בסיס עקרונותיה וערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהתאים את פרשנות החוק לנסיבות המשתנות. כאן בא לידי ביטוי עקרון האיזונים והבלמים שבייסודו של רעיון הפרדת הרשויות.

המשפט בישראל מתבסס על כמה מקורות תרבותיים והיסטוריים:

א.      חוקים עות'מאניים (עד שנות ה-80).

ב.      חוקים מנדטוריים.

ג.        חוקים שנחקקו בכנסת.

חוק יסודות המשפט

החקיקה התבצעה באופן כזה שכל חוק חדש מבטל חוק ישן (באותו נושא). החוק הראשון שקבע במפורש את מקורות המשפט הישראלי היה "חוק יסודות המשפט (1980)". חוק זה קבע שכאשר אין חקיקה בנושא מסוים, "לקונה" (היעדר חקיקה), המקור לפסיקות של בית המשפט יתבסס על עקרונות החיקות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. המושג של מורשת ישראל הוא מושג שניתן לוויכוח בין השופטים השונים.

חוק יסודות המשפט ביטל את ההוראה שהייתה קיימת עד לחקיקתו שלפיה, במקרה של לקונה, פונים למשפט האנגלי. בשנת 1984 קבעה הכנסת בחוק את ביטול כל שרידי החוק העות'מאני ששרדו עד אז במשפט הישראלי. לעומת זאת, קיימות עדיין פקודות מנדטוריות של המשפט האנגלית, בחקיקה ובמשפט הישראלי.

העקרונות הדמוקרטיים המנחים את הרשות השופטת

על מנת להבטיח מערכת משפטית הוגנת חייבים להתקיים שמונה עקרונות דמוקרטיים חיוניים:

א.      כל אדם שהועמד לדין נחשב זכאי כל עוד לא הוּכַחַה אשמתו. התביעה חייבת להוכיח כי נעשתה עבירה.

ב.      כל אדם זכאי להגנה משפטית. אם הוא נעדר אמצעים, המדינה חייבת לספק לו סניגור מטעמה - "סנגוריה ציבורית".

ג.        זכות הערעור עומדת בפני כל אדם שיצא חייב בדין (אשם), אך יש לערער תמיד לערכאה גבוהה יותר מזו שבה נשפט. זכות הערעור קיימת גם בפני התביעה.

ד.      החוק, ורק החוק, מנחה את השופטים בפעולתם.

ה.      כולם שווים בפני החוק.

ו.        הדיון בבית המשפט חייב להיות פומבי (בדלתיים פתוחות) אלא אם מדובר בדיונים על סודות מדינה, ביטחון, ריגול, קטינים וכו'.

ז.       כל שופט מצהיר הצהרת אמונים עם מינויו לשופט. בהצהרה זו הוא מתחייב לשפוט משפט צדק, כלומר לא להטות דין. על מנת להבטיח עקרון זה, שופטים פוסלים את עצמם מדיון במשפטים בהם יש להם קשר כלשהו לנושא או למעורבים.

ח.      הכרעת הדין נקבעת עפ"י עקרון הכרעת הרוב בהרכב של 3 שופטים או יותר. לצד דעת הרוב מובעת גם דעתו של המיעוט.

סוגי המשפט בישראל

א.      משפט חוקתי - כללים העוסקים בפעולתן של רשויות השלטון והיחסים ביניהן וזכויות אדם ואזרח.

ב.      משפט פלילי - עוסק בעבירות פליליות. המדינה תובעת לדין אדם או גוף על עבירה, כגון גניבה, תקיפה והסגת גבול.

ג.        משפט אזרחי - תחום במשפט העוסק בסכסוכים בין אדם לחברו או בין גופים וחברות שונות, כגון אי-קיום חוזה או תביעה לפיצוי.

אי-תלותה של הרשות השופטת

המערכת המשפטית לא יכולה להבטיח את הצדק, השוויון, שמירת שלטון החוק וקיומו של הליך משפטי הוגן ללא הבטחת עצמאותם של השופטים ושל בתי המשפט. הסיבה לכך היא שהמערכת שואפת ליצור אמון של הציבור באובייקטיביות שלה, בנייטרליות שלה ובהגינות שלה. אי התלות של הרשות השופטת באה בראש ובראשונה לידי ביטוי בחוק יסוד השפיטה, שם נכתב שהשופט שיושב בדיון כפוף למרותו של החוק בלבד.

שופטי בית המשפט נחלקים בהתייחסותם לשאלת מרות החוק:

א.      שופטים בעלי גישה פורמאליסטית - שופטים אלו אוכפים את החוק ככתבו וכלשונו. במקרה ואין חוק מפורש, הם נמנעים משפיטה והנושא מועבר לרשות המחוקקת.

ב.      שופטים בעלי גישה אקטיביסטית - שופטים אלו לא רק משתמשים בלשון החוק, אלא, מפרשים אותו עפ"י הערכים הדמוקרטיים המקובלים בחברה שעת מתן פסק הדין. כאשר אין חוק מפורש, ייצרו השופטים חקיקה שיפוטית, בהסתמך על העקרונות והערכים של המדינה (ובהסתמך על מגילת העצמאות). במשך השנים נוצרה מגילת זכויות אדם ואזרח שיפוטית בעקבות דברים אלו.

הכללים שמבטיחים את אי-תלות השופטים

א.      הכנסת לא יכולה לבטל למפרע פסקי-דין של הרשות השופטת. אם הפרשנות שנתן בית המשפט לחוק לא מקובלת על הכנסת, היא רשאית לשנות את החוק, אבל השינוי לא יהיה תקף לפסיקה שכבר ניתנה.

ב.      עקרון הסוב-יודיצה: משמעות עקרון זה היא איסור פרסום ועיסוק פומבי בנושא שנדון בבית משפט. מטרתו של העיקרון היא למנוע התערבות, השפעה ולחץ על בית המשפט מצד התקשורת (בעניינים שעדיין לא נפסקו). מטרתו של העיקרון  הוא להביא להליך משפטי הוגן אך הוא מתנגש עם הזכות לחופש הביטוי ועם זכות הציבור לדעת. בחוק בתי המשפט ביקשה הכנסת לאזן בין שתי זכויות אלו וקבעה כי כלי התקשורת רשאים לפרסם רק מידע עובדתי על הנושאים המובאים לבתי המשפט בתנאי שלא נלווית לפרסום כל פרשנות או נקיטת עמדה.

ג.        מינוי שופטים: מינוי השופטים כרוך בתהליך שנועד להבטיח את עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת. בנוסף, למנוע הפעלת לחצים פוליטיים מצד הרשויות האחרות על הרשות השופטת. בוועדה למינוי שופטים יושבים 3 נציגי הרשות השופטת, 2 נציגי הרשות המבצעת, 2 נציגי הרשות המחוקקת ו-2 נציגי לשכת עורכי הדין. קביעת הרכב הוועדה לקחה בחשבון עדיפות לשיקולים משפטיים מקצועיים על פני שיקולים פוליטיים. המחוקק גם דאג ליצור איזון בין שתי הרשויות בייצוגן בוועדה. דיוני הוועדה סודיים, אך היא חייבת לפרסם את שמות השופטים 21 יום לפני מינויים ע"י נשיא המדינה.

בג"צ - בית דין גבוה לצדק

בג"צ פועל באמצעות צווים שמופנים נגד רשויות המדינה ובעלי תפקידים ציבוריים. השופט שקיבל את העתירה מוציא צו על תנאי - כרגע נפסקת פעולת הרשות השלטונית ומוזמן המשיב (הנציג של הרשות) להופיע בפני בג"צ על מנת להתייחס לעתיקה (תוך 30 יום או פחות מיום הוצאת הצו). העותר והמשיב משתתפים שניהם בדיון בבג"צ ואז מחליט השופט את החלטתו. אם המשיב לא מתייצב בפני בג"צ הופך הצו לצו החלטי - עמדת העותר מתקבלת.

לבג"צ סמכות להוציא צווים נוספים:

א.      צו "הביאס קורפוס" - צו זה הינו צו שחרור - הבאת אדם לבית המשפט על מנת שיוכיח את אי-חוקיות מעצרו או מאסרו.

ב.      צווי עשה ולא-תעשה - משמעות צו זה היא מתן הוראה לרשויות (למשיב) לעשות מעשה או לא לעשות מעשה שהרשות חייבת לא לעשות או לעשות כלפי האזרח.

ג.        צווי איסור וצווי בירור - צווים אלו מוּצָאִים לבתי משפט ציוחדים כמו בתי דין צבאיים/דתיים על מנת לדון בעניין מסוים.

ד.      צו "מי שָֹמך" - צווים אלו יכולים להפסיק או למנוע כהונה של אדם מסוים לתפקיד מסוים באם מינו אותו בניגוד לחוק או לכללי הבחירה.

תפקידו של בג"צ

תפקידו של בג"צ מוגדר כשרות הנותנת סעד למען הצדק. הפונים לבג"צ יכולים להיות קבוצות מיעוט, אנשים בודדים או מוסדות. סמכותו של בג"צ אינה מוגבלת רק למקרים של הגשת סעד (באם רשות מסוימת פעלה בשרירותיות, הפלצה וכו'), אלא גם בהגנה על זכויות אדם ואזרח וזכויות קבוצה (גם אלו שאינן מעוגנות בחוק). בג"צ מחייב את השלטונות לפעול ברוח זו. במדינת ישראל אין חוקה, אך חוקי יסוד מגנים על זכויות האדם והאזרח. כך יצר בג"צ בפסיקותיו מאין מגילת זכויות אדם ואזרח שיפוטית, כלומר, מגילה שלא נקבעה בחוק אלא בפסיקה, ואין לה תוקף של חוק. שופטים אקטיביסטיים יהיו שופטים שיפסקו פסיקות אלו.

בג"צ עוסק בעיקר במשפט חוקתי ורואה עצמו ממונה עליון על שמירת עקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לכן, כאשר פונים לבית המשפט העליון במסגרת של עתירה, הוא נוהג להרחיב את עיסוקו לתחום של ביקורת שיפוטית גם על רשויות המדינה. מכאן, חשיבותו הרבה כמגן הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח בפרט בישראל.

בהצלחה!

השימוש בסיכום זה הינו על אחריות המשתמש בלבד

סיכום זה נערך ע"י תום רון – מרץ 2002, אוקטובר 2003, דצמבר 2003, פברואר 2004, אפריל 2004, מאי 2004, יוני 2004

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il