אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בהיסטוריה

28.12.2004

החומר המסוכם

מצבם המידרדר של יהודי גרמניה, 1933-1939

מצבם של היהודים בגרמניה עד לחוקי נירנברג

1. החרם כלכלי של אפריל 1933.
2. הרחקת היהודים מהשירות הציבורי.

מצבם של יהודי גרמניה לאחר חוקי נירנברג

1. חוקי נירנברג והשפעתם על יהודי גרמניה.
2. הוקעה תרבותית ובידוד חברתי.

3. ההפוגה של 1936 במדיניות הנאצית.
4. שנת 1938 – שנת המפנה, ליל הבדולח.

התמודדות מנהיגות יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית

1. האגודה המרכזית.
2. הברית הארצית של חיילי החזית היהודים.
3. תגובת האורתודוקסים.
4. התאחדות ציוני גרמניה.
5. הקמת הנציגות הארצית.

השואה, 1939-1945

מדיניות הנאצים בפולין עד לתחילת ביצוע "הפתרון הסופי", ספטמבר 39-יוני 41

1. המדיניות כלפי היהודים עד לריכוזם בגטאות (הגדרה, השפלה, ניתוק, בידוד, ניצול).
2. איגרת הבזק.
3. התוכניות לריכוז היהודים: לובלין-ניסקו, מדגסקר (המטרה, הכרת היעד – הכיוון הכללי בלבד).
4. הגטאות: מטרות מוצהרות והסברים להקמתם, דרך ניהול הגטו, התפקידים שהוטלו על היודנראטים, דרכי הפיקוח על הגטו.

דרכי ההתמודדות של היהודים בגטאות בפולין עד לתחילת ביצוע "הפתרון הסופי"

1. תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה.
2. ארגון הגטו וניהולו ע"י היודנראט, פעילות של ארגונים אחרים בגטו.
3. הישרדות – "קידוש החיים" וביטוייו.
4. תנועות נוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם").

השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי", יוני 41-מאי 45

1. הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות.
2. השלבים בביצוע "הפתרון הסופי".
3. ועידת ואנזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרות כינוס הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע "הפתרון הסופי".

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בהיסטוריה

מצבם המידרדר של יהודי גרמניה, 1933-1939

מצבם של היהודים בגרמניה עד לחוקי נירנברג

החרם הכלכלי של אפריל 1933

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה בינואר 1933. עלייתה של המפלגה לשלטון לוותה בגל של אלימות כלפי מתנגדיה הפוליטיים של המפלגה – ליברלים ואנשי שמאל – וכן נגד רכוש ומסחר יהודיים. גל אלימות זה בוצע ע"י פעילי מפלגה שיכורי ניצחון.

הפעילות האנטי-יהודית המאורגנת והכלל-ארצית הראשונה שנעשתה בגרמניה הייתה באפריל 1933. הטרור הנאצי עורר גל של מחאות בקרב יהודים ולא-יהודים בכל רחבי העולם והממשל הנאצי הטיל על היהודים את האחריות להוקעתה של גרמניה ברחבי העולם, למרות שהיהודים בכלל לא עודדו מחאה זו.

בתגובה לתעמולה שהיהודים, כביכול, הפיצו החליטה ממשלתו של היטלר להטיל חרם ("בויקוט") על בתי עסק יהודיים, ולמעשה הפכו את יהודי גרמניה לבני ערובה. המבצע עצמו הוטל על גורם מפלגתי ולא על גורם ממלכתי, ובראשו היה יוליוס שטרייכר, עורך השבועון "דר שטירמר" (עיתון הסתה נאצי). החרם התקיים בכל רחבי גרמניה ב-1 באפריל ונמשך באופן רשמי יום אחד, אך היו גם מקומות שהוא נמשך יותר באופן לא-רשמי. משמרות נאציים הוצבו בפתחי חנויות שהיו בבעלות יהודית וקראו לציבור להימנע מקנייה אצל יהודים, חלונות ראווה נמרחו בסיסמאות, והיום כולו היה מפגן אנטי-יהודי המוני.

בפועל, נתקלו מבצעי החרם בקשיים לא מעטים ביום החרם ולא הצליחו לגרוף איתם את ההמונים ורבים גילו אדישות לחרם.

הרחקת היהודים מהשירות הציבורי

ב-7.4.1933 נחקק חוק שכונה "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה". חוק זה נועד לסלק מהשירות הממלכתי יהודים ולא-יהודים שנתקבלו לשירות בימי רפובליקת וייאמר ונחשבו לנאמני השלטון הקודם. בתחילה החוק הוגבל רק לאלפים ספורים של יהודים.

הנשיא הינדנבורג ביקש מהיטלר שלא יחיל את החוק על נכי מלחמת העולם הראשונה היהודים שכן לדבריו דבר זה היה "בלתי נסבל". היטלר הסכים ולא החיל את החוק עליהם, אך לאחר מותו של הינדנבורג החוק הוחל גם על נכי מלחמת העולם הראשונה היהודים.

ביצוע החוק: רופאים ועורכי דין יהודים סולקו באופן הדרגתי ממשרותיהם בשירות המדינה, יהודים הורחקו מהנהלת בנקים, מס' התלמידים בבתי ספר ובאוניברסיטאות הוגבל, יהודים נדחקו מכל תחומי הפעילות התרבותית (סופרים, אמנים, מנצחי תזמורות, במאי סרטים ועורכי עיתונים), הודחו חוקרים ומדענים ממכוני מדע ואוניברסיטאות (גם מדענים וחוקרים זוכי פרס נובל בכימיה ובפיזיקה). בפעילויות אלה זכו הנאצים לשיתוף פעולה נרחב מצד אותם מוסדות ואף רבים מהיהודים במשרות אלה (כמו למשל אלברט איינשטיין) עזבו את גרמניה מרצונם ואחרים אולצו לעזוב ואף אנשים הנשואים ליהודים נאלצו לפנות מקומותיהם.

מצבם של יהודי גרמניה לאחר חוקי נירנברג

חוקי נירנברג והשפעתם על יהודי גרמניה

לאחר רגיעה במדיניות הנאצית נגד היהודים ב-1933 (שנבעה ממניעים טקטיים הקשורים בין השאר במדיניות החוץ של היטלר). מתוך היענות ללחצים מלמטה ומתוך רצון לתת למדיניות האנטי-יהודית מסגרת חוקית, החליט היטלר על כינוס הרייכסטאג במסגרת הוועידה השנתית של המפלגה הנאצית בנירנברג. בוועידה זו הציג היטלר שורה של חוקים גזעניים שאושרו ברייכסטאג. חוקי נירנברג לא הסתפקו בשלילת האמנציפציה שהיהודים קיבלו, אלא הרחיקו לכת עוד יותר וסימנו אותם כגזע נפרד, בעל דם שונה, שאינו יכול להיות חלק מהחברה הגרמנית.

"חוק אזרחות הרייך": עפ"י חוק זה, נקבע כי אזרחי הרייך הגרמני הם רק מי שיש להם דם גרמני או שהם בעלי דם קרוב לגרמנים. רק לאזרחי הרייך מגיעות זכויות פוליטיות מלאות. בתקנה שפורסמה ב-14.11.1935, נאמר במפורש כי יהודים אינם יכולים להיות אזרחי הרייך, אין להם כל זכויות פוליטיות והם אינם יכולים לכהן במשרות ציבוריות. בתקנה זו הוגדרו כ"יהודי":

1. מי ששלושה או שני סבים שלו הם יהודים.
2. מי שמשתייך לקהילה היהודית.
3. מי שנשוי ליהודי או בעל יחסים עם יהודי מחוץ לנישואין ונולד מחוץ לנישואין.

"החוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים": חוק זה אסר על נישואים בין יהודים לבין "בעלי דם גרמני". החוק גם לא הכיר בנישואין מסוג זה שנערכו מחוץ לגרמניה. כמו כן בחוק זה נאסר על יהודים להעסיק במשק ביתם נשים בעלות דם גרמני שהן למטה מגיל 45, נאסר על יהודים להציג את דגל גרמניה אך הותר להם להציג את "הצבעים היהודיים".

חוקי נירנברג הגדירו גם דרגות שונות של בעלי גזע מעורב ואלה קיבלו זכויות וחובות שונות. יהודים ולא-יהודים רבים קיוו שחקיקת חוקים אלו תביא לסיומו של תהליך ההסלמה במדיניות האנטי יהודית של המשטר הנאצי ואולי אף מתן אוטונומיה ליהודים בגרמניה.

השפעות החוקים על היהודים בגרמניה: בהשפעת החוקים, אנשי הנציגות הארצית (פירוט בהמשך) החלו לדון על הגירה, בפרט על ארץ-ישראל, כעל יעד מרכזי למספר רב של יהודים בגרמניה, בייחוד צעירים. החקיקה עצמה לא הביעה לעלייה של ממש במספר המהגרים.

מצד אחד הלכה וגברה ההכרה שהחיים היהודיים במדינה אינם יכולים להימשך לאורך זמן ומצד שני יהודים רבים לא ראו בהגירה פתרון מציאותי.

הוקעה תרבותית ובידוד חברתי

יחד עם ההליכים החוקיים והכלכליים נגד היהודים, התרחש תהליך עקבי של הוקעה תרבותית ובידוד חברתי של היהודים. בין הצעדים שננקטו נגד היהודים היו:

1. נאסר על יהודים לשבת על ספסלים בגנים ציבוריים, להשתתף בארגוני ספורט שונים ולהחזיק חיות בית.
2. בפתחי כניסה לאולמות לימוד באוניברסיטאות עמדו אנשי אגודות הסטודנטים והזהירו מפני כיתות עם מרצים יהודיים.
3. בכניסה למקומות רבים נתלו שלטים עם הכתובת "יהודים אינם רצויים".

במסגרת המאמצים להשליט את הרוח הנאצית על התרבות והאמנות, נערכה בליל 10.5.1933 שריפה פומבית של ספרים בערים רבות בגרמניה. ההמון המשולהב התכנס בכיכרות הערים והעלה באש אוצרות רוח וידע של היהודים ושל אנשים שהצטיירו בעיני הנאצים כמתנגדים וכבעלי השפעה שלילית על התרבות הגרמנית. תהליכי ההוקעה התרבותית נמשכו גם בשנים הבאות וחייהם של אנשי רוח ואקדמיה יהודים נעשו קשים יותר וחיי התרבות כולם קיבלו את החותם הנאצי.

ההפוגה של שנת 1936 במדיניות הנאצית

כתוצאה מההכנות לקראת האולימפיאדה ה-16 שהתקיימה בברלין בשנת 1936, חלה הפוגה במדיניות האנטי-היהודית של הנאצים. היטלר ייחס חשיבות רבה לאולימפיאדה וביקש להשיג באמצעותה שני יעדים:

1. להציג לעולם את גרמניה המתפתחת והמלוכדת בנאמנותה לשלטון.
2. להבליט את הישגי הספורטאים הגרמניים ולקדם את הספורט וטיפוח הכושר הפיזי בגרמניה.

כדי לרצות את דעת הקהל העולמית, הוצענו התעמולה הנאצית והפגיעות על רקע גזעני. כתובות אנטי-יהודיות ולוחות ראווה עם גיליונות הדר-שטירמר נעלמו ממקומות ציבוריים ואף צוות הספורטאים האולימפי של גרמניה כלל שני ספורטאים שלא ענו לכללי טוהר הגזע – סייפת יהודייה למחצה ושחקן הוקי-קרח יהודי.

אך בכל זאת, שנת 1936 הייתה שנת מפנה בעבור גרמניה; כלכלת גרמניה התחזקה והאבטלה חוסלה כמעט כליל וכעת החלה הגברת החימוש וההיערכות לקראת עימות מלחמתי. תוכנית ארבע השנים של היטלר, שמטרתה הייתה להכין את הרייך למלחמה, הובילה לעליית מדרגה במדיניות האנטי-יהודית: החלה "אריזציה" (הפיכה לארי) מואצת של בתי עסק יהודיים, מאמצים גוברים לכפות על היהודים הגירה מגרמניה ופעילות תעמולתית קדחתנית במטרה להדגיש את האיום היהודי וחתרנות היהודים.

שנת 1938 – שנת המפנה, ליל הבדולח

בשנת 1938 הפכה המדיניות הנאצית לתוקפנית יותר וגרמניה סיפחה לשטחה מדינות אחרות ללא התנגדות:

1. האנשלוס – סיפוח אוסטריה בשנת 1938.
2. בעקבות ועידת מינכן, שבה נכנעו מנהיגי בריטניה וצרפת לתכתיבו של היטלר מתוך אמונה שכך "יצלו את השלום", עבר חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה לגרמניה.

מיד עם ההשתלטות על שטחים אלו, החלו הנאצים לרדוף את יהודי אוסטריה, שחלקם המכריע היה מרוכז בוינה. החקיקה הנאצית הועתקה כעת גם לאוסטריה והיהודים סבלו השפלה ושיסוי פומביים, הורחקו מהחברה ונושלו מהכלכלה. בנוסף לכך, הופעלה באוסטריה ובגרמניה מדיניות של הגירה כפויה של יהודים אל מחוץ לשטחי הרייך. כבר ב-1935 קראו אישים בממשל הגרמני להאיץ את הגירת היהודים מגרמניה, אך הדבר לא היה חלק ממדיניות רשמית. עפ"י הניסיון שנרכש באוסטריה, גובשה מדיניות רשמית של הגירה כפויה. מדיניות זו נשענה על תפיסת הס"ס שיש להפעיל אמצעי כוח משטרתיים ברוטאליים נגד היהודים כדי להכריחם להגר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נחשבה ההגירה הכפויה כ"פתרון הרצוי של השאלה היהודית", אך לאחר פרוץ המלחמה תפיסה זו השתנתה.

ליל הבדולח

במהלך 1937-1938 הלך וגדל מספר התקנות שנישלו את היהודים מן החברה והכלכלה. בין השאר הוחרף תהליך האריזציה של מפעלים יהודים, היהודים הוכרחו לצרף שם יהודי (ישראל, שרה וכו') לשמם, דרכוני היהודים סומנו באות J והמעמד המוכר של המסגרות הקהילתיות היהודיות בוטל.

באוקטובר 1938 גורשו באלימות ברוטאלית כ-17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו זמן רב בגרמניה. יהודים אלו נותרו חסרי כל בעיירה על גבול גרמניה-פולין כאשר שתי המדינות לא נתנו להן להיכנס. בין המגורשים הייתה משפחת גרינשפן, שבנה בן ה-17 שהה באותה העת בפאריז. כששמע על הגירוש, התנקש במזכיר השלישי של שגרירות גרמניה בצרפת ופצע אותו פצעי מוות.

מעשה זה שימש עילה לפוגרום שיזם שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, בהסכמתו של היטלר. בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, תקפו יחידות נאציות יחד עם המון רב יהודים ומבנים יהודיים. הוצתו קרוב לאלף בתי כנסת, נשרפו ונשדדו למעלה מ-800 חנויות, 91 יהודים נרצחו וכ-30 אלף נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (הם שוחררו רק לאחר שסופקו הוכחות שהם מתכוונים לעזוב את הרייך). הזכוכיות השבורות של בתי הכנסת והחנויות הקנו לפוגרום זה את השם "ליל הבדולח".

רכוש רב שנהרס בפוגרום היה מבוטח והדבר היה למעמסה על האוצר הגרמני. בתגובה, החליט האוצר הגרמני להטיל כנס של כמיליארד מארק (כרבע מהרכוש של יהודי גרמניה) והמדינה נטלה לעצמה את תשלומי הביטוח. לאחר ליל הבדולח נחקקו חוקים נוספים שמטרתם הייתם לדחוק סופית את היהודים אל מחוץ לחברה הגרמנית. גם מבנה הקהילה היהודית הלך והתפורר – הנציגות הארצית של היהודים פוזרה וביולי 1939 הוכרה ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה כגוף המתאם היחיד בין המשטר לאוכלוסייה היהודית. כל הארגונים היהודיים האחרים בוטלו.

התמודדות מנהיגות יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית

יהודי גרמניה היו מפוצלים לארגונים, זרמים ומוסדות שונים ללא ארגון-גג מקיף בעת עליית הנאצים לשלטון. למרות זאת, התגובות של חוגי המנהיגות השונים למהלכים האנטישמיים הראשונים היו דומות למדי – תגובות של מבוכה והתלבטות.

"האגודה המרכזית"

"האגודה המרכזית של האזרחים הגרמניים בני דת משה", שהיה הארגון הגדול ביותר, סירב לאבד תקווה ואימץ את הגישה שאילוצי השלטון יניעו את הנאצים לחדול ממדיניותם האנטישמית במוקדם או במאוחר. הוא ניסה בינתיים לבקש סיוע מהחוגים השמרניים הלא-נאציים שהיו שותפיו של היטלר לשלטון וגם ניסה להשתמש בכלים משפטיים כדי להיאבק בנישול יהודים ממשרותיהם.

לא עלה על דעתם להמליץ על הגירה מגרמניה, הם ראו עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר – על אף הקיפוח, האפליה והטרור, והתעקשו להפגין חזות פטריוטית.

"הברית הארצית של חיילי החזית היהודים"

ארגון זה ייצג את ותיקי הלוחמים היהודים בצבא הגרמני. נציגי הברית הארצית פנו לנשיא הינדנבורג, מפקדם לשעבר, והצליחו להשיג הקלות עבור בני משפחותיהם. אולם לאחר פטירתו של הינדנבורג באוגוסט 1934 ואיחוד משרות הנשיא והקנצלר בידי היטלר, לא נותרה דמות בימין המסורתי הלא-נאצי שניתן היה לפנות אליה וההקלות שניתנו להם בוטלו.

לא עלה על דעתם להמליץ על הגירה מגרמניה, הם ראו עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר – על אף הקיפוח, האפליה והטרור, והתעקשו להפגין חזות פטריוטית.

תגובת האורתודוקסים

חוגי האורתודוקסיה, שייצגו את החוגים הדתיים האדוקים ביותר, ניסו להגיע להסדר עם הנאצים. הם הודיעו לשלטונות שהם מוכנים לקבל את הסדר החדש במדינה, ובלבד שיינתן ליהודים לשמור על אורח חייהם הדתי, לעבוד במקצועותיהם ולנהל את חייהם בביטחון.

"התאחדות ציוני גרמניה"

ארגון זה עודד את היהודים להתכונן לעלייה לא"י ועודד את ההסתדרות הציונית ליזום את "הסכם ההעברה" עם ממשלת גרמניה כדי שיותר לעולים לפדות את רכושם ולקבל פיצויים במרבית ערכם עם הגיעם לארץ. עם זאת, גם ראשי התנועה הציונית עודדו מאמצים לחזק את הקהילה היהודית בגרמניה. מגמה זו באה לידי ביטוי במאמרו של רוברט ולטש בעיתון ציוני למחרת יום החרם הכלכלי על בתי העסק היהודים ב-1933, בו הוא קרא ליהודי גרמניה להגיב ע"י חיזוק הקשר שלהם לזהות היהודית ולקהילה היהודית.

הקמת הנציגות הארצית

כעבור זמן מה, הוקמה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", בראשות ליאו בק. גוף זה, שייצג את רוב הארגונים היהודיים במדינה, עסק בעיקר בהרחבת שירותי הקהילה היהודית, בהבינו שאין תכלית בניהול מאבקים פוליטיים ומשפטיים לשיפור מצבם של היהודים. שירותים אלה הקיפו את תחומי החינוך, התרבות והסעד.

פעולותיה של הנציגות הארצית:

1. בתחום החינוך: באותן השנים גדל לא רק הצורך בסיוע כספי בקרב יהודי גרמניה ומוסדותיהם, אלא גם הצימאון להעמקת החינוך והתרבות היהודיים. ניתן לייחס את הגידול התלול במס' התלמידים בבתי ספר יהודים לאווירה האנטישמית ששררה בבתי הספר הממלכתיים. מערכת החינוך היהודית העניקה משענת רוחנית-נפשית שניסתה לעזור להם להתמודד עם המשבר בחייהם. חלק ניכר ממוסדות הלימוד (שקלטו גם מורים שסולקו מעבודותיהם) הוקמו במבנים ארעיים ומוזנחים בשל המצב הכלכלי של הקהילות.
2. חינוך מבוגרים: ניתן היה לראות גידול רב שחל ברישומם של מבוגרים למסגרות של השכלה יהודית – ככל שהלך והעמיק הבידוד של היהודים, חשו יהודים רבים צורך להתלכד עם יהודים אחרים והדבר קירב אותם ללימודי המורשת היהודית.
3. בתחום התרבות: הוקם גם "איגוד התרבות היהודי" שתפקידו היה לקלוט את האמנים שסולקו מתפקידם ולספק תרבות ליהודים שלא הרגישו יותר בנוח ללכת למקומות תרבות שאליהם גרמנים הלכו. לאחר קבלת אישור מהשלטונות הוקמו תזמורת סימפונית, תיאטרון ובית אופרה יהודיים.
4. עיתונות יהודית: בעקבות המדיניות הנאצית, הפכה העיתונות היהודית לאחד מהכלים החשובים ביותר במאבקם של היהודים על מעמדם וקיומם.

יחסה של הנציגות הארצית למדיניות הנאצית: פרסום חוקי נירנברג היווה נקודת מפנה ביחסם של חוגי המנהיגות למצב ששרר במדינה. היה ברור שהמצב לא יחזור לקדמותו בעתיד הנראה לעין ולכן נעשו ניסיונות לסייע ליהודי גרמניה להסתגל למצבם החדש. ארגונים שונים שסונפו ל"נציגות הארצית" יזמו קורסים להסבה מקצועית והקמת עסקים יהודיים על בסיס משפחתי. הנציגות פנתה לארגונים יהודיים מחוץ לגרמניה כדי לממן חלק הולך וגדל בהוצאות. כמו כן, החלו להסתמן שינויים גם ביחס להגירה לחו"ל – המנהיגים הצהירו שהם רואים בכך פתרון אפשרי למצוקותיהם של מובטלים ובני נוער, אך לא לציבור הרחב. מדיניות זו נגד הגירה נבעה, בין השאר, מהתחושה שלמרות שהמצב לא יחזור לקדמותו, הנאצים עשויים להסתפק ברמת האנטישמיות הקיימת, שכן הם הצליחו כבר לסלק את היהודים מעמדות מפתח בחברה, לשים קץ לאמנציפציה שלהם ולבודד אותם מבני העם הגרמני. בנוסף היה קיים גם החשש ששליטים אנטישמיים במדינות אחרות יאמצו מדיניות דומה אם יראו שהיטלר מצליח לסלק את היהודים מארצו.

לאחר ליל הבדולח, אשליה זו התנפצה והיה ברור שהמצב בהחלט עלול להחמיר. מצד שני הראתה הממשלה הגרמנית שהגירת יהודים היא פתרון רצוי. הנציגות הארצית אומנם המשיכה לפעול וניסתה לקיים את כל מוסדותיה אך ניתן עידוד סמוי למהגרים מהמדינה, שמספרם הלך וגדל.

השואה, 1939-1945

מדיניות הנאצים בפולין עד לתחילת ביצוע "הפתרון הסופי", ספטמבר 39-יוני 41

המדיניות כלפי היהודים עד לריכוזם בגטאות (הגדרה, השפלה, ניתוק, בידוד, ניצול)

הגדרה:

התעמולה הנאצית תיארה את ה"יהודי הטיפוסי" כאיש בעל פאות וזקן, לובש קפוטה, עפ"י מסורת הדימויים האנטישמיים המסורתיים. בגרמניה ובשטחים שסופחו אליה (אוסטריה וחבל הסודטים) לא היו יהודים רבים שענו לסטריאוטיפ זה, אך בפולין היו יהודים רבים שלבשו לבוש זה. בעיני החיילים הגרמנים, יהודי פולין ייצגו את ה"יהודי הטיפוסי" בדיוק כפי שתיארה התעמולה הנאצית והמפגש עם דמות זו גרם לחיילים לפרוק את יצריהם על יהודים אלה ללא קשר לפקודות או הנחיות שניתנו כעבור זמן קצר מברלין.

השפלה:

החיילים שהגיעו לפולין החלו לפרוק את הזעם שהיה בהם על היהודים, אותו זעם שטיפחה התעמולה הנאצית. יהודים הועבדו בעבודות פרך (למשל בפינוי ההריסות מהפצצות הגרמניות בוורשה) ובשעת העבודה הוכו באכזריות, הם הוכו ללא סיבה. יהודים בעלי זקן פחדו לצאת מבתיהם כיוון שקצינים גרמניים נהגו להחזיק מספריים בכיסיהם בכדי לגזור את זקניהם או שזקניהם נתלשו. בין השאר, נשים נדרשו לנקות בלבניהן את רחובות העיר. יהודים רבים נתלו בוורשה סתם בגלל היותם יהודים ולא בגלל הוראה מפורשת כלשהי.

ניתוק:

1. תקנות נאציות שהוצאו נועדו ליצור הפרדה בין היהודים לבין האוכלוסייה המקומית הפולנית. כל יהודי מגיל 10 חויב בסימון הבגד העליון בסרט עם מגן דוד כחול או בטלאי צהוב, על היהודים נאסר לעבור דירה, חנויות ובתי עסק יהודיים סומנו, הכניסה לרחובות מסוימים בעיר והשימוש ברכבות נאסרו על היהודים ללא קבלת היתר מיוחד וחופש התנועה שלהם הוגבל באופן קיצוני.
2. מהבחינה הכלכלית, בתי עסק גדולים של יהודים הוחרמו ונסגרו (בנימוק של "חוסר יעילות"), חשבונות הבנק שלהם הוקפאו ומשיכת הכספים הוגבלה לסכומים מזעריים שלא אפשרו כל פעילות כלכלית. כתוצאה מתקנות אלו, מצאו את עצמם מפרנסים יהודים רבים ללא עבודה וללא יכולת למצוא מקור פרנסה. כתוצאה מכך נוצר מחסור ורעב שהתחיל עוד לפני הקמת הגטאות.
3. נעשה גם שימוש בכוח העבודה היהודי – יהודים רבים נלקחו לעבודות בכפייה במחנות עבודה והם הועסקו בוויסות נהרות, סלילת כבישים, חיזוק ביצור, בניין וחקלאות. התנאים במחנות אלו היו קשים מבחינת מזון, סניטציה ובריאות. תנאים אלו גרמו להתשת כוחות, לפריצת מגפות ולתמותה רבה.
4. מבחינה תרבותית, נסגרה מערכת החינוך היהודית. המורים, הילדים והנוער מצאו עצמם ללא מסגרת חינוכית שיכולה הייתה לשמש בסיס תמיכה ועוגן פיזי ונפשי. תקנה נוספת אסרה על התפילה בציבור.
5. נוצרה עמימות בחיי היהודים - חטיפות של יהודים לעבודות מזדמנות הפכו לעניין שבשגרה, אדם שיצא מפתח ביתו לא ידע אם ישוב. נוצר מצב שיהודי לא ידע מה מותר ומה אסור, כך למשל היה ידוע שיהודים צריכים להסיר את כובעם בפני חיילים גרמנים, אך חיילים גרמנים היכו יהודים כיוון שעשו כך והיכו יהודים שלא עשו כך.
6. זמן קצר לאחר כיבוש פולין הורה היידריך על העברת היהודים אל שטחי הגנרל-גוברנמאן. ראש הגנרל גוברנמאן, הנס פרנק, התנגד לגירושים והם אכן הופסקו ב-1940.

כך עקרו את היהודים, החרימו את רכושם והבסיס הכלכלי לקיומם נהרס ובסיס קיומם נהרס לחלוטין. איש לא שיער שזו רק ההתחלה.

בידוד:

תקנות נאציות שהוצאו נועדו ליצור הפרדה בין היהודים לבין האוכלוסייה המקומית הפולנית. כל יהודי מגיל 10 חויב בסימון הבגד העליון בסרט עם מגן דוד כחול או בטלאי צהוב, על היהודים נאסר לעבור דירה, חנויות ובתי עסק יהודיים סומנו, הכניסה לרחובות מסוימים בעיר והשימוש ברכבות נאסרו על היהודים ללא קבלת היתר מיוחד וחופש התנועה שלהם הוגבל באופן קיצוני.

ניצול:

נעשה גם שימוש בכוח העבודה היהודי – יהודים רבים נלקחו לעבודות בכפייה במחנות עבודה והם הועסקו בוויסות נהרות, סלילת כבישים, חיזוק ביצור, בניין וחקלאות. התנאים במחנות אלו היו קשים מבחינת מזון, סניטציה ובריאות. תנאים אלו גרמו להתשת כוחות, לפריצת מגפות ולתמותה רבה.

איגרת הבזק

במהלך שלושת השבועות הראשונים של הפלישה הגרמנית לפולין, לא ניתנו לחיילים הגרמניים הנחיות ברורות לגבי הטיפול ביהודים ולכן יחסם ליהודים בתקופה זו שיקף מצד אחד את השפעת האנטישמיות הנאצית ומצד שני (עם כי במידה הרבה יותר קטנה) את כללי ההתנהגות בשטח כבוש שהוכתבו ע"י המסורת הגרמנית הצבאית. הגורם הראשון (האנטישמיות) היה הגורם המכריע ולכן התנהל בשטח מסע של התעללות כלפי היהודים ע"י חיילים ומפקדים גרמניים:

1. התנפלויות והשפלות ברחובות הערים: רוב מעשי ההשפלה כוונו במיוחד כלפי יהודים עם זקנים ופאות ולובשי הבגדים המסורתיים של יהודי פולין. יהודים אלה כונו "היהודים האמיתיים", או "היהודים הגזעיים" בתעמולה הנאצית והם היו האבטיפוס של כל הדמויות היהודיות השטניות שהופיעו בתעמולה הנאצית. עפ"י האידיאולוגיה הנאצית, הרוע היהודי צמח במזרח אירופה והתפשט משם לכל היבשת.
2. חטיפת אלפי גברים יהודיים לעבודות כפייה בתנאי השפלה. כתוצאה מכך יהודים רבים הפסיקו לצאת מבתיהם (בעיקר גברים).
3. הטלת סימני זיהוי מאולתרים על יהודים: על זרועותיהם, על חנויותיהם, על בתיהם – סימנים המעידים על היותם מצורעים. בסופו של דבר נקבע עבור יהודי פולין סימן זיהוי של סרט לבן עם מגן דוד כחול שנענד על הזרוע.
4. הגבלת התנועה של היהודים: אסור לנוע בערבים, אסור לנסוע ברכבת.
5. הטלת גזירות כלכליות שונות: כל מפקד היה רשאי להטיל איזה גזירות שהוא רוצה.
6. תליות המוניות של יהודים בכיכרות הערים לעיני כל.

ההתעללות ביהודי פולין הייתה הרבה יותר חמורה מכל מה שנעשה ליהודי גרמניה עד אז (פרט ל"ליל הבדולח"). היו סיבות שונות לכך – אחת מהן הייתה שאווירת מלחמה נוטה להצדיק דברים שאינם מקובלים בימי שלום והשני הוא הדימוי הסטריאוטיפי של היהודים. אולם היה גם גורם נוסף – הגרמנים רכשו בוז לאוכלוסייה הסלאבית בפולין ולכן היו מוכנים לחשוף אותם לזוועות שהם לא היו מעלים על דעתם לבצע בנוכחות "אוכלוסייה ארית תרבותית" ממרכז ומערב אירופה.

איגרת הבזק הייתה מסמך שנועד להגדיר את המדיניות כלפי יהודי פולין. הוא נשלח ע"י ריינהארד היידריך, מפקד ה-S.D (משטרת הביטחון של הס"ס) והאיש מס' 2 בס"ס, למפקדי האייזנצגרופן ("יחידות למבצעים מיוחדים" של הS.D שהתלוו לצבא והופקדו על הטיפול ביסודות עוינים כמו הקומוניסטים, היהודים והצוענים) בפולין.

הסעיפים העיקריים במסמך היו:

1. יש להוציא את כל היהודים מהאזור הפולני העתיד להסתפח לרייך ולהעבירם לאזור הגנרל גוברנאמן.
2. יש לרכז את יהודי הגנרל גונברנמאן בערים גדולות הנמצאות סמוך למסילות ברזל.
3. יש להקים "יודנראטים" בכל הריכוזים היהודים. מוסדות אלה יורכבו מרבנים ויהודים אחרים בעלי השפעה.
4. על היודנראט למלא באופן מדויק כל פקודה שתינתן לו.
5. המשימות המיידיות של כל יודנראט הן לערוך מפקד מדויק של היהודים באותו ריכוז ולדאוג לקליטתם של היהודים שיפונו לריכוזים שלהם מיישובים קטנים ומהאזור שיסופח לרייך.
6. יש להתחיל ב"אריזציה" של מפעלים יהודיים – להעביר אותם לידיים אריות.

באיגרת זו היידריך מציין שיש להבחין בין "המטרה הסופית" שתמומש בעתיד ו"השלבים בביצוע המטרה הסופית" ומעיר שהאיגרת מתייחסת לשלבי הביצוע המוקדמים יותר. הוא גם דורש שכל אלה המקבלים את האיגרת ישמרו עליה בסוד.

החשיבות של איגרת הבזק:

1. האיגרת הכשירה את הקרקע להקמת הגטאות בכך שהיא הקימה את היודנראטים, הטילה עליהם חובות והביאה לידי ריכוז היהודים בערים גדולות ליד מסילות ברזל. היא לא הקימה את הגטאות בפועל, אך הם הוקמו מאוחר יותר. אולם כתוצאה מהאיגרת, ניתן היה להקים את הגטאות תוך זמן קצר ביותר.
2. ההנחיות באיגרת, יחד עם התקנות האנטישמיות של הנס פרנק, מושל הגנרל גוברנמאן, תרמו רבות לערעור בסיס הקיום היהודים בפולין וע"י החלישו באופן משמעותי את יכולת העמידה של היהודים.

התוכניות לריכוז היהודים

מספטמבר 1939 (פרוץ מלחה"ע השנייה) עד סוף 1940 נדונו תוכניות שונות להקמת שמורות ("רזרבטים") ליהודים.

התוכנית הראשונה שהועלתה הייתה תוכנית "לובלין-ניסקו": באוקטובר 1939 החל אדולף אייכמן, בכיר ב"רשות המרכזית של הרייך להגירת יהודים", בהעברת יהודים מווינה לכפר ניסקו ולסביבתו – ליד נהר הסאן שבאזור לובלין. יהודים נוספים הועברו עד 1940 משטחים נוספים מלבד פולין. מטרתה של התוכנית הייתה לפתור את הבעיה שבסיפוח מעל ל-3 מיליון יהודים לשטחי הרייך עם כיבוש פולין. התוכנית נתקלה בבעיות מנהליות רבות וסבלה מהיעדר תיכנון ממשי ולכן נכשלה ובוטלה בראשית 1940. למגורשים ללובלין נגרמו ייסורים רבים במהלך שהותם במקום – הם הובאו לאזור מבלי שהוכן עבורם מקום לגור וללא אספקת אמצעי קיום בסיסיים.

התוכנית השנייה שהועלתה הייתה תוכנית "מדגסקר": לרכז את היהודים באי מדגסקר שנמצא ממזרח לדרום אפריקה. התוכנית הועלתה לאחר כיבוש צרפת והרעיון היה שלפי ההסכמים שיושגו עם צרפת האי מדגסקר (שהיה בשליטה צרפתית) יועבר לגרמנים. בתוכנית זו היה מעורב היטלר עצמו והכוונה הייתה להעביר למדגסקר יהודים ולהחזיק אותם שם בתנאי הסגר, תחת השלטון הנאצית, כדי שיוכחדו בצורה הדרגתית. אפשר לראות בהצעה זו צעד ראשון בדרך ל"פתרון" של הנאצים לבעיה היהודית. עד מהרה נתברר שתוכנית זו כרוכה בתנועה ימית בתנאי מלחמה ולכן התוכנית נזנחה מבלי שנעשה צעד ממשי למימושה.

הגטאות: מטרות מוצהרות והסברים להקמתם, דרך ניהול הגטו, התפקידים שהוטלו על היודנראטים, דרכי הפיקוח על הגטו

איגרת הבזק הכשירה את הקרקע להקמת הגטאות בפולין, אך למרות זאת, הגטאות השונים הוקמו במועדים שונים, החל מסוף 1939 ועד החודשים הראשונים של 1941. הגטאות היו תופעה מזרח-אירופאית בלעדית. היהודים במרכז ובמערב אירופה נשלחו למחנות מסוגים שונים, אך לא הוקמו גטאות בתוך הערים שלהם. ההסבר לשוני הזה היה כנראה הרצון שלא לחשוף את הארים במדינות מרכז ומערב אירופה לזוועות של גטו ליד בתיהם.

הסיבות להקמת הגטאות:

הגרמנים העלו נימוקים שונים להקמת הגטאות ובעיקר הטענה שהגטאות נועדו להגן על האוכלוסייה הארית מהשפעתם המזיקה של היהודים. זו הייתה המטרה המוצהרת של הגטאות, אך למעשה דברים אלו היו רק דברי תעמולה והסיבות האמיתיות היו אחרות:

1. הגורם האידיאולוגי: האידיאולוגיה הנאצית חייבה הפרדה בין יהודים לארים. יתר על זאת, התנאים הקשים בגטאות אפשרו לגרמנים לבצע דה-הומניזציה (להוריד מהאדם את האנושיות) כלפי היהודים ולהמחיש בכך קביעה מרכזית באידיאולוגיה שלהם – הקביעה שהיהודים הם גזע תת-אנוש.
2. הגטאות שימשו כמכשיר של ערעור בסיס חייהם של היהודים, מהלך שהקל מאוד על השליטה בהם.
3. הגטו שימש כשלב הכרחי – שלב הריכוז – בתהליך ההשמדה של היהודים.
4. הגטאות שימשו כמכשיר לגסיסתם האיטית של היהודים, בייחוד הגטאות הגדולים.

על אופיים של הגטאות השונים ניתן לעמוד מההבדלים והדמיון בין הגטאות השונים:

ההבדלים בין הגטאות השונים:

1. גודל הגטאות: הגטו הגדול ביותר, גטו וורשה, אכלס קרוב ל-450 אלף יהודים בשיאו וגטו לודג', השני בגודלו, אכלס קרוב ל-200 אלף יהודים. לעומתם, היו גם גטאות עם אלפים ספורים של יהודים ולפעמים אפילו פחות.
2. מידת הסגירות: היו גטאות סגורים ומסוגרים ללא כל קשר עם הסביבה הלא-יהודית והיו גטאות עם מידות שונות של פתיחות לסביבה. גטו לודג' שימש כדגם קיצוני של גטו סגור והיהודים בתוכו שהיו בעלי קשר כלשהו עם גורמים מבחוץ היו ראשי היודנראט. לעומתו, גטו וורשה אמנם הוקף בחומה אבל היו ביטויים רבים לקשר בינו לבין הסביבה הארית:

א. אלפי עובדי כפייה יצאו מחוץ לגטו מדי יום וחזרו לבתיהם בערב.

ב. פולנים וגרמנים נכנסו לגטו לצורך עסקיהם (למשל שינדלר).

ג. בית העלמין היהודי נמצא מחוץ לגטו וורשה והחברה קדישא נסעה אליו מדי יום כדי לקבור מתים.

ד. לחלק מהבתים בגטו היו קירות משותפים עם בתים בחלק הארי של העיר ודרך קירות אלו התנהל מסחר.

ה. על אף הסכנות הכרוכות בכך, מבריחים יצאו מהגטו כל יום וחזרו בלילה.

הגטאות הקטנים נהנו מקשר עוד יותר גדול עם הסביבה הלא-יהודית. רבים מהם הוקפו בגדר טיל בלבד והיציאה החוצה לא הייתה קשה במיוחד.

3. משטרים ומשקים שונים בגטאות: בגטו לודג' הוקם משטר טוטליטארי וכל הפעילות הכלכליות בגטו הייתה בשליטתו. היודנראט בלודג' אפילו הנפיק שטרות כסף, תלושי מזון ובולים עם תמונתו של ראש היודנראט, חיים רומקובסקי. לעומת זאת, בגטו וורשה שרר משק חופשי, בו כל אחד היה רשאי לייצר ולסחור כרצונו. לכן, בגטו וורשה היו אפילו בתי קפה ומסעדות ששירתו את ה"אריסטוקרטיה החדשה" של הגטו.

נקודות הדמיון בין הגטאות השונים:

1. הגטאות הוקמו באזורים העניים ביותר של עריהם והקיפו שטח קטן מאוד יחסית לאחוז היהודים בעיר. בוורשה למשל, הגטו הכיל פחות מ-2.5 אחוזים משטח העיר אף על פי שהיהודים היו שליש מאוכלוסיית וורשה לפני המלחמה, והובאו לשם גם יהודים מיישובים אחרים.
2. היהודים גורשו לגטאות בדרכי התעללות ולעתים נאלצו להתכונן למעבר במשך פרק זמן מצומצם בלבד.
3. תנאי החיים בגטאות יצרו את אותן המצוקות – בייחוד בגטאות הגדולים (פירוט בהמשך).

דרכי ההתמודדות של היהודים בגטו

תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה

התנאים בגטאות:

1. צפיפות: הגטאות הוקמו במכוון בשכונות או בפרברים המוזנחים והדלים ביותר שבהם התגוררו יהודים. לרוב התאפיינו אזורים אלו בתנאי סניטציה גרועים. שטח הגטו היה קטן מדי בשביל להכיל את האוכלוסיות הגדולות שרוכזו בו. בוורשה למשל היווה הגטו רק 2.4% משטח העיר בעוד ששליש מאוכלוסיית העיר התגוררה בו. המצב בגטו וורשה רק הלך והחמיר בשל זרם הפליטים שנשלח אל הגטו והצמצום המתמיד בשטחו. גם בגטו לודג' היו תנאים קשים ביותר ומספר הנפשות הממוצע בחדר אחד נע בין 6-8 אנשים ואף צפוף יותר.
2. רעב: בגטו היה מחסור חמור במזון. בוורשה ולודג' למשל, שהיו שני הגטאות הגדולים, שרר רעב כבד. אך ההבדל העיקרי בין שני אלו היה שבגטו לודג' נאלצו להסתפק התושבים באוכל הירוד (184 קלוריות ליום – פחות מ-10 אחוז מהתצרוכת היומית של בן אדם) שניתן להם בשל ניתוקו המוחלט ואילו בוורשה, כ-80 אחוזים מצריכת האוכל בגטו הגיעה מהברחות. ההברחות התבצעו מעל החומה, דרך בקיעים בתוכה ובתעלות תת-קרקעיות. ההברחות נמשכו לכל אורך קיומו של הגטו ומאות מתו בהן. בנוסף להברחה המאורגנת פעלו בגטו גם מבריחים בודדים, בעיקר נשים וילדים, שהסתננו לחלקה הפולני של העיר כדי להביא מעט מזון למשפחותיהם. יהודי הגטו ניסו למכור את שארית רכושם למימון תוספות המזון אך הרכוש הלך ואזל במהירות. הרעב פגע גם בתא המשפחתי והביא לא פעם לחיכוכים פנים-משפחתיים.
3. מחלות ומגפות: בגטאות שרר מצב תברואתי קשה בשל החוסר באמצעי הסקה, בסבון ובמים ותושבי הגטו התקשו לשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם. ההזנחה הגופנית גברה בשל הרעב והלחץ הפסיכולוגי שבו היו תושבי הגטו. כתוצאה מכך, פרצו מגיפות ומחלות מידבקות שגרמו לתמותה המונית. בוורשה ובלובלין התפשטה מגיפת טיפוס הבהרות ובלודג' מגפת השחפת.
4. הקור: כיוון שהקור היה בעיה כה גדולה, אנשים התחילו לפרק עדני חלונות, דלתות ופריטים אחרים מעץ בכדי לקבל עצים להסקה. כתוצאה מכך, המשטרה היהודית בלודג' קיבלה פקודה לנקוט אמצעים חמורים נגד אוגרי עצים.
5. קשיי פרנסה: בכל הגטאות הייתה פרנסה קבועה רק למיעוט קטן, כגון אלו שעבדו כפקידי היודנראט, השוטרים במשטרה היהודית והפועלים בבתי המלאכה, הקשורים ליודנראט, בעיקר בלודג'. כמעט כל התושבים מכרו את חפציהם שהביאו איתם לגטו כדי לקיים את עצמם בשלב הראשון ונאלצו להמשיך בכך עד שנותרו חסרי-כל. אחרים ניסו לייצר בחומרים הפשוטים שעמדו לרשותם, חפצים שהיה להם ביקוש בגטו, החל מסימני הטלאי וכלה בממתקים בחפיסות. הייתה קבוצה נוספת שהורכבה בעיקר מאנשים משולי החברה היהודית לפני השואה שהצליחו לפתח עסקים משגשגים בגטו – עסקי הברחות, השוק השחור ועסקים שסיפקו שירותים (כולל שירותי בידור) ל"אצולה היהודית החדשה" שכללה את קבלני ההברחות, ספקי השוק השחור, ראשי המשטרה היהודית, מתווכים שונים בין הספקים בגטו ומתווכים מבחוץ ולפעמים גם ראשי היודנראט. אולם משערים שרק בין שלושה לחמישה אחוזים מהמפרנסים בגטו נהנו מהכנסות קבועות ברמה סבירה ולכן, ככל שהשהייה בגטו נמשכה, גדל מספר הקבצנים והגנבים, בייחוד בקרב הצעירים ויותר ויותר אנשים סבלו מחרפת רעב.
6. ערעור מבנה המשפחה והחברה היהודית: רבים מבעלי האמצעים או מבעלי מעמד בקהילה היהודית לפני המלחמה הפכו בין-לילה לעניים ללא מקור פרנסה. אנשי רוח ודת, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסקים, התגלגלו ממעמד של נכבדים לנזקקים שלא היה ביקוש למיומנות שלהם. לצד התופעה הזו, אנשים שחיו בשולי החברה היהודית קודם לכן, אלה שעבדו בעבודות מזדמנות וידעו איך להסתדר, לשקר ולהפעיל שרירים, מצאו את עצמם בראש הפירמידה הכלכלית-חברתית החדשה. תופעה דומה התרחשה בתוך המשפחה – הגברים החלו להיות תלויים בנשים והמבוגרים – בילדיהם הקטנים. הנשים הפכו פעמים רבות לראשי המשפחות מכיוון שהגברים נשלחו למחנות עבודה. הנשים היו אחראיות על השגת המזון וניסו לספק לילדיהן כל פיסת ירק שנשארה כדי לשוות להם מעט מן הנורמליות. עבור הילדים המעבר לגטו היה כרוך ביציאה ממסגרות החינוך היהודית שנסגרו. מסגרות חינוך לא-חוקיות הופעלו לפעמים בשיתוף היודנראט ולפעמים באמצעות תנועות הנוער או ארגון העזרה העצמית הסוציאלית. רק מקצת הילדים נקלטו במסגרות אלה וילדים רבים התארגנו בקבוצות להברחות וקיבוץ נדבות למען משפחותיהם.
7. ערעור ערכים מקודשים: על רקע תנאי החיים הקשים בגטו, ערכים רבים – ערכי דת וערכי תרבות החיים – הועמדו במבחן קשה. בין הערכים האלה נמנו היחס לחינוך, מעמד הבת במשפחה, ערכי הצדקה וגמילות חסדים ואפילו כבוד המת – כאשר היודנראט בגטו וורשה למשל, דרש תשלום עבור קבורת קרובי משפחה. משפחות שונות החלו להניח את מתיהן ברחוב – ללא בגדים מזהים, כשהם יודעים שבמקרים כאלה היודנראט יקבור את המתים על חשבונו.

ארגון הגטו וניהולו ע"י היודנראט

היודנראטים (יודנראט = מועצת היהודים) התאפיינו בסתירה פנימית יסודית ביותר. הגרמנים הקימו אותם כדי לשרת את מטרותיהם וחייבו אותם לשתף פעולה אפילו בשליחת היהודים מהגטאות למחנות ההשמדה. מצד שני, ניסה היודנראט לפעול למען האינטרסים של תושבי הגטו. הסתירה הזו באה לידי ביטוי בהבדלים בין התפקידים שהגרמנים הטילו עליהם ואלה שהם נטלו על עצמם בפועל.

תפקידי היודנראט בעיני הגרמנים:

1. ביצוע קפדני של כל ההוראות שניתנו לו, כולל המשימות המיוחדות הכלולות באיגרת הבזק. בכך ניסו הגרמנים להפוך את היודנראט למכשיר של שיתוף פעולה.
2. ניהול החיים השוטפים בגטו, כל עוד הגרמנים היו מעוניינים בקיומו.
3. תפקוד כחולייה המקשרת הבלעדית בין תושבי הגטו והגרמנים.
4. סיוע במלאכת ההטעיה, בין השאר ע"י הודעות מרגיעות לציבור בהזדמנויות שונות.

תפקידי היודנראט בעיני תושבי הגטו ובעיני עצמם:

1. ביצוע במידת האפשר של התפקידים המוטלים על רשות מוניציפאלית וגם חלק מהתפקידים המבוצעים בדרך כלל ע"י רשויות ממלכתיות. דוגמאות – הכשרה מקצועית, תברואה, אספקת דיור, אספקת מזון, בטחון פנים וכו'.
2. ביצוע תמרונים נואשים כדי להוכיח לגרמנים שכדאי להם לאפשר לגטו לשרוד ולהשאיר כמה שיותר אנשים בתוכו. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הייתה היודנראט בגטו לודג' בראשות חיים רומקובסקי – הם הקימו תעשיית טקסטיל ענפה, תעשייה שייצרה מוצרים בשביל הצבא הגרמני, בתקווה שהגרמנים יחליטו שהאינטרס שלהם מחייב לאפשר לגטו לשרוד ולייצר.
3. עיסוק באמצעי שתדלנות (ניהול משא ומתן כאשר לצד אחד אין מה לתת) כדי להציל את חייהם של היהודים. המאמצים האלה חייבו מערכת של שיתוף פעולה הדוק עם הגרמנים ולא תמיד נשאו פרי.

דילמות מוסריות הקשורות ביודנראט ודמויות שהכריעו בעד ונגד:

1. האם להצטרף ליודנראט?

דמויות שהכריעו בעד:

- הרב ליאו בק (רב רפורמי שעמד בראש הארגון הארצי של יהודי גרמניה) בגטו טרזינשטאט.

- חיים רומקובסקי, גטו לודג'.

- ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.

דמויות שהכריעו נגד:

- שמואל זיגלבוים, חבר ה"בונד" בוורשה.

2. האם לשתף פעולה בבחירת המועמדים לטרנספורטים מזרחה (להשמדה) או לא?

דמויות שהכריעו בעד:

- חיים רומקובסקי, גטו לודג' – הביטוי המחריד ביותר לכך הייתה החלטתו לשתף פעולה עם התכתיב הגרמני לשלוח 20 אלף ילדים וזקנים מזרחה. הוא החליט לשלוח את אלה שהסיכוי שלהם לשרוד היה קטן יחסית לאחרים – את החולים, את הילדים הקטנים ביותר, את האנשים הזקנים ביותר וכו'.

- יעקב גנס, גטו וילנה.

דמויות שהכריעו נגד:

- אדם צ'רניאקוב, גטו וורשה – כשקיבל את ההודעה הראשונה על משלוח, הוא התאבד ולא חתם על הדרישה לשלוח אנשים "מזרחה".

- ד"א יוסף פרנס, גטו לבוב – סירב לשלוח אנשים לעבודה ולכן נרצח.

3. האם לשתף פעולה עם אנשי המחתרת בגטו?

דמויות שהכריעו בעד:

- ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.

- ראשי היודנראט בגטו ז'טל ברוסיה הלבנה – א. דבורצקי (ס.יו"ר היודנראט) היה הדמות המרכזית במחתרת.

- בגטו לחווה, היודנראט מימן את המחתרת.

שיקולים נגד:

- אם היודנראט ישתף פעולה עם המחתרת ודבר זה ייוודע לגרמנים, ראשי היודנראט יאבדו כל אפשרות להשפיע על הגרמנים כדי להציל חיי יהודים לאחר מכן.

- כיוון שהיודנראט ייצג את הגטו באופן כללי בעיני הגרמנים, היה חשש שהגרמנים יגיבו בענישה קולקטיבית קשה מאוד ואולי אפילו בהרס מוחלט של הגטו.

דמויות שהכריעו נגד:

- חיים רומקובסקי, גטו לודג'.

- יעקב גנס, גטו וילנה.

4. האם להיטיב עם בני משפחתך על חשבון אחרים?
5. האם לומר לתושבי הגטו את האמת?

המשטרה היהודית בגטו:

המשטרה היהודית הייתה באופן רשמי תחת חסות היודנראט ועמדה לרשותה בשמירה על הסדר בגטו. אולם היא פעלה במקרים רבים ככלי שירות של הגסטאפו בתפקידים כמו:

1. חטיפת תושבים מהגטו לעבודות כפייה מחוץ לגטו.
2. ליווי עובדים אלה הלוך וחזור.
3. מילוי תפקיד פעיל בעת האקציות (העברת תושבי הגטו לתחנות איסוף לקראת גירושם).

אף על פי ששוטרים יהודים גילו אהדה וסיוע לחלק מיהודי הגטו בעתות מצוקה, רבים החלו לראות בגרמנים מודל לחיקוי בגינוניהם ואף באכזריותם.

הגרמנים היו מעוניים שראשי המשטרה היהודית יהיו אנשים ללא קשר רגשי מיוחד לתושבי הגטו ודרשו מהיודנראט בוורשה למשל, למנות את הקולונל שצ'רינסקי, יהודי מומר שגילה יחס מתנכר לתושבי הגטו, לראש המשטרה היהודית.

יש לציין שככל שהגטאות התרוקנו יותר ויותר, שוטרים ראו את הנולד וגילו ניסיונות לסייע ליהודים להינצל ואף לשתף פעולה עם המחתרת המקומית.

הישרדות – "קידוש החיים" וביטוייו (פעילות של ארגונים אחרים בגטו)

המושג "קידוש החיים" בשואה, כלל את כל אותם הדברים שיהודים עשו כדי להציל חיי אדם, לשמור על כבודם כיהודים ועל צלם האנוש שלהם כבני אדם ערכיים ותרבותיים. כלומר, הוא כולל את כל מה שהיהודים עשו כדי להיאבק במגמות הרצח והדה-הומניזציה שהגרמנים כפו עליהם. המושג הזה נוסח לראשונה ע"י הרב יצחק ניסנבוים מוורשה – כשתושבים בגטו שאלו אותו אם המתים נחשבים, לפי ההלכה, כמי שמתו על קידוש השם, הוא השיב: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. כאשר דרשו אויבינו בעבר את הנשמה היהודית, הגנות אבותינו על נשמתם בגופם. עכשיו, כאשר דורשים את הגוף היהודי, חובה לשמור עליו".

ביטויים לקידוש החיים:

1. מוסדות רווחה:

- "האגודה היהודית לרווחה חברתית" (ה"ז'טוס") – ארגון יהודי כלל-ארצי מלפני השואה שהורשה להמשיך לפעול בגטאות כתוצאה מקשרו עם ארגון הג'וינט (הועד המשותף לחלוקת סיוע של יהודי ארה"ב שהוקם במלחה"ע הראשונה). כיוון שעזרה מצומצמת ביותר הגיעה מגורמי חוץ ליהודי פולין לאחר פרוץ המלחמה (בייחוד על רקע סירובה של ממשלת ארה"ב להעביר תרומות מזומנים וציוד לארצות אויב), ראשי הז'טוס הגו רעיון חדש – לבקש תרומות מהאמידים בגטאות תמורת הבטחה להחזיר את הכל בדולרים מכספי הג'וינט לאחר המלחמה. הגוף הזה היה קיים יותר ממאה בתי תמחויי בגטו וניסה לסייע למוסדות הצדקה האחרים.

- "המרכז לעזרה לילדים ויתומים" (ה"צנטוס") – גוף זה פעל למען ילדי הגטו בדרכים שונות. הוא הגיש סיוע לחלק מבתי היתומים (והיו רבים כאלה, לרבות זה שבראשות הסופר יאנוש קורצ'ק). הוא פרס את חסותו על "חודש הילד" שכלל אירועים שנועדו לרומם את רוחם של ילדי הגטו.

- "הארגון הציבורי לשירותים רפואיים" (ה"טוז") – גוף זה הקים מרפאות וסיפק טיפול רפואי לנזקקים.

- ארגון "אורט" – עסק בהכשרה מקצועית גם בגטו.

- ארגון ועדי הבית – ללא ספק היה הגוף החשוב ביותר. ועדים אלו, שמספרם הגיע לאלפיים לקראת סוף 1941, ניסה לעזור לדיירי בתיהם בדרכים שונים. ועדי הבית נתמכו ככל שניתן ע"י הז'טוס.

2. מוסדות תרבות: על אף התנאים הקשים ביותר בגטו, התקיימה מערכת שלמה של מוסדות תרבות, כולל חוגי אמנות, תיאטרון ובוורשה אף תזמורת פילהרמונית. היו גם ציירים, משוררים (כמו יצחק כצנלסון, "המשורר של גטו וורשה" ומחבר האפוס "השיר על העם היהודי שנכחד") ואף בדרנים.
3. מוסדות חינוך: על אף האיסור הרשמי על מתן חינוך לילדים מעבר לגיל נמוך (האיסור היה שונה בכל מקום בהתאם לרצונו של מפקד הגסטאפו המקומי), התקיימו בתי-ספר מחתרתיים, תנועות נוער ואף ספריות השאלה.
4. עיתונות מחתרתית: פרסום עיתונים (פרט לעיתון של היודנראט) היה אסור. למרות זאת, בגטו וורשה למשל, הופיעו עיתונים תחת ארבעים כותרות במהלך קיומם. רובם הגדול הוצאו לאור ע"י תנועות הנוער ומחתרות והם עסקו לא רק בעניינים פוליטיים אלא גם בנושאים תרבותיים.
5. ארכיון גטו וורשה ("עונג שבת"): ארכיון זה, שנתמך ע"י המחתרת הגדולה ("הארגון היהודי הלוחם") בגטו וורשה, נוהל ע"י ההיסטוריון עמנואל רינגלבוים תחת שם הצופן "עונג שבת". לרינגלבוים הצטרפו יותר מתריסר עוזרים צעירים ונמסרה להם דירה "בצד הארי" יחד עם מסמכי זיהוי מזויפים כדי לאפשר להם להתמסר כליל למפעלם. במשך חודשים רבים נכתבו ערכים על נושאים רבים ונאספו כל תעודה רלבנטית, יומנים, שירים, פקודות של הגסטאפו ושל היודנראט, תמונות, מרשמים רפואיים, חפיסות של ממתקים שיוצרו בגטו, ציורים, הזמנות לאירועים תרבותיים, תעודות מבתי ספר, גיליונות של עיתונים מחתרתיים ואף נערכו סקרי דעת קהל. בעצם ימי המרד הושלמה המלאכה וה"אוצר" הוטמן במיכלי חלב גדולים ועוד מיכלים (יחד עם דברי הפרידה עוסקים במלאכה) במקומות שונים. שני מקומות הטמנה כאלה נתגלו ב-1946 ו-1950 תוך כדי שיקום העיר. משערים שהוטמנו מיכלים נוספים.
6. תנועות הנוער: פירוט בהמשך.

תנועות נוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם")

תנועות הנוער נקלעו למבוכה עם הקמת הגטאות על רקע בריחת מרבית מנהיגיהם לאזור הסובייטי והפיכת עיקר פעילותם מלפני המלחמה (הכשרת החניכים לעלייה ארצה) לדבר בלתי-רלבנטי וללא סיכוי של מימוש במציאות החדשה של יהודי פולין. אולם, התנועות התאוששו במהירות יחסית. מנהיגי התנועות קיבלו החלטה לחזור לשטח הכבוש ולהיכנס לגטאות והתוכנית של הגטאות התרחבה כדי להתייחס גם למצב המקומי החדש. התנועות חידשו את פעילותן החינוכית והצליחו בכך לספק לחניכיהן מפלט מהמציאות העגומה. הם גם פרסמו עיתונים בהם הושמעה קריאה לתושבי הגטאות לא לאבד תקווה – ועם זאת לא לשתף פעולה עם הגרמנים. הן גם עסקו בהוראת עברית ובחינוך ציוני כללי וניהלו מאבק נגד המגמה להפקיר את השכבות החלשות בגטו.

ניתן לומר שתנועות הנוער יצרו מפלט מהמציאות העגומה וסיפקו לחניכיהן משענת וסיכוי להינצל כי הייתה חברה שדאגה להם ואף סעדה אותם בשעת הצורך.

חברי תנועות הנוער נמנו עם היוזמים המרכזיים של המחתרות בגטאות השונים ושימשו כמפקדים בכירים ברובם (מדוע? העולם המבוגר איבד את סמכותו המוסרית והמעשית, לתנועות הנוער היה חזון של חברה מתוקנת שניתן להגיע אליו רק בחיי מאבק והקרבה, העובדה שחברי התנועות ראו עצמם כחלק ממפעל לאומי או חברתי גדול, הנוער נמשך יותר ממבוגרים למאבק למען גאווה וכבוד עצמי, לא היו לנוער דאגות למשפחות כמו להוריהם, הם דאגו שחבריהם יישארו בחיים ובמצב בריאותי טוב וכמו כן שררו יחסי אמון והיררכיה ומנהיגות – דברים חשובים מאוד כשרוצים להתארגן למען משימה מסוכנת וסודית). הם גם סיפקו לחבריהם משענת בשעת הצורך – החל ממזון, אוזן קשבת וטיפול בחולים וכלה במקומות מסתור בעת האקציות. מי שהיה חבר בתנועות הנוער, היה בעל סיכוי גדול יותר לשרוד מהאחרים, אף על פי שכאשר פרצו מרידות, חברי התנועות היו פעילים בהן.

השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי", יוני 41-מאי 45

הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות

עד ל"מבצע ברברוסה" (הפלישה לברית המועצות), ניתן היה לראות מדיניות גרמנית שניסתה, בהתחלה, לעודד הגירה של יהודים אל מחוץ לגרמניה, לאחר מכן ניסתה למצוא פתרונות לריכוז יהודים בלובלין-ניסקו או במדגסקר אך רק בעת הפלישה לברית המועצות השתנתה המדיניות להשמדה. הגורמים שהביאו לשינוי במדיניות הגרמנית היו:

1. אי אפשר היה להיפטר מהיהודים וככל שהפלישה הגרמנית התקדמה, מיליוני יהודים נוספים לשטחי הכיבוש הגרמני.
2. המלחמה סיפקה עילה פשוטה לרצח המוני – היהודים היו אויב. כמו כן היו גם תנאים של סודיות יחסית.
3. המטרה של השמדת היהודים תמיד ריחפה באוויר כיעד אידיאולוגי. על אף הסודיות שנקט היטלר בנושא הזה, ראשי הנאצים הפיצו רמזים רבים על מטרתם. לכן, כשהבשילו התנאים, הפיתוי לעבור למדיניות של השמדה בפועל גבר על כל השיקולים האחרים.
4. הניצחונות הגרמניים בשנות המלחמה הראשונות העניקו להיטלר ולמקורביו את התחושה שיוכלו לעשות כל מה שירצו ללא חשש מתגובות שליליות.

עד היום לא ידוע בדיוק מה גרם לתחילתו של ביצוע הפתרון הסופי – האם זו הייתה פקודה מפורשת או תולדה של תהליכים מקומיים. גישה אחת אומרת שלפני הפלישה לברית המועצות, נתן היטלר פקודה בע"פ לראש הס"ס, הימלר, על "פתרון הבעיה היהודית". גישה זו מדגישה את המרכיב האידיאולוגי כמרכיב מכריע במדיניות הנאצית. הגישה השנייה אומרת שלא הייתה הוראה מפורשת מהיטלר או מהצמרת השלטונית ושההרג החל במישור המקומי, כפתרון לבעיות מקומיות שהחיילים נתקלו בהן בשטח במהלך מבצע ברברוסה. הרציחות, שהיו תוצאה של המצוקה הקשה או של יוזמת ממונה חסר מעצורים, הפכו ל"כדור שלג" שהתגלגל לאחר מכן למבצע כלל-אירופאי וקיבל גושפנקה שלטונית רשמית.

האייזנצגרופן: תוך כדי התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, פעלו ארבע יחידות של האייזנצגרופן ("עוצבות המבצע") כדי להשמיד את היהודים המקומיים. יחידות אלו היו מסונפות לס"ס וכללו בהתחלה גרמנים בלבד. אולם ככל שהרצח ההמוני נמשך והיחידות נתקלו בבעיית תחלופה חמורה, גויסו יותר ויותר משתפי פעולה מבין העמים הלא-רוסים הכפופים לשלטון הסובייטי – אוקראינים, לטבים וליטאים.

השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"

1. יחידות האייזנצגרופן נכנסו ליישובים השונים ועודדו את התושבים המקומיים הלא-יהודיים לבצע פוגרומים איומים ביהודים. כך כאשר הגרמנים הגיעו ליישובים, הם התקבלו כגורם מושיע בעיני היהודים.
2. ריכוז היהודים בגטאות.
3. בורות הירי: הוצאת קבוצות של יהודים מהגטאות למקום סמוך (בדרך כלל ביער, אבל לא תמיד) ורציחתם ליד בורות גדולים ע"י כיתות יורים. בשיטה הזו נרצחו בשטח בריה"מ כמיליון וחצי יהודים בין אמצע 1941 ותחילת 1943.

אתרים מפורסמים של בורות ירי:

באבי יאר (על יד קייב שבאוקראינה) – שם נרצחו כמאה אלף יהודים. שליש ממספר זה נרצחו תוך יומיים.

פונאר (על יד וילנה שבליטא) – שם נרצחו בין 70 ל-100 אלף יהודים.

הפורט התשיעי (על יד קובנה שבליטא) – שם נרצחו כ-70 אלף יהודים.

לא קיים מסמך המעיד על פקודה רשמית מהדרג הבכיר ביותר להתחיל בהרג. רוב החוקרים משערים שהימלר מסר פקודה בעל פה להיידריך שהעביר אותה לראשי האייזנצגרופן. אולם אין ספק שפקודה כזאת לא הייתה ניתנת ללא אישורו של היטלר.

הגרמנים החליטו להפסיק את השימוש בשיטת בורות הירי מתוך מספר סיבות:

א. התחלופה הרבה בקרב חברי האייזנצגרופן עקב החשיפה לזוועות הרצח.

ב. הקושי לשמור על חשאיות.

ג. פגיעה בכללי המשמעת ביחידות הצבא הסדיר.

ד. פיתוחן של שיטות "יעילות יותר", שפתרו את הבעיות הנ"ל.

שיטות ההרג הנוספות (בסדר כרונולוגי):

1. בורות הירי: פורט קודם.
2. משאיות גז: החל מדצמבר 1941 נרצחו קרוב ל-700 אלף יהודים במשאיות גז במחנות קבועים. קרוב למחציתם נרצחו בחלמנו. השיטה הזו ננטשה בסופו של דבר בגלל מספר סיבות:

א. יעילותה המוגבלת – רק 50-70 יהודים יכלו להידחס למשאית כזו בבת אחת.

ב. הקשיים של הגרמנים להתמודד עם מראה הגופות שנחנקו משאית חד תחמוצת הפחמן דרך צינור הפליטה של הרכב שהוכנס לתוך תא הנוסעים לאחר כל נסיעה.

ג. הוקמו במשך הזמן מחנות השמדה עם תנאים יעילים בהרבה לרצח המוני.

3. "מבצע ריינהארד": הקמת שלושת מחנות ההשמדה הראשונים בבלזץ, סוביבור וטרבלינקה כדי להשמיד את יהודי פולין. בניגוד למחנות ההשמדה שהוקמו לאחר מכן באושוויץ ובמיידנק, היהודים שהגיעו למחנות האלה נועדו כמעט אך ורק לתאי הגזים ולא למחנות עבודה בקרבת מקום. האחראי על המבצע היה א. גלובוצ'ניק, שהתמנה לתפקיד לאחר חיסולו של ריינהארד היידריך (שעל שמו נקרא המבצע) ע"י פרטיזנים צ'כים. ההשראה לשיטת הרצח ההמוני הזאת סופקה ע"י תוכנית ה"אותנזיה" בגרמניה וותיקי התוכנית אף התמנו לתפקידי מפתח בסגל המחנות. בבלזץ נרצחו 600 אלף יהודים, בטרבלינקה 900 אלף ובסוביבור 250 אלף.

תוכנית האות'ניזיה ומחנות ההשמדה: ההשראה להקמת תאי הגזים והמשרפות התקבלה מתוכנית ה"אות'ניזיה" שהופעלה בגרמניה כלפי גרמנים שסבלו ממחלות שהוגדרו כ"מסוכנות לעתיד הגזע הארי" ע"י האידיאולוגים הנאצים. בין ה"חולים" האלה נכללו אנשים עם פגמים גופניים מולדים, חולי נפש, הומוסקסואלים, זונות ופושעים עם מספר הרשאות. הם נלקחו מבתיהם עפ"י פקודות אשפוז של רופאים ונשלחו לשישה מוסדות, בהם הומתו יותר מ-70 אלף איש בין ינואר 1940 לאוגוסט 1941. ברוב המקרים ההורים קיבלו הודעה על פטירתם וכד שהיה אמור להכיל את אפרם. התוכנית הופסקה באוגוסט 1941 בעקבות מחאות בציבור הגרמני, בייחוד מטעם חוגי הכנסייה ומשפחות המאושפזים. צוותי המוסדות האלה הועברו לאחר מכן למחנות ההשמדה ונטלו חלק מרכזי בהפעלתם.

4. הפיכת אושוויץ (וגם מיידנק) למחנה ההשמדה העיקרי של יהודי אירופה: בניגוד למחנות ההשמדה הקודמים, אושוויץ-בירקנאו הוקף ברשת של מחנות עבודה. בנוסף לכך, יהודים הגיעו אליו מכל ארצות היבשת והגז שהופעל בו לא היה חד-תחמוצת הפחמן ממנוע של טנק אלא ציקלון B. כמיליון וחצי יהודים נרצחו באושוויץ, שהמשיך לפעול עד סוף 1944 כדי לרצוח בהשמדת בזק את יהודי הונגריה.
5. "צעדות המוות": צעדות המוות לכיוון גרמניה בוצעו בהתחלת 1945 כאשר הצבא האדום עמד לכבוש את אזור המחנות. בצעדות אלה, שהתקיימו בתנאים קיצוניים של קור ורעב, צמא ואכזריות מצד אנשי הס"ס, נהרגו בין 50 ל-60 אלף יהודים. הכללת "צעדות המוות" בין שיטות הרצח ההמוני מעידה על כך שאחת ממטרותיהן הייתה להביא לידי מותם של חלק גדול מהצועדים.

ממאפייניהם הבולטים של מחנות ההשמדה היו:

"המוזלמן" – ה"מוזלמן" היה אסיר שהגיע לסוף הדרך והיה כולו עור ועצמות. הוא נהג לכסות את עצמו כל הזמן, הלך ממקום למקום ללא מטרה, כשעיניו בלטו מראשו המצומק.

הקאפו – הקאפו היה אסיר שהתמנה ע"י הגרמנים כאחראי על קבוצה של עובדים במחנה או אסירים אחרים שגרו במבנה מסוים. לא כולם היו יהודים, אך היו יהודים לא מעטים ששימשו כקאפויים. היו הרבה קאפויים אכזרים מאוד, אך היו גם קאפויים פחות אכזריים, אף על פי שתנאי התפקיד חייבו אותו להפעיל מידה לא קטנה של אכזריות. אף על פי שהם היו המועמדים האידיאליים לארגן ולהנהיג מרידות במחנות, על רקע החופש היחסי שלהם והגישה הנוחה למתקני המחנה, אף קאפו לא הנהיג מרד ומעטים מאוד הצטרפו למרידות שפרצו במחנות.

ועידת ואנזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרות כינוס הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע "הפתרון הסופי"

ועידת ואנזה, המכונה "ועידת הפתרון הסופי", כונסה ע"י היידריך בעיירה ואנזה שליד ברלין בינואר 1942. ועידת ואנזה הייתה במהותה ועידת תאום ולא ועידה שבה נתקבלו החלטות. הוזמנו אליה 14 אנשים מדרגי הביצוע הבכירים של הזרועות השלטוניות השונות שהיו מעורבות במישרין או בעקיפין בחריצת גורלם של יהודי אירופה. בין הזרועות השלטוניות שיוצגו בוועדה היו:

1. נציגי מספר משרדים ממשלתיים כגון משרד הפנים, משרד החוץ, משרד המשפטים ומשרד התחבורה.
2. נציגי שלטונות הכיבוש הגרמניים באזורים שונים באירופה, כגון הגנרל גוברנמאן.
3. נציגי הצבא וזרועות הטרור השונות, כגון הס"ס והגסטאפו. נציגי הס"ס כללו את אדולף אייכמן מהמחלקה היהודית, שרשם את הפרוטוקול של הישיבה והתמנה כאחראי על המבצע בכפוף להיידריך.

מטרות הועידה:

1. להודיע באופן רשמי (למשתתפים) על המדיניות החדשה לגבי היהודים, מדיניות של השמדת כל יהודי אירופה שתתבצע באמצעות העברתם ל"מזרח".
2. השגת תיאום בין הזרועות השלטוניות השונות כדי לבצע את השמדת יהודי אירופה באופן היעיל ביותר ובצורה שתזיק במינימום ההכרחי למאמץ המלחמה הגרמני.
3. להודיע לנציגי הגופים הנ"ל שהיידריך הוסמך להכריע בכל חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר לנושא.
4. לדון בשורה של נושאים רלבנטיים כגון – גורלם של היהודים החלקיים ואלו שנישאו לנוצרים, הקמת גטו לזקנים, הפניית חלק מהמגורשים למחנות עבודה והגורמים שייקבעו את סדר גירושן של הקהילות היהודיות השונות ל"מזרח".

מניסוחים שונים המופיעים בפרוטוקול ברור היה שמטרת שליחתם של היהודים מזרחה הייתה השמדה.

שאלה: הפרוטוקול של ועידת ואנזה, כולל הטבלה שהוצמדה אליו, מוכיח שהשמדת היהודים נועדה להיות טוטאלית וגלובאלית, מה העדויות לכך במסמך זה?

תשובה:

- המסמך כולל מדינות שאינן נכבשו, מדינות ניטראליות ומדינות עם קהילות קטנות – כל מדינות אירופה. לכן ההשמדה היא טוטאלית.

- בטבלה רשומים הרבה מדי יהודים בצרפת. הדבר מראה שהכוונה היא גם ליהודים בשטחי כיבוש צרפתיים מחוץ לאירופה. כנ"ל לגבי איטליה – זהו האופי הגלובאלי של הפתרון הסופי המתוכנן. יש לציין שבאותו שלב של המלחמה כבר היו חיילים גרמניים בצפון אפריקה (לפני קרב אל-עלמיין). ניתן ללמוד מכך שהגרמנים התכוונו ליישם את המדיניות הזו בכל מקום בעולם שייכבש על ידם.

מחנה טרזינשטאט

מחנה טרזינשטאט, שנמצא בצ'כיה, לא רחוק מפראג, היה מקום ייחודי שהוקם לפי החלטת ועידת ואנזה. הוא שימש במקורו כגטו ליהודי פראג אבל כמחנה מיוחד לשלושה "סוגים" נוספים של יהודים: זקנים, בעלי נכויות קשות וותיקי מלחמת העולם הראשונה בעלי אותו הצטיינות יחד עם יהודים גרמניים מפורסמים.

טרזינשטאט הפך גם למחנה ראווה. בשני מקרים שונים ניתן לנציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר שם, עם כי האסירים תודרכו היטב קודם לכן מה עליהם לעשות עם בואם. כתוצאה מכך, תנאי החיים שם היו טובים לאין שיעור יחסית לתנאים בשאר המחנות והגטאות; היו שם ספריות, ואפילו תחרויות כדורגל. אולם בסופו של דבר כמעט כולם נרצחו ויותר מ-120 אלף יהודים נשלחו משם למחנות ההשמדה.

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – דצמבר 2004

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il