החומר המסוכם

* בסיכום זה מסוכם החומר הנכלל במיקוד לבגרות בהיסטוריה, חלק ב', פרט לחומר המצוין בכוכביות בסיכום זה.

 

תקופה ראשונה: בין שתי מלחמות העולם (חלק ב')

* נושאים 1,3,4 (בריה"מ, ארה"ב וצרפת בין מלחמות עולם) – לא מסוכמים.

פולין והיהודים בה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם

  1. הקשיים בתהליך גיבושה של פולין כמדינה דמוקרטית חדשה (שאלת המיעוטים, מסורות שונות, ריבוי מפלגות, בעיות ביטחון ועיצוב גבולות).

  2. החברה והכלכלה בפולין בתהליך מעבר מחברה חקלאית לחברה ומשק מודרניים, חקיקה כלכלית.

  3. המאפיינים והתמורות שחלו בחיי היהודים בתחומים: דמוגרפיה, מעמד חוקי ומשפטי, חינוך, כלכלה, תרבות וביטויים לאוטונומיה יהודית עד 1935.

  4. דפוסי הפעילות הלאומית ("הבונד") והציונית.

 

תקופה שנייה: גרמניה בימי הרייך השלישי, מלחמת העולם השנייה והשואה

* פרקים 5,6 (היהודים במערב אירופה ומרכזה והיישוב היהודי בארץ בזמן המלחמה) – לא מסוכמים.

גרמניה הנאצית, אידיאולוגיה, בניית המשטר – מדמוקרטיה לנאציזם 1933-1939

  1. האידיאולוגיה הנאצית.

  2. הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטון והמעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם (כולל המדיניות כלפי היהודים).

  3. דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית שנכפתה על היהודים.

  4. עמדת מדינות כלפי גורל היהודים ברייך השלישי, ועידת אוויאן – הסיבות לכינוסה, טיעונים שהושמעו בישיבותיה, החלטות שנתקבלו ומשמעותן.

 

מלחמת העולם השנייה

  1. המהלכים העיקריים בחזיתות השונות עד סוף 1941 (ללא פירוט הקרבות), "האמנה האטלנטית", נסיבות הצטרפותה של ארה"ב למלחמה.

  2. "הסדר החדש" באירופה: הרעיון והצעדים השונים שנקטו הנאצים בתקופת המלחמה כדי לקדם את הגשמתו.

  3. דיונים על פתיחת חזית שנייה והמהלכים העיקריים של בעלות הברית עד כניעת גרמניה.

 

השואה: השואה בפולין עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי", ספטמבר 1939 – יוני 1941

  1. מדיניות הנאצים:

א.      הגטאות: מטרות מוצהרות והסברים להקמתם, דרך ניהול הגטו, התפקידים שהוטלו על היודנראטים, דרכי הפיקוח על הגטו.

  1. דרכי ההתמודדות של היהודים בגטו:

א.      תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה.

ב.      ארגון הגטו וניהולו ע"י היודנראט.

ג.        הישרדות – "קידוש החיים" וביטוייו, פעילות של ארגונים אחרים בגטו.

ד.      תנועות הנוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם").

 

השואה: השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי", יוני 1941 – מאי 1945

  1. "הפתרון הסופי":

א.      הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות.

ב.      השלבים בביצוע "הפתרון הסופי".

ג.        ועידת ואנזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרות כינוס הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע "הפתרון הסופי".

  1. דרכי הלחימה של היהודים בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי":

א.      המרד בגטאות – מי היו המורדים, מה היו מטרות המרד, קשיי ההתארגנות, לבטים ודילמות של המורדים, ייחודו של המרד בגטו ורשה לעומת מרידות בגטאות אחרים.

ב.      המרידות במחנות ההשמדה – מטרות וקשיים.

ג.        הלחימה של הפרטיזנים היהודים – הלבטים אם ומתי לצאת מהגטו, הקשיים בהצטרפות לפרטיזנים ומאפייני הלחימה.

 

תקופה שלישית ורביעית

* אפשרות ב' (נושאים נבחרים מתולדות ישראל והעמים והמזה"ת וישראל בשנות ה-50 וה-60) – לא מסוכמת.

בעיית הפליטים ו"העקורים" עם סיום המלחמה והשואה

  1. הנדודים בדרכים באירופה ובאסיה עם תום המלחמה.

  2. שארית הפליטה – לאן?: פוגרום קילצה, תנועת הבריחה, מחנות העקורים.

 

היריבות בין ארצות הברית לברית המועצות וראשית "המלחמה הקרה"

  1. הגורמים ליריבות בין ארה"ב לבריה"מ והבהרת המושג "מלחמה קרה".

  2. ביטויי היריבות בין המעצמות בשנות ה-40 וה-50 והשפעתם על היחסים בין המעצמות.

                                 א.         הקמת "הדמוקרטיות העממיות" – יצירת "מסך הברזל".

                                 ב.         דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל – המניעים לגיבושן ותוכנן.

                                  ג.          משבר ברלין – גורמים והסבר כיצד מאפייני "המלחמה הקרה" באו לידי ביטוי במשבר זה.

                                 ד.         הקמת ארגונים צבאיים וכלכליים באירופה – ברית נאט"ו, ברית ורשה, השוק האירופי המשותף, הקומיקון.

 

המאבק של היישוב היהודי ושל התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית עצמאית

  1. עמדת בריטניה (בווין) ועמדת ארצות הברית באשר לבעיית הפליטים והעקורים היהודים באירופה ובשאלת א"י לאחר המלחמה (דו"ח האריסון, ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית).

  2. המאבק בבריטים במסגרת "תנועת המרי העברי" ותגובות הבריטים למאבק.

  3. המשך הפעילות הצבאית של ארגון אצ"ל וארגון לח"י לאחר פירוקה של תנועת המרי – "מאבק רצוף".

  4. המאבק להמשך ההעפלה וההתיישבות והעמדה המדינית של התנועה הציונית – "מאבק צמוד".

  5. הדיון באו"ם בשאלת ארץ ישראל:

א.      הסיבות להעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם ע"י בריטניה.

ב.      הדיון באו"ם ועמדת מעצמות העל (השפעת "המלחמה הקרה" על עמדת המעצמות בדיון באו"ם).

ג.        החלטת האו"ם – כ"ט בנובמבר 1947.

 

יחידת גישור: המזרח התיכון ומדינת ישראל בשנות ה-50 וה-60

  1. מגמות איחוד ופיצול במזרח התיכון.

  2. מלחמת ששת הימים – סיבות והשפעות.

  3. מלחמת יום הכיפורים – סיבות והשפעות.

 

עוברים את הבגרות עם אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן הבגרות בהיסטוריה ב'

לימודי חובה, חלק ב' – מועד קיץ תשס"ה, 28.6.2005

 

תקופה ראשונה: בין שתי מלחמות העולם (חלק ב')

פולין והיהודים בה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם

הקשיים בגיבושה של פולין כמדינה דמוקרטית חדשה

שאלת המיעוטים והמסורות השונות

במברקו של יוזף פילסודסקי ("מפקד הצבא הפולני") לממשלות המדינות האירופאיות בסוף 1918, נכתב כי פולין הוקמה כמדינת הלאום הפולני. הכרזתו הלמה את זכות ההגדרה העצמית ואכן הקמתה של מדינה פולנית עצמאית הוזכרה בפירוש במסמך 14 הנקודות של ווילסון. אולם שליש מאוכלוסייתה של פולין היה מורכב מבני מיעוטים – יהודים, גרמנים, אוקראינים וליטאים בעיקר. רוב בני המיעוטים האלה לא רצו להיטמע בעם הפולני והיה לרבים מהם קשר רגשי חזק למדינות השכנות. יתר על כן, חבר הלאומים דרש שפולין תחתום על "חוזה מיעוטים" כתנאי להכרה בעצמאותה, והסכם זה הבטיח לבני המיעוטים, בין השאר, אוטונומיה חינוכית-תרבותית שכללה את הזכות לקיים מוסדות חינוך משלהם (שיחנכו לקשר למורשת הלאומית שלהם) במימון המדינה.

הרוב הפולני חשש שהמגמות הבדלניות האלה יקרעו את מדינתם לרסיסים, חשש שהוחרף על רקע העובדה שמיעוטים שונים היוו רוב או קרוב לרוב באזורים שונים במדינה, וחמור מכל – חלק גדול מבני המיעוטים היו מיוצגים בסיים (הפרלמנט הפולני) ע"י מפלגות לאומיות משלהם. הממשלה הפולנית ניסתה להתמודד עם האתגר הזה בשתי דרכים שונות:

  1. היא פעלה כדי לקדם את ה"פולניזציה" של חלק מבני המיעוטים – למשל, היה הרבה יותר קל לבוגרי בתי ספר תיכון "פולניים" להתקבל לאוניברסיטה ולפקידות הממשלתית מבוגרי בתי הספר התיכון של המיעוטים.

  2. היא פעלה כדי להעדיף את בני העם הפולני בתחומים רבים, בייחוד בתחום הכלכלי (מדיניותו של שר האוצר גרבסקי, שפגעה באופן מיוחד בענפים בהם שלטו היהודים הייתה ביטוי לכך).

חוזה המיעוטים כובד באופן פורמאלי אך ננקטו אמצעים כדי לכרסם בו ולעקוף אותו (המיעוט הגרמני נפגע פחות כיוון שממשלת פולין טרחה לא להרגיז את שכנתה החזקה ממערב).

אחת מהתוצאות של האפליה הזו הייתה הקמת "חזית המיעוטים" בסיים כדי להגן על זכויות בני עמיהם.

במהלך כל התקופה הסתמן מתח בין המחויבות לדמוקרטיה והתוכן של חוזה המיעוטים מחד והרצון לגבש מדינה פולנית לאומית מאידך.

 

הבעיות העקרוניות המקשות על כינון דמוקרטיה בפולין

  1. העדר מורשת דמוקרטית: פולין אוחדה ממדינות שלא ראו דמוקרטיה בחיוב מבחינה ערכית. הגבולות והאיזון עדיין לא היו ברורים – מה גבול חופש הביטוי, זכויות וחובות, חופש הפרט. ערכי הדמוקרטיה עדיין לא מונחלים. בכל אחד מהאזורים הפולניים היה משטר שונה בעבר: בגליציה למשל, היו הפולנים בעלי אוטונומיה וזכויות ייצוג במוסדות השלטון המרכזי; באזורים הגרמניים היו להם פחות זכויות; במזרח, תחת שלטון הצאר הרוסי, הם היו חסרי זכויות מושג הממשל העצמי היה זר להם. מכאן שבכל אזור התפתחה גישה שונה למשטר החדש.

  2. אוכלוסיה אינה בשלה לדמוקרטיה: העם היה נבער, אין מודעות לערכי הדמוקרטיה, היעדר בורגנות (מעמד ביניים) שתנהיג מהפכות. לאצולה אין אינטרס לכונן דמוקרטיה, הם מרוצים מהמצב הקיים.

  3. הרכב דמוגראפי-לאומי בעייתי: קשה לכונן דמוקרטיה משום שתמיד ישנה תחושה שלמיעוטים יש כוונה לפגוע במדינה. ריבוי העמים אינו תורם לקידום מדינת הלאום. כוח למיעוטים, עקב כינון דמוקרטיה, עלול לפגוע בפולין של הפולנים.

 

עיצוב הגבולות ובעיות הביטחון

פולין הוקמה תוך כדי מאבק בין ממשלת פולין וצבאה לבין שכנותיה ממערב וממזרח. במברקו של גנרל פילסודסקי למדינות אירופה מנובמבר 1918 הוא תבע "את כל האדמות של פולין המאוחדת", ברומזו על הגבולות הקודמים של ממלכת פולין ("פולין ההיסטורית") – גבולות שכללו את ליטא ואוקראינה במזרח, את שלזיה ומזרח פרוסיה במערב ואף חלקים של צ'כוסלובקיה בדרום.

המאבק במזרח:

השאיפה הזו ל"פולין הגדולה" הביאה לידי מלחמה עם הצבא האדום, שהדף את הצבא הפולני עד וורשה לפני שנסוג בלחץ המעצמות המערביות, שפעלו כדי לצמצם את שטחה של המדינה הקומוניסטית ורצו שפולין תשמש כמדינת חיץ בינה לבין מרכז היבשת. בסופו של דבר וילנה וסביבתה, יחד עם חלק מאוקראינה, נשארו בידי פולין ובריה"מ וליטא שאפו להזדמנות לשנות את המצב.

המאבק במערב:

המצב במערב היה לא פחות מורכב. כדי לאפשר לפולין גישה לים, נוצר "הפרוזדור הפולני" משטח גרמניה לשעבר והעיר דנציג – עיר בעלת רוב גרמני גדול, שהוכרזה כ"עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים אשר בה יש לפולין זכויות מסחריות מיוחדות. הקמת הפרוזדור גם ניתקה את מזרח פרוסיה משאר שטחה של גרמניה. בסיכומו של דבר, גרמניה נאלצה לוותר על חלקים מפרוסיה ושלזיה לפולין, בותרה לשתיים ונפרדה מדנציג. גרמנים רבים סירבו להשלים עם המצב הזה לאורך זמן.

לסיכום ניתן לומר שגבולותיה של פולין נקבעו לפי ארבעה גורמים:

  1. שאיפתם של הפולנים ל"פולין גדולה".

  2. זכות ההגדרה העצמית (שהותירה את מזרח פרוסיה בידי גרמניה).

  3. רצון המעצמות לאפשר לה להתפתח מבחינה כלכלית, גורם שחייב את המעבר לים.

  4. האינטרס של מעצמות המערב באזור חיץ גדול וחזק ככל האפשר בין בריה"מ ומרכז אירופה.

פולין ניסתה להתמודד עם האיום מבריה"מ וגרמניה ע"י כריתת הסכמי הגנה עם צרפת ועם המדינות "הקטנות" בסביבת. היא גם חתרה להסכמים כלשהם עם בריה"מ וגרמניה והצליחה לחתום על הסכמי אי-התקפה איתן בשנות ה-30. היא ניסתה לפייס באופן מיוחד את גרמניה וראתה בבריה"מ הקומוניסטית את האיום העיקרי.

 

ריבוי מפלגות

ההבדלים הלאומיים והכלכליים בפולין, יחד עם שיטת הבחירות היחסיות שהונהגה בשנת 1921, הביאו לידי פיצול מפלגתי רב בפרלמנט והקשו מאוד על הקמת ממשלות קואליציוניות יציבות. בבחירות הראשונות שמונים מפלגות שונות התחרו ונציגים מ-15 מהן זכו למושבים בפרלמנט.

המפלגות התחלקו לארבעה גושים שונים (ימין, מרכז, שמאל ומיעוטים) והיו כמעט שווי-כוח. על רקע הפיצול הרב הזה והסתמכות הממשלה על מפלגות קטנות, 15 ממשלות שונות עלו וירדו בין השנים 1922-1926. כיוון שלא הייתה לפולין מסורת דמוקרטית של ממש, רבים מהאזרחים הגיבו באכזבה מרה כלפי השיטה הדמוקרטית.

פילסודסקי ניסה להתמודד עם הבעיה ע"י תפיסת השלטון בעזרת הצבא בשנת 1926 והנהגת משטר נשיאותי סמכותי שהחליש מאוד את כוחו של הפרלמנט (אחד ממרכיבי מדיניות ה"סנאציה" (הבראה) שלו היה הקמת "בלוק לאומי" גדול שיחתור לרוב בפרלמנט, וכך קרה בשנת 1930). פילסודסקי כיהן בתפקידים שונים עד שנפטר בשנת 1935, אך הוא תיפקד כ"איש החזק" של פולין ופיקח על העברת יותר ויותר סמכויות מהרשות המחוקקת לרשות המבצעת.

מגמה זו התחזקה מאוד לאחר פטירתו, כשהשתלט בפולין "מחנה האיחוד הלאומי", גוש לאומני ואנטישמי ששאב השראה מאיטליה הפאשיסטית ומגרמניה הנאצית.

 

החברה והכלכלה בפולין בתהליך מעבר מחברה חקלאית לחברה ומשק מודרניים

עם הקמת המדינה החדשה, המשק הפולני סבל ממספר נקודות תורפה:

  1. שבעים אחוז מהפולנים היו חקלאים ורובם הגדול היו עניים שהשתמשו בשיטות עיבוד פרימיטיביות בחלקות קטנות שלא הספיקו לצרכי משפחותיהם. הרוב הגדול של הקרקעות היו בידי בעלי האחוזות.

  2. המשקים של האזורים שצורפו לפולין מרוסיה, אוסטריה-הונגריה וגרמניה היו משולבים לפני המלחמה במשקים לאומיים אחרים, מהם נותקו באופן פתאומי. כיוון שנדרש זמן ותכנון לשילובם בכלכלה כלל-פולנית, התוצרת בהם ב-1919 הייתה רק שלושים אחוז מהתוצרת לפני המלחמה.

  3. חלקים נרחבים בפולין נהרסו בלחימה ב"חזית המזרחית" במלחמת העולם הראשונה, כולל 30 אחוזים מ"אוצרות הלאום" של המדינה.

  4. המעמד הבינוני הפולני – אותו מעמד המספק את ההשכלה, הידע הטכנולוגי וההון לפיתוח המשק – היה קטן יחסית. אחד הביטויים לכך היה שרוב המשקיעים בענפי התעשייה היו אזרחי חוץ ולכן רוב הרווחים יוצאו לחו"ל.

  5. המוצא היחיד לים היה דרך "העיר החופשית" דנציג. כיוון שהנמל נשלט ע"י חברות גרמניות פרטיות ולא היה חלק משטחה הריבוני של פולין, העמלות היקרות משירותי היבוא והיצוא נשארו בידי זרים ולא תרמו לכלכלה הפולנית.

ממשלת פולין ניסתה להתמודד עם הבעיות האלה ע"י הנהגתה של תוכנית מודרניזציה בחקלאות ובתעשייה מדיניות של פולינזציה וכלכלה ריכוזית ("איטאטיזם") בתחומים רבים. לקווי מדיניות זו היו ביטויים רבים:

  1. הנהגת רפורמה אגררית ב-1920 במגזר החקלאי. עפ"י הרפורמה הזו, חלק גדול מהקרקעות של בעלי האחוזות חולקו בין החקלאים הקטנים בתמורה לפיצויים.

  2. הוקם מטבע פולני אחיד שהחליף את השימוש במטבעות הזרים בתוך המדינה. אולם הודפסה כמות מוגזמת של כסף והתפתחה אינפלציה מסחררת שרוששה שכבות שלמות של פולנים ורק החמירה את המצב. המצב יוצר ב-1924 עם כינון מטבע הזלוטי החדש.

  3. ענפי משק שונים – כולל הבנקים, התעשייה הציבורית, המסחר בטבק, בעצים, במלח ובמשקאות חריפים – הפכו למונופולים ממשלתיים, בהם הועסקו אך ורק בני הלאום הפולני. ענפים אלו היו בשליטת משקיעים זרים ובני מיעוטים קודם לכן.

  4. הפניית תקציבים ממשלתיים לפיתוח ענפי "תעשייה כבדה". הפרויקט המרכזי היה בניית נמל פולני (גדנסק) ליד הנמל הגרמני בדנציג וניתוב הייבוא והייצוא דרכו. הנמל הפולני הפך לנמל הגדול ביותר בים הבלטי והכנסותיו כולן הגיעו למשק הפולני. הושקעו כספים רבים גם בפיתוח תעשיות נשק פולניות והפקת מקורות אנרגיה מקומיים.

  5. החקלאים אורגנו בקואופרציות כפריות בתמיכת הממשלה.

  6. בחוק התעשייה של 1934 נקבעו תקנים ממשלתיים למוצרים רבים.

  7. השלטון הציב חומות מכס גבוהות כדי להקטין את הייבוא ולעודד משק אוטרקי, משק ללא תלות בגורמי חוץ.

  8. הממשלה גם הקימה מפעלים כדי ליצור מקומות עבודה.

הנהגת הרפורמה המוניטרית ב-1924 והנהגת המשטר הנשיאותי בשליטת פילסודסקי ב-1926 ייצבו את המצב והביאו לידי שיפור המצב הכלכלי. המשבר הכלכלי העולמי שהגיע לפולין בתחילת 1930 פגע קשה במשק והחלה בריחת הון במימדים גדולים. הממשלה הגיבה בהגברת הפיקוח על הכלכלה, כולל הקמת מפעלים כדי ליצור מקומות עבודה. לאחר הקמת המשטר הדיקטטורי ב-1935, המצב הכלכלי השתפר עוד יותר – הממשלה הנהיגה "תוכנית ארבע שנים" והכריזה ב-1938 שהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) גדל ב-19% לעומת המצב ב-1928.

 

מאפיינים ותמורות בחיי יהודי פולין

דמוגרפיה

יהודי פולין היוו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית במדינה ואולם הם בלטו בשל היותם יסוד עירוני מאוד יחסית לשאר האוכלוסייה ובחמש הערים הגדולות במדינת היהודים היו כשלושים אחוז מהתושבים.  מעבר היהודים לערים הגדולות גבר במהלך התקופה וגם המעבר לשכונות המודרניות בתוך הערים.

על רקע החרפת מצבם הכלכלי של יהודי פולין הסתמנה גם מגמה של הגירה לחו"ל. היעדים העיקריים היו ארצות מערב אירופה ובייחוד צרפת, גרמניה ובריטניה, ארץ ישראל וארצות צפון ודרום אמריקה.

יהודי פולין השתייכו לשלוש מדינות שונות לפני מלחה"ע הראשונה ויותר ממחציתם היו תושבי "פולין הקונגרסאית" שהייתה חלק מהקיסרות הרוסית במשך יותר ממאה שנה. במשך התקופה הזו הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית ברוסיה והפרדתם מקהילת-האם הזו הייתה התפתחות דמוגרפית בעלת חשיבות.

 

מעמד חוקי ומשפטי

רוב יהודי פולין, נתיני הקיסרות הרוסית לשעבר, הפכו ממיעוט חסר-זכויות ונתונים להגבלות "תחום המושב" לאזרחים שווי זכויות במדינה הפולנית החדשה. הם, כשאר יהודי פולין (אזרחי אוסטריה-הונגריה וגרמניה לשעבר), גם זכו לאוטונומיה חינוכית-קהילתית במסגרת "חוזה המיעוטים" שחבר הלאומים העמיד כתנאי להכרתו בפולין העצמאית. אולם ממשלת פולין חששה מהשלכות המעמד האוטונומי שניתן למיעוטים הלאומיים ומהשפעת המיעוטים בחברה באופן כללי, וחיפשה דרכים לכרסם בזכויותיהם ולבצר את עליונותם של הפולנים. מגמה זו התבטאה בין השאר במדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, בהגבלות השימוש בעברית וביידיש במסגרות ממלכתיות ובמניעת מימון ממשלתי ממוסדות חינוך יהודיים (הפרה בוטה של הכתוב בחוזה המיעוטים). המצב השתפר בתחילת שלטונות הישיר של פילסודסקי ב-1926, אך הורע לאחר פטירתו כשעלו לשלטון חוגים פאשיסטיים בעלי מדיניות אנטישמית גלויה. בתקופה הזו הוחמרה עוד יותר מדיניות ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מספר היהודים במוסד מסוים) באוניברסיטאות ובפקידות הממשלתית ויהודי פולין הפכו למיעוט נרדף בתחומים רבים.

 

חינוך

הייתה פריחה של מוסדות חינוך יהודיים בפולין העצמאית, ואחד הגורמים לכך היה המימון הממלכתי שנכפה על ממשלת פולין במסגרת "חוזה המיעוטים". המוסדות האורתודוקסיים פרחו כבעבר, כולל "החדרים" לצעירים, הישיבות לנוער לאחר גיל הבר-מצווה ורשת "בית יעקב" לבנות. אולם לצידם פעלו מוסדות חינוך אורתודוקסיים מודרניים יותר, כגון "חדרים מתוקנים" ורשת "חורב" בהם נלמדו גם מקצועות לא מסורתיים. פעלו גם רשתות חינוך ציוניים-דתיים, כגון בתי הספר "יבנה" ו"תחכמוני".

בחינוך הסתמנה גם מגמה בולטת של חילון. מגמה זו התבטאה במוסדות החינוך העבריים-חילוניים של התנועה הציונית שהשתייכו לרשת "תרבות". היא התבטאה גם במוסדות החינוך היידישיסטים של ה"בונד" ושל גופים יהודים אחרים. היא גם התבטאה במספר גדול של תלמידים יהודיים שנשלחו ע"י הוריהם ללמוד במוסדות חינוך פולניים.

בתחילת התקופה הרוב הגדול של התלמידים למדו במוסדות החינוך היהודיים השונים, אולם לקראת סוף התקופה רוב התלמידים היהודיים למדו במוסדות חינוך פולניים. אחת מהסיבות לתפנית זו הייתה החלטת השלטונות לא להכיר בתעודות סיום מבתי ספר תיכון בשפת העברית או היידיש כבסיס לקבלה לאוניברסיטה או להעסקה בפקידות הממשלתית.

 

כלכלה

חוקרים שונים אפיינו את השינויים שחלו במצבם הכלכלי של יהודי פולין במשך התקופה הזאת כמעבר מ"כלכלה יהודית" ל"יהודים בכלכלה".

אחת מהסיבות לכך הייתה הניתוק מהשוק הרוסי הגדול. רבים מהיהודים מ"פולין הקונגרסאית" (הרוסית) עסקו בעבר במסחר זעיר, בעיקר כלפי החקלאים הרוסיים. אותם יהודים נאלצו להשתלב בשוק החדש ורבים נאלצו לעבור למלאכה ותעשייה קלה לשם כך.

גורם נוסף לכך הייתה השתלטות הממשלה על "עיסוקים יהודיים מסורתיים" כגון המסחר במשקאות חריפים, עצים וטבק ואי-העסקת יהודים במונופולים הממשלתיים החדשים. גורם לא פחות חשוב היה ארגון החקלאים בקואופרטיבים כפריים בסיוע ממשלתי, מהלך שניתק אותם מתלות בסוחרים יהודיים כספקים וכמשווקים.

המדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, שהכבידה במיוחד על המעמד הבינוני היהודי, דחקה אף היא את רגליהם של יהודים רבים מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים.

מגמה בולטת בתקופה הזו היא מעבר של יהודים למקצועות החופשיים, על אף האפליה בקבלת יהודים למוסדות השכלה גבוהה. עפ"י מפקד שנערך ב-1931, 56% מהרופאים ו-35% מעורכי הדין בפולין כולה היו יהודים. היהודים היו גם 22% מהעיתונאים, 43% מהמורים בבתי הספר הפרטיים ו-24% מהרוקחים. במדיניות המודרניזציה של המשק הפולני – מדיניות שהממשלה נטלה בה תפקיד מרכזי – חשיבותו של הגורם היהודי הייתה אמורה להצטמצם באופן ניכר.

 

תמורות ביחס השלטון והחברה אל היהודים, 1935-1939

המרשל יוזף פילסודסקי, "האיש החזק" של פולין העצמאית, נפטר ב-1935. על אף נטיותיו הלאומניות והאנטי-דמוקרטיות, הוא שמר על קשרים עם נציגים יהודיים, פעל כדי למנוע תופעות אנטישמיות אלימות ושמר על מסגרת בסיסית של חיים דמוקרטיים במדינה. בזמנו התנהלה מדיניות אנטי-יהודית בתחום הכלכלי ויהודים רבים התרוששו, אך יהודי פולין לא חששו בדר"כ לביטחונם האישי ולא חשו סכנה לפעילותם ואורח חייהם כציבור.

המצב השתנה ב-1935, לאחר מותו של פילסודסקי והקמת "שלטון הגנרלים" הלאומני. המשטר החדש לא רק החליש מאוד את היסודות הדמוקרטיים במדינה בחסות החוקה החדשה שנחקקה ב-1935, הוא גם היה בוטה מאוד בצביונו האנטישמי. פגיעות אלימות ביהודים ואפילו פוגרומים הפכו לתופעה קבועה ו"לגיטימית". רבות מהתקריות האלה היו מעשי ידיהם של האנדקים, יחידות פאשיסטיות שדמו מאוד ל"חולצות השחורות" באיטליה, שהסתובבו במדים והתגרו ביהודים ובאנשי השמאל בכל הזדמנות, תוך כדי ניסיון להשתלט על הרחוב. כאשר ניסתה קבוצה של סטודנטים יהודיים להתעמת איתם בעיר פריז'טיק, דווקא היהודים נעצרו ונענשו ע"י השלטונות. האנדקים, בתמיכת החשמון הלונד, ראש הכנסייה הקתולית בפולין, תבעו חרם כללי על בתי עסק יהודיים והצליחו אפילו לדרבן את האוניברסיטאות להנהיג ישיבה נפרדת ליהודים באולמי ההרצאות.

מספר הסטודנטים היהודים ירד באופן משמעותי מסיבה אחרת – הממשלה הנהיגה מדיניות של "נומרוס קלאוזוס" במסדרת ה"פולניזציה" שהיא קידמה, מדיניות שהגבילה במיוחד את מספר היהודים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה. ראשי השלטון דיברו באופן גלוי על "עודף היהודים" במדינה ובדקו תוכניות שונות לעודד את הגירת היהודים לחו"ל. ראה"מ סמיגלו-רידז' הכריז: "יש ליהודים מטרות לאומיות נפרדות. הם מחלישים את הכוחות הלאומיים ומפריעים להתפתחות הענף הפולני". החוגים האנטישמיים בפרלמנט הפולני יזמו סדרה של חוקים אנטי יהודיים ונשאו נאומים אנטישמיים כמעט בכל ישיבה.

מקורות האנטישמיות הזו היו מגוונים. חלקם ינק מהמיתוסים של האנטישמיות הנוצרית המסורתית; פולין הייתה (ועודנה) מדינה קתולית מובהקת ונציגים של הכנסייה נטלו חלק פעיל בהנחלת היסודות של האנטישמיות הזו לא רק בבתי הספר והכנסיות, אלא גם בבמות ציבוריות שונות. מקור שני היה המרכיב האנטישמי של הפאשיזם האיטלקי. אולם לאחר חתימת חוזה אי-ההתקפה עם גרמניה ב-1934, המשטר החל לאמץ יסודות של האנטישמיות הנאצית במידה גוברת והולכת, כולל ראיית האיום ה"בולשביקי-סובייטי" כחלק מתוכנית היהודים להשתלט על אירופה.

 

דפוסי הפעילות הלאומית ("הבונד") והציונות

במפקד הכללי שנערך בפולין ב-1921 ובו הגדירו הנשאלים את הקבוצה הלאומית שאליה הם שייכים, הצהירו למעלה מ-75 אחוזים מהיהודים על שייכותם ל"לאום היהודי", לעומת 25 אחוז שראו עצמם כפולנים. עשר שנים לאחר מכן הצהירו כ-85 אחוז מהיהודים על נאמנותם לשפת היידיש והכירו בה כשפתם הלאומית לעומת 8 אחוזים שהצהירו על עברית כשפתם הלאומית ורק 7 אחוזים את הפולנית. בעקבות כך, מובנת דרישת היהודים לאוטונומיה כפי שהובטח להם בוועידת ורסאי עפ"י התוכנית לאוטונומיה הלאומית.

נטייתם של היהודים להגדיר את עצמם כלאום הנפרד מהסביבה באה לידי ביטוי כם בפעילותם הפוליטית. מעטים מהיהודים הצטרפו למפלגות הפולניות ומרביתם שייכו עצמם למפלגות יהודיות שקיבלו בבחירות 1919 ו-1922 למעלה מחמישים אחוזים מקולות היהודים.

 

התנועה הציונית

התעמולה של התנועה הציונית הדגישה את המאבק למען הזכויות של היהודים בפולין כנושא מרכזי בפעילותה הפוליטית, אך יחד עם זאת הכריזו מנהיגיה כי יעדה הסופי היא הקמת יישות לאומית ליהודים מחוץ לגבולות פולין.

רוב ציוני פולין, בהנהגת יצחק גרינבוים, שאליו הצטרפו גם אנשי "המזרחי", דרשו להעניק אוטונומיה מלאה ליהודים ולהצטרף בכך לדרישות שאר המיעוטים הלאומיים. גרינבוים וחבריו כרתו ב"סיים" ברית פרלמנטרית עם נציגי שאר הלאומים ("בלוק המיעוטים") וזו היוותה במשך מספר שנים גורם חשוב במדיניות הפנים של פולין.

 

"הבונד" ו"אגודת ישראל"

גם בשתי מפלגות אלה הודגש המימד היהודי הייחודי כנושא מרכזי. ראשי "אגודת ישראל" הדגישו כי הם מעוניינים לשמור על ערכיהם המקודשים: שבתי הספר יישארו בפיקוחם ומוסדות קהילותיהם הקשורים בדת ינוהלו גם בהמשך על-ידם.

לעומת זאת, ראשי "הבונד" ביקשו לשמור בכל דרך על האינטרסים של הפועל היהודי. לצד הגנה מקצועית, הם שאפו לטפח בו את התרבות הלאומית היהודית, תוך הבלטת חשיבותה של שפת היידיש בחינוך ובחיי היומיום.

 

תקופה שנייה: גרמניה בימי הרייך השלישי, מלחמת העולם השנייה והשואה

גרמניה הנאצית, אידיאולוגיה, בניית המשטר – מדמוקרטיה לנאציזם 1933-1939

האידיאולוגיה הנאצית

הולדת המפלגה הנאצית

המפלגה הנאצית נולדה בתפקיד המפלגה שתערער את יסודות הרפובליקה החדשה. "מפלגת העם הלאומית גרמנית" גייסה חברים להילחם ב"השפעות זרות", במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה בתחילת דרכה כמפלגה של האצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעד היותר נמוך. עבור הצבא, הייתה המפלגה עוד מטרה למעקב, ולמטרת מעקב זאת נשלח אדולף היטלר, שלבסוף הפך לראש המפלגה. בכדי להגדיל את מספר חבריה, שינה את שמה ל"מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאליסטית (נאציונל סוציאליסטית)", מפלגה שמבטיחה לאחוז בשני הקצוות – הלאומי והסוציאליסטי. אך סוציאליזם זה היה לאומי, גרמני.

בפברואר 1920 הוקמה המפלגה והתקבלה תוכנית בת 25 נקודות על האידיאולוגיה של המפלגה. במשך כשלוש שנים פעלה המפלגה בבוואריה, אחת ממדינות גרמניה, בהצלחה מוגבלת. היטלר כתב ספר בשם "מאבקי" (מיין קאמפף), שמתאר את דעותיו בעניינים פוליטיים, את דרכו הפוליטית עד למרד ואת תוכניתו לעתיד. השקפותיו של היטלר בספר זה הפכו יותר מאוחר למצע של מפלגתו.

 

האידיאולוגיה הנאצית

תורת הגזע

עפ"י תורת הגזע, העולם נחלק לגזעים. עפ"י תורה זו, בראש פירמידת הגזעים עומד הגזע הארי שהוא מקור כל הטוב בעולם. תורת הגזע מבוססת על התיאוריה של צ'רלס דרווין שעל פיה החזק שורד. תיאוריה זו נכתבה בכלל על בעלי חיים. היטלר יישם את תורת הגזע על החברה – דרוויניזם חברתי. כל אחד נולד לגזע מסוים ומבחינה ביולוגית הוא שייך לגזע שאליו הוא נולד. פותחו תיאוריות נוספות בהתבסס על הצד הביולוגי. עפ"י תורה זו, הגזעים הנחותים מפריעים לעולם לממש את עצמו.

הנאצים טוענים שהם יכולים לחלק את העולם בצורה ברורה לגזעים: ארים, שמים, צוענים, הגזע הצהוב וכו'.

ניתן מבחינה הגיונית לקבל את החלוקה לגזעים, אך השאלה היא האם הם שווים או לא.

רעיונה של תורת הגזע הוא שהאדם הוא תוצאה של תורשה בלבד – אדם ניכר בדמו. זאת בניגוד לאמונה שאומרת שאישיותו של אדם מורכבת מתורשה ומסביבה.

עפ"י תורת הגזע, הנישואין הם המשכיות הגזע – המרכיב התורשתי של הגזע נשמר.

בתורת הגזע יש לכאורה היבט מדעי – בדיקת עצמות, דם וכו'. עפ"י תורת הגזע, הגזע הארי נראה כאילו נוצר ע"י פָסַל ואילו היהודים, למשל, מעוותים, אינם מוכשרים לעבודה וכו'.

מה שמשתמע מתורת הגזע הוא שהגזע הארי מתכונן מפני הגזעים האחרים שמנסים להרוס אותו באמצעות ערבוב גזעים. עפ"י תורת הגזע, הגזע הנחות מנצח בערבוב וכך הגזע הארי, "העליון", מתקלקל. הדרך להרוס את הגזע הארי פשוטה – להתערבב בציבור הגרמני. למשל ע"י שימוש בשפה הארית, שמיעת אמנות ארית – אלה הם המסוכנים ביותר לגזע הארי.

הגזע הארי חייב לשמור על טוהרתו. הפתרון לכך הוא שאת הגזעים הנחותים צריך (לפחות) לבודד מהחברה. הפתרון הקיצוני ביותר המשתמע מתורה זו הוא הפתרון הסופי – השמדה.

תורת הגזע היא למעשה גם אנטי-נוצרית (אנטי דתית). ההתנגדות היא לא רק על בסיס הומאניסטי, אלא גם על בסיס דתי.

 

"מרחב המחיה" ו"גרמניה הגדולה"

מרחב מחיה אמור להיות חלק מהטריטוריה של המדינה הגרמנית הגדולה. מרחב המחיה אמור להיות בשטחי הרייך שהוא כל שטח שיש עליו תביעה גרמנית היסטורית ועפ"י הגרמנים הם חלק אינטגראלי מגרמניה.

הנאצים אף מתכננים מצב של התפוצצות אוכלוסין ולכן מועלה הצורך בעתודות (רזרבות) של קרקע ליישוב התושבים. המדינה הגרמנית לא מורכבת רק מ"גרמניה הגדולה" ההיסטורית, אלא גם מטריטוריות שיספחו לרייך השלישי שיספקו אותם מבחינה פיזית. שטחים אלה מצויים במזרח אירופה (שטחי פולין וברית המועצות). גרמניה לוטשת עין לשטחי פולין ורוסיה כחלק ממרחב המחייה שלה. שטחים אלו הם מעבר לתביעות ההיסטוריות של הגרמנים על שטחים פולנים. אלו שטחי "מרחב המחיה". אם יהיו בשטחים אלה בני גזע נמוך, הם ישרתו את הגזע הגרמני. מרחב המחייה לא מתייחס לשטחים שלגרמניה יש תביעה עליהם, אלא רק על השטחים הנוספים שגרמניה מעוניינת לספח לרייך השלישי.

 

מלחמה כערך, לא אמצעי

עפ"י השקפותיו של היטלר, המלחמה היא נצחית והחזקים הם השורדים. לא היה כל ספק לגבי הדרך שבה רצה להגשים את חלומו ל"גרמניה הגדולה והטהורה" – מלחמה.

 

עליונות המדינה ופסילת הדמוקרטיה והקומוניזם

תפקיד המדינה הלאומית הוא לדאוג לשימור הגזע ואף להשביחו. מכאן גם החשיבות הרבה של המדינה, שהיא חזות הכל. ובאשר למשטר – האידיאולוגיה הנאצית שללה מראשית ימיה את הליברליזם והדמוקרטיה. היא ראתה בהם מוסר עבדים, שנועד להשליט את הגזעים הנחותים והחלשים על אלה העליונים. בתפיסה הנאצית, כמו בתפיסות פאשיסטיות וטוטליטריות אחרות, אין ליחיד רצון וזכות הכרעה משלו אל מול השאיפות והיעדים האידיאולוגיים.

 

המנהיג בתפיסה הנאצית

למנהיג בנאציזם יש תפקיד מאוד מרכזי – מנהיג טוטאליטרי ששליטתו מוחלטת. המנהיג הוא "אדם חזק" ש"עושה סדר" במדינה. המנהיג הוא העליון שבגני הגזע; בגזע הנאצי-הארי – אין שוויון, המנהיג הוא מספר אחת – העליון שבגני הגזע. הדבר לא מתבטא רק בכוח הפוליטי שיש לו, אלא גם בתכונות משיחיות – יודע העתיד. למנהיג יש "פיוז" מיוחד במוח – המנהיג הוא הפרשן הבלעדי של צורכי הגזע הארי. המנהיג יודע את האמת האחת והיחידה, שההמונים מבני הגזע הארי אינם יודעים אותה ומכאן נובעת יכולתו להנהיג. מאחר שקיימת רק אמרת – אי אפשר להתנגד למנהיג.

 

ביטול חוזה ורסאי

לפני שניתן יהיה לפרוץ מזרחה, יש להחזיר לגרמניה את השטחים שנגזלו ממנה בורסאי. לאחר מכן יש לאחד את כל הגרמנים האחרים היושבים בארצות השכנות. יש להחזיר לגרמניה את השטחים והכבוד שאבד לה בחוזה ורסאי.

 

אנטישמיות

הזרים שאליהם התייחסו הנאצים היו בראש ובראשונה היהודים המשתייכים לגזע השמי הנחות שכל התערבבות בו פוגעת בטוהר הגזע הארי ומנוונת אותו. שנאתו של היטלר ליהודים הייתה מאבני היסוד של השקפתו. הוא האמין כי בניגוד לגרמנים, היהודים מייצגים את כל הרע והשטני שבעולם. זוהי דת בינלאומית ובתור כזו, היא שולטת בהון העולמי ואת השפעתה ניתן למצוא בקרב הבולשוויקים ובין הקפיטליסטים במערב. הם אלו שגררו את גרמניה לתוך המלחמה, בגדו בה, ולבסוף אף גרמו להשפלתה.

 

הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטון והמעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם

הסיבות להתמוטטות הרפובליקה הוויאמרית ולמינוי היטלר לקנצלר

המשבר הכלכלי

בעקבות השפל הכלכלי בעולם, גידול האבטלה בגרמניה, המיתון העמוק וצמצום הייצור, נוצר משבר כלכלי שהוביל למשבר חברתי ופסיכולוגי ולהרס האמונה בסדר הקיים, שתורגם לכישלון מוחלט של הרפובליקה הוויאמרית. המשבר הכלכלי חיזק את הקצוות הפוליטיים והכמיהה לגורם חזק אנטי-רפובליקני שיחלץ את גרמניה מהמשבר יצרו רקע ציבורי נוח לתמיכה בנאציזם, שהבטיח מוצא מההשפלה הלאומית ומהשפל הכלכלי.

עוד לפני "המשבר הגדול", אך במיוחד מאז שהוא התחיל להשפיע, זכתה המפלגה הנאצית להצלחות מקומיות ואלה גדלו ככל שהמשבר החריף והאבטלה גדלה. בשנת 1930 זכתה המפלגה ב-18.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכה להיות לשנייה בגודלה. אפשר היה להבחין כי אין מדובר בהצלחה מקרית או חד-פעמית. בבחירות מקומיות או בבחירות לאיגודים שונים, הצליחו הנאצים הצלחה ניכרת. כאשר המשבר המשיך להעמיק והאבטלה צמחה, ההצלחה גברה עוד יותר ובשנת 1932 זכה היטלר למעלה משליש הקולות למשרת הנשיא ואילו הנאצים זכו ל-37.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר היה שמוטב לנסות להגיע לשלטון בדרך חוקית מאשר במרד. השיקול הוכיח את עצמו.

 

המשבר הפוליטי-שלטוני

המפלגות של המרכז הפוליטי, המחזיק את הפוליטיקה, הולכות ומתרסקות ואילו השמאל (המפלגה הקומוניסטית) והימין הקיצוני (המפלגה הנאצית) מתחזקים והם מעוניינים לחסל את הרפובליקה. הם רוצים להשתמש במערכת הדמוקרטית כדי לחסל את הדמוקרטיה.

הממשלה, שנשענה בעיקר על מפלגות השמאל המתון ומפלגות המרכז, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את הגרמנים מהמשבר וכוחה הלך וירד. בשנת 1932 כבר היה רוב ברייכסטאג למתנגדי הרפובליקה ולמעשה המשטר הדמוקרטי חדל מלהתקיים כבר ב-1930.

הנאצים ניצלו זאת טוב יותר וגם השליטו טרור, וכך, באמצעות הדמוקרטיה יחד עם כוח הזרוע, זכו בשלטון. אין לדמוקרטים רוב בפרלמנט והם לא יכלו להעביר חוקים. הייתה אנרכיה פוליטית.

הנשיא מפעיל את המערכת הפוליטית באמצעות צווי חירום. כך למשל הוסמך הנשיא לפזר את הפרלמנט, להכריז על בחירות חדשות ולמנות ראשי ממשלה במטרה להבטיח שהמדינה תתפקד.

תוספות:

-          היו מערכות בחירות תכופות.

-          חוסר שיתוף פעולה בין הסוציאליסטים והמרכז לבין הקומוניסטים להצלת הרפובליקה.

-          חילופי שלטון מהירים וחוסר יציבות.

-          אנרכיה מתמשכת שבסופה מסמיך הנשיא את אדולף היטלר להקים ממשלה בראשותו.

 

התעצמות המפלגה הנאצית

"מפלגת הפועלים הגרמנית לאומית-סוציאליסטית" (המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית), נטלה על עצמה את התפקיד לערער את יסודות הרפובליקה החדשה. היא גייסה חברים להילחם ב"השפעות הזרות" על טוהר הגזע (כולל ה"השפעה היהודית"), במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה למפלגת אצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעמד הנמוך יותר. השם "מפלגת הפועלים" ניתן לה בהמשך וגרם לכך שהיא הבטיחה לאחוז בשני הקצוות- הלאומי והסוציאליסטי". בשנת 1920 נערכה אסיפה מיוחדת שבה התקבלה תוכנית המפלגה בת 25 הנקודות וביניהן היו איחוד כל הגרמנים בגרמניה גדולה בהתאם לזכותם של כל העמים להגדרה עצמית ,ביטול חוזי ורסאי וסן ז'רמן, רק בני העם הגרמני יחשבו לאזרחים, היהודים לא יכולים להיות בני העם וכו'.

ככל שהמצב התדרדר, כך התחזק כוחה של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית (הנאצים).

ככל שהאבטלה גדלה והמשבר הכלכלי-פוליטי העמיק, כך גדל כוחה של המפלגה הנאצית.  כמו כן, נעשה שימו בתעמולה רב-צדדית לקעקוע הרפובליקה (בין השאר באמצעות הפצת העיתון "דער שטירמר" ("המסתער") שבו הופיעו תמונות של היהודים ובהן הובלטו הדחייה, הכיעור ובעיקר ההשתוקקות של היהודי לנערות גרמניות בהירות-שיער) וגם שימוש באלימות וטרור (פלוגות הסער (S.A) שהי ומופקדות על שמירת הסדר באסיפות המפלגה והיו מפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. הם נלחמו ברחוב נגד יחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטילו פחד על יריביהם. כמו כן הוקמה גם תנועת נוער, הנוער ההיטלראי).

 

מהלכים עיקריים בהתמוטטות הרפובליקה

התעצמות המפלגות הקיצוניות והיחלשות מפלגות המרכז והשמאל המתון במפה הפוליטית

המפלגה הנאצית – הימין הקיצוני

עוד לפני "המשבר הגדול", זכתה המפלגה הנאצית להצלחות מקומיות. אך ככל שהמשבר החריף והאבטלה גדלה, כך כוחה של המפלגה הנאצית גבר. בשנת 1930, זכתה המפלגה ב-18.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג. ההצלחה המשיכה לגבור. ביולי 1932 זכו הנאצים ב-37.3% מקולות הבוחרים והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר היה כי מוטב להגיע לשלטון בדרך חוקית מאשר במרד. שיקול זה הוכיח את עצמו.

המפלגה הקומוניסטית – השמאל הקיצוני

למפלגה הקומוניסטית היו כוונות לשנות את המשטר ולהקים דיקטטורה מן הסוג שכבר היה קיים בברית המועצות. בבחירות 1930 זכתה המפלגה ב-13.1% ואילו ביולי 1932 היא זכתה ב-14.3% מן הקולות. עלייתה של מפלגה זו לא הייתה גדולה כמו של המפלגה הנאצית, אך היא הייתה ניכרת.

היחלשות מפלגות המרכז והשמאל המתון

עלייתן של המפלגות הקיצוניות (המתנגדות לרפובליקה ולדמוקרטיה) על חשבון המפלגות המתונות יותר יצרה דינאמיקה משלה – יותר ויותר בוחרים בחרו בצד הקיצוני ביותר על מנת למנוע מהצד הקיצוני השני לעלות בכוחו. הממשלה, שנשענה על מפלגות המרכז והשמאל המתון, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את גרמניה מהמשבר – כוחה הלך וירד. ברייכסטאג שהתכנס באוגוסט 1932 כבר היה רוב למתנגדי הרפובליקה והמשטר הדמוקרטי חדל להתקיים כבר למעשה משנת 1930. באותו זמן לא נהנתה הממשלה מתמיכת רוב צירי הרייכסטאג והחלטותיה אושרו באמצעות צווי חירום של הנשיא. לאחר בחירות יולי 1932 הייתה הדמוקרטיה בגרמניה כבר "פגר מת".

 

הזיהוי עם "חרפת ורסאי"

המפלגות הקיצוניות, הקומוניסטית והנאצית, שמו לעצמן שתי מטרות עיקריות – להפיל את הדמוקרטיה והרפובליקה ולהילחם ב"חרפת ורסאי". הסכמי ורסאי פגעו בגרמניה מבחינות רבות (כלכלית, צבאית, מדינית וכו') והדבר יצר מרירות בעם. המפלגות ניצלו מרירות אלה והבטיחו להחזיר את כבודה האבוד של גרמניה ולבטל את חוזה ורסאי. "חרפת ורסאי" יצרה רקע נוח להפלת הדמוקרטיה ולהשתלטות המפלגות הקיצוניות על השלטון.

 

המהפך השלטוני של 1933

באוגוסט 1932 היה צריך נשיא הרפובליקה להטיל על ראש המפלגה הגדולה ביותר (המפלגה הנאצית) – היטלר – את תפקיד הקמת הממשלה. אך הנשיא, כמו הכוחות הדמוקרטיים, ראה בכך התאבדות שכן הנשיא ראה במפלגה הנאצית מפלגת אספסוף. הוא מינה ראש ממשלה שזכה לתמיכת הצבא והשמרנים, אך לא ניתן היה להמשיך כך כיוון שלא היה לא רוב. הרייכסטאג פוזר ושלושה חודשים לאחר הבחירות נערכו בחירות נוספות שבישרו, לכאורה, על המפנה – המפלגה הנאצית ירדה בכוחה ל-33.1% והקומוניסטים עלו ל-16.8%. עתה מינה הנשיא את הגנרל שלייכר לראש הממשלה (גם הוא זכה לתמיכת השמרנים והצבא) אבל אי-הסדר נמשך. בקרב הימין גבר החשש מהקומוניזם בעוד שבמפלגה הנאצית פרץ משבר על דרכה של המפלגה. לזמן מה היה נראה שהמפלגה עומדת בפני פילוג. בשנת 1934 חוסל שטראסר, שהיה מהגורמים לפילוג במפלדה ודווקא בשלב זה נפלה ההחלטה להטיל על היטלר להקים את הממשלה הבאה בשותפות עם "הגרמנים הלאומיים". השיקול ליצור ממשלת ימין שמרנית בתמיכת הימין הקיצוני החדש, הנאצי, התקבל על ידי הנשיא ועל ידי נציגי הימין המסורתי משום שהם האמינו שהיטלר חסר הניסיון ישמש בובה בידי השמרנים ומי שבאמת ינהלו את הממשלה יהיו סגן הקאנצלר ושר הכספים. אלא שחישוב זה התברר כמוטעה – היטלר ומפלגתו הפכו תוך זמן קצר לשליטים האמיתיים של גרמני ולקברני הרפובליקה. ב-30 בינואר 1933 זומן היטלר אל הנשיא הינדנבורג וזה מינה אותו לקאנצלר. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו.

 

תהליך התבססות הנאציזם ברייך השלישי (1933-1939)

המהפך הראשון של היטלר ושריפת הרייכסטאג

ב-30 בינואר 1938, קיבל היטלר מידי הנשיא הינדנבורג את השלטון. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו. תוך זמן קצר קבע היטלר בחירות חדשות בראשית חודש מרץ והחל להטיל הגבלות שונות על פעולתן של המפלגות היריבות. בשבוע שלפני הבחירות, פרצה אש בבניין הרייכסטאג שבברלין. היטלר האשים את הקומוניסטים במעשה ובעזרת צו חירום שהוציא הנשיא, היטלר הורה להילחם בהם ובסוציאל דמוקרטים שהשמיעו רמזים רבים לכך שהנאצים עומדים מאחורי המעשה.

 

"חוק ההסמכה"

לאחר הבחירות, זכו הנאצים לניצחון גדול של 44% מהקולות. כעת יכול היה היטלר להקים ממשלה בעלת רוב מוחלט. כך נתאפשר לו להעביר את "חוק ההסמכה" (מרץ 1933) ובו אישר הרייכסטאג את סמכותה של הרשות המבצעת בראשות הקאנצלר לקבל כל חוק. הנימוק לכך היה ששעת החירום מחייבת ריכוז סמכויות. כמו כן, החקיקה החדשה עדיפה על פני כל חקיקה קיימת – החקיקה הנאצית מבטלת כל חוק קיים. משמעות חוק זה הייתה – ביטול הרייכסטאג ואיחוד הרשויות בגרמניה.

 

תהליך ה"תיאום"

הנאצים הקפידו לבצע תהליך של "תיאום" בין העם לבין המפלגה והשקפותיה. ב-1933 התקבל חוק שאסר על קיום מפלגות נוספות. תהליך התאום התבצע ע"י שימוש באמצעי שכנוע, רמייה או כוח. האיגודים המקצועיים פורקו ורכושם הוחרם. במקום איגודים אלה הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" שדאגה לתנאי העבודה של העובדים ולבילוי ולבידור בשעות הפנאי. כמו כן, שביתות נאסרו לחלוטין, סגל המורים והמרצים באוניברסיטאות ובבתי הספר עברו "טיהור" יסודי, נערים הצטרפו ל"נוער היטלר" ונערות ל"ברית הנערות הגרמניות", עורכי עיתונים ועיתונאים הוחלפו, אמצעי התקשורת ההמונית הועמדו תחת פיקוח המשרד להשכלה עממית ולתעמולה בראשות גבלס.

נגד דמוקרטים ואנשי שמאל ננקטו אמצעים נוקשים. בתי דין עממיים שפטו כל מי שנאשם בפעולות נגד המשטר והמושגים "נאמנות" ו"בגידה" קיבלו פירושים נרחבים ביותר, בהתאם לאידיאולוגיה השולטת. אלפי בני אדם נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז, שבהם שרר משטר נוקשה ואלים. לשם ביצוע משימות אלו הוקמו כוחות משטרה מיוחדים ובהם בלטה המשטרה החשאית – גסטאפו – ולצידה יחידות המשמר (S.S) שתפקידן היה לשמור על בטחון המדינה ומנהיגיה. יחידות אלו היו ממונות על מחנות הריכוז ברחבי גרמניה.

 

חיסול הצבא הנאצי הפרטי – "ליל הסכינים הארוכות"

בתחילת דרכה של המפלגה, המפלגה אימצה לעצמה יחידות להפעלת כוח, יחידות כמו-צבאיות, שנקראו "פלוגות הסער" (ה-ס.א). אלה מילאו תפקיד של שומרי סדר באסיפות המפלגה ומפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. ה-ס.א נלחם ברחוב ביחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטיל פחד על יריביו.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלה תסיסה גדולה בקרב פלוגות הסער. כוחות אלו, בראשות מפקדם רהם, טענו שיש לחולל "מהפכה שנייה" – חברתית, ולסלק מעמדותיהם את הקפיטליסטים ומפקדי הצבא השמרנים. רהם לחץ לשילוב כוחותיו בצבא ולמינויו לשר המלחמה. רבים ממנהיגי ה-ס.א ובהם מובטלים, האמינו כי לאחר עליית הנאצים לשלטון יזכו במשרות שמנות, על חשבון אלה שעימם "ייסגר חשבון".

התבטאויות אלה קוממו רבים בצמרת המפלגה והצבא. באותו זמן, נטה למות הנשיא הינדנבורג הישיש. היטלר ביקש לחסוך גם במשרה זו, שהמחזיק בה הוא גם מפקדו העליון של הצבא. כדי לממש כוונה זו הוא נזקק לתמיכת הגנרלים שדרשו מהיטלר לפעול.

ב-30 ביוני 1934 נקט היטלר צעד קיצוני – רהם ורבים ממנהיגי ה-ס.א נרצחו באותו הלילה ("ליל הסכינים הארוכות") ובהזדמנות זו חוסלו גם עוד כמה מן האנשים שהיטלר ראה בהם סיכון. פעולות אלה ביצרו את כוחו של היטלר בצמרת והרתיעו מתנגדים אפשריים במפלגה ומחוצה לה. כחודש לאחר מכן נפטר הנשיא והיטלר נטל גם את תפקיד הנשיא לעצמו והפך למעשה להיות ל"פיהרר" (המנהיג) של גרמניה והחיילים נשבעו לו אמונים אישית. בכך הוגשם עקרון המנהיג של האידיאולוגיה הנאצית והיטלר הפך להיות המפקד הראשי של הצבא.

 

נאציפיקציה בתחום החינוך והתרבות

בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו תוכניות הלימודים והותאמו לעקרונות המשטר וכמו כן סגל המורים והמרצים עבר "טיהור יסודי". בנוסף, הוטלה צנזורה כבדה על ספרים ועיתונים וכמו כן הופץ העיתון הנאצי. כל אלה למעשה שירתו את הנאצים בהפצת והנחלת האידיאולוגיה שלהם בעם ובביטול כל אידיאולוגיה אחרת והתנגדות אחרת.

 

צמיחת הצבא הנאצי

ישנן מספר אפשרויות למקורו של הצבא הנאצי:

-          הצבא/המשמר של הנאצים - ה-S.A.

-          הצבא הגרמני הוותיק, בוגרי מלחמת העולם הראשונה - ה"רייכסווהר".

נשאלת השאלה על מה יתבסס הצבא הנאצי.

רהם, שעמד בראש פלוגות הסער (SA), היווה איום כלפי היטלר. פלוגות הסער לא היוו חוט שדרה לצבא. הן היו אספסוף - פלוגות טרור. היטלר טוען שאת הצבא אפשר לבסס רק על הצבא הגרמני הוותיק

בלילה אחד, "ליל הסכינים הארוכות", היטלר ביצע את המהפך ורצח את ראשי פלוגות הסער. היטלר מקים לתחייה את המסגרות הישנות, שאוהדות את המפלגה הנאצי (הצבא הוא תמיד יותר ימני-שמרני). צבא זה הוא מלכתחילה צבא שמרני, בצבא זה ישולבו לפי הצורך פקידים נאצים שישמרו על כך שהצבא יהיה נאמן למשטר.

 

ריכוז הסמכויות

כחודש לאחר "ליל הסכינים הארוכות" נפטר הנשיא הינדנבורג והיטלר נטל לעצמו גם את משרתו והפך למנהיג היחיד להלכה ולמעשה – ה"פיהרר".

סיבות לכך שהדבר נעשה לאחר מות הנשיא:

-          הדבר נראה יותר חוקי ויותר לגיטימי.

-          הינדנבורג היה לעזר בשביל היטלר ולכן חיכה שימות כדי שלא יצטרך לפגוע במהלך כהונתו. הינדנבורג לא היווה איום להיטלר. הוא מעין בן ברית של היטלר.

-          הינדנבורג הוא יקיר מלחמת העולם הראשונה והוא מסמל את גרמניה הצבאית שהיטלר מעוניין לפעול בה; הוא סמל גרמני יקר מהמורשת הגרמנית.

מה הדבר נתן להיטלר?

-          היטלר הוא המפקד הכללי של הצבא - החיילים נשבעים לו אמונים אישית.

-          הוא קיבל את הסמכות להוצאת צווי חירום - הוא יכול לשנות, בשם שעת החירום, את כל מערכת החיים היומיומית.

 

מצבם של היהודים בגרמניה עד לחוקי נירנברג

החרם הכלכלי של אפריל 1933

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה בינואר 1933. עלייתה של המפלגה לשלטון לוותה בגל של אלימות כלפי מתנגדיה הפוליטיים של המפלגה – ליברלים ואנשי שמאל – וכן נגד רכוש ומסחר יהודיים. גל אלימות זה בוצע ע"י פעילי מפלגה שיכורי ניצחון.

הפעילות האנטי-יהודית המאורגנת והכלל-ארצית הראשונה שנעשתה בגרמניה הייתה באפריל 1933. הטרור הנאצי עורר גל של מחאות בקרב יהודים ולא-יהודים בכל רחבי העולם והממשל הנאצי הטיל על היהודים את האחריות להוקעתה של גרמניה ברחבי העולם, למרות שהיהודים בכלל לא עודדו מחאה זו.

בתגובה לתעמולה שהיהודים, כביכול, הפיצו החליטה ממשלתו של היטלר להטיל חרם ("בויקוט") על בתי עסק יהודיים, ולמעשה הפכו את יהודי גרמניה לבני ערובה. המבצע עצמו הוטל על גורם מפלגתי ולא על גורם ממלכתי, ובראשו היה יוליוס שטרייכר, עורך השבועון "דר שטירמר" (עיתון הסתה נאצי). החרם התקיים בכל רחבי גרמניה ב-1 באפריל ונמשך באופן רשמי יום אחד, אך היו גם מקומות שהוא נמשך יותר באופן לא-רשמי. משמרות נאציים הוצבו בפתחי חנויות שהיו בבעלות יהודית וקראו לציבור להימנע מקנייה אצל יהודים, חלונות ראווה נמרחו בסיסמאות, והיום כולו היה מפגן אנטי-יהודי המוני.

בפועל, נתקלו מבצעי החרם בקשיים לא מעטים ביום החרם ולא הצליחו לגרוף איתם את ההמונים ורבים גילו אדישות לחרם.

 

הרחקת היהודים מהשירות הציבורי

ב-7.4.1933 נחקק חוק שכונה "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה". חוק זה נועד לסלק מהשירות הממלכתי יהודים ולא-יהודים שנתקבלו לשירות בימי רפובליקת וייאמר ונחשבו לנאמני השלטון הקודם. בתחילה החוק הוגבל רק לאלפים ספורים של יהודים.

הנשיא הינדנבורג ביקש מהיטלר שלא יחיל את החוק על נכי מלחמת העולם הראשונה היהודים שכן לדבריו דבר זה היה "בלתי נסבל". היטלר הסכים ולא החיל את החוק עליהם, אך לאחר מותו של הינדנבורג החוק הוחל גם על נכי מלחמת העולם הראשונה היהודים.

ביצוע החוק: רופאים ועורכי דין יהודים סולקו באופן הדרגתי ממשרותיהם בשירות המדינה, יהודים הורחקו מהנהלת בנקים, מס' התלמידים בבתי ספר ובאוניברסיטאות הוגבל, יהודים נדחקו מכל תחומי הפעילות התרבותית (סופרים, אמנים, מנצחי תזמורות, במאי סרטים ועורכי עיתונים), הודחו חוקרים ומדענים ממכוני מדע ואוניברסיטאות (גם מדענים וחוקרים זוכי פרס נובל בכימיה ובפיזיקה). בפעילויות אלה זכו הנאצים לשיתוף פעולה נרחב מצד אותם מוסדות ואף רבים מהיהודים במשרות אלה (כמו למשל אלברט איינשטיין) עזבו את גרמניה מרצונם ואחרים אולצו לעזוב ואף אנשים הנשואים ליהודים נאלצו לפנות מקומותיהם.

 

מצבם של יהודי גרמניה לאחר חוקי נירנברג

חוקי נירנברג והשפעתם על יהודי גרמניה

לאחר רגיעה במדיניות הנאצית נגד היהודים ב-1933 (שנבעה ממניעים טקטיים הקשורים בין השאר במדיניות החוץ של היטלר). מתוך היענות ללחצים מלמטה ומתוך רצון לתת למדיניות האנטי-יהודית מסגרת חוקית, החליט היטלר על כינוס הרייכסטאג במסגרת הוועידה השנתית של המפלגה הנאצית בנירנברג. בוועידה זו הציג היטלר שורה של חוקים גזעניים שאושרו ברייכסטאג. חוקי נירנברג לא הסתפקו בשלילת האמנציפציה שהיהודים קיבלו, אלא הרחיקו לכת עוד יותר וסימנו אותם כגזע נפרד, בעל דם שונה, שאינו יכול להיות חלק מהחברה הגרמנית.

"חוק אזרחות הרייך": עפ"י חוק זה, נקבע כי אזרחי הרייך הגרמני הם רק מי שיש להם דם גרמני או שהם בעלי דם קרוב לגרמנים. רק לאזרחי הרייך מגיעות זכויות פוליטיות מלאות. בתקנה שפורסמה ב-14.11.1935, נאמר במפורש כי יהודים אינם יכולים להיות אזרחי הרייך, אין להם כל זכויות פוליטיות והם אינם יכולים לכהן במשרות ציבוריות. בתקנה זו הוגדרו כ"יהודי":

  1. מי ששלושה או שני סבים שלו הם יהודים.

  2. מי שמשתייך לקהילה היהודית.

  3. מי שנשוי ליהודי או בעל יחסים עם יהודי מחוץ לנישואין ונולד מחוץ לנישואין.

"החוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים": חוק זה אסר על נישואים בין יהודים לבין "בעלי דם גרמני". החוק גם לא הכיר בנישואין מסוג זה שנערכו מחוץ לגרמניה. כמו כן בחוק זה נאסר על יהודים להעסיק במשק ביתם נשים בעלות דם גרמני שהן למטה מגיל 45, נאסר על יהודים להציג את דגל גרמניה אך הותר להם להציג את "הצבעים היהודיים".

חוקי נירנברג הגדירו גם דרגות שונות של בעלי גזע מעורב ואלה קיבלו זכויות וחובות שונות. יהודים ולא-יהודים רבים קיוו שחקיקת חוקים אלו תביא לסיומו של תהליך ההסלמה במדיניות האנטי יהודית של המשטר הנאצי ואולי אף מתן אוטונומיה ליהודים בגרמניה.

השפעות החוקים על היהודים בגרמניה: בהשפעת החוקים, אנשי הנציגות הארצית (פירוט בהמשך) החלו לדון על הגירה, בפרט על ארץ-ישראל, כעל יעד מרכזי למספר רב של יהודים בגרמניה, בייחוד צעירים. החקיקה עצמה לא הביעה לעלייה של ממש במספר המהגרים.

מצד אחד הלכה וגברה ההכרה שהחיים היהודיים במדינה אינם יכולים להימשך לאורך זמן ומצד שני יהודים רבים לא ראו בהגירה פתרון מציאותי.

 

הוקעה תרבותית ובידוד חברתי

יחד עם ההליכים החוקיים והכלכליים נגד היהודים, התרחש תהליך עקבי של הוקעה תרבותית ובידוד חברתי של היהודים. בין הצעדים שננקטו נגד היהודים היו:

  1. נאסר על יהודים לשבת על ספסלים בגנים ציבוריים, להשתתף בארגוני ספורט שונים ולהחזיק חיות בית.

  2. בפתחי כניסה לאולמות לימוד באוניברסיטאות עמדו אנשי אגודות הסטודנטים והזהירו מפני כיתות עם מרצים יהודיים.

  3. בכניסה למקומות רבים נתלו שלטים עם הכתובת "יהודים אינם רצויים".

במסגרת המאמצים להשליט את הרוח הנאצית על התרבות והאמנות, נערכה בליל 10.5.1933 שריפה פומבית של ספרים בערים רבות בגרמניה. ההמון המשולהב התכנס בכיכרות הערים והעלה באש אוצרות רוח וידע של היהודים ושל אנשים שהצטיירו בעיני הנאצים כמתנגדים וכבעלי השפעה שלילית על התרבות הגרמנית. תהליכי ההוקעה התרבותית נמשכו גם בשנים הבאות וחייהם של אנשי רוח ואקדמיה יהודים נעשו קשים יותר וחיי התרבות כולם קיבלו את החותם הנאצי.

 

ההפוגה של שנת 1936 במדיניות הנאצית

כתוצאה מההכנות לקראת האולימפיאדה ה-16 שהתקיימה בברלין בשנת 1936, חלה הפוגה במדיניות האנטי-היהודית של הנאצים. היטלר ייחס חשיבות רבה לאולימפיאדה וביקש להשיג באמצעותה שני יעדים:

  1. להציג לעולם את גרמניה המתפתחת והמלוכדת בנאמנותה לשלטון.

  2. להבליט את הישגי הספורטאים הגרמניים ולקדם את הספורט וטיפוח הכושר הפיזי בגרמניה.

כדי לרצות את דעת הקהל העולמית, הוצענו התעמולה הנאצית והפגיעות על רקע גזעני. כתובות אנטי-יהודיות ולוחות ראווה עם גיליונות הדר-שטירמר נעלמו ממקומות ציבוריים ואף צוות הספורטאים האולימפי של גרמניה כלל שני ספורטאים שלא ענו לכללי טוהר הגזע – סייפת יהודייה למחצה ושחקן הוקי-קרח יהודי.

אך בכל זאת, שנת 1936 הייתה שנת מפנה בעבור גרמניה; כלכלת גרמניה התחזקה והאבטלה חוסלה כמעט כליל וכעת החלה הגברת החימוש וההיערכות לקראת עימות מלחמתי. תוכנית ארבע השנים של היטלר, שמטרתה הייתה להכין את הרייך למלחמה, הובילה לעליית מדרגה במדיניות האנטי-יהודית: החלה "אריזציה" (הפיכה לארי) מואצת של בתי עסק יהודיים, מאמצים גוברים לכפות על היהודים הגירה מגרמניה ופעילות תעמולתית קדחתנית במטרה להדגיש את האיום היהודי וחתרנות היהודים.

 

שנת 1938 – שנת המפנה, ליל הבדולח

בשנת 1938 הפכה המדיניות הנאצית לתוקפנית יותר וגרמניה סיפחה לשטחה מדינות אחרות ללא התנגדות:

  1. האנשלוס – סיפוח אוסטריה בשנת 1938.

  2. בעקבות ועידת מינכן, שבה נכנעו מנהיגי בריטניה וצרפת לתכתיבו של היטלר מתוך אמונה שכך "יצלו את השלום", עבר חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה לגרמניה.

מיד עם ההשתלטות על שטחים אלו, החלו הנאצים לרדוף את יהודי אוסטריה, שחלקם המכריע היה מרוכז בוינה. החקיקה הנאצית הועתקה כעת גם לאוסטריה והיהודים סבלו השפלה ושיסוי פומביים, הורחקו מהחברה ונושלו מהכלכלה. בנוסף לכך, הופעלה באוסטריה ובגרמניה מדיניות של הגירה כפויה של יהודים אל מחוץ לשטחי הרייך. כבר ב-1935 קראו אישים בממשל הגרמני להאיץ את הגירת היהודים מגרמניה, אך הדבר לא היה חלק ממדיניות רשמית. עפ"י הניסיון שנרכש באוסטריה, גובשה מדיניות רשמית של הגירה כפויה.  מדיניות זו נשענה על תפיסת הס"ס שיש להפעיל אמצעי כוח משטרתיים ברוטאליים נגד היהודים כדי להכריחם להגר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נחשבה ההגירה הכפויה כ"פתרון הרצוי של השאלה היהודית", אך לאחר פרוץ המלחמה תפיסה זו השתנתה.

 

ליל הבדולח

במהלך 1937-1938 הלך וגדל מספר התקנות שנישלו את היהודים מן החברה והכלכלה. בין השאר הוחרף תהליך האריזציה של מפעלים יהודים, היהודים הוכרחו לצרף שם יהודי (ישראל, שרה וכו') לשמם, דרכוני היהודים סומנו באות J והמעמד המוכר של המסגרות הקהילתיות היהודיות בוטל.

באוקטובר 1938 גורשו באלימות ברוטאלית כ-17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו זמן רב בגרמניה. יהודים אלו נותרו חסרי כל בעיירה על גבול גרמניה-פולין כאשר שתי המדינות לא נתנו להן להיכנס. בין המגורשים הייתה משפחת גרינשפן, שבנה בן ה-17 שהה באותה העת בפאריז. כששמע על הגירוש, התנקש במזכיר השלישי של שגרירות גרמניה בצרפת ופצע אותו פצעי מוות.

מעשה זה שימש עילה לפוגרום שיזם שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, בהסכמתו של היטלר. בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, תקפו יחידות נאציות יחד עם המון רב יהודים ומבנים יהודיים. הוצתו קרוב לאלף בתי כנסת, נשרפו ונשדדו למעלה מ-800 חנויות, 91 יהודים נרצחו וכ-30 אלף נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (הם שוחררו רק לאחר שסופקו הוכחות שהם מתכוונים לעזוב את הרייך). הזכוכיות השבורות של בתי הכנסת והחנויות הקנו לפוגרום זה את השם "ליל הבדולח".

רכוש רב שנהרס בפוגרום היה מבוטח והדבר היה למעמסה על האוצר הגרמני. בתגובה, החליט האוצר הגרמני להטיל כנס של כמיליארד מארק (כרבע מהרכוש של יהודי גרמניה) והמדינה נטלה לעצמה את תשלומי הביטוח. לאחר ליל הבדולח נחקקו חוקים נוספים שמטרתם הייתם לדחוק סופית את היהודים אל מחוץ לחברה הגרמנית. גם מבנה הקהילה היהודית הלך והתפורר – הנציגות הארצית של היהודים פוזרה וביולי 1939 הוכרה ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה כגוף המתאם היחיד בין המשטר לאוכלוסייה היהודית. כל הארגונים היהודיים האחרים בוטלו.

 

דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית שנכפתה על היהודים

יהודי גרמניה היו מפוצלים לארגונים, זרמים ומוסדות שונים ללא ארגון-גג מקיף בעת עליית הנאצים לשלטון. למרות זאת, התגובות של חוגי המנהיגות השונים למהלכים האנטישמיים הראשונים היו דומות למדי – תגובות של מבוכה והתלבטות.

 

"האגודה המרכזית"

"האגודה המרכזית של האזרחים הגרמניים בני דת משה", שהיה הארגון הגדול ביותר, סירב לאבד תקווה ואימץ את הגישה שאילוצי השלטון יניעו את הנאצים לחדול ממדיניותם האנטישמית במוקדם או במאוחר. הוא ניסה בינתיים לבקש סיוע מהחוגים השמרניים הלא-נאציים שהיו שותפיו של היטלר לשלטון וגם ניסה להשתמש בכלים משפטיים כדי להיאבק בנישול יהודים ממשרותיהם.

לא עלה על דעתם להמליץ על הגירה מגרמניה, הם ראו עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר – על אף הקיפוח, האפליה והטרור, והתעקשו להפגין חזות פטריוטית.

 

"הברית הארצית של חיילי החזית היהודים"

ארגון זה ייצג את ותיקי הלוחמים היהודים בצבא הגרמני. נציגי הברית הארצית פנו לנשיא הינדנבורג, מפקדם לשעבר, והצליחו להשיג הקלות עבור בני משפחותיהם. אולם לאחר פטירתו של הינדנבורג באוגוסט 1934 ואיחוד משרות הנשיא והקנצלר בידי היטלר, לא נותרה דמות בימין המסורתי הלא-נאצי שניתן היה לפנות אליה וההקלות שניתנו להם בוטלו.

לא עלה על דעתם להמליץ על הגירה מגרמניה, הם ראו עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר – על אף הקיפוח, האפליה והטרור, והתעקשו להפגין חזות פטריוטית.

 

תגובת האורתודוקסים

חוגי האורתודוקסיה, שייצגו את החוגים הדתיים האדוקים ביותר, ניסו להגיע להסדר עם הנאצים. הם הודיעו לשלטונות שהם מוכנים לקבל את הסדר החדש במדינה, ובלבד שיינתן ליהודים לשמור על אורח חייהם הדתי, לעבוד במקצועותיהם ולנהל את חייהם בביטחון.

 

"התאחדות ציוני גרמניה"

ארגון זה עודד את היהודים להתכונן לעלייה לא"י ועודד את ההסתדרות הציונית ליזום את "הסכם ההעברה" עם ממשלת גרמניה כדי שיותר לעולים לפדות את רכושם ולקבל פיצויים במרבית ערכם עם הגיעם לארץ. עם זאת, גם ראשי התנועה הציונית עודדו מאמצים לחזק את הקהילה היהודית בגרמניה. מגמה זו באה לידי ביטוי במאמרו של רוברט ולטש בעיתון ציוני למחרת יום החרם הכלכלי על בתי העסק היהודים ב-1933, בו הוא קרא ליהודי גרמניה להגיב ע"י חיזוק הקשר שלהם לזהות היהודית ולקהילה היהודית.

 

הקמת הנציגות הארצית

כעבור זמן מה, הוקמה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה",  בראשות ליאו בק. גוף זה, שייצג את רוב הארגונים היהודיים במדינה, עסק בעיקר בהרחבת שירותי הקהילה היהודית, בהבינו שאין תכלית בניהול מאבקים פוליטיים ומשפטיים לשיפור מצבם של היהודים. שירותים אלה הקיפו את תחומי החינוך, התרבות והסעד.

פעולותיה של הנציגות הארצית:

  1. בתחום החינוך: באותן השנים גדל לא רק הצורך בסיוע כספי בקרב יהודי גרמניה ומוסדותיהם, אלא גם הצימאון להעמקת החינוך והתרבות היהודיים. ניתן לייחס את הגידול התלול במס' התלמידים בבתי ספר יהודים לאווירה האנטישמית ששררה בבתי הספר הממלכתיים. מערכת החינוך היהודית העניקה משענת רוחנית-נפשית שניסתה לעזור להם להתמודד עם המשבר בחייהם. חלק ניכר ממוסדות הלימוד (שקלטו גם מורים שסולקו מעבודותיהם) הוקמו במבנים ארעיים ומוזנחים בשל המצב הכלכלי של הקהילות.

  2. חינוך מבוגרים: ניתן היה לראות גידול רב שחל ברישומם של מבוגרים למסגרות של השכלה יהודית – ככל שהלך והעמיק הבידוד של היהודים, חשו יהודים רבים צורך להתלכד עם יהודים אחרים והדבר קירב אותם ללימודי המורשת היהודית.

  3. בתחום התרבות: הוקם גם "איגוד התרבות היהודי" שתפקידו היה לקלוט את האמנים שסולקו מתפקידם ולספק תרבות ליהודים שלא הרגישו יותר בנוח ללכת למקומות תרבות שאליהם גרמנים הלכו. לאחר קבלת אישור מהשלטונות הוקמו תזמורת סימפונית, תיאטרון ובית אופרה יהודיים.

  4. עיתונות יהודית: בעקבות המדיניות הנאצית, הפכה העיתונות היהודית לאחד מהכלים החשובים ביותר במאבקם של היהודים על מעמדם וקיומם.

יחסה של הנציגות הארצית למדיניות הנאצית: פרסום חוקי נירנברג היווה נקודת מפנה ביחסם של חוגי המנהיגות למצב ששרר במדינה. היה ברור שהמצב לא יחזור לקדמותו בעתיד הנראה לעין ולכן נעשו ניסיונות לסייע ליהודי גרמניה להסתגל למצבם החדש. ארגונים שונים שסונפו ל"נציגות הארצית" יזמו קורסים להסבה מקצועית והקמת עסקים יהודיים על בסיס משפחתי. הנציגות פנתה לארגונים יהודיים מחוץ לגרמניה כדי לממן חלק הולך וגדל בהוצאות. כמו כן, החלו להסתמן שינויים גם ביחס להגירה לחו"ל – המנהיגים הצהירו שהם רואים בכך פתרון אפשרי למצוקותיהם של מובטלים ובני נוער, אך לא לציבור הרחב. מדיניות זו נגד הגירה נבעה, בין השאר, מהתחושה שלמרות שהמצב לא יחזור לקדמותו, הנאצים עשויים להסתפק ברמת האנטישמיות הקיימת, שכן הם הצליחו כבר לסלק את היהודים מעמדות מפתח בחברה, לשים קץ לאמנציפציה שלהם ולבודד אותם מבני העם הגרמני. בנוסף היה קיים גם החשש ששליטים אנטישמיים במדינות אחרות יאמצו מדיניות דומה אם יראו שהיטלר מצליח לסלק את היהודים מארצו.

לאחר ליל הבדולח, אשליה זו התנפצה והיה ברור שהמצב בהחלט עלול להחמיר. מצד שני הראתה הממשלה הגרמנית שהגירת יהודים היא פתרון רצוי. הנציגות הארצית אומנם המשיכה לפעול וניסתה לקיים את כל מוסדותיה אך ניתן עידוד סמוי למהגרים מהמדינה, שמספרם הלך וגדל.

 

עמדת מדינות כלפי גורל היהודים ברייך השלישי

בשנת 1933 היגרו 37 אלף יהודים מגרמניה ואולם מאז ליל הבדולח, הממוצע השנתי נע בין 21 ל-25 אלף מהגרים בלבד.

 

הסיבות לירידה במספר המהגרים מגרמניה הנאצית לאחר ליל הבדולח

  1. גורם רגשי: היה ליהודי גרמניה קשר רגשי חזק מאוד למדינה ולתרבות הגרמנית.

  2. גורם כלכלי: היה קשה למהגרים יהודים מגרמניה להתקבל בארצות אחרות. על רקע המשבר הכלכלי העולמי, מהגרים לא היו רצויים והיה קשה מאוד למהגרים למצוא מקומות עבודה, בייחוד אלו שהשתייכו למעמד הבינוני. עובדה זו מסבירה מדוע יהודי גרמניה חששו עד כדי כך להיפרד מרכושם וגם את העובדה שהיו כאלה שחזרו לגרמניה.

3.       האנטישמיות היורדת: הייתה תחושה שמדובר בתופעה חולפת, תחושה שהתחזקה על רקע ההקלה במדיניות האנטישמית במחצית השנייה של 1933 ושוב בתחילת 1936.

4.       המנהיגות היהודית: המנהיגות היהודית בגרמניה ומחוצה לה התנגדה בדר"כ להגירה יהודית המונית. המנהיגות היהודית בגרמניה עודדה רק הגירה סלקטיבית (בני נוער, מובטלים וכו'). ארגונים יהודיים רבים בחו"ל התנגדו להגירה המונית מתוך החשש ששליטים אנטישמיים במדינות אחרות ינסו להיפטר מהאוכלוסיות היהודיות שלהן בדרכים דומות.

 

תנודות במספר היהודים בגרמניה הנאצית

-          בשנת 1933 היו כ-580 אלף יהודים בגרמניה. במשך השנים הגדיר השלטון הנאצי 44 אלף נוצרים כיהודים עפ"י חוקי נירנברג.

-          באוסטריה היו 185 אלף יהודים וב-1938, לאחר סיפוחה לגרמניה (האנשלוס), הפכו כולם לחלק מגרמניה.

-          לאחר סיפוח חבל הסודטים בסוף 1938 (עפ"י הסכם מינכן – היטלר מאיים לתקוף את צ'כיה. ראשי המעצמות מתכנסים במינכן ולוחצים על צ'כיה לתת לגרמנים את חבל הסודטים), נוספו לגרמניה עוד 90 אלף יהודים.

-          לאחר סיפוח העיר דנציג (פולין), נוספו לגרמניה עוד 1500 יהודים.

-          ארבעת יעדי ההגירה העיקריים של יהודי גרמניה בשנים 1933-1939 היו: ארה"ב, ארץ ישראל, בריטניה, שאר מדינות אירופה ואמריקה הדרומית. ההגירה הפכה להמונית בשנת 1938, שבה התרחש פוגרום "ליל הבדולח", ו-30 אלף יהודים נאסרו במחנות ריכוז רק בשל היותם יהודים. במהלך השנה שלאחר הפוגרום ברחו מגרמניה כ-80 אלף יהודים ובסה"כ בשנים 33-39 עזבו את גרמניה כ-235 אלף יהודים, שהם כמחצית ממספר היהודים בגרמניה ערב עליית היטלר לשלטון.

סה"כ היו בגרמנית כ-900 אלף יהודים. רק פחות ממחציתם הצליחו לצאת מגרמניה. לא הייתה עלייה חופשית לא"י, כיוון שעפ"י הספר הלבן של צ'רצ'יל נקבע כל שנה מכסת קליטה של יהודים לפי "יכולת הקליטה הכלכלית" של הארץ.

 

הסכם ה"העברה"

חיים ארלוזרוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הגה תוכנית שעל-פיה הסוכנות תרכוש סחורות גרמניות ובתמורה יינתן ליהודים לעזוב את גרמניה עם רכושם. לפי תקנות ההגירה הבריטיות, יהודי שהיו לו לפחות 1000 ליש"ט, הוגדר כ"קפיטליסט" והרשו לו ולבני משפחתו לעלות ארצה מחוץ למכסה השנתית לעולים. כך, אם היהודים היו מורשים לעלות עם רכושם, כולם היו יכולים להיכנס לא"י. לכולם היה אינטרס בהסכם – לגרמניה (יכולה למכור מוצרים תעשייתיים), לתנועה הציונית (היהודים עוזבים את גרמניה למקום בטוח יותר), לשלטונות המנדט וליישוב היהודי (יהודים באים עם כסף רב לארץ ומשקיעים בה).

פרטי התוכנית:

  1. יהודי גרמניה הרוצים לעלות ארצה ימכרו את רכושם ויעבירו את הונם לחשבון בנק מיוחד שהסוכנות היהודית תפתח בברלין.

  2. הסוכנות תשתמש בכסף כדי לקנות סחורות גרמניות שיש להן ביקוש בארץ.

  3. כאשר היהודים האלה עלו ארצה, הסוכנות נתנה להם כ-70 אחוז מערך הרכוש שלהם בלירות ארצישראליות ולכן הם כולם מוגדרים עפ"י הבריטים כ"קפיטליסטים" ויכולים לעלות ארצה.

לתוכנית הייתה התנגדות בחוגים שונים כיוון שבאותם השנים גופים יהודיים שונים ניסו לארגן חרם עולמי על מוצרים גרמניים כדי ללחוץ על היטלר למתן או אפילו לבטל את המדיניות האנטישמית שלו.

ההסכם עם גרמניה פעל גם בחודשים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה, עד שהופסק בשל ההסגר שהוטל הכלכלי על גרמניה. בתוך פחות מ-7 שנים הועברו לא"י בזכות ההסכם 8 מיליון ליש"ט ועוד 6 מיליון בעקיפים. עשרות אלפי עולים הגיעו לארץ ומספר גדול מהם נהנה מן הגידול ביכולת הקליטה של הארץ, כתוצאה מהזרמת ההון שנתאפשרה בעקבות ההסכם.

 

ועידת אויאן, יולי 1938

מטרות הועידה

המטרה המוצהרת של הועידה הייתה מציאת ארצות מקלט ליהודים ולמתנגדי המשטר הלא-יהודים בגרמניה, שיש להם צורך דחוף להגר ממנו. הערכת הועידה הייתה שהיו כחצי מיליון אנשים כאלה.

ארה"ב הבטיחה לפני כינוס הועידה שאף מדינה לא תצטרך לשנות את הקלות ההגירה שלה כדי לקלוט מהגרים יהודים מגרמניה. על אף הכרזה זאת, הייתה תחושה שברגע שהועידה תיפתח, ארה"ב תצא במחווה דיפלומטית שתחייב בסופו של דבר גם את המדינות האחרות.

עמדות המדינות בועידה:

-          ארה"ב: "המחווה האמריקאית" הייתה שמעתה היא לא תיתן לבעיות בירוקרטיות למנוע ממנה למלא את המכסה השנתית למהגרים מגרמניה ומאוסטריה.

-          הרפובליקה הדומיניקנית: הציעה לקלוט 100 אלף יהודים, אך היא ציפתה לעזרה ביצירת התנאים לקליטתם – עזרה שהיא לא קיבלה.

-          אוסטרליה: נציג אוסטרליה אמר שאין להם בעיית אנטישמיות, ואם הם יקלטו יהודים חדשים, תהיה בעיה של אנטישמיות.

-          קנדה: הסכימה לקלט כל יהודי שהוא חקלאי.

תוצאות הועידה:

  1. ברמה הפורמלית הוקמה עוד ועדה – הועדה הבין-ממשלתית לענייני פליטים.

  2. יהודי העולם ויהודי גרמניה בפרט נקלעו לדיכאון שכן ועידת אויאן נתפסה על-ידם כועידת התקווה האחרונה.

  3. היטלר חגג ניצחון תעמולתי גדול.

  4. ועידת אויאן הובילה יחד עם ועידת מינכן ל"ליל הבדולח". בועידת אויאן היטלר ראה שמדינות העולם החופשי אינן מוכנות לקלוט יהודים מגרמניה במספרים גדולים ולכן גרמניה לא תצליח להיפטר מהיהודים בדרכי שלום. ועידת מינכן הראתה שהמעצמות הדמוקרטיות חוששת עד כדי כך ממלחמה, שהן לא יעיזו להיכנס לעימות עם גרמניה. לכן הנאצים החליטו להפעיל טרור ברוטאלי כדי לאלץ את יהודי גרמניה לברוח בהמוניהם והתוצאה הייתה "ליל הבדולח".

 

מסע הסט. לואיס, מאי-יוני 1939

1.        13.5.39: אניית נוסעים גרמנית – "סנט לואיס" – יוצאת עם 930 פליטים יהודים. ל-734 אישורי כניסה לארה"ב תוך 3 שנים. לכולם אישורי נחיתה בקובה.

2.        24.5.39: השלטונות הקובניים מעוררים ספקות באשר לתקפותם של אישורי הנחיתה.

3.        27.5.39: האנייה עוגנת בהוואנה (קובה), רק 22 פליטים מורשים לרדת לחוף.

4.        2.6.39: ממשלת קובה מורה לאנייה לעזוב את המים הטריטוריאליים של קובה.

5.        3.6.39: מחלקת המדינה האמריקאית דוחה הצעה שפליטים בעלי רישיונות יורשו לנחות בארה"ב.

6.        4.6.39: האנייה מפליגה לאורך חופי פלורידה. יהודי ארה"ב מציעים לקובנים ערבות כספית המגיעה לסכום של מיליון דולר.

7.        5.6.39: ממשלת קובה מציעה להרשות לפליטים לחנות באיי פינוס. היא חוזרת בה יום למחרת.

8.        6.6.39: הנשיא רוזבלט מקבל מברק ובו בקשה שארה"ב תשקול מחדש את סירובה לספק מקלט לפליטים. הוא אינו מגיב.

9.        6-9.6.39: האנייה חוזרה לאירופה. צ'ילי, פרגואי וארגנטינה סרבו להציע מקלט.

10.    10.6.39: ממשלת ארה"ב מסרבת סופית להרשות לפליטים לרדת.

11.    11.6.39: רב החובל הגרמני של האנייה מתכוון להעלות את ספינתו על החוף האנגלי כדי למנוע את החזרה להמבורג.

12.    12-13.6.39: בריטניה, הולנד, בלגיה וצרפת מסכימות לקבל את הפליטים.

13.    17.6.39: הפליטים יורדים לחוף באנטוורפן.

14.    819 הפליטים שקיבלו מקלט באירופה מצאו עצמם תוך 12 חודשים תחת שלטון גרמניה ורבים מהם ודאי נרצחו במחנות ההשמדה. 287 הפליטים שנתקבלו ע"י בריטניה הושמו במעצר כ"זרים אויבים" כשנה לאחר כניסתם. אולם הם נשארו בחיים.

 

מסקנות מועידת אואין והסנט לואיס

ועידת אויאן ומסע הסט. לואיס הראו עד כדי כמה העולם החופש בגלל וארה"ב בפרט לא היו מוכנים לפתוח את שעריהם לפליטים יהודים. היו לכך שני גורמים עיקריים:

  1. המשבר הכלכלי היה בעיצומו והייתה הרבה התנגדות בכל מדינה ומדינה לכניסת מהגרים העלולים להתחרות בכוח העבודה המקומי.

  2. לפני המלחמה שררה מידה לא מבוטלת של אנטישמיות, אפילו במדינות הדמוקרטיות ביותר.

 

מלחמת העולם השנייה

המהלכים העיקריים בחזיתות השונות עד סוף 1941, "האמנה האטלנטית", נסיבות הצטרפותה של ארה"ב למלחמה

המהלכים העיקריים בחזיתות השונות עד סוף 1941

המערכה בפולין

-          במערכה זו הצבא הגרמני הפעיל מס' שיטות צבאיות חדשות, למשל: חיל האוויר הגרמניה השמיד את כל חיל האוויר הפולני עוד בהיותו על הקרקע. בנוסף, חיל האוויר מפעיל שיטה של הפצצות טרור, שמטרתה לזרוע פחד והשתקת כל מחשבה של התנגדות.

-          מלחמת הבזק, "בליצקריג": שיטה זו היא שיטה של התקפת מחץ של חיל השיריון, כשטנקים רבים מכוונים את עוצמתם כלפי קטע מצומצם בחזית, פורצים, ושועטים קדימה בלי להמתין עד שהאזור ייכבש כליל, כדי לנצל את אלמנט ההלם והמהירות. כוחות אחרים, שנעו בעקבות השיריון, השתלטו על האזור. התפקיד של השיריון היה להלום, לפרוץ, להשמיד ולשעוט קדימה.

-          פולין הייתה אמורה להיות מוגנת ע"י אנגליה וצרפת, אך הן לא יצאו להגנתה ובריה"מ כבשה את מזרח פולין (בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב).

-          את השטח שגרמניה כבשה בפולין היא חילקה לשניים: החלק המערבי של פולין סופח לרייך ואילו מרכז פולין, שכונה "הגנרל גוברנמנט", יועד להיות אתר הזוועות באירופה ובו התרחשה רוב השמדת יהודי אירופה בתקופת המלחמה.

 

המערכה בפינלנד

הצבא האדום נתקל בקשיים לא צפויים בפינלנד ובשלב הראשון של המלחמה, הצבא הפיני הצליח ללכוד ולהשמיד 200 אלף חיילים סובייטים. מול העוצמה הסובייטית, הפינים הפעילו לוחמת גרילה (=לחימה בשיטות לא קונבנציונאליות) מוצלחת בעזרת מגלשי סקי. הגרמנים הסיקו מכך שהצבא האדום לא בכושר לחימה.

המטכ"ל הגרמני הסיק מהביצוע הכושל של הצבא האדום בפינלנד כי הצבא הסובייטי נהרס עד כדי כך מה"טיהורים" של סטלין בסוף שנות ה-30, שהוא לא בעל כושר לחימה של ממש ומכיוון שעימות צבאי עם בריה"מ (ברית המועצות) נחשב לדבר בלתי-נמנע, רצוי להקדים את העימות כמה שניתן.

 

הסיבות לכיבוש דנמרק ונורבגיה ע"י גרמניה

  1. הבריטים שקלו אז למקש את חופי דנמרק כדי לפגוע במעבר של פלדה משובחת משבדיה לגרמניה.

  2. חופי נורבגיה ודנמרק יכלו לשמש כ"קרש קפיצה" לפלישה לבריטניה דרך הים הצפוני.

  3. שליטה בחופי נורבגיה יכלה לאפשר לגרמניה לפגוע במסחר הבריטי עם ארה"ב.

 

כיבוש הולנד ובלגיה

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימו הצרפתים את קו מז'ינו בגבול עם גרמניה, כדי שבמקרה של מלחמה, הגרמנים יתקשו לפלוש לצרפת. לכן, גרמניה משתלטת על הולנד ובלגיה כדי לתקוף את צרפת מצפון, תוך עקיפת קו מז'ינו.

קו ההגנה של הולנד היה שכאשר פלישה גרמנית תתחיל, ההולנדים יפציצו סכרים וגשרים באזור ההפלישה וכך יוצפו השטחים במים ויעכבו את תוכנית הפלישה הרמנית. לכן, הגרמנים פעלו בשיטה חדשה – הם הצניחו יחידות מובחרות לנקודות אסטרטגיות (שהיה ברור שההולנדים יפציצו). ההולנדים לא הצליחו לפוצץ את הנקודות וכך הולנד נכבשה.

 

כיבוש צרפת

מתחילת המלחמה ניהלו צרפת ובריטניה "מלחמה מזויפת" (זיצקריג – מלחמת ישיבה) בחזית המערבית. החיילים ישבו בקו מז'ינו ולא יצאו להתקפה כנגד הצבא הגרמני, דבר שאולי היה מכשיל את תוכניות הכיבוש שלו במזרח אירופה (שכן הגרמנים היו צריכים להתמודד עם חזית נוספת במערב). הדבר איפשר לגרמנים לפלוש בשלב מאוחר יותר לצרפת, שנכנעה תוך חודש וחצי מהסיבות הבאות:

  1. האסטרטגיה הצבאית של צרפת הייתה מבוססת על הגנה מאחורי קו מז'ינו והגרמנים עקפו את הקו.

  2. האסטרטגיה ההגנתית הקבועה של הצבא הצרפתי הביאה לידי שימוש כושל בכוחות השיריון שלה.

  3. צרפת סבלה מהיעדר מנהיגות לאומית (בניגוד לבריטניה למשל).

לאחר הכיבוש, גרמניה מחלקת את צרפת לשני חלקים. בדרום צרפת היא מאפשרת לצרפתים להקים ממשל משלהם שנקרא "ממשל וישי" (ע"ש עיר הבירה של אותו השטח) ועל שאר השטח שלטה גרמניה. ממשל וישי היה בראשון פטן ופייר לבאל. הממשל שיתף פעולה עם הגרמנים בכל הקשור ליהודים. הגרמנים השאירו לצרפתים את הממשל העצמאי, ממשל וישי, בעיקר מתוך החשש שהכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה ובחלקים אחרים של האימפריה הצרפתית יעברו לידי הבריטים מתוך התנגדות לכיבוש הגרמני.

 

סיכום השלב הראשון של המלחמה, ספטמבר 1939 – יוני 1940

היוזמה היא כולה בידי גרמניה. הגרמנים הולכים מניצחון לניצחון כשאין יריב שמסוגל לעמוד מולם מעבר לפרק זמן מצומצם.

 

הקרב על בריטניה

הבריטים הצליחו להדוף את ההפצצות הבלתי-פוסקות של גרמניה על בריטניה לאחר שנה, וזאת בזכות מס' גורמים:

  1. איכות מטוסי הקרב הבריטים ורוח הלחימה של הטייסים שלהם ניטרלו את העדיפות המספרית של מטוסי האויב.

  2. חידושים טכנולוגיים ובעיקר המכ"ם מנעו מהמטוסים הגרמניים את גורם ההפתעה.

  3. האופי של העם האנגלי, הנוטה להחזיק מעמד במצבים קשים ולא להישבר. במשך קרוב לשנה הגרמנים הפציצו לילה-לילה וכ-60 אלף בריטים נהרגו בהפצצות אלה. אף על פי כן, לא היו קריאות של ממש להיכנע.

  4. התמיכה הגוברת של ארה"ב שהתבטאה בסיוע כלכלי וצבאי.

  5. מנהיגותו של צ'רצ'יל, שידע לרומם את רוחו של העם הבריטי אפילו בתנאים הקשים ביותר.

הקרב על בריטניה היה הקרב הראשון אשר בו הגרמנים לא ניצחו והחליטו לסגת. אין ספק שאחת מהסיבות להחלטה הגרמנית לסגת הייתה ההכרה שהיא לא תצליח בסופו של דבר. אולם, היה גם שיקול נוסף: הגרמנים ידעו שבמוקדם או במאוחר תפרוץ מלחמה בינם לבין בריה"מ ולכן על רקע הביצוע הכושל של הצבא האדום בפינלנד, הם רצו להחיש דווקא את העימות בחזית בפינלנד.

 

"מבצע ברברוסה" – הפלישה לברית המועצות

"מבצע ברברוסה" הוא כינוי שהצבא נתן לפלישה שלו לברית המועצות ביוני 1941. הצבא הגרמני ובעלות בריתה של גרמניה באזור הבלקן תקפו את ברית המועצות במיליוני חיילים ואלפי טנקים, ואף על פי כן ההנהגה הסובייטית הופתעה.

הצבא הגרמני השתלט על שטח גדול ביותר, אבל הצבא האדום הצליח לעכב את התקדמותו לפני השלמת מטרותיו. האסטרטגיה של הצבא האדום במערכה זאת הייתה של "המרת זמן בשטח" – היא בוצעה ב-5 דרכים עיקריות:

  1. ביצוע נסיגות טקטיות כדי למנוע עימותים צבאיים גדולים.

  2. הפעלת שיטת "האדמה החרוכה" – הצבא האדום הנסוג שרף כמויות גדולות של מזון, שחט בע"ח, עקר מסילות ברזל, הרס מפעלים ומבנים ושרף יערות ומצבורים של חומרי גלם כדי לאלץ את הגרמנים להביא אספקה מרחוק ובכך לעכב את התקדמותם.

  3. קביעת מדיניות של עמידה איתנה בערים הגדולות ובייחוד בלנינגרד ובסטלינגרד, הן ע"י הצבא והן ע"י האוכלוסיה האזרחית. פירוש הדבר היה שלא הורשו חיילים או אזרחים לברוח ורבים מאלה שניסו לברוח נורו.

  4. העברת מחנות צבא ומפעלים חשובים הרחק מזרחה מחוץ לטווח הכיבוש הסביר של גרמניה.

  5. המתנה לבואו של החורף הרוסי הקשה. ("גנרל חורף")

 

סיכום השלב השני של המלחמה, יוני 1940 – דצמבר 1941

סיכום השלבים בקצרה:

  1. גרמניה יוזמת מערכה אווירית וימית להכנעת בריטניה, אך בריטניה לא נכנעת ובולמת את המתקפה כעבור כמעט שנה.

  2. בעקבות הסתבכות איטליה בבלקן, הצבא הגרמני כובש את יוון ויוגוסלביה וכופה את מרותו על הונגריה, רומניה ובולגריה, שהופכות לבעלות בריתו.

  3. בעקבות הסתבכות האיטלקים בצפון אפריקה, הצבא הגרמני מגיע וכובש את כולו פרט למצרים.

  4. פלישת גרמניה לברית המועצות במבצע ברברוסה

  5. התקפת היפנים על פרל הרבור וכניסת ארה"ב למלחמה.

  6. שרשרת של כיבושים יפניים במזרח הרחוק (כולל מושבות אמריקאיות בפיליפינים, מושבות בריטיות בסינגפור והונג קונג ומושבות הולנדיות באינדונזיה) והטלת איום על אוסטרליה.

היוזמה היא עדיין בידי הגרמנים ובעלי בריתם ועדיין מורגש יתרונם בשדה הקרב, אך מסתמנים כמה גורמים שפועלים לרעתם:

  1. מול הגרמנים ניצבות עכשיו 3 מעצמות (בריה"מ, בריטניה וארה"ב).

  2. הגרמנים מתקשים להביא את המערכות בחזיתות השונות לידי הכרעה.

  3. התקדמותם של הגרמנים נבלמת במקומות מסוימים.

 

"האמנה האטלנטית"

באוגוסט 1941 נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט (ראש ממשלת בריטניה ונשיא ארה"ב) על סיפון אניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי. הם חתמו על הצהרת עקרונות משותפים למען השלום שנקראה "האמנה האטלנטית". העקרונות שהופיעו באמנה היו:

  1. בריטניה וארה"ב לא שואפות להתפשטות טריטוריאלית ומתנגדות לסיפוח שטחים בניגוד לרצון התושבים המקומיים.

  2. כיבוד זכות ההגדרה העצמית.

  3. התנגדות לשינוי גבולות ללא הסכמת שני הצדדים.

  4. צמצום החימוש.

  5. שיט וסחר חופשי.

  6. הקמת מערכת בינלאומית חדשה שתבטיח את ביטחון העולם.

 

כניסת ארה"ב למלחמה

מדיניות החוץ המסורתית של ארה"ב מתאפיינת במגמה של בדלנות, בייחוד כלפי אירופה. המעורבות האמריקאית במלחמת העולם הראשונה הייתה סטייה מהמדיניות הזו, אך תוצאות המלחמה – שכללו אי-תשלום חובות לארה"ב ודרישה למעורבות קבועה בשמירת השלום באירופה באמצעות "חבר הלאומים" – דחפו אותה לחזור למגמת הבדלנות באופן עוד יותר תקיף. לכן, כניסתה למלחה"ע השנייה הייתה תוצאה של תהליך מעורבות בשלבים:

1.        1935-1939: סידרה של "חוקי נייטראליות" שנתקבלו בקונגרס אסרה מכירה של חומרי מלחמה למדינות המעורבות במלחמה, בלי להבחין בין הצד התוקף הקורבן. הראשון נחקק לאחר פלישת איטליה לאתיופיה. החוקים האלה היו ביטוי מובהק למדיניות הבדלנות.

2.        1939: לאחר פרוץ המלחמה התקבל תיקון לחוק הנייטראליות שהתיר מכירת חומרי מלחמה למדינות לוחמות בתנאי שהן משלמות במזומנים ומסיעות את החומרים בספינותיהן.

3.        יוני 1940: לאחר נפילת צרפת, הקונגרס מקצה מיליארד דולר לייצור נשק והגברת הכוננות הצבאית של ארה"ב. הסכום מיועד, בין השאר, לאפשר לארה"ב לפתוח בייצורם של 50 אלף מטוסי קרב מדי שנה.

4.        ספטמבר 1940: לאחר התחלת ה"בליץ" על בריטניה, ארה"ב מעבירה חמישים משחתות "מיושנות" לבריטניה תמורת בסיסים לצי האמריקאי במושבות בריטיות שונות בצפון ודרום אמריקה.

5.        מרץ 1941: חקיקת חוק שאיפשר לנשיר "למכור, להשאיל, להחכיר או להעביר בכל צורה אחרת" חומרי מלחמה למדינה שהגנתה נחשבת כחיונית לביטחון ארה"ב בלי לדרוש תשלום מיידי.

6.        חתימת האמנה האטלנטית: פירוט לפני נושא זה.

7.        דצמבר 1941: התקפת היפנים על פרל הרבור ("מפרץ הפנינים"). הרקע לצעד זה של יפן היה חתימת ברית עם היטלר בשנת 1940 וכיבוש שטחים בהודו-סין. בעקבות כיבושי יפן הטילו האמריקאים אמברגו (חרם) נשק על יפן. היפנים תיארו צעד זה כצעד עוין ולאחר ששיחות בין שתי המדינות נכשלו, ביצעה יפן את התקפת הפתע בסיס הצי האמריקאי בפרל הרבור ב-7.12.1941.

8.        לאחר הכרזת מלחמה על יפן מצד ארה"ב, גרמניה מכריזה מלחמה על ארה"ב וארה"ב נכנסה למלחמה.

 

"הסדר החדש" באירופה

הדירוג של עמי אירופה לפי היטלר

  1. העם הגרמני – "עם האדונים". (ארים)

  2. העמים הנורדים (גרמנים, סקנדינבים, הולנדים) – בעלי הדם הארי הטהור ביותר. (ארים) – אלה יזכו לאוטונומיה נרחבת.

  3. העמים האירופאיים שאינם נורדים או סלאבים – צרפתים, בריטים, ספרדים, איטלקים וכו'. (ארים) – אלה יזכו לאוטונומיה מצומצמת יותר.

  4. העמים הסלאביים – רוסים, אוקראינים, פולנים, בולגרים, צ'כים וכו'. – העם הארים בעלי הדם הטמא ביותר, הנחות ביותר. (ארים). – עובדי כפייה ל"עם האדונים".

  5. הצוענים – ארים למחצה, בעלי דם מאוד מנוון. – נועדו להשמדה.

  6. בני הגזע השמי – יהודים, לא ערבים. – נועדו להשמדה.

"הסדר החדש" היה הכינוי למשטר שתכנן היטלר לכונן באירופה ובהמשך לעולם כולו, לאחר הכיבוש הגרמני. במרכז המערכת הקשה עמד להתקיים רייך גרמני מורחב, בעל אוכלוסיה של מאה מיליון גרמנים, החולש על מרכז אירופה ושולח את זרועותיו אל כל ארצותיה כדי לנצל את משאביה האנושיים והטבעיים בהתאם לסיסמא: "כבוש! שלוט! נצל!".

תפקידיהם וגורלם של העמים השונים ביבשת נקבעו עפ"י מעמדם בתורת הגזע הארי ולפי מידת שיתוף הפעולה שלהם עם ממשלת גרמניה.

 

ביטויי "הסדר החדש" במדיניות הגרמנית:

  1. סיפוח מערב פולין לרייך כדי לחזק ולהגדיל אותו.

  2. תיכנון גירושם של הפולנים (וכמובן גם היהודים) מהאזור המסופח כדי שגרמניה תהיה מדינה גרמנית-נורדית ככל האפשר.

  3. העברת 7 מיליון אירופאים – ברובם סלאביים – למפעלים ומכרות בגרמניה ומחוצה לה כעובדי כפייה – כולל במחנות העבודה שהוקמו ברחבי היבשת.

  4. שדידת אוצרות אמנות ואוצרות טבע ברחבי אירופה והעברתם לגרמניה.

  5. השמדת היהודים והצוענים.

  6. קביעת הערך הקלורי של האוכל שסופק לגרמנים, פולנים ויהודים בפולין בהתאם לתפקידים וגורלם בסדר החדש. (הגרמנים קיבלו 2,613 קלוריות ליום, הפולנים 699, והיהודים 184).

 

דיונים על פתיחת חזית שנייה והמהלכים העיקריים של בעלות הברית עד כניעת גרמניה

ועידת קזבלנקה – ההחלטה על פתיחת חזית שנייה באירופה

בינואר 1943, רוזוולט וצ'רצ'יל קיימו ועידת פסגה בעיר קזבלנקה שבמרוקו. אין ספר שהמיקום נקבע כדי להבליט בפני העולם כולו את עובדת שחרורה של צפון אפריקה מכוחות הציר. נתקבלו בועידה שתי החלטות עיקריות:

  1. הוחלט לפתוח "חזית שנייה" בדרום איטליה (סיציליה). החלטה זו התקבלה כהיענות חלקית לדרישתו של סטלין לפתיחת חזית שנייה במערב אירופה. סטלין רצה שחזית זו תיפתח ממערב צרפת אבל רוזוולט וצ'רצ'יל החליטו על דרום איטליה מתוך הרצון לצמצם ככל האפשר את היקף הכיבושים של הצבא האדום במרכז ומערב אירופה לפני סוף המלחמה.

  2. הוחלט לדרוש כניעה ללא תנאי מגרמניה ומבעלות בריתה.

 

הפלישה לנורמנדי – מבצע אוברלורד, יוני 1944

לאחר כישלון הפלישה לאיטליה (בהתאם להחלטות ועידת קזבלנקה), הסיכמו צ'רצ'יל ורוזוולט, בועידת טהרן, לפתוח חזית שנייה באירופה, במערב צרפת. כוחות רבים רוכזו בבריטניה לשם כך, בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר. הקווים הגרמניים במערב צרפת היו מבוצרים היטב ולכן תוכנן מבצע צבאי אדיר מימדים ע"י צבאות בריטניה וארה"ב. ב-6 ביוני 1944 החל המבצע שבמהלכו הונחתו בחוף נורמנדי בגזרה ברוחב של 90 ק"מ 150 אלף חיילים ו-1500 טנקים שהגיעו ביותר מ-4000 כלי שיט, בחיפוי של 2200 מטוסים שהפציצו את הכוחות הגרמניים ומנעו מהם להכשיל את הנחיתה. כוחות נוספים עברו את תעלת לה-מאנש (התעלה האנגלית) בימים הבאים וכעבור חודש ימים יותר משני מיליון כוחות מבעלות הברית ניצבו על אדמת צרפת. הכוחות הגרמניים לא היו מסוגלים לעמוד בפני מספר כזה של חיילי אויב ונאלצו לסגת לאחר שהכוחות האלה נערכו להתקפה. ניתן לומר שהצלחת מבצע אוברלורד יחד עם התקדמות הצבא האדום ממזרח חרץ את גורל המלחמה.

 

ההתפתחויות בשתי החזיתות לאחר הפלישה לנורמנדי

  1. הצלחת הפלישה לנורמנדי חייבה את הצבא הגרמני להילחם בשתי חזיתות. כוחות גרמניים רבים מועברים לחזית המערבית אך ללא הועיל. צבאות ארה"ב ובריטנים מתקדמים לעבר גרמניה ממערב בעוד הצבא האדום מתקדם ממזרח.

  2. כדי לעכב את ההתקדמות בחזית המערבית, הגרמנים מפעילים את "כלי הנשק הסודיים" שהיטלר תלה בהם את תקוותו לשינוי פני המלחמה: טילי ה-V1 וה-V2, בעלי ראשי נפץ גדולים מאוד. הטילים הסבו נזק כבד לאנגליה, אך לא השפיעו על מהלך המלחמה ביבשת.

  3. ארה"ב ובריטניה מפעילות הפצצות מסיביות על ערים גרמניות כמו המבורג ודרזדן. מאות אלפי אזרחים גרמניים נהרגים והרס רב ביותר נגרם לערים.

  4. כוחות ארה"ב ובריטניה משחררים את צרפת, בלגיה ושאר מדינות מערב אירופה. תנועות פרטיזנים מקומיות מצטרפות אליהם בלחימה נגד הגרמנים.

  5. מתארגנת מחתרת בקרב קצינים גרמנים בכירים כדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה. אולם בניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר הוא רק נפצע וחברי המחתרת נחשפו והוצאו להורג.

  6. הצבא האדום משחרר בזו אחר זו את מדינות מזרח אירופה כשהמחתרות המקומיות נלחמות לצידו. הצבא האדום משתף פעולה בעיקר עם המחתרות הקומוניסטיות בארצות אלה.

  7. ראשי בריטניה, ארה"ב וברית המועצות נפגשים בועידת יאלטה כדי לתכנן את סיום המלחמה ולגבש את הסדר העולמי החדש שיקום אחריה.

  8. כוחות ארה"ב, בריטניה וברית המועצות מכתרים את ברלין. ראשי הכוחות הסובייטים מתקרבים לבניין הקנצלר (ראש הממשלה) והיטלר מתאבד עם קומץ של מקורבים. אדמירל דניץ מונה לממלא מקומו של היטלר והוא חתם על הסכם הכניעה של גרמניה, שאושר ב-9.5.1945 בברלין. הסתיימה המלחמה באירופה.

 

הועידות ביאלטה ובפוטסדאם

ועידת יאלטה, פברואר 1945

רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין נפגשו ביאלטה שבחצי האי קרים לוועידת פסגה חשובה שבה הוסכם על הסדרים הקשורים בסיום המלחמה. החלטות הועידה:

  1. גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (צרפת הוזמנה להשתתף בחלוקה) וכן ייעשה גם בברלין.

  2. הצבא הגרמני והתעשייה הכבדה יפורקו.

  3. ייעשו פעולות לעקירת הנאציזם מתוך העם הגרמני, כולל העמדה למשפט של פושעי מלחמה.

  4. אושרה "הזזתה" של פולין מערבה. המחלוקת בין ממשלתה הגולה לבין הממשל הקומוניסטי שקם בה בחסות בריה"מ הייתה אמורה להיות מיושבת ע"י הקמת ממשלה שבה ייוצגו שני הפלגים תוך התחייבות לקיים בחירות דמוקרטיות בהקדם. עיקרון זה של בחירות דמוקרטיות נועד להתבצע בכל ארץ משוחררת מידי הנאצים.

  5. סטלין התחייב בפני בעלי בריתו להצטרף בלחימה נגד יפן בתוך שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה.

  6. הוחלט להקים את ארגון "האומות המאוחדות", במקום "חבר הלאומים" שחדל להתקיים בזמן המלחמה.

האווירה בועידה הייתה חיובית והתבטאה בהרמות כוסית מרובות, זה לחיי זה, אך לא היה ניתן להסתיר את העובדה שקיימות מחלוקות, שבאו לידי ביטוי עם סיום המלחמה.

 

ועידת פוטסדאם, יולי 1945

טרומן (נשיא ארה"ב החדש לאחר שרוזוולט נפטר), אטלי (ראש ממשלת בריטניה הנבחר החדש) וסטלין נפגשו בפוטסדאם שבגרמניה ואישרו את ההחלטות שהתקבלו ביאלטה על חלוקת גרמניה וברלין והחליטו על חלוקה דומה גם באוסטריה ובבירתה וינה. כמו כן הוסכם שוב על פירוק כוחותיה של גרמניה וקביעת גבולותיה החדשים של פולין. כמו כן נוספה החלטה בדבר המאבק ביפן והגשת האולטימטום לכניעה ללא תנאי.

 

השואה: השואה בפולין עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי", ספטמבר 1939 – יוני 1941

מדיניות הנאצים

הגטאות: מטרות מוצהרות והסברים להקמתם, דרך ניהול הגטו, התפקידים שהוטלו על היודנראטים, דרכי הפיקוח על הגטו

איגרת הבזק הכשירה את הקרקע להקמת הגטאות בפולין, אך למרות זאת, הגטאות השונים הוקמו במועדים שונים, החל מסוף 1939 ועד החודשים הראשונים של 1941. הגטאות היו תופעה מזרח-אירופאית בלעדית. היהודים במרכז ובמערב אירופה נשלחו למחנות מסוגים שונים, אך לא הוקמו גטאות בתוך הערים שלהם. ההסבר לשוני הזה היה כנראה הרצון שלא לחשוף את הארים במדינות מרכז ומערב אירופה לזוועות של גטו ליד בתיהם.

 

הסיבות להקמת הגטאות

הגרמנים העלו נימוקים שונים להקמת הגטאות ובעיקר הטענה שהגטאות נועדו להגן על האוכלוסייה הארית מהשפעתם המזיקה של היהודים. זו הייתה המטרה המוצהרת של הגטאות, אך למעשה דברים אלו היו רק דברי תעמולה והסיבות האמיתיות היו אחרות:

  1. הגורם האידיאולוגי: האידיאולוגיה הנאצית חייבה הפרדה בין יהודים לארים. יתר על זאת, התנאים הקשים בגטאות אפשרו לגרמנים לבצע דה-הומניזציה (להוריד מהאדם את האנושיות) כלפי היהודים ולהמחיש בכך קביעה מרכזית באידיאולוגיה שלהם – הקביעה שהיהודים הם גזע תת-אנוש.

  2. הגטאות שימשו כמכשיר של ערעור בסיס חייהם של היהודים, מהלך שהקל מאוד על השליטה בהם.

  3. הגטו שימש כשלב הכרחי – שלב הריכוז – בתהליך ההשמדה של היהודים.

  4. הגטאות שימשו כמכשיר לגסיסתם האיטית של היהודים, בייחוד הגטאות הגדולים.

 

ההבדלים ונקודות הדמיון בין הגטאות השונים

על אופיים של הגטאות השונים ניתן לעמוד מההבדלים והדמיון בין הגטאות השונים:

ההבדלים בין הגטאות השונים:

  1. גודל הגטאות: הגטו הגדול ביותר, גטו וורשה, אכלס קרוב ל-450 אלף יהודים בשיאו וגטו לודג', השני בגודלו, אכלס קרוב ל-200 אלף יהודים. לעומתם, היו גם גטאות עם אלפים ספורים של יהודים ולפעמים אפילו פחות.

  2. מידת הסגירות: היו גטאות סגורים ומסוגרים ללא כל קשר עם הסביבה הלא-יהודית והיו גטאות עם מידות שונות של פתיחות לסביבה. גטו לודג' שימש כדגם קיצוני של גטו סגור והיהודים בתוכו שהיו בעלי קשר כלשהו עם גורמים מבחוץ היו ראשי היודנראט. לעומתו, גטו וורשה אמנם הוקף בחומה אבל היו ביטויים רבים לקשר בינו לבין הסביבה הארית:

א.      אלפי עובדי כפייה יצאו מחוץ לגטו מדי יום וחזרו לבתיהם בערב.

ב.      פולנים וגרמנים נכנסו לגטו לצורך עסקיהם (למשל שינדלר).

ג.        בית העלמין היהודי נמצא מחוץ לגטו וורשה והחברה קדישא נסעה אליו מדי יום כדי לקבור מתים.

ד.      לחלק מהבתים בגטו היו קירות משותפים עם בתים בחלק הארי של העיר ודרך קירות אלו התנהל מסחר.

ה.      על אף הסכנות הכרוכות בכך, מבריחים יצאו מהגטו כל יום וחזרו בלילה.

הגטאות הקטנים נהנו מקשר עוד יותר גדול עם הסביבה הלא-יהודית. רבים מהם הוקפו בגדר טיל בלבד והיציאה החוצה לא הייתה קשה במיוחד.

  1. משטרים ומשקים שונים בגטאות: בגטו לודג' הוקם משטר טוטליטארי וכל הפעילות הכלכליות בגטו הייתה בשליטתו. היודנראט בלודג' אפילו הנפיק שטרות כסף, תלושי מזון ובולים עם תמונתו של ראש היודנראט, חיים רומקובסקי. לעומת זאת, בגטו וורשה שרר משק חופשי, בו כל אחד היה רשאי לייצר ולסחור כרצונו. לכן, בגטו וורשה היו אפילו בתי קפה ומסעדות ששירתו את ה"אריסטוקרטיה החדשה" של הגטו.

נקודות הדמיון בין הגטאות השונים:

  1. הגטאות הוקמו באזורים העניים ביותר של עריהם והקיפו שטח קטן מאוד יחסית לאחוז היהודים בעיר. בוורשה למשל, הגטו הכיל פחות מ-2.5 אחוזים משטח העיר אף על פי שהיהודים היו שליש מאוכלוסיית וורשה לפני המלחמה, והובאו לשם גם יהודים מיישובים אחרים.

  2. היהודים גורשו לגטאות בדרכי התעללות ולעתים נאלצו להתכונן למעבר במשך פרק זמן מצומצם בלבד.

  3. תנאי החיים בגטאות יצרו את אותן המצוקות – בייחוד בגטאות הגדולים (פירוט בהמשך).

 

התפקידים שהטילו הגרמנים על היודנראטים

היודנראטים (יודנראט = מועצת היהודים) התאפיינו בסתירה פנימית יסודית ביותר. הגרמנים הקימו אותם כדי לשרת את מטרותיהם וחייבו אותם לשתף פעולה אפילו בשליחת היהודים מהגטאות למחנות ההשמדה. מצד שני, ניסה היודנראט לפעול למען האינטרסים של תושבי הגטו. הסתירה הזו באה לידי ביטוי בהבדלים בין התפקידים שהגרמנים הטילו עליהם ואלה שהם נטלו על עצמם בפועל.

תפקידי היודנראט בעיני הגרמנים:

  1. ביצוע קפדני של כל ההוראות שניתנו לו, כולל המשימות המיוחדות הכלולות באיגרת הבזק. בכך ניסו הגרמנים להפוך את היודנראט למכשיר של שיתוף פעולה.

  2. ניהול החיים השוטפים בגטו, כל עוד הגרמנים היו מעוניינים בקיומו.

  3. תפקוד כחולייה המקשרת הבלעדית בין תושבי הגטו והגרמנים.

  4. סיוע במלאכת ההטעיה, בין השאר ע"י הודעות מרגיעות לציבור בהזדמנויות שונות.

תפקידי היודנראט בעיני תושבי הגטו ובעיני עצמם:

  1. ביצוע במידת האפשר של התפקידים המוטלים על רשות מוניציפאלית וגם חלק מהתפקידים המבוצעים בדרך כלל ע"י רשויות ממלכתיות. דוגמאות – הכשרה מקצועית, תברואה, אספקת דיור, אספקת מזון, בטחון פנים וכו'.

  2. ביצוע תמרונים נואשים כדי להוכיח לגרמנים שכדאי להם לאפשר לגטו לשרוד ולהשאיר כמה שיותר אנשים בתוכו. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הייתה היודנראט בגטו לודג' בראשות חיים רומקובסקי – הם הקימו תעשיית טקסטיל ענפה, תעשייה שייצרה מוצרים בשביל הצבא הגרמני, בתקווה שהגרמנים יחליטו שהאינטרס שלהם מחייב לאפשר לגטו לשרוד ולייצר.

  3. עיסוק באמצעי שתדלנות (ניהול משא ומתן כאשר לצד אחד אין מה לתת) כדי להציל את חייהם של היהודים. המאמצים האלה חייבו מערכת של שיתוף פעולה הדוק עם הגרמנים ולא תמיד נשאו פרי.

 

דרכי ההתמודדות של היהודים בגטו

תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה

התנאים בגטאות

  1. צפיפות: הגטאות הוקמו במכוון בשכונות או בפרברים המוזנחים והדלים ביותר שבהם התגוררו יהודים. לרוב התאפיינו אזורים אלו בתנאי סניטציה גרועים. שטח הגטו היה קטן מדי בשביל להכיל את האוכלוסיות הגדולות שרוכזו בו. בוורשה למשל היווה הגטו רק 2.4% משטח העיר בעוד ששליש מאוכלוסיית העיר התגוררה בו. המצב בגטו וורשה רק הלך והחמיר בשל זרם הפליטים שנשלח אל הגטו והצמצום המתמיד בשטחו. גם בגטו לודג' היו תנאים קשים ביותר ומספר הנפשות הממוצע בחדר אחד נע בין 6-8 אנשים ואף צפוף יותר.

  2. רעב: בגטו היה מחסור חמור במזון. בוורשה ולודג' למשל, שהיו שני הגטאות הגדולים, שרר רעב כבד. אך ההבדל העיקרי בין שני אלו היה שבגטו לודג' נאלצו להסתפק התושבים באוכל הירוד (184 קלוריות ליום – פחות מ-10 אחוז מהתצרוכת היומית של בן אדם) שניתן להם בשל ניתוקו המוחלט ואילו בוורשה, כ-80 אחוזים מצריכת האוכל בגטו הגיעה מהברחות. ההברחות התבצעו מעל החומה, דרך בקיעים בתוכה ובתעלות תת-קרקעיות. ההברחות נמשכו לכל אורך קיומו של הגטו ומאות מתו בהן. בנוסף להברחה המאורגנת פעלו בגטו גם מבריחים בודדים, בעיקר נשים וילדים, שהסתננו לחלקה הפולני של העיר כדי להביא מעט מזון למשפחותיהם. יהודי הגטו ניסו למכור את שארית רכושם למימון תוספות המזון אך הרכוש הלך ואזל במהירות. הרעב פגע גם בתא המשפחתי והביא לא פעם לחיכוכים פנים-משפחתיים.

  3. מחלות ומגפות: בגטאות שרר מצב תברואתי קשה בשל החוסר באמצעי הסקה, בסבון ובמים ותושבי הגטו התקשו לשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם. ההזנחה הגופנית גברה בשל הרעב והלחץ הפסיכולוגי שבו היו תושבי הגטו. כתוצאה מכך, פרצו מגיפות ומחלות מידבקות שגרמו לתמותה המונית. בוורשה ובלובלין התפשטה מגיפת טיפוס הבהרות ובלודג' מגפת השחפת.

  4. הקור: כיוון שהקור היה בעיה כה גדולה, אנשים התחילו לפרק עדני חלונות, דלתות ופריטים אחרים מעץ בכדי לקבל עצים להסקה. כתוצאה מכך, המשטרה היהודית בלודג' קיבלה פקודה לנקוט אמצעים חמורים נגד אוגרי עצים.

  5. קשיי פרנסה: בכל הגטאות הייתה פרנסה קבועה רק למיעוט קטן, כגון אלו שעבדו כפקידי היודנראט, השוטרים במשטרה היהודית והפועלים בבתי המלאכה, הקשורים ליודנראט, בעיקר בלודג'. כמעט כל התושבים מכרו את חפציהם שהביאו איתם לגטו כדי לקיים את עצמם בשלב הראשון ונאלצו להמשיך בכך עד שנותרו חסרי-כל. אחרים ניסו לייצר בחומרים הפשוטים שעמדו לרשותם, חפצים שהיה להם ביקוש בגטו, החל מסימני הטלאי וכלה בממתקים בחפיסות. הייתה קבוצה נוספת שהורכבה בעיקר מאנשים משולי החברה היהודית לפני השואה שהצליחו לפתח עסקים משגשגים בגטו – עסקי הברחות, השוק השחור ועסקים שסיפקו שירותים (כולל שירותי בידור) ל"אצולה היהודית החדשה" שכללה את קבלני ההברחות, ספקי השוק השחור, ראשי המשטרה היהודית, מתווכים שונים בין הספקים בגטו ומתווכים מבחוץ ולפעמים גם ראשי היודנראט. אולם משערים שרק בין שלושה לחמישה אחוזים מהמפרנסים בגטו נהנו מהכנסות קבועות ברמה סבירה ולכן, ככל שהשהייה בגטו נמשכה, גדל מספר הקבצנים והגנבים, בייחוד בקרב הצעירים ויותר ויותר אנשים סבלו מחרפת רעב.

  6. ערעור מבנה המשפחה והחברה היהודית: רבים מבעלי האמצעים או מבעלי מעמד בקהילה היהודית לפני המלחמה הפכו בין-לילה לעניים ללא מקור פרנסה. אנשי רוח ודת, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסקים, התגלגלו ממעמד של נכבדים לנזקקים שלא היה ביקוש למיומנות שלהם. לצד התופעה הזו, אנשים שחיו בשולי החברה היהודית קודם לכן, אלה שעבדו בעבודות מזדמנות וידעו איך להסתדר, לשקר ולהפעיל שרירים, מצאו את עצמם בראש הפירמידה הכלכלית-חברתית החדשה. תופעה דומה התרחשה בתוך המשפחה – הגברים החלו להיות תלויים בנשים והמבוגרים – בילדיהם הקטנים. הנשים הפכו פעמים רבות לראשי המשפחות מכיוון שהגברים נשלחו למחנות עבודה. הנשים היו אחראיות על השגת המזון וניסו לספק לילדיהן כל פיסת ירק שנשארה כדי לשוות להם מעט מן הנורמליות. עבור הילדים המעבר לגטו היה כרוך ביציאה ממסגרות החינוך היהודית שנסגרו. מסגרות חינוך לא-חוקיות הופעלו לפעמים בשיתוף היודנראט ולפעמים באמצעות תנועות הנוער או ארגון העזרה העצמית הסוציאלית. רק מקצת הילדים נקלטו במסגרות אלה וילדים רבים התארגנו בקבוצות להברחות וקיבוץ נדבות למען משפחותיהם.

  7. ערעור ערכים מקודשים: על רקע תנאי החיים הקשים בגטו, ערכים רבים – ערכי דת וערכי תרבות החיים – הועמדו במבחן קשה. בין הערכים האלה נמנו היחס לחינוך, מעמד הבת במשפחה, ערכי הצדקה וגמילות חסדים ואפילו כבוד המת – כאשר היודנראט בגטו וורשה למשל, דרש תשלום עבור קבורת קרובי משפחה. משפחות שונות החלו להניח את מתיהן ברחוב – ללא בגדים מזהים, כשהם יודעים שבמקרים כאלה היודנראט יקבור את המתים על חשבונו.

 

ארגון הגטו וניהולו ע"י היודנראט

היודנראטים

היודנראטים (יודנראט = מועצת היהודים) התאפיינו בסתירה פנימית יסודית ביותר. הגרמנים הקימו אותם כדי לשרת את מטרותיהם וחייבו אותם לשתף פעולה אפילו בשליחת היהודים מהגטאות למחנות ההשמדה. מצד שני, ניסה היודנראט לפעול למען האינטרסים של תושבי הגטו. הסתירה הזו באה לידי ביטוי בהבדלים בין התפקידים שהגרמנים הטילו עליהם ואלה שהם נטלו על עצמם בפועל.

 

תפקידי היודנראט בעיני הגרמנים

  1. ביצוע קפדני של כל ההוראות שניתנו לו, כולל המשימות המיוחדות הכלולות באיגרת הבזק. בכך ניסו הגרמנים להפוך את היודנראט למכשיר של שיתוף פעולה.

  2. ניהול החיים השוטפים בגטו, כל עוד הגרמנים היו מעוניינים בקיומו.

  3. תפקוד כחולייה המקשרת הבלעדית בין תושבי הגטו והגרמנים.

  4. סיוע במלאכת ההטעיה, בין השאר ע"י הודעות מרגיעות לציבור בהזדמנויות שונות.

 

תפקידי היודנראט בעיני תושבי הגטו ובעיני עצמם

  1. ביצוע במידת האפשר של התפקידים המוטלים על רשות מוניציפאלית וגם חלק מהתפקידים המבוצעים בדרך כלל ע"י רשויות ממלכתיות. דוגמאות – הכשרה מקצועית, תברואה, אספקת דיור, אספקת מזון, בטחון פנים וכו'.

  2. ביצוע תמרונים נואשים כדי להוכיח לגרמנים שכדאי להם לאפשר לגטו לשרוד ולהשאיר כמה שיותר אנשים בתוכו. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הייתה היודנראט בגטו לודג' בראשות חיים רומקובסקי – הם הקימו תעשיית טקסטיל ענפה, תעשייה שייצרה מוצרים בשביל הצבא הגרמני, בתקווה שהגרמנים יחליטו שהאינטרס שלהם מחייב לאפשר לגטו לשרוד ולייצר.

  3. עיסוק באמצעי שתדלנות (ניהול משא ומתן כאשר לצד אחד אין מה לתת) כדי להציל את חייהם של היהודים. המאמצים האלה חייבו מערכת של שיתוף פעולה הדוק עם הגרמנים ולא תמיד נשאו פרי.

 

דילמות מוסריות הקשורות ביודנראט ודמויות שהכריעו בעד ונגד

  1. האם להצטרף ליודנראט?

דמויות שהכריעו בעד:

-          הרב ליאו בק (רב רפורמי שעמד בראש הארגון הארצי של יהודי גרמניה) בגטו טרזינשטאט.

-          חיים רומקובסקי, גטו לודג'.

-          ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.

דמויות שהכריעו נגד:

-          שמואל זיגלבוים, חבר ה"בונד" בוורשה.

  1. האם לשתף פעולה בבחירת המועמדים לטרנספורטים מזרחה (להשמדה) או לא?

דמויות שהכריעו בעד:

-          חיים רומקובסקי, גטו לודג' – הביטוי המחריד ביותר לכך הייתה החלטתו לשתף פעולה עם התכתיב הגרמני לשלוח 20 אלף ילדים וזקנים מזרחה. הוא החליט לשלוח את אלה שהסיכוי שלהם לשרוד היה קטן יחסית לאחרים – את החולים, את הילדים הקטנים ביותר, את האנשים הזקנים ביותר וכו'.

-          יעקב גנס, גטו וילנה.

דמויות שהכריעו נגד:

-          אדם צ'רניאקוב, גטו וורשה – כשקיבל את ההודעה הראשונה על משלוח, הוא התאבד ולא חתם על הדרישה לשלוח אנשים "מזרחה".

-          ד"א יוסף פרנס, גטו לבוב – סירב לשלוח אנשים לעבודה ולכן נרצח.

  1. האם לשתף פעולה עם אנשי המחתרת בגטו?

דמויות שהכריעו בעד:

-          ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.

-          ראשי היודנראט בגטו ז'טל ברוסיה הלבנה – א. דבורצקי (ס.יו"ר היודנראט) היה הדמות המרכזית במחתרת.

-          בגטו לחווה, היודנראט מימן את המחתרת.

שיקולים נגד:

-          אם היודנראט ישתף פעולה עם המחתרת ודבר זה ייוודע לגרמנים, ראשי היודנראט יאבדו כל אפשרות להשפיע על הגרמנים כדי להציל חיי יהודים לאחר מכן.

-          כיוון שהיודנראט ייצג את הגטו באופן כללי בעיני הגרמנים, היה חשש שהגרמנים יגיבו בענישה קולקטיבית קשה מאוד ואולי אפילו בהרס מוחלט של הגטו.

דמויות שהכריעו נגד:

-          חיים רומקובסקי, גטו לודג'.

-          יעקב גנס, גטו וילנה.

  1. האם להיטיב עם בני משפחתך על חשבון אחרים?

  2. האם לומר לתושבי הגטו את האמת?

 

המשטרה היהודית בגטו

המשטרה היהודית הייתה באופן רשמי תחת חסות היודנראט ועמדה לרשותה בשמירה על הסדר בגטו. אולם היא פעלה במקרים רבים ככלי שירות של הגסטאפו בתפקידים כמו:

  1. חטיפת תושבים מהגטו לעבודות כפייה מחוץ לגטו.

  2. ליווי עובדים אלה הלוך וחזור.

  3. מילוי תפקיד פעיל בעת האקציות (העברת תושבי הגטו לתחנות איסוף לקראת גירושם).

אף על פי ששוטרים יהודים גילו אהדה וסיוע לחלק מיהודי הגטו בעתות מצוקה, רבים החלו לראות בגרמנים מודל לחיקוי בגינוניהם ואף באכזריותם.

הגרמנים היו מעוניים שראשי המשטרה היהודית יהיו אנשים ללא קשר רגשי מיוחד לתושבי הגטו ודרשו מהיודנראט בוורשה למשל, למנות את הקולונל שצ'רינסקי, יהודי מומר שגילה יחס מתנכר לתושבי הגטו, לראש המשטרה היהודית.

יש לציין שככל שהגטאות התרוקנו יותר ויותר, שוטרים ראו את הנולד וגילו ניסיונות לסייע ליהודים להינצל ואף לשתף פעולה עם המחתרת המקומית.

 

הישרדות – "קידוש החיים" וביטוייו, פעילותם של ארגונים אחרים בגטו

המושג "קידוש החיים" בשואה, כלל את כל אותם הדברים שיהודים עשו כדי להציל חיי אדם, לשמור על כבודם כיהודים ועל צלם האנוש שלהם כבני אדם ערכיים ותרבותיים. כלומר, הוא כולל את כל מה שהיהודים עשו כדי להיאבק במגמות הרצח והדה-הומניזציה שהגרמנים כפו עליהם. המושג הזה נוסח לראשונה ע"י הרב יצחק ניסנבוים מוורשה – כשתושבים בגטו שאלו אותו אם המתים נחשבים, לפי ההלכה, כמי שמתו על קידוש השם, הוא השיב: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. כאשר דרשו אויבינו בעבר את הנשמה היהודית, הגנות אבותינו על נשמתם בגופם. עכשיו, כאשר דורשים את הגוף היהודי, חובה לשמור עליו".

 

ביטויים לקידוש החיים

  1. מוסדות רווחה:

-          "האגודה היהודית לרווחה חברתית" (ה"ז'טוס") – ארגון יהודי כלל-ארצי מלפני השואה שהורשה להמשיך לפעול בגטאות כתוצאה מקשרו עם ארגון הג'וינט (הועד המשותף לחלוקת סיוע של יהודי ארה"ב שהוקם במלחה"ע הראשונה). כיוון שעזרה מצומצמת ביותר הגיעה מגורמי חוץ ליהודי פולין לאחר פרוץ המלחמה (בייחוד על רקע סירובה של ממשלת ארה"ב להעביר תרומות מזומנים וציוד לארצות אויב), ראשי הז'טוס הגו רעיון חדש – לבקש תרומות מהאמידים בגטאות תמורת הבטחה להחזיר את הכל בדולרים מכספי הג'וינט לאחר המלחמה. הגוף הזה היה קיים יותר ממאה בתי תמחויי בגטו וניסה לסייע למוסדות הצדקה האחרים.

-          "המרכז לעזרה לילדים ויתומים" (ה"צנטוס") – גוף זה פעל למען ילדי הגטו בדרכים שונות. הוא הגיש סיוע לחלק מבתי היתומים (והיו רבים כאלה, לרבות זה שבראשות הסופר יאנוש קורצ'ק). הוא פרס את חסותו על "חודש הילד" שכלל אירועים שנועדו לרומם את רוחם של ילדי הגטו.

-          "הארגון הציבורי לשירותים רפואיים" (ה"טוז") – גוף זה הקים מרפאות וסיפק טיפול רפואי לנזקקים.

-          ארגון "אורט" – עסק בהכשרה מקצועית גם בגטו.

-          ארגון ועדי הבית – ללא ספק היה הגוף החשוב ביותר. ועדים אלו, שמספרם הגיע לאלפיים לקראת סוף 1941, ניסה לעזור לדיירי בתיהם בדרכים שונים. ועדי הבית נתמכו ככל שניתן ע"י הז'טוס.

  1. מוסדות תרבות: על אף התנאים הקשים ביותר בגטו, התקיימה מערכת שלמה של מוסדות תרבות, כולל חוגי אמנות, תיאטרון ובוורשה אף תזמורת פילהרמונית. היו גם ציירים, משוררים (כמו יצחק כצנלסון, "המשורר של גטו וורשה" ומחבר האפוס "השיר על העם היהודי שנכחד") ואף בדרנים.

  2. מוסדות חינוך: על אף האיסור הרשמי על מתן חינוך לילדים מעבר לגיל נמוך (האיסור היה שונה בכל מקום בהתאם לרצונו של מפקד הגסטאפו המקומי), התקיימו בתי-ספר מחתרתיים, תנועות נוער ואף ספריות השאלה.

  3. עיתונות מחתרתית: פרסום עיתונים (פרט לעיתון של היודנראט) היה אסור. למרות זאת, בגטו וורשה למשל, הופיעו עיתונים תחת ארבעים כותרות במהלך קיומם. רובם הגדול הוצאו לאור ע"י תנועות הנוער ומחתרות והם עסקו לא רק בעניינים פוליטיים אלא גם בנושאים תרבותיים.

  4. ארכיון גטו וורשה ("עונג שבת"): ארכיון זה, שנתמך ע"י המחתרת הגדולה ("הארגון היהודי הלוחם") בגטו וורשה, נוהל ע"י ההיסטוריון עמנואל רינגלבוים תחת שם הצופן "עונג שבת". לרינגלבוים הצטרפו יותר מתריסר עוזרים צעירים ונמסרה להם דירה "בצד הארי" יחד עם מסמכי זיהוי מזויפים כדי לאפשר להם להתמסר כליל למפעלם. במשך חודשים רבים נכתבו ערכים על נושאים רבים ונאספו כל תעודה רלבנטית, יומנים, שירים, פקודות של הגסטאפו ושל היודנראט, תמונות, מרשמים רפואיים, חפיסות של ממתקים שיוצרו בגטו, ציורים, הזמנות לאירועים תרבותיים, תעודות מבתי ספר, גיליונות של עיתונים מחתרתיים ואף נערכו סקרי דעת קהל. בעצם ימי המרד הושלמה המלאכה וה"אוצר" הוטמן במיכלי חלב גדולים ועוד מיכלים (יחד עם דברי הפרידה עוסקים במלאכה) במקומות שונים. שני מקומות הטמנה כאלה נתגלו ב-1946 ו-1950 תוך כדי שיקום העיר. משערים שהוטמנו מיכלים נוספים.

  5. תנועות הנוער: פירוט בהמשך.

 

תנועות נוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם")

תנועות הנוער נקלעו למבוכה עם הקמת הגטאות על רקע בריחת מרבית מנהיגיהם לאזור הסובייטי והפיכת עיקר פעילותם מלפני המלחמה (הכשרת החניכים לעלייה ארצה) לדבר בלתי-רלבנטי וללא סיכוי של מימוש במציאות החדשה של יהודי פולין. אולם, התנועות התאוששו במהירות יחסית. מנהיגי התנועות קיבלו החלטה לחזור לשטח הכבוש ולהיכנס לגטאות והתוכנית של הגטאות התרחבה כדי להתייחס גם למצב המקומי החדש. התנועות חידשו את פעילותן החינוכית והצליחו בכך לספק לחניכיהן מפלט מהמציאות העגומה. הם גם פרסמו עיתונים בהם הושמעה קריאה לתושבי הגטאות לא לאבד תקווה – ועם זאת לא לשתף פעולה עם הגרמנים. הן גם עסקו בהוראת עברית ובחינוך ציוני כללי וניהלו מאבק נגד המגמה להפקיר את השכבות החלשות בגטו.

ניתן לומר שתנועות הנוער יצרו מפלט מהמציאות העגומה וסיפקו לחניכיהן משענת וסיכוי להינצל כי הייתה חברה שדאגה להם ואף סעדה אותם בשעת הצורך.

חברי תנועות הנוער נמנו עם היוזמים המרכזיים של המחתרות בגטאות השונים ושימשו כמפקדים בכירים ברובם (מדוע? העולם המבוגר איבד את סמכותו המוסרית והמעשית, לתנועות הנוער היה חזון של חברה מתוקנת שניתן להגיע אליו רק בחיי מאבק והקרבה, העובדה שחברי התנועות ראו עצמם כחלק ממפעל לאומי או חברתי גדול, הנוער נמשך יותר ממבוגרים למאבק למען גאווה וכבוד עצמי, לא היו לנוער דאגות למשפחות כמו להוריהם, הם דאגו שחבריהם יישארו בחיים ובמצב בריאותי טוב וכמו כן שררו יחסי אמון והיררכיה ומנהיגות – דברים חשובים מאוד כשרוצים להתארגן למען משימה מסוכנת וסודית). הם גם סיפקו לחבריהם משענת בשעת הצורך – החל ממזון, אוזן קשבת וטיפול בחולים וכלה במקומות מסתור בעת האקציות. מי שהיה חבר בתנועות הנוער, היה בעל סיכוי גדול יותר לשרוד מהאחרים, אף על פי שכאשר פרצו מרידות, חברי התנועות היו פעילים בהן.

 

השואה: השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי", יוני 1941 – מאי 1945

"הפתרון הסופי"

הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות

עד ל"מבצע ברברוסה" (הפלישה לברית המועצות), ניתן היה לראות מדיניות גרמנית שניסתה, בהתחלה, לעודד הגירה של יהודים אל מחוץ לגרמניה, לאחר מכן ניסתה למצוא פתרונות לריכוז יהודים בלובלין-ניסקו או במדגסקר אך רק בעת הפלישה לברית המועצות השתנתה המדיניות להשמדה. הגורמים שהביאו לשינוי במדיניות הגרמנית היו:

  1. אי אפשר היה להיפטר מהיהודים וככל שהפלישה הגרמנית התקדמה, מיליוני יהודים נוספים לשטחי הכיבוש הגרמני.

  2. המלחמה סיפקה עילה פשוטה לרצח המוני – היהודים היו אויב. כמו כן היו גם תנאים של סודיות יחסית.

  3. המטרה של השמדת היהודים תמיד ריחפה באוויר כיעד אידיאולוגי. על אף הסודיות שנקט היטלר בנושא הזה, ראשי הנאצים הפיצו רמזים רבים על מטרתם. לכן, כשהבשילו התנאים, הפיתוי לעבור למדיניות של השמדה בפועל גבר על כל השיקולים האחרים.

  4. הניצחונות הגרמניים בשנות המלחמה הראשונות העניקו להיטלר ולמקורביו את התחושה שיוכלו לעשות כל מה שירצו ללא חשש מתגובות שליליות.

עד היום לא ידוע בדיוק מה גרם לתחילתו של ביצוע הפתרון הסופי – האם זו הייתה פקודה מפורשת או תולדה של תהליכים מקומיים. גישה אחת אומרת שלפני הפלישה לברית המועצות, נתן היטלר פקודה בע"פ לראש הס"ס, הימלר, על "פתרון הבעיה היהודית". גישה זו מדגישה את המרכיב האידיאולוגי כמרכיב מכריע במדיניות הנאצית. הגישה השנייה אומרת שלא הייתה הוראה מפורשת מהיטלר או מהצמרת השלטונית ושההרג החל במישור המקומי, כפתרון לבעיות מקומיות שהחיילים נתקלו בהן בשטח במהלך מבצע ברברוסה. הרציחות, שהיו תוצאה של המצוקה הקשה או של יוזמת ממונה חסר מעצורים, הפכו ל"כדור שלג" שהתגלגל לאחר מכן למבצע כלל-אירופאי וקיבל גושפנקה שלטונית רשמית.

האייזנצגרופן: תוך כדי התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, פעלו ארבע יחידות של האייזנצגרופן ("עוצבות המבצע") כדי להשמיד את היהודים המקומיים. יחידות אלו היו מסונפות לס"ס וכללו בהתחלה גרמנים בלבד. אולם ככל שהרצח ההמוני נמשך והיחידות נתקלו בבעיית תחלופה חמורה, גויסו יותר ויותר משתפי פעולה מבין העמים הלא-רוסים הכפופים לשלטון הסובייטי – אוקראינים, לטבים וליטאים.

 

השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"

  1. יחידות האייזנצגרופן נכנסו ליישובים השונים ועודדו את התושבים המקומיים הלא-יהודיים לבצע פוגרומים איומים ביהודים. כך כאשר הגרמנים הגיעו ליישובים, הם התקבלו כגורם מושיע בעיני היהודים.

  2. ריכוז היהודים בגטאות.

  3. בורות הירי: הוצאת קבוצות של יהודים מהגטאות למקום סמוך (בדרך כלל ביער, אבל לא תמיד) ורציחתם ליד בורות גדולים ע"י כיתות יורים. בשיטה הזו נרצחו בשטח בריה"מ כמיליון וחצי יהודים בין אמצע 1941 ותחילת 1943.

אתרים מפורסמים של בורות ירי:

באבי יאר (על יד קייב שבאוקראינה) – שם נרצחו כמאה אלף יהודים. שליש ממספר זה נרצחו תוך יומיים.

פונאר (על יד וילנה שבליטא) – שם נרצחו בין 70 ל-100 אלף יהודים.

הפורט התשיעי (על יד קובנה שבליטא) – שם נרצחו כ-70 אלף יהודים.

לא קיים מסמך המעיד על פקודה רשמית מהדרג הבכיר ביותר להתחיל בהרג. רוב החוקרים משערים שהימלר מסר פקודה בעל פה להיידריך שהעביר אותה לראשי האייזנצגרופן. אולם אין ספק שפקודה כזאת לא הייתה ניתנת ללא אישורו של היטלר.

הגרמנים החליטו להפסיק את השימוש בשיטת בורות הירי מתוך מספר סיבות:

א.      התחלופה הרבה בקרב חברי האייזנצגרופן עקב החשיפה לזוועות הרצח.

ב.      הקושי לשמור על חשאיות.

ג.        פגיעה בכללי המשמעת ביחידות הצבא הסדיר.

ד.      פיתוחן של שיטות "יעילות יותר", שפתרו את הבעיות הנ"ל.

שיטות ההרג הנוספות (בסדר כרונולוגי):

  1. בורות הירי: פורט קודם.

  2. משאיות גז: החל מדצמבר 1941 נרצחו קרוב ל-700 אלף יהודים במשאיות גז במחנות קבועים. קרוב למחציתם נרצחו בחלמנו. השיטה הזו ננטשה בסופו של דבר בגלל מספר סיבות:

א.      יעילותה המוגבלת – רק 50-70 יהודים יכלו להידחס למשאית כזו בבת אחת.

ב.      הקשיים של הגרמנים להתמודד עם מראה הגופות שנחנקו משאית חד תחמוצת הפחמן דרך צינור הפליטה של הרכב שהוכנס לתוך תא הנוסעים לאחר כל נסיעה.

ג.        הוקמו במשך הזמן מחנות השמדה עם תנאים יעילים בהרבה לרצח המוני.

  1. "מבצע ריינהארד": הקמת שלושת מחנות ההשמדה הראשונים בבלזץ, סוביבור וטרבלינקה כדי להשמיד את יהודי פולין. בניגוד למחנות ההשמדה שהוקמו לאחר מכן באושוויץ ובמיידנק, היהודים שהגיעו למחנות האלה נועדו כמעט אך ורק לתאי הגזים ולא למחנות עבודה בקרבת מקום. האחראי על המבצע היה א. גלובוצ'ניק, שהתמנה לתפקיד לאחר חיסולו של ריינהארד היידריך (שעל שמו נקרא המבצע) ע"י פרטיזנים צ'כים. ההשראה לשיטת הרצח ההמוני הזאת סופקה ע"י תוכנית ה"אותנזיה" בגרמניה וותיקי התוכנית אף התמנו לתפקידי מפתח בסגל המחנות. בבלזץ נרצחו 600 אלף יהודים, בטרבלינקה 900 אלף ובסוביבור 250 אלף.

תוכנית האות'ניזיה ומחנות ההשמדה: ההשראה להקמת תאי הגזים והמשרפות התקבלה מתוכנית ה"אות'ניזיה" שהופעלה בגרמניה כלפי גרמנים שסבלו ממחלות שהוגדרו כ"מסוכנות לעתיד הגזע הארי" ע"י האידיאולוגים הנאצים. בין ה"חולים" האלה נכללו אנשים עם פגמים גופניים מולדים, חולי נפש, הומוסקסואלים, זונות ופושעים עם מספר הרשאות. הם נלקחו מבתיהם עפ"י פקודות אשפוז של רופאים ונשלחו לשישה מוסדות, בהם הומתו יותר מ-70 אלף איש בין ינואר 1940 לאוגוסט 1941. ברוב המקרים ההורים קיבלו הודעה על פטירתם וכד שהיה אמור להכיל את אפרם. התוכנית הופסקה באוגוסט 1941 בעקבות מחאות בציבור הגרמני, בייחוד מטעם חוגי הכנסייה ומשפחות המאושפזים. צוותי המוסדות האלה הועברו לאחר מכן למחנות ההשמדה ונטלו חלק מרכזי בהפעלתם.

  1. הפיכת אושוויץ (וגם מיידנק) למחנה ההשמדה העיקרי של יהודי אירופה: בניגוד למחנות ההשמדה הקודמים, אושוויץ-בירקנאו הוקף ברשת של מחנות עבודה. בנוסף לכך, יהודים הגיעו אליו מכל ארצות היבשת והגז שהופעל בו לא היה חד-תחמוצת הפחמן ממנוע של טנק אלא ציקלון B. כמיליון וחצי יהודים נרצחו באושוויץ, שהמשיך לפעול עד סוף 1944 כדי לרצוח בהשמדת בזק את יהודי הונגריה.

  2. "צעדות המוות": צעדות המוות לכיוון גרמניה בוצעו בהתחלת 1945 כאשר הצבא האדום עמד לכבוש את אזור המחנות. בצעדות אלה, שהתקיימו בתנאים קיצוניים של קור ורעב, צמא ואכזריות מצד אנשי הס"ס, נהרגו בין 50 ל-60 אלף יהודים. הכללת "צעדות המוות" בין שיטות הרצח ההמוני מעידה על כך שאחת ממטרותיהן הייתה להביא לידי מותם של חלק גדול מהצועדים.

 

ממאפייניהם הבולטים של מחנות ההשמדה היו:

"המוזלמן" – ה"מוזלמן" היה אסיר שהגיע לסוף הדרך והיה כולו עור ועצמות. הוא נהג לכסות את עצמו כל הזמן, הלך ממקום למקום ללא מטרה, כשעיניו בלטו מראשו המצומק.

הקאפו – הקאפו היה אסיר שהתמנה ע"י הגרמנים כאחראי על קבוצה של עובדים במחנה או אסירים אחרים שגרו במבנה מסוים. לא כולם היו יהודים, אך היו יהודים לא מעטים ששימשו כקאפויים. היו הרבה קאפויים אכזרים מאוד, אך היו גם קאפויים פחות אכזריים, אף על פי שתנאי התפקיד חייבו אותו להפעיל מידה לא קטנה של אכזריות. אף על פי שהם היו המועמדים האידיאליים לארגן ולהנהיג מרידות במחנות, על רקע החופש היחסי שלהם והגישה הנוחה למתקני המחנה, אף קאפו לא הנהיג מרד ומעטים מאוד הצטרפו למרידות שפרצו במחנות.

 

ועידת ואנזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרות כינוס הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע "הפתרון הסופי"

ועידת ואנזה, המכונה "ועידת הפתרון הסופי", כונסה ע"י היידריך בעיירה ואנזה שליד ברלין בינואר 1942. ועידת ואנזה הייתה במהותה ועידת תאום ולא ועידה שבה נתקבלו החלטות. הוזמנו אליה 14 אנשים מדרגי הביצוע הבכירים של הזרועות השלטוניות השונות שהיו מעורבות במישרין או בעקיפין בחריצת גורלם של יהודי אירופה. בין הזרועות השלטוניות שיוצגו בוועדה היו:

  1. נציגי מספר משרדים ממשלתיים כגון משרד הפנים, משרד החוץ, משרד המשפטים ומשרד התחבורה.

  2. נציגי שלטונות הכיבוש הגרמניים באזורים שונים באירופה, כגון הגנרל גוברנמאן.

  3. נציגי הצבא וזרועות הטרור השונות, כגון הס"ס והגסטאפו. נציגי הס"ס כללו את אדולף אייכמן מהמחלקה היהודית, שרשם את הפרוטוקול של הישיבה והתמנה כאחראי על המבצע בכפוף להיידריך.

 

מטרות הועידה

  1. להודיע באופן רשמי (למשתתפים) על המדיניות החדשה לגבי היהודים, מדיניות של השמדת כל יהודי אירופה שתתבצע באמצעות העברתם ל"מזרח".

  2. השגת תיאום בין הזרועות השלטוניות השונות כדי לבצע את השמדת יהודי אירופה באופן היעיל ביותר ובצורה שתזיק במינימום ההכרחי למאמץ המלחמה הגרמני.

  3. להודיע לנציגי הגופים הנ"ל שהיידריך הוסמך להכריע בכל חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר לנושא.

  4. לדון בשורה של נושאים רלבנטיים כגון – גורלם של היהודים החלקיים ואלו שנישאו לנוצרים, הקמת גטו לזקנים, הפניית חלק מהמגורשים למחנות עבודה והגורמים שייקבעו את סדר גירושן של הקהילות היהודיות השונות ל"מזרח".

מניסוחים שונים המופיעים בפרוטוקול ברור היה שמטרת שליחתם של היהודים מזרחה הייתה השמדה.

שאלה: הפרוטוקול של ועידת ואנזה, כולל הטבלה שהוצמדה אליו, מוכיח שהשמדת היהודים נועדה להיות טוטאלית וגלובאלית, מה העדויות לכך במסמך זה?

תשובה:

-          המסמך כולל מדינות שאינן נכבשו, מדינות ניטראליות ומדינות עם קהילות קטנות – כל מדינות אירופה. לכן ההשמדה היא טוטאלית.

-          בטבלה רשומים הרבה מדי יהודים בצרפת. הדבר מראה שהכוונה היא גם ליהודים בשטחי כיבוש צרפתיים מחוץ לאירופה. כנ"ל לגבי איטליה – זהו האופי הגלובאלי של הפתרון הסופי המתוכנן. יש לציין שבאותו שלב של המלחמה כבר היו חיילים גרמניים בצפון אפריקה (לפני קרב אל-עלמיין). ניתן ללמוד מכך שהגרמנים התכוונו ליישם את המדיניות הזו בכל מקום בעולם שייכבש על ידם.

 

מחנה טרזינשטאט

מחנה טרזינשטאט, שנמצא בצ'כיה, לא רחוק מפראג, היה מקום ייחודי שהוקם לפי החלטת ועידת ואנזה. הוא שימש במקורו כגטו ליהודי פראג אבל כמחנה מיוחד לשלושה "סוגים" נוספים של יהודים: זקנים, בעלי נכויות קשות וותיקי מלחמת העולם הראשונה בעלי אותו הצטיינות יחד עם יהודים גרמניים מפורסמים.

טרזינשטאט הפך גם למחנה ראווה. בשני מקרים שונים ניתן לנציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר שם, עם כי האסירים תודרכו היטב קודם לכן מה עליהם לעשות עם בואם. כתוצאה מכך, תנאי החיים שם היו טובים לאין שיעור יחסית לתנאים בשאר המחנות והגטאות; היו שם ספריות, ואפילו תחרויות כדורגל. אולם בסופו של דבר כמעט כולם נרצחו ויותר מ-120 אלף יהודים נשלחו משם למחנות ההשמדה.

 

דרכי הלחימה של היהודים בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"

המרד בגטאות

מי היו המורדים?

המחתרות בכל הגטאות הוקמו ע"י שלושה גופים שונים:

  1. תנועות הנוער הציוניות.

  2. ה"בונד" – תנועה יהודית לאומית סוציאליסטית לוחמת. תנועה זו ראתה ביידיש את השפה היהודית הלאומית והייתה אנטי-ציונית במהותה.

  3. חברי המפלגות הסוציאליסטיות והמפלגה הקומוניסטית במקום.

המשותף להם היה:

  1. הם לא חלק מהזרם העיקרי.

  2. לכולם יש חזון מהפכני.

  3. כולם מאורגנים ומכירים את חברי המפלגה, סומכים עליהם ויש היררכיה בתוך הגוף.

ניתן להבין את המשותף להם על רקע היותן של כל התנועות האלה תנועות בעלות חזון מהפכני שהיו מאורגנות עוד לפני המלחמה, שחבריהן סמכו אחד על השני ובייחוד על המנהיגים שלהם. מעבר לכך, הנוער היה מטבעו יותר נועז ואידיאליסטי מהמבוגרים והוא גם פטור מהאחריות לקיום המשפחה.

 

מטרות המורדים בגטאות

  1. נקמה – אנשים רצו לנקום את דמם של הנספים.

  2. להוסיף פרשה של גבורה למורשת היהודית המתחדשת. יש לזכור שמרבית המורדים היו חברי תנועות יהודיות לאומיות ולכן הנושא הזה היה חשוב להם מאוד.

  3. "למען 3 שורות בהיסטוריה" – המורדים רצו שקיומם ייזכר כבעל משמעות לדורות הבאים, שגורלם בשואה לא יישכח לחלוטין.

  4. לתת ביטוי לאידיאלים הציוניים והמהפכנים שלהם.

  5. למות בכבוד.

 

הקשיים שעמדו בפני חברי המחתרות בגטאות

  1. מחסור בנשק: מקורות האספקה האפשריים היו מגוונים וכללו קנייה בשוק השחור מחוץ לגטו, שיחודם של שוטרים (בייחוד כוחות העזר הלא-גרמניים – אוקראינים, ליטאים ופולנים) וייצור עצמי – בייחוד של בקבוקי תבערה (למחתרת הקומוניסטית היו קשרים מחוץ לגטו שיכלו לעזור). המחתרות הכלליות האנטי-גרמניות היו קמצניות מאוד באספקת הנשק למחתרות בגטאות על אף הוראת ממשלת הגולה לשתף פעולה עם המחתרות בגטו. מעבר לכך, רוב הנשק שהושג לא התאים במיוחד לצורכי ההתקוממות בגטו; נדרשו רובים בעלי טווח ארוך בעוד שהשיגו בעיקר אקדחים בעלי טווח קצר.

  2. הקושי להתארגן ולהתאמן במסגרת עירונית צפופה וסגורה: עד אז, כל תנועות הגרילה היו באזורים הרריים בעלי מרחבים, הרחק מהאויב.

  3. העיתוי היה בידי הגרמנים: תושבי הגטו סירבו לשתף פעולה עד שהיה ברור להם שהגטו נמצא על סף האקציה האחרונה, ורק אז התרחשו כמעט כל המרידות. אולם, איש בתוך הגטו לא ידע מתי אותה אקציה תתרחש והדבר מנע מהם למצוא את העיתוי הטוב ביותר להתקפה.

  4. העדר ניסיון צבאי, אצל הלוחמים ואצל המפקדים.

  5. התנגדות בגטו: התנגדות הרוב המכריע של תושבי הגטו שקיוו לשרוד וחששו שהגרמנים ישמידו את הגטו, דווקא בגלל התנגדות המחתרת. דוגמא מובהקת של בעיה זאת משתקפת מפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה.

  6. מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים: כפי שאיימו להפעיל, בין השאר, בפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה. הגרמנים איימו לגמול על פעילות מחתרתית ברצח של משפחות שלמות, תושבי רחובות שלמים ואפילו מעבר לכך.

  7. העדר עזרה מחוץ לגטו: לא היה "עורף אוהד" מחוץ לגטו כיוון שהאוכלוסייה הלא-יהודית הייתה נגועה בדרך כלל במידה ניכרת של אנטישמיות. גם המחתרות האנטי-נאציות מיעטו להושיט עזרה, בייחוד הקומוניסטים.

 

הדילמות המוסריות של חברי המחתרות

דילמות אלו עלו בין השאר מקריאת הפרוטוקולים של ישיבות המחתרות בגטאות השונים שהוברחו אל מחוץ לגטו.

  1. האם מותר לסכן את בני משפחתך, את קרובייך ואולי אפילו חלק גדול מתושבי הגטו ע"י פעילות מחתרתית לאור מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים?

  2. האם מותר להקים מחתרות וליזום מרד כאשר דעת הקהל בגטו מתנגדת לכך באופן נחרץ?

  3. אם כבר מורדים, האם לנהל את המרד בתוך הגטו או לברוח ליער כדי לנהל לחימה פרטיזנית?

  4. האם לנהל מרד בתוך כל גטו וגטו או לרכז את המאמצים כדי לחולל מרד גדול מאוד באחד מהגטאות?

  5. האם להצטרף למשפחתך במהלך האקציה או להיפרד ממנה כדי להתכונן למאבק?

 

ייחודו של המרד בגטו וורשה לעומת הגטאות האחרים

הגורמים שהביאו לידי ההחלטה לפתוח במרד גטו וורשה:

  1. הצטברו עדויות שהוכיחו שהגרמנים מבצעים מדיניות של השמדת עם:

א.      העדות הראשונה הגיעה מהמחתרת בוילנה שקבעה, על סמך עדויות של ניצולים מבורות הירי בפונאר, שהגרמנים מבצעים מדיניות של רצח עם. המחתרת בוילנה הגיבה בשלוש דרכים: היא פרסמה כרוז על כך לתושבי הגטו ב-1.1.1942, היא התחילה להתכונן למרד ושלחה שליחים למחתרות בכל הגטאות הגדולים כדי לספר להם שיש הוכחה שהגירוש למזרח "לצורך התיישבות מחדש" הוא אשליה ושכל היהודים המגורשים נרצחים.

ב.      הצטברו גם הוכחות מהנעשה בגטו וורשה עצמו:

-          שליחי המחתרת גילו, עפ"י מספרי הקרונות, שאותן הרכבות חוזרות לעיתים קרובות מדי והרי דובר על התיישבות "רחוק במזרח".

-          ה"בונד" שלח חברים לעקוב אחר הרכבות ואחד מהם הגיע לסביבת טרבלינקה, שוחח עם חקלאים פולנים במקום וראה את העשן המיתמר בתוך המחנה.

  1. בושה: המחתרת הוקמה כדי להציל חיי יהודים, אבל במהלך האקציה הגדולה (ט' באב, היא לא פעלה. לכן התעורר רגש חזק מאוד של בושה אצל חברי המחתרת, רגש שהביא לכך שהם החליטו לא לאפשר אקציה נוספת בלי למרוד.

  2. נכונות תושבי הגטו לשתף פעולה עם המחתרת לאחר רצף של אקציות שהותירו רק מיעוט קטן במקום.

 

מהלך המרד בגטו וורשה:

  1. נובמבר 1940 – הגטו נסגר. זהו הגטו הגדול ביותר – קרוב לחצי מיליון תושבים בשיאו, דחוסים ב-76 רחובות שהם 2.4% משטח העיר.

  2. התארגנות שתי מחתרות: הארגון היהודי הלוחם (תנועות נוער ציוניות חלוציות, קומוניסטים ותיאום עם הבונד) והאיגוד הצבאי היהודי (בית"ר בעיקר). המאבק האידיאולוגי בין הימין והשמאל שרר בגטו גם בימים הקשים ביותר.

  3. 23.7.1942 (ט' באב) – "האקציה הגדולה" מתחילה: 10,000 יהודים ליום. עד אמצע ספטמבר 310,000 יהודים נשלחים לטרבלינקה. 70,000 נשארים בגטו.

  4. המחתרות מחליטות למרוד עם התחלת האקציה הבאה: מגבירים את הניסיונות לרכישת נשק, מכינים בונקרים, מנסים להשיג תיאום עם המחתרת הפולנית הכללית ששיקוליה ואופייה האנטישמי הפחיתו את נכונותה לסייע על אף ההנחיות לכך מממשלת הגולה בלונדון.

  5. ינואר 1943 – הגרמנים פותחים באקציה במפתיע והמחתרות מגלות התנגדות. 6,500 מוצאים תוך 4 ימים עד שהגרמנים מחליטים לסגת. התמיכה במחתרת גדלה. ברור שהניסיון הבא יוביל למרד כללי. המפקד באותה העת היה מרדכי אנילביץ'.

  6. האקציה הסופית, 19.4.1943: הגרמנים פותחים ב"אקציה הסופית". המחתרות (עם 750 לוחמים מזוינים)  נכנסות לעילות. 12 גרמנים ואוקראינים נהרגים באותו היום. אף אחד לא מתייצב באומשלגפלאץ ("רחבת האיסוף") ל"טרנספורט".

  7. הגרמנים קוראים ליורגן שטרופ, גנרל בס.ס שהתמחה בלחימה נגד כוחות גרילה, עם 3000 חיילים (ו-7000 כעתודה), טנקים ותותחים. הוא מחליט להצית כל בית ולפוצצו כדי להחניק את היהודים בבונקרים ולאלצם לצאת. האוכל והמים נרקבים.

  8. 8.5.1943 – בונקר הפיקוד של הארגון היהודי הלוחם ברח' מילה 18 עולה באש. מרדכי אנילביץ' ו-100 אחרים נהרגים. לוחמים מנסים לצאת מהגטו דרך תעלות ביוב וחלקם מגיעים ליערות וממשיכים להילחם משם.

  9. הגרמנים מפוצצים את בית הכנסת הגדול מחוץ לגטו כדי לציין את סוף המרד. אלפים נתפסים ונשלחים למחנות.

 

מאפיינים מיוחדים של המרד בוורשה:

  1. הוא זכה לתמיכת עשרות אלפי יהודים בגטו. תמיכה זו התבטאה בין השאר בסירובם להתייצב באומשלגפלאץ ובהכנת בונקרים ברחבי הגטו.

  2. הוא היה מתוכנן היטב והלוחמים חולקו ליחידות קטנות וניצבו במקומות אסטרטגיים בגטו. הם היו מצוידים יחסית טוב.

  3. המרד נמשך הכי הרבה זמן מכל המרידות (33 ימים) בגטאות. הוא גם תבע מחיר גבוה יחסית מהכוחות הגרמניים.

 

השפעת המרד:

  1. הוא שינה את הדימוי של היהודי – בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד. בכך הוא תרם תרומה חשובה לטיפוח הדימוי של "היהודי החדש", היהודי הנאבק על ענייניו החיוניים.

  2. הוא היה גורם חשוב בהצתת רוח המרד במקומות אחרים – גטאות ומחנות כאחד.

  3. הוא היה המרד הראשון באזור עירוני כבוש במהלך המלחמה ועזר להחליש את הדימוי של הגרמנים כלוחמים שאין לעמוד בפניהם.

 

המרידות במחנות ההשמדה – מטרות וקשיים

מטרת המורדים במחנות ההשמדה הייתה שונה מזו של מורדי הגטאות. במחנות קיוו המתקוממים להרוס את מתקני הרצח ההמוני או לפתוח פתח להצלה ע"י בריחה מן המחנה. את המרידות במחנות ההשמדה ביצעו בדר"כ מאות אסירים שחויבו לעסוק בעבודות השונות בתחומי המחנות. הם הכינו נשק קר מסוגים שונים ואף הסתערו על השומרים בחדרי הנשק וגנבו נשק חם.

בין המרידות היו:

טרבלינקה (אוגוסט 1943): בריחה אלימה מהמחנה.

סוביבור (אוקטובר 1943): חיסול שומרים נבחרים ובריחה המונית ליערות.

אושוויץ (אוקטובר 1944): אחד מארבעת תאי הגזים נשרף ע"י ה"זונדרקומנדו" והוצא מכלל שימוש.

חלמנו (ינואר 1945): אסירים השתלטו על בניין, שחררו את העצורים בו והרסו אותו.

 

הלחימה של הפרטיזנים היהודים

לוחמה בגטו או יציאה ליער?

במספר גטאות ששכנו בסמוך ליערות גדולים במזרח אירופה, כמו וילנה וביאליסטוק, התנהל ויכוח בין אנשי המחתרת על דרך הפעולה הנכונה – האם להישאר בגטו ולהילחם בנאצים בידיעה שהסיכוי לגרוף אחריהם המונים ולהגיע להישגים קלוש ביותר או שעליהם להעביר מספר רב ככל האפשר של צעירים ליערות הסמוכים ולהתרכז בלוחמה הפרטיזנית?

בביאליסטוק ובוילנה הוחלט בסופו של דבר על קו פעולה ששילב בין הברחת צעירים ליער לבין פעולה בתוך הגטו.

לעיתים בעת שהגרמנים ניסו לשלח יהודים מהגטאות, תושבים רבים בגטאות כמו טוצ'ין, לאחווה, מיר ועוד נמלטו וחיפשו מחסה ביערות הסמוכים. מעשה זה לא בא בעקבות התארגנות כלשהי אלא היה מעשה ספונטני שלעיתים אף חברי היודנראט היו שותפים בה.

 

בעיותיהם של הפרטיזנים היהודים

  1. חוסר ניסיון ונשק – חלק גדול מהפרטיזנים הכלליים היו חיילים שברחו ליערות עם נשקם ומפקדיהם. הפרטיזנים היהודיים לעומתם, הגיעו ליערות בלי נשק ובלי ניסיון צבאי.

  2. מחנות המשפחה – הפרטיזנים הכלליים השאירו את בני משפחותיהם בבתים. הפרטיזנים היהודים, לעומתם, יצאו לעיתים קרובות עם בני משפחה ונאלצו לדאוג להם, או שהשאירו אותם בגטו והמשיכו לדאוג להם. יחידות פרטיזניות יהודיות רבות נאלצו לטפל ב"מחנות משפחה", המורכבים מיהודים שלא יכלו להילחם. עובדה זו הגבילה את תנועתן והטילה עליהן משימות מיוחדות. (פירוט נוסף למי שמעוניין ניתן למצוא בעמודים 122-123 בספר "שואה וזיכרון" של ישראל גוטמן)

  3. קבלת הפרטיזנים היהודים – בשלב הראשון של המלחמה (עד אמצע 1942) פרטיזנים יהודיים התקבלו ליחידות פרטיזניות כלליות רק אם היו בני גילאים מתאימים והגיעו עם נשק ובלי בני משפחה.

  4. אנטישמיות – יחידות פרטיזניות רבות היו בעלי צביון אנטישמי וסירבו לקבל יהודים. לפעמים מועמדים יהודיים אף נרצחו כדי לקחת מהם את נשקם. היחידות הקומוניסטיות היו פחות עוינות בדר"כ מהיחידות ה"לאומיות".

  5. מחסור ב"קשרים" – התנועות הפרטיזניות הכלליות נהנו מקשרים עם ממשלות הגולה או פיקוד הפרטיזנים הסובייטי. רק לעיתים רחוקות היו יחידות פרטיזניות יהודיות עם קשרים כאלה.

  6. עוינות האוכלוסייה הכפרית – היחידות היהודיות סבלו במיוחד מהעוינות של האוכלוסייה הכפרית הסובבת.

  7. לקראת סוף המלחמה הורה הקרמלין לפזר את היחידות היהודיות הנפרדות ולאלץ את חבריהן להצטרף ליחידות כלליות.

אף על פי כן, היו עשרות אלפי פרטיזנים יהודיים ובין היחידות הפרטיזניות היהודיות המפורסמות ניתן למצוא את יחידת "האחים בילסקי", "יחידת ד"ר אטלס" ועוד.

 

מאפייני הלחימה

היהודים שנמלטו ליערות בשנים 1941-1942 לא מצאו בהם גופים פרטיזניים מאורגנים, אלא קבוצות זעירות, שכללו גם שודדים ורוצחי יהודים. אך עם התרחבותה של התנועה הפרטיזנית הכללית והתחזקות התמיכה שניתנה לה ממוסקבה, נפתחו בפני היהודים שישבו בקרבת היערות סיכויים ממשיים יותר להשתלב בתנועה זו.

יחד עם זאת, התנועה הפרטיזנית קיבלה לשורותיה רק צעירים יהודים שהיו מצוידים בנשק ולכן לא רבים התקבלו. במרבית המקרים לא אפשרו מפקדי הפרטיזנים התארגנות יהודית נפרדת או לחימה ביחידות יהודיות מיוחדות. ההערכה היא שכ-20,000 פרטיזנים יהודים פעלו ביערות מזרח אירופה ובשאר האזורים הכבושים.

 

תקופה שלישית ורביעית

בעיית הפליטים ו"העקורים" עם סיום המלחמה והשואה

הנדודים בדרכים באירופה ובאסיה עם תום המלחמה

נדודי הפליטים באירופה ומחוצה לה

הגורמים השונים לפליטים הרבים במהלך מלחמת העולם השנייה ומייד אחריה:

  1. בריחת המונים מאזורי הקרבות.

  2. העברת מיליוני עובדי כפייה לגרמניה, בעיקר ממזרח אירופה: זה היה אחד מהביטויים של "הסדר הנאצי החדש", על-פיו תפקידו של הגזע הסלאבי היה לשרת את עם האדונים.

  3. עקירת מיליוני מזרח-אירופאים מבתיהם ע"י הגרמנים, חלקם כדי "לגרמן" את האזורים שסופחו לרייך במסגרת "הסדר החדש" (החלק המערבי של פולין למשל) וחלקם כדי לאפשר את הקמתם של אזורי התיישבות גרמניים מחוץ לרייך המורחב. היפנים פעלו באופן דומה בתוך סין ומיליוני סינים נעקרו מבתיהם בעקבות כך.

  4. הגליית אוכלוסיות שנחשדו בחוסר נאמנות לבריה"מ למקומות מרוחקים מאזורי הקרבות: בין האוכלוסיות האלו נמנו הטטארים מחצי האי קרים, הצ'צ'נים מאזורי הקווקז, דוברי גרמנית מאזור הוולגה (סטאלינגרד) ומאות אלפי פולנים מהאזור שסופח ע"י בריה"מ. מדינות אחרות פעלו באופן דומה, כולל ארה"ב, שהעבירה יותר ממאה אלף אמריקאים ממוצא יפני מבתיהם במדינות החוף המערבי של ארה"ב למחנות בפנים הארץ.

  5. היהודים שנעקרו כליל מבתיהם והועברו לגטאות ואח"כ למחנות ריכוז והשמדה. תהליך דומה, פרט לגטאות, קרה גם לצוענים.

  6. בסוף המלחמה ומיד אחריה גורשו מיליוני גרמנים מערבה, בייחוד מאזור הסודטים שהוחזר לצ'כוסלובקיה, ממזרח פרוסיה ומהאזורים האחרים שסופחו לגרמניה (העילה לתביעות הגרמנים לכבוש את חבל הסודטים, אוסטריה ופולין הייתה העוינות וההתעללות בגרמנים). מיליונים נוספים ברחו מערבה על רקע מעשי הנקם וההתפרעות של חיילי הצבא האדום.

מספרם הכולל של כל אלה הגיע ליותר מ-10 מיליון. תופעה דומה התרחשה בסין, כשמיליוני יפנים שהתיישבו בה באזורים משלהם, גורשו חזרה ליפן.

 

שארית הפליטה – לאן?

שארית הפליטה "חוזרת הביתה" והמציאות האנטישמית שקיבלה את פניה

מי היו "שארית הפליטה"?

  1. ניצולי מחנות הריכוז וצעדות המוות.

  2. שרידי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות.

  3. יהודים שיצאו מהמחבוא, יהודים שחזרו לזהותם היהודית.

  4. יהודים בעלי אזרחות פולני שחזרו לפולין במסגרת הרפטריאציה (הסכם בין בריה"מ לפולין לאחר המלחמה שיהודים שברחו בתחילת המלחמה לבריה"מ יורשו לחזור).

  5. פליטים יהודים שפונו מאזורי החזית ברומניה.

 

הבעיות המיוחדות של הניצולים היהודים:

  1. התמודדות נפשית עם שיבה למקום ממנו נעקרו ושם נרצחו בני משפחותיהם.

  2. התמודדות עם האנטישמיות וגילויי האיבה במקומות שאליהם חזרו (אנטישמיות שנעה בין עוינות לאלימות).

  3. אובדן רכוש וסירוב מצד הפולנים להחזיר רכוש יהודי שנגזל.

  4. המשך המגורים במחנות העבודה ובמחנות הריכוז על אדמת גרמניה או אוסטריה, מחנות שהפכו ל"מחנות עקורים".

  5. שיבתם של היהודים מבריה"מ לשטחי פולין ויחסה העוין של האוכלוסייה המקומית שראתה בהם בני בריתם של הקומוניסטים וחששה לאבד את הרכוש שגזלה מהם.

  6. הסתגלות לחיים חדשים בתנאים בלתי אפשריים – בעיות תעסוקה, פרנסה, הקמת משפחה, "חזרה לחיים" – שיקום פיזי ונפשי.

 

האוכלוסייה היהודית ב"מחנות העקורים" עלתה ליותר מ-200 אלף איש. הסיבה העיקרית לכך הייתה המפגש של אלה שחזרו הביתה עם המציאות האנטישמית הקשה באותם המקומות. האנטישמיות בארצות מזרח אירופה, שהייתה ניכרת עוד לפני המלחמה, החריפה פי כמה וכמה אחריה. היו מספר סיבות לכך:

-          השתלטות שכנים על רכוש יהודי בעת צאתם לגטאות וחששותיהם מהדרישה הצפויה להחזיר אותו.

-          השפעת התעמולה האנטישמית של הנאצים.

-          חששם של משתפי פעולה עם הגרמנים שהיהודים החוזרים יזהו אותם ויסגירו אותם לשלטונות הצבא האדום.

-          זיהוי היהודים עם בריה"מ השנואה ועם המפלגות הקומוניסטיות המקומיות שהצבא האדום השליט על ארצות אלה.

על רקע האווירה הזאת התרחשו הרבה תקריות אנטישמיות. השיא היה הפוגרום בעיר קילצ'יה ב-4.7.1946.

 

הפוגרום בקילצ'ה

פוגרום שהתרחש בעיקר קילצ'ה בפולין ביולי 1946. בקילצ'ה נהרגו למעלה מ-40 יהודים בידי המון משולהב, בעקבות עלילת דם.

פוגרום קילצ'ה הוא דוגמא ליחס לו זכו יהודים ששבו לבתיהם בפולין. לפוגרום הייתה השפעה טראומתית על היהודים שרצו לחזור לבתיהם. אחת התוצאות הקשות הייתה מנוסה אדירה של כמאה אלף איש שיצאו מפולין והצטרפו לתנועת הבריחה שהפכה כעת תנועה המונית. רובם הגיעו למרכזי העקורים בגרמניה ובאוסטריה. הפוגרום הדגיש את התובנה שפולין אינה יכולה לשמש בית ליהודים.

 

מחנות העקורים

כאשר המלחמה באירופה הסתיימה, כמה עשרות מחנות ריכוז ועבודה בתוך גרמניה ואוסטריה הוכרזו כ"מחנות עקורים" והוכנסו לתוכם שלושה סוגים של אוכלוסיות:

  1. גרמנים שנחשבו כפושעי מלחמה ובייחוד אנשי ס.ס שהמתינו להכרעה לגבי מצבם ע"י בעלות הברית.

  2. מזרח-אירופאים שחששו לחזור הביתה על רקע הכיבוש הסובייטי ושיתוף הפעולה שלהם עם הגרמנים.

  3. יהודים שלא היו מסוגלים לצאת מהמחנות מחמת תשישות וחולי. מספר היהודים העקורים בשלב הראשון מנה כמה עשרות אלפי אנשים.

הקשיים שהתעוררו במחנות העקורים:

  1. רבים מתושבי המחנות היו במצב בריאותי ירוד מאוד ולא קיבלו (בייחוד בשלב הראשון) את ההדרכה הדרושה כדי להתחזק ולהחלים. כתוצאה מכך, לא מעטים נפטרו ממחלות מעיים וממלחות זיהומיות שונות.

  2. תושבי המחנות סבלו גם מטראומות קשות ומהלם השחרור ולא זכו לטיפול נפשי.

  3. על רקע מצבם הנפשי הקשה, השהייה במחנה באפס מעשה וללא מסלול של שיקום, יצרה מציאות של תלות וריקנות שהקשתה על התושבים להיערך לקראת החיים מחוץ למחנות. היו אפילו כאלה שסירבו בכל תוקף להתפנות מהמחנות והיה צורך להוציא אותם כעבור מספר שנים בכוח.

  4. חיילי בעלות הברית ששירתו במחנות פיתחו יחס של הסתייגות ואפילו תיעוב כלפי מה שנראה בעיניהם כ"חומר אנושי מנוון". היחס הזה שיקף גם את יחסו של הגנרל פטון, האחראי על אזור הכיבוש האמריקאי – ההתבטאויות שלו בנושא היו כל כך קיצוניות שמפקדו, הגנרל אייזנהאואר, נאלץ להעבירו מתפקידו בשל כך.

ביטויי התקווה וגורמי ההתחזקות בקרב העקורים:

  1. בין המשחררים היו חיילים יהודיים וקציני דת יהודיים שהזדהו עם העקורים ופעלו כדי לטפל בהם ולעודדם. הם היו אלה שהשמיעו את הביקורת שהובילה לשיגורה של ועדת האריסון למחנות. דו"ח האריסון: בעקבות דיווחי כלי התקשורת בארה"ב על מצבם של העקורים היהודים, מינה הנשיא טרומן את המשפטן ארל האריסון לבדוק את המצב. ביולי 1945 סיירו האריסון וצוותו ביותר מ-30 מחנות עקורים. הממצאים היו גינוי חמור למדיניות של שלטונות הכיבוש של בעלות הברית המערביות בגרמניה. טרומן החל לפעול כדי לפתור את בעיית העקורים בדרכים דיפלומטיות.

  2. הגיעו למחנות גופים יהודיים שונים מארה"ב ומא"י שסייעו לעקורים להתארגן כדי ליצור מערכת חיים בריאה יותר במחנות. חיילי הבריגדה היהודית (החי"ל), שהקדימו את האחרים, סייעו מאוד במסרי העידוד שלהם. לאחר שנים של הפקרה בידי העולם כולו, העקורים התפעלו מהלוחמים היהודים הגאים שאמרו להם שקיים יישוב יהודי גדול של אחים בא"י המעוניין לקלוט אותם. אחריהם הגיעו שליחים של תנועות שונות מהארץ ואפילו דוד בן-גוריון, שהופעתו במחנה יצרה התרגשות של ממש.

  3. התפתחה מערכת של מוסדות חינוך ודת, תנועות נוער, עיתונים ואפילו מפלגות פוליטיות במחנות. גופים אלה אפשרו לעקורים גם להשמיע את קולם בנושאים השונים שנגעו למצבם.

  4. השליחים מא"י עסקו בין השאר בארגון העקורים לצורכי בריחה והעפלה ארצה.

 

תנועות הבריחה

המטרה המוצהרת של חלק גדול מבין הפליטים הייתה להגיע לחופים מהם יכלו להפליג לארץ ישראל.

שלב ראשון: הבריחה החלה עם קבוצות של פרטיזנים יהודים ניצולים באזורי וילנה ורובנו ללא קשר ביניהם. אלה הבינו שלא יוכלו להוסיף ולחיות במקומות מושבם הקודמים שהיו לבתי קברות ליהודים. רבים מהם השתייכו לפני המלחמה לתנועות נוער ציוניות ואמונתם הציונית נתחזקה עקב התנפצות האשליות באשר למשטר הסובייטי. נתיב דרכם לאחר השחרור היה באופן טבעי עלייה לא"י, דרך רומניה, ולכן בקבוצות קטנות, בדרכים עקלקלות, חצו את הגבול לרומניה, שם חברו לחיילי הבריגדה שהיו באירופה ומשם בניסיון להגיע לא"י. המשטרה החשאית הרוסית עלתה על נתיב הבריחה, אסרה צעירים ציוניים והיה הכרח למצוא נתיבים אחרים דרך קרקוב.

שלב שני: לאחר סיום המלחמה, הפכה בריחה ליעד לאומי שנטלו בו שליחים מא"י, אנשי בריגדה, יהודים מצבא ארה"ב ואנשים הג'וינט. יחד עם המוסד לעלייה ב', הם כיוונו את הפליטים לנמלים מהם יוכלו להפליג לארץ.

כ-250 אלף יהודים השתמשו בנתיבי הבריחה. זו הייתה הגירת ההמונים היהודים המאורגנת הגדולה ביותר בעת החדשה. ארגון הבריחה, מעצם היותו לא חוקי, לא פרסם מעולם ספרות או ביטאונים רשמיים. מעולם לא היה צריך לצאת בקריאה ליהודים לעזוב את בתיהם, אלא להיפך – לעיתים קרובות לא היה יכול הארגון להתמודד עם זרם הרוצים לברוח.

 

היריבות בין ארצות הברית לברית המועצות וראשית "המלחמה הקרה"

הגורמים ליריבות בין ארה"ב לבריה"מ והבהרת המושג "מלחמה קרה"

הגורמים ליריבות בין ארה"ב לבריה"מ לאחר המלחמה

  1. היווצרות חלל מדיני וצבאי במרכז ובמערב אירופה נוכח ירידת עוצמתן של המעצמות הוותיקות ביבשת והופעת בריה"מ וארה"ב כשתי מעצמות-על.

  2. החששות הביטחוניים הכבדים של בריה"מ נוכח אבדותיה הרבות במלחה"ע השנייה.

  3. היריבות האידיאולוגית בין בריה"מ הקומוניסטית וארה"ב הקפיטליסטית והדמוקרטית ותודעת השליחות האידיאולוגית של שתיהן.

  4. היווצרות חלל מדיני וצבאי ב"עולם השלישי" נוכח ירידת כוחן ואף הסתלקותן של המעצמות הקולוניאליות הוותיקות.

  5. הבהרת כוונתה של ברית המועצות לבסס את שליטתם של משטרים קומוניסטיים הקשורים אליה בארצות ששוחררו ע"י הצבא האדום ולא לאפשר בהן בחירות חופשיות, כפי שהתחייב בהסכמים בועידות טהרן, יאלטה ופוטסדאם.

  6. פיתוח פצצת האטום ע"י ארה"ב, דבר שהביא לידי תחרות בפיתוח נשק לא-קונבנציונאלי.

  7. יריבות סביב ניצולם של המשאבים הכלכליים והפוטנציאל התעשייתי של גרמניה בעתיד.

 

הבהרת מושג "המלחמה הקרה"

לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה מערכת בינלאומית דו-מוקדית. המערכת הזו התפתחה על רקע היווצרותן של שתי מעצמות על – ארצות הברית וברית המועצות. המעמד המיוחד של שתי מדינות אלו נבע ממספר גורמים:

  1. ירידת כוחן של כל המעצמות האחרות: גרמניה ויפן הובסו ונהרסו. בריטניה וצרפת נותרו אחרי המלחמה כמעצמות חלשות יחסית, בעלות משאבים מוגבלים שנמתחו עד קצה היכולת במלחמה; כמו כן, מושבותיהן, שהיו בעבר מקור של עוצמה, הפכו לנטל גדול על רקע מאבקים עקובים מדם לעצמאות שהתנהלו כמעט בכולן – גם במזרח התיכון, גם במרכז אסיה ובמזרח הרחוק וגם בצפון אפריקה.

  2. לארה"ב ובריה"מ אוכלוסיות גדולות: בין 150 ל-200 מיליון איש, פי שלוש או ארבע ממעצמות אירופה הקודמות.

  3. לשתיהן ארצות גדולות בעלות אוצרות טבע כמעט בלתי מוגבלים: כולל נפט וחומרים אסטרטגיים אחרים (כגון אורניום), אוצרות טבע שהמעצמות האחרות חיפשו במושבותיהן מעבר לים.

  4. לשתיהן תעשיות מפותחות בעלות כושר ייצור נרחב ביותר בתחום התעשיות הכבדות, הרבה מעבר לבריטניה ולצרפת.

  5. לשתיהן משטרים יציבים, בניגוד מובהק למשטר של צרפת אחרי המלחמה.

  6. לשתיהן צבאות גדולים וחזקים שהתפתחו באופן ניכר במהלך המלחמה.

המלחמה הקרה התפתחה זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. היא הייתה עימות גלובאלי ומקיף בין "הגוש המערבי", בראשות ארצות הברית ו"הגוש המזרחי" בראשות ברית המועצות על עמדות כוח ואזורי השפעה בעולם. המאבק נשא בעיקרו אופי רעיוני, מדיני וכלכלי אך לפעמים גם אופי צבאי. אולם כאשר פרץ מאבק מזוין, הוא התנהל עפ"י כללים מגבילים. פרצו מלחמות בין מדינות חסות או תנועות לאומיות או מהפכניות הקשורות לשתי המעצמות ולעיתים אפילו בין מעצמה אחת ומדינת חסות של השנייה אך לא היה עימות צבאי ישיר בין שתי המעצמות ולכל היותר הושיטה מעצמה אחת סיוע למדינה או לכוחות גרילה שנלחמו נגד כוחות המעצמה השנייה.

 

ביטויי היריבות בין המעצמות בשנות ה-40 וה-50 והשפעתם על היחסים בין המעצמות

הקמת "הדמוקרטיות העממיות" – יצירת "מסך הברזל"

הקמת ה"דמוקרטיות העממיות"

עפ"י הסכם יאלטה, עמדו לקום ממשלות קואליציוניות (המורכבות מהממשלות הזמניות הקומוניסטיות ונציגי "ממשלות הגולה" הפרו-מערביות) במדינות ששוחררו מהכיבוש הגרמני במזרח אירופה כשלב ביניים לעריכת בחירות חופשיות. אולם כיוון שהצבא האדום שלט במדינות אלה, הוא פעל כדי להשליט בהן משטרים קומוניסטים. התהליך שהוביל להקמת המשטרים האלה נמשך עד שלוש שנים במדינות השונות וכלל שלושה שלבים:

  1. בשלב הראשון הוקמו ממשלות קואליציוניות כפי שהובטח עם נציגי ממשלות הגולה אך כל התיקים החשובים – ובייחוד משרד ראש הממשלה, משר הביטחון ומשרד הפנים – נמצאו בידי הקומוניסטים. עם זאת, נשמרו בשלב זה זכויות פוליטיות שונות והכלכלה לא הייתה סוציאליסטית אלא מעורבת.

  2. בשלב השני הנציגים הלא-קומוניסטים סולקו מהממשלות.

  3. בשלב השלישי הממשלות "טוהרו" מכל הקומוניסטים שלא היו מקובלים על סטאלין בגלל היותם עצמאיים מדי או לאומיים מדי.

הדוגמא הבולטת למעבר מהיר לשלב השלישי הייתה פולין. בצ'כוסלובקיה התהליך נמשך שלוש שנים. יוגוסלביה הייתה מקרה מיוחד – המשטר היה קומוניסטי, אבל הממשלה אימצה מדיניות חוץ עצמאית; היא הצליחה בכך כיוון שהצבא האדום לא שלט בשטחה אלא הצבא שהוקם מהמחתרת הקומוניסטית המקומית החזקה. בכל המדינות האלה, הפכו המשקים למשקים סוציאליסטיים לכל דבר, כמו בברית המועצות.

 

יצירת "מסך הברזל"

המלחמה הקרה פרצה לתודעת הציבור והחלה לשאת אופי "מורגש" בעקבות נאום "מסך הברזל" של צ'רצ'יל, אותו נשא במרץ 1946 בארה"ב. צ'רצ'יל קבע שבריה"מ הציבה "מסך ברזל" בין השטחים שנכבשו ע"י הצבא האדום ושאר חלקי אירופה. מעבר למסך הזה היא משליטה משטרים קומוניסטיים טוטאליטריים הסרים למרותה, בניגוד לרצון התושבים. יתר על כן, היא מאיימת להרחיב את אזור השפעתה ולהשתלט באופן דומה על המדינות הסמוכות. צ'רצ'יל קובע:

  1. בריה"מ חותרת להשתלט על אירופה – וגם על אזורים אחרים בעולם.

  2. ברגע שהיא משתלטת על ארץ כלשהי, היא כופה עליה משטר לפי רוחה ולא מאפשרת לה להשתחרר משליטתה (ולכן הביטוי "מסך הברזל").

  3. אסור לאמץ מדיניות של פיוס כלפי בריה"מ כיוון שהיא מזלזלת בחולשה ומנצלת אותה כדי לקדם את מטרותיה.

  4. בריה"מ לא מעוניינת במלחמה ולכן אם נעמוד איתן מולה יש סיכוי להגיע להסדר שימנע את הרחבת מסך הברזל.

  5. חשוב לאמץ מדיניות כזו של עמידה איתה ללא דיחוי.

 

דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל – המניעים לגיבושן ותוכנן

"דוקטרינת טרומן"

עם שחרורה של יוון מהכיבוש הגרמני ב-1944, התפתחה מלחמת אזרחים בין המחתרת הקומוניסטית והמחתרת המלוכנית הפרו-מערבית שנתמכה ע"י בריטניה. המחתרת הקומוניסטית התחזקה מאוד כאשר הוקמו משטרים קומוניסטיים ברוב המדינות השכנות (יוגוסלביה, בולגריה ואלבניה) ונשק רב זרם אליה מעבר לגבול. ב-1945 הושגה הפסקת אש ונעשה ניסיון לערוך בחירות כלליות בפיקוח בינלאומי. אולם הקומוניסטים החרימו את הבחירות וחידשו את הלחימה מתוך הציפייה שהסיוע הבריטי לכוחות המלוכנים יסתיים תוך זמן קצר על רקע הקשיים הרבים בהם בריטניה הייתה שקועה.

האיום בתורכיה היה שונה. תורכיה שמרה על ניטראליות במלחה"ע השנייה ולא הייתה בה מפלגה קומוניסטית חזקה. אולם בריה"מ הגישה לה מספר תביעות לאחר המלחמה שאיימו על עצמאותה. הסובייטים דרשו תיקוני גבול לטובתם וגם הקמת בסיס ימי סובייטי במייצרים.

באמצע 1946 הבריטים הודיעו לארה"ב שאין ביכולתם לשאת במעמסה באזור זה מעבר לתקופה מוגבלת. לכן, אם האמריקאים מעוניינים למנוע השתלטות בריה"מ ובני בריתה על שתי המדינות תהיה ארה"ב צריכה לפעול בכוחות עצמה.

נשיא ארה"ב, טרומן, מגיב בשתי דרכים:

  1. הוא נשא נאום בו הוא ניסח את "דוקטרינת טרומן" שקבעה שארה"ב תתערב כדי למנוע מ"מיעוטים מזוינים" או מדינות זרות להשתלט על "עמים חופשיים". היה ברור שהכוונה היא להגן על תורכיה ויוון מהאיום הסובייטי והאיום הקומוניסטי הפנימי. יש לציין, שלפני מלחה"ע השנייה נקטה ארה"ב מדיניות של בדלנות ולא נהגה להתערב בעניינים המתרחשים באירופה. לאחר המלחמה, שקלו גורמים בארה"ב לחזור למדיניות זו אך לאחר המשבר בתורכיה ויוון היה ברור שלא היה אפשר לחזור למדיניות הבדלנות ולכן עברו ל"מדיניות הבלימה" בכדי למנוע את ההשתלטות הקומוניסטית על אירופה.

  2. כביטוי למדיניות החדשה, שוגרו משלחות צבאיות וכלכליות לשתי המדינות האלה ותוך זמן קצר אושר להן סיוע חירום של 400 מיליון דולר.

הפעילות המהירה של ארה"ב הצילה את המשטרים הפרו-מערביים ביוון ובתורכיה. מעבר לכך, היא סימלה את כוונתה של ארה"ב לא לחזור למדיניות הבדלנות המסורתית שלה, אלא לאמץ מדיניות פעולה של בלימה כלפי ההתפשטות הקומוניסטית-סובייטית באירופה. הדוגמאות הממחישות את מעברה של ארה"ב למדיניות של בלימה הן: הקמת נאט"ו, דוקטרינת טרומן, תוכנית מרשל, משבר ברלין ועוד.

 

תוכנית מרשל

תוכנית זו הוצעה ע"י ג'ורג' מרשל, שר החוץ של ארה"ב, על רקע הבעיות הכלכליות החמורות של מדינות אירופה והחשש שאי-פתרונן עלול להביא לידי התמוטטות משטריהן הדמוקרטיים והשתלטותם של גורמים קיצוניים, כגון הקומוניסטים (בחלק מהמדינות האלה, כולל צרפת ואיטליה, היו מפלגות קומוניסטיות חזקות).

מרשל קרא למדינות המעוניינות בסיוע מארה"ב להתכנס יחד איתה כדי להגיש את צרכיהן ולהקים מסגרת משותפת שתאפשר שימוש יעיל בכספים שיתקבלו. מדינות מזרח אירופה הוזמנו אף הן אך בריה"מ פרשה מהוועידה ואילצה את מדינות מזרח אירופה לפרוש איתה מתוך הטענה שהמסגרת הכלכלית המתוכננת אינה אלא "מכשיר אימפריאליסטי" להשתלטות ארה"ב על המשק האירופאי.

16 מדינות, כולל ארה"ב, התכנסו בפאריז ביולי 1947 והקימו את "הארגון לשיקומה הכלכלי של אירופה". כמשקל נגד הקימה בריה"מ וגרורותיה במזרח אירופה את ארגון ה"קומיקון" לשיתוף פעולה כלכלי ב-1949.

בין 1949-1952 העניקה ארה"ב 13 מיליארד דולר בסיוע כלכלית וחברות הארגון גייסו בעצמן עוד 9 מיליארד דולר. התוכנית קצרה הצלחה רבה ותוך מספר שנים הייצור התעשייתי והתוצרת החקלאית של חברות הארגון התפתחו באופן ניכר. חלק גדול מכספי הסיוע נוצלו לרכישת מכונות וציוד תעשייתי כבד.

תוכנית מרשל לא רק עזרה למדינות מערב אירופה לשקם את עצמן מבחינה כלכלית, היא גם חיזקה את משטריהן הדמוקרטיים ואת הקשר שלהן לארה"ב.

 

משבר ברלין

על משבר ברלין

  1. בועידות הפסגה הוחלט שאחרי המלחמה גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש וגם העיר ברלין (על אף העובדה שהיא נמצאת כולה בתוך אזור הכיבוש הסובייטי).

  2. פורץ וויכוח בין המעצמות לגבי שיקומה של גרמניה. ארה"ב ובריטניה היו מעוניינות בשיקומה של גרמניה ואולם בריה"מ וצרפת, שנכבשו ע"י גרמניה הנאצית, התנגדו.

  3. כעבור זמן מה צרפת מאמצת את הקו של ארה"ב ובריטניה מתוך הרצות לזכות בסיוע מצד ארה"ב ולשפר את היחסים איתה ועם בריטניה על רקע היווצרות המלחמה הקרה.

  4. יחסי שני הגושים מחריפים על רקע פרסומה של דוקטרינת טרומן וקיום ועידת פאריז.

  5. שלוש מעצמות המערב מחליטות להנהיג מטבע חדש באזורי הכיבוש שלהן כדי לייצב את המשק הגרמני. ברית המועצות מתנגדת ולא מעוניינת שהמשק הגרמני ישוקם. אולם שלוש המעצמות החליטו לבצע את המהלך ללא הסכמתה, כולל באזורים שלהן בברלין.

  6. בריה"מ מחליטה להגיב ע"י הטלת הסגר יבשתי על מערב ברלין (אזורי הכיבוש של שלוש המעצמות). יש סברה שהיא קיוותה לאלץ את שלוש המעצמות האחרות לוותר על מערב ברלין באמצעות המהלך הזה. הייתה תחושה שהעימות בין שני הגושים הגיע ל"רגע של אמת".

  7. ארה"ב ובריטניה מחליטות לקיים "גשר אווירי" למערב ברלין. במשך 11 חודשים בוצעו יותר מ-275 אלף טיסות למערב ברלין כדי לספק לתושבים ולחיילים שם את כל צורכיהם. ככל שהחודשים חלפו, זרם האספקה גדל בהתמדה.

  8. הסובייטים הבינו שמדיניותם נכשלה והחליטו לבטל את המצור היבשתי במאי 1949.

  9. במהלך תקופת המצור, ארה"ב, בריטניה וצרפת טיפחו באזוריהן מוסדות דמוקרטיים ולאחר ניסוח חוקה ועריכת בחירות כלליות הן מחליטות לחבר את אזורי הכיבוש שלהן ולכונן את "הרפובליקה הגרמנית הפדראלית" ("מערב גרמניה"). המדינה החדשה כללה גם את מערב ברלין.

  10. חודשים ספורים לאחר מכן, הסובייטים מקימים את "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית" ("גרמניה המזרחית") באזור שלהן, כולל החלק המזרחי של ברלין.

 

התוצאות של משבר ברלין

  1. הוקמו שתי המדינות הגרמניות.

  2. העמיקה התחושה של שותפות הגורל בין ארה"ב ומדינות מערב אירופה.

  3. הקמת נאט"ו הייתה אחת התוצאות המיידיות של המשבר.

  4. המלחמה הקרה התייצבה באירופה. אזורי ההשפעה של שתי מעצמות העל נעשו קבועים.

  5. משתרשת בארה"ב ההכרה שעמידה איתנה מול בריה"מ נושאת פרי, כך קרה ביוון ותורכיה וגם במשבר ברלין.

 

כיצד באו לידי ביטוי מאפייני "המלחמה הקרה"?

  1. המחנות היריבים במשבר זה היו המחנה המזרחי בראשות בריה"מ מול המחנה המערבי בראשות ארה"ב (וגם בריטניה וצרפת).

  2. למעשה היריבות כאן הייתה על דרך ניצולם של משאבי גרמניה והדרך שבה היא תנוהל – קומוניזם מול דמוקרטיה.

  3. שני המחנות נמנעו מעימות צבאי ישיר לאורך כל המשבר, דבר שמאוד אפיין את המלחמה הקרה.

  4. המדינה חולקה לשניים ונבנתה חומת ברלין, בדומה לעניין "מסך הברזל" שאפיין את המלחמה הקרה.

 

הקמת ארגונים צבאיים וכלכליים באירופה

הקמת נאט"ו

  1. ב-1948 הוקמה ברית הגנה בין בריטניה, צרפת ומדינות "בנלוקס" (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) לאחר השלמת ההשתלטות הקומוניסטית על צ'כוסלובקיה (שעד אז התקיימה בה ממשלה קואליציונית של ממש).

  2. לאור המימדים הצנועים של הברית הזו לעומת עוצמת האיום הסובייטי, החליטו ארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות להקים את ברית נאט"ו – הברית הצפון אטלנטית. הברית כללה את ארה"ב וקנדה במערב האוקיינוס ורוב מדינות אירופה המערבית – כולל בריטניה, צרפת ואיטליה. היא הייתה אמורה להיות בתוקף 20 שנה.

  3. יוון ותורכיה הצטרפו לברית ב-1950.

  4. גרמניה המערבית הצטרפה לנאט"ו ב-1954 ובעקבות הצטרפותה הקימה בריה"מ את "ברית וורשה" עם מדינות החסות שלה באירופה המזרחית.

הקמת נאט"ו ציינה את נטישת מדיניות הבדלנות המסורתית של ארה"ב. יתר על כן, ההיערכות של כוחות נאט"ו שיקפה תורה אסטרטגית חדשה של ארה"ב שהתבססה על מדיניות של בלימת ההתפשטות הסובייטית ונכונות להגיב ב"גמול מסיבי" – כולל האיום בהפעלת נשק אטומי –  למקרה של תוקפנות מצד הכוחות הסובייטים הקונבנציונאליים העדיפים על מערב אירופה.

 

מיסוד המלחמה הקרה

סוג המוסד

הגוש המערבי

הגוש המזרחי

מוסדות צבאיים

נאט"ו (1949): בתקנון של נאט"ו נכתב שהתקפה על חברה אחת תיחשב כהתקפה על כל החברות בברית.

ברית וורשה (1955): הגוף הזה הוקם לאחר הצטרפות גרמניה המערבית לנאט"ו.

מוסדות כלכליים

הארגון לשיקומה הכלכלי של אירופה (1947): הארגון הוקם כדי לאפשר למדינות מערב אירופה לזכות לסיוע כלכלי מארה"ב באמצעות תוכנית מרשל.

ה"קומקון" (1948): הארגון הזה הוקם לאחר פרישת ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה מועידת פאריז שכונסה כדי לדון בתוכנית מרשל.

מוסדות פוליטיים

נאט"ו (1949): נאט"ו הוקמה גם כמסגרת לשיתוף פעולה בתחום המדיני.

ה"קומינפורם" (1948): פירוט מחוץ לטבלה

 

הקומיניפורם הוקם 5 שנים לאחר פירוק ה"קומינטרן". הקומינטרן (האינטרנציונאל הקומוניסטי) הוקם ב-1919 כמסגרת לשיתוף פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות בעולם. למעשה, הוא שימש כמכשיר ביד המשטר הסובייטי. עצם קיומו עורר חרדה רבה בעולם הקפיטליסטי, בייחוד בבריטניה ובארה"ב. לכן, ממשלת בריה"מ פירקה אותו ב-1943 כמחווה של רצון טוב כלפי בעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. לעומת הקומניטרן, הקומינפורם הוקם כמסגרת לשיתוף פעולה בין המדינות הקומוניסטיות. אולם המפלגות הקומוניסטיות הגדולות בצרפת ואיטליה הצטרפו אף הן כחברות בגוש החדש.

 

השוק האירופאי המשותף

  1. מגמת האיחוד באירופה המערבית קיבלה דחיפה חזקה מכמה גורמים בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה:

-          הכרת מדינות מערב אירופה בחולשתן מול מעצמות העל.

-          ראיית בריה"מ, ולא גרמניה, כמעצמה המאיימת על יציבותה וביטחונה של אירופה המערבית.

-          הצורך לשקם את המשק המערב-אירופאי כולו כתנאי להתאוששות הכלכלית של המדיניות השונות באזור.

  1. פרסום תוכנית מרשל, כולל התנאי שאירופה תקים מסגרת כלכלית משותפת כדי להחליט על השימוש בכספי הסיוע ("הארגון לשיתוף פעולה כלכלי באירופה") הוסיף דחיפה למגמה זאת.

  2. ב-1950 הוקמה "מועצת אירופה", שהייתה מורכבת מנציגי המדינות החברות בארגון זה. לגוף זה ניתנו סמכויות ייעוץ והמלצה בלבד אך במשך השנים הוא התפתח לגוף הרבה יותר חזק, שמסונפים אליו פרלמנט, מועצת שרים, בית משפט עליון ומגילת זכויות האדם התקפה בכל המדינות החברות.

  3. ב-1952 הוקמה "קהיליית הפחם והפלדה" ע"י צרפת, גרמניה המערבית, איטליה ומדינות בנלוקס. הקהילייה צמחה מהצורך לתאם את הייצור והשיווק בענפים אלה.

  4. ב-1958 הקימו שש מדינות את "השוק האירופאי המשותף" שחתר לשיתוף פעולה כלכלי נרחב ביותר (כולל תיאום מדיניות סבסודים ומכסים) וגם לשיתוף פעולה בנושאים מדיניים, כולל מדיניות האטום.

  5. בריטניה, שנשארה מחוץ ל"קהילייה האירופאית", יזמה את הקמת "ההתאחדות האירופאית לסחר חופשי" ב-1959, שמנתה שבע מדינות וביניהן מדינות סקנדינביה. אולם השוק האירופאי המשותף התגלה כגוף בעל עוצמה כלכלית גדולה יותר ונטיות איחוד חזקות יותר.

  6. מגעים לאיחוד בין שני הארגונים הנ"ל נתקלו בקשיים שונים. בריטניה גילתה יחס אמביוולנטי על רקע מסורת "הבדידות המזהירה" שלה וקשריה עם מדינות "חבר העמים הבריטי". יתר על כך, נשיא צרפת, דה גול, התעקש להשאיר את בריטניה בחוץ ונימק את התנגדותו במדיניות הגרעין הנפרדת של בריטניה ויחסיה המיוחדים עם ארה"ב.

  7. ב-1967 אוגדו כל המוסדות שהוקמו ע"י שש המדינות במסגרת כלכלית שכונתה "הקהילייה האירופאית" וב-1973 התקבלו בריטניה והמדינות האחרות לקהילייה. במשך השנים תוכננו ובוצעו פרוייקטים שונים להגברת האיחוד בקרב חברי הקהילייה, כולל ביטול מכסים, הרחבת מוסדות הפרלמנט האירואפי וביטול הצורך בויזות. ב-2001 אף הונהג מטבע ה"יורו" וסוכמו תוכניות להנהגת "אזרחות אירופאית".

  8. שאר מדינות העולם חתמו, או מנהלות מו"מ לחתימה, על הסכמים כלכליים עם השוק.

  9. מדינות אירופאי הצטרפו ל"שוק" במשך השנים והתפוררות ה"גוש המזרחי" נתנה תנופה למגמה הזו וחלק מהמדינות שהיו קודם לכן ב"ברית וורשה" משמעות כעת כחברות ב"קהילייה האירופאית".

 

המאבק של היישוב היהודי ושל התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית עצמאית

עמדת בריטניה ועמדת ארצות הברית באשר לבעיית הפליטים והעקורים היהודים באירופה ובשאלת א"י לאחר המלחמה

עמדת ארה"ב ודו"ח האריסון

כתבות בעיתונים ומכתבים של ניצולים שזרמו לארה"ב הפנו את תשומת הלב הציבורית למתחולל במחנות העקורים. בלחץ ארגונים יהודיים ואישי ממשל, מינה נשיא ארה"ב, הרי טרומן, בקיץ 1945, ועדה מיוחדת שתבדוק את מצב היהודים במחנות העקורים באזורי הכיבוש האמריקאיים. בראשות הוועדה עמד ארל האריסון, איש ציבור וחבר לשעבר ברשות הבינלאומית לענייני פליטים. בחודש יולי 1945 סיירה ועדת האריסון ביותר מ-30 מחנות עקורים, סקרה את תנאי החיים בהם ונפגשה עם ניצולים. הדו"ח שחיברה הוועדה העיד על הזעזוע העמוק שעבר על חבריה לנוכח מצבם של העקורים וכלל גינוי חריף למדיניות של רשויות הצבא ביחסם אליהם: "נראה שזולת השמדה של יהודים, אנו נוהגים בהם כפי שנהגו הנאצים" – בהשוואה מופרזת זו נתנו חברי הוועדה ביטוי להתרשמויותיהם הקשות מתנאי חייהם של הניצולים ומן הייאוש וההתמרמרות שהביעו בפניהם.

ועדת האריסון קבעה שהפתרון היחיד לבעיית הפליטים הוא עלייתם לארץ ישראל, והמליצה שארה"ב תדרוש מהבריטים להקצות לאלתר מאה אלף רישיונות עלייה, עוד לפני שיימצא הסדר כולל לשאלת א"י. בעקבות ממצאי הוועדה, הוכנסו שינויים של ממש בתנאי החיים של העקורים והגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האמריקניים, הגביר את הפיקוח על מחנות העקורים ודאג לתנאי החיים של הניצולים. באוקטובר 1945 מונה השופט היהודי-אמריקני סיימון הירש ריפקינד ליועץ לענייני העקורים היהודים ליד המטה הצבאי. בסוף אותו חודש ביקר יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, במחנות שהוקמו באזורי הכיבוש האמריקניים בגרמניה. הוא נפגש עם אישי צבא בכירים וביקש מרשויות הצבא להנהיג שיפורים ניכרים בתנאי החיים במקום ולאפשר אוטונומיה רחבה לעקורים במחנות. לא כל הצעותיו של בן גוריון התקבלו, אך ביקורו האיץ את תהליכי השינוי ועורר התרגשות רבה בקרב העקורים וגם השפיע רבות על בן-גוריון עצמו – יחסו לעקורים השתנה והוא ייחד לשארית הפליטה מקום מרכזי במדיניות הציונית.

 

עמדת בריטניה וועדת החקירה האנגלו-אמריקנית

בינואר 1946 הוקמה ביוזמת בריטניה ועדה נוספת לחקירת בעיית העקורים היהודים השוהים בגרמניה. ועידה זו הוקמה בעקבות דרישתו של נשיא ארה"ב מבריטניה להקצות 100 אלף אשרות עלייה לארץ ליהודים העקורים. ועדה זו הייתה משותפת לארה"ב ולבריטניה ובמסגרת חקירתה ביקרה בארץ ישראל ובמקומות הריכוז העיקריים שבהם שהו העקורים בגרמניה. באפריל 1946 הגישה הוועדה את ממצאיה. הבריטים העריכו שוועדה מעורבת לא תגיע להסכמה הנוגדת את עיקרי מדיניותם בארץ ישראל ולכן הבטיחו לקבל כל מסקנה שאליה תגיע הוועדה. אך הם טעו – חברי הוועדה ביקשו לבדוק אם אכן רוצים הפליטים להגר לא"י ולשם כך שוחחו עם הניצולים והתייעצו עם אנשי צבא ועם עובדי אונרר"א והמליצו בסופו של דבר על מתן מאה אלף רישיונות עלייה לעקורים. הבריטים ניסו לטרפד את המלצות הוועדה באמצעות הצבת מכשולים בדרך למימוש ההמלצה על עלייה נרחבת ארצה. אולם דווקא סעיף זה בממצאי הוועדה, זכה לתמיכה גורפת בזירה היהודית והבינלאומית אך הבריטים עמדו בסירובם והקשו על העלייה לא"י.

 

עמדת הבריטים בשאלת ארץ ישראל

לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה, התכנסה ועידת מפלגת ה"לייבור" בעיר בלקפול וקיבלה של החלטות פרו-ציוניות כולל הצורך להקים מדינה יהודית בא"י לאחר המלחמה ולפתוח את הארץ לעלייה נרחבת ולעודד הגירה של ערבים משטח המדינה היהודים כדי שהיא תוכל להתפתח בביטחון. מפלגת הלייבור זכתה בבחירות וקלמנט אטלי, אחד ממנסחי החלטות בלקפול, נבחר כראש ממשלה. ארנסט בווין נבחר כשר החוץ. אולם זמן קצר לאחר מכן, הממשלה הבריטית חזרה בה מהמצע הפרו-ציוני של ועידת בלקפול והחליטה להמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבן בתקיפות.

ברקע לתפנית זו היו מספר גורמים:

  1. המלחמה הקרה פרצה ובריטניה חששה מכוונת בריה"מ לשלב את המזרח התיכון באזור ההשפעה שלה.

  2. מלחמת העולם השנייה הוכיחה את החשיבות האסטרטגית של האזור למערב (נפט, תעלת סואץ, קרבת צפון אפריקה למערב אירופה וכו').

  3. בריטניה הכירה בעובדה שהיא נחלשה ולכן לא היה ביכולתה להבטיח את האינטרסים שלה באזור לאחר המלחמה ללא עזרת משטרים ידידותיים בעולם הערבי.

לכן, היא החליטה לחדש את מדיניות הפיוס כלפי הערבים ומדיניות זו חייבה אותה לבטל את הבטחותיה ליהודים. המדיניות החדשה הזו באה לידי ביטוי בנאום שנשא בווין בנובמבר 1945. עיקרי דבריו היו:

  1. יהודי אירופה סבלו רבות במלחמה אך הפתרון למצוקתם אינו "לגרש אותם מאירופה", אלא לשלב אותם בשיקומה הכללי של היבשת. אירופה היא ביתם והיא אף זקוקה לתרומתם כדי להשתקם.

  2. עתידה של א"י הוא בעיה נפרדת ועליה גדולה של יהודים אליה רק תחריף את הבעיה. לכן, העלייה היהודית חייבת להיות בעלת מימדים צנועים.

  3. העולם הערבי כולו עוקב אחר ההתפתחויות בא"י ולכן אין להחליט על גורלה של הארץ בלי להתחשב גם בדעתו.

  4. בריטניה תמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבן של 1939 גם בעתיד.

 

תוכניות להתמודדות עם שאלת א"י

תוכנית מוריסון (בריטי) – גריידי (אמריקאי) – יולי 1946

הקמת מדינה פדרטיבית המחולקת לארבעה "קנטונים" – אחד בשלטון יהודי (קנטון קטן), אחד בשלטון ערבי והשאר בשלטון בריטי. ענייני חוץ וביטחון יהיו בידי הנציב הבריטי העליון אך יהיו פרלמנטים נפרדים לאזור הערבי ולאזור היהודי. במסגרת כזו ניתן יהיה לאפשר ל-100 אלף עקורים לעלות ארצה ולבטל את תקנות הקרקעות של 1940. התוכנית נדחתה ע"י היהודים והערבים (וגם ע"י ארה"ב).

 

תוכנית לונדון ("תוכנית בווין") – ינואר 1937

זהו עיבוד של תוכנית מוריסון-גריידי, המורה על הקמת "משטר נאמנות" לחמש שנים בלבד ועליית 4000 יהודים מדי חודש במשך שנתיים. השיטה של הקנטונים תישמר והארץ תזכה לעצמאות תוך 5 שנים אם התנאים יבשילו.

היהודים והבריטים דחו גם את תוכנית זו.

 

תוכנית אונסקו"פ

אונסקו"פ המליץ לחלק את א"י לשלוש יישויות מדיניות – מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בינלאומי בסביבות ירושלים בחסות האו"ם. לאחר תיקונים בועודות האו"ם, המדינה היהודית עמדה לקבל 55 אחוזים מהשטח, המדינה ערבית 43 אחוזים מהשטח והשטח הבינלאומי – 2 אחוזים.

הסיבות למסירת שטח כה נרחב למדינה היהודית:

  1. השפעה השואה על חברי הוועדה – רובם הגדול השתכנעו שהצדק ההיסטורי מחייב לתת ליהודים לא רק מדינה, אלא מדינה בעלת יכולת קיום מינימלי.

  2. המציאות הדמוגרפית החדשה בנגב – הוקמו בנגב עשרות יישובים יהודיים מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה והמציאות הזו סיפקה לגיטימיות למסירת הנגב לידי המדינה היהודית, אף על פי שהאוכלוסיה הבדואית בנגב הייתה גדולה בהרבה מהאוכלוסייה היהודית.

  3. השפעת החוויות של חברי הוועדה – כמו ועדת האריסון, אונסקו"פ ערכה ביקור בחלק מ"מחנות העקורים" וחבריה הושפעו מאוד ממה שהם ראו ושמעו שם. היו להם גם מפגשים חשובים ומרגשים עם דמויות יהודיות בכירות (כולל אנשי מחתרת), בו בזמן שהערבים החרימו אותם. בנוסף לכך, במהלך ביקורם בארץ, התרחשה הפרשה הדרמטית של ספינת המעפילים "אקסודוס".

 

המאבק בבריטים במסגרת "תנועת המרי העברי" ותגובת הבריטים למאבק

הקמת תנועת המרי העברי

על רקע התפנית האנטי-ציונית במדיניות הבריטית, תפנית שהשתקפה באופן מיוחד בנאומו של בווין, הורה דוד בן-גוריו (יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית בא"י) לראשי ההגנה (שכפופה למוסדות הלאומיים) לפתוח במאבק נגד בריטניה ואף ליזום את הקמתה של מסגרת למאבק משותף של שלוש המחתרות (הגנה, אצ"ל, לח"י) נגד הבריטים, מסגרת שנקראה "תנועת המרי העברי".

תנועת המרי לא איחדה את שלוש המחתרות, אך סיפקה מנגנון לתיאום פעולותיה. המנגנון היה "ועדת X", ועדה שהורכבה מנציגי המחתרות שהתכנסה כדי לאשר או לדחות את המבצעים שתוכננו ע"י כל אחת מהן. במסגרת ועדת X, נציג ההגנה (שייצג את המוסדות הלאומיים) היה יכול לבטל כל פעולה של האצ"ל או הלח"י שנראתה בעיניו כלא רצויה.

 

מפעולות "תנועת המרי העברי"

  1. "ליל הרכבות" – 1.11.1945: מסילות הברזל בארץ חובלו ב-153 נקודות ע"י אנשי הפלמ"ח. אנשי האצ"ל והלח"י חיבלו במתקני התחנה המרכזית של הרכבת בלוד.

  2. פיצוץ תחנות משטרה ומתקני רדאר בגבעת אולגה וסידנא עלי – 25.11.1945: פעולות אלה היו תגובה על מעצר מעפילים ופלמ"חניקים שעזרו להם לעלות על החוף ועל רצח תשעה חברי קיבוצים ליד החוף שניסו למנוע את כניסת הכוחות הבריטיים שחיפשו עולים "בלתי-חוקיים" ע"י הקמת גדר חיה.

  3. תקיפת שדות תעופה בריטיים – 25.2.1946: במסגרת תקיפה זו הושמדו גם 20 מטוסים שחנו על הקרקע.

  4. "ליל הגשרים" – 17.6.1946: אנשי הפלמ"ח פוצצו עשרה מתוך 11 הגשרים שחיברו את הארץ לארצות השכנות. בגשר א-זיב נתקלו בבריטים ונהרגו 14 אנשי פלמ"ח.

  5. "השבת השחורה" – 29.6.1946: הבריטים מרכזים 17 אלף חיילים ומטילים עוצר על 27 יישובים וגם על בנייני הסוכנות היהודית. כמעט 3000 איש נעצרים ונשלחים למחנות מעצר, כולל כמעט כל ראשי היישוב ששהו בארץ (בן גוריון וויצמן היו אז בחו"ל). "סליק" (מחסן מוחבא של נשק) חשוב נתגלה בקיבוץ יגור אך רוב הסליקים החשובים לא נחשפו. מפקד האצ"ל, מנחם בגין, שהסתתר מאחורי קי כפול בדירה בת"א, לא מתגלה.

  6. פיצוץ מלון המלך דוד – 27.7.1946: מרכז הממשל הבריטי והמפקדה הצבאית העליונה שכנו באחד מאגפי המלון. כיוון שהופעלה ע"י האצ"ל כמו גדולה מדי של חומר נפץ, ועל רקע העובדה שהבריטים סרבו להתייחס לאזהרות טלפוניות לפנות את המלון, נהרגו יותר מתשעים אנשים – רובם יהודים. נציגי ההגנה בוועדת X טענו מאוחר יותר שהפועלה חרגה מהאישור שניתן לה. בעקבות הפעולה, הסוכנות דורשת מה"הגנה" לשים קץ לתנועת המרי על רקע אזהרות בריטיות והתגברות דעת-קהל שלילית לאחר פיצוץ המלון. שלוש המחתרות ממשיכות את המאבק בנפרד ובשיטות שונות.

 

המשך הפעילות הצבאית של ארגון אצ"ל וארגון לח"י לאחר פירוקה של תנועת המרי – "מאבק רצוף"

האצ"ל והלח"י ניהלו "מאבק רצוף" ופעולותיהם נעשו עוד יותר נועזות וקטלניות.

 

המאבק של האצ"ל

האצ"ל תקף מתקני צבא, משטרה ומנהל ונכנס להרבה קרבות דמים עם הבריטים. גולת הכותרת הייתה הפריצה לכלא עכו במאי 1947 (אחד משני בתי הכלא המוגנים ביותר בארץ) ושחרור מאות אסירים (רובם ערבים!!), צעד שהנחית מהלומה פסיכולוגית קשה על הבריטים. כתוצאה מפעולותיה הרבות, עשרה מ-11 עולי הגרדום היהודיים בשנות מאבק אלה היו חברים באצ"ל. התליות נפסקו רק אחרי שהאצ"ל תלה שני סמלים בריטיים לאחר תליית ארבעה מאנשיו.

 

המאבק של הלח"י

הלח"י אימץ קו של "טרור אישי" (פגיעה באנשי צבא וממשל בריטיים) בנוסף לתקיפת מתקנים. הטקטיקה הזו לא נועדה רק להפחיד את הבריטים ולשכנעם להסתלק מהארץ, אלא גם על רקע המצודים הבריטיים אחרי אנשי הלח"י במהלך השנים.

 

תגובת הבריטים

הבריטים הגיבו בהגדלת כוחם הצבאי בארץ למאה אלף, אך דעת הקהל הבריטית הגיבה קשות, כן לאבידות, הן למעשי חייליהם, והן לתוצאות הכספיות הכרוכות בכך בזמן שבמושבות בריטיות אחרות מתנהלות מרידות. לכן, אין ספק שהמרד המזויין היה אחד מהגורמים העיקריים להחלטתה של בריטניה לפנות לאו"ם כדי להחזיר את המנדט.

 

המאבק להמשך ההעפלה וההתיישבות והעמדה המדינית של התנועה הציונית – "מאבק צמוד"

"המאבק הצמוד" של ההגנה

ההגנה קיימה "מאבק צמוד", מאבק שבו כל הפעולות הן צמודות למטרות ההעפלה, ההתיישבות וההצטיידות בנשק. המדיניות הזו הביאה לידי כך שהיו מעט תקריות דמים, יחסית, בינה לבין כוחות בריטיים. כיוון שההגנה הייתה ארגון גדול (פי עשרה מהאצ"ל והלח"י ביחד), הוא היה חשוף מאוד לפעולות תגמול בריטיות. ראשי ההגנה נימקו את מדיניותם גם בכך שארגונים חייב לשמור על כוחותיו למאבק עם הערבים לאחר הסתלקות הבריטים.

 

ההעפלה

על ההעפלה

ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934 עם בואה של ה"ויילוס", ספינה שנשלחה ע"י תנועת החלוץ באירופה בסיוע ההגנה.

ה"העפלה הרוויזיוניסטיתת" מתחילה ב-1937 עם בואה של ה"אף על פי" (הרביזיוניסטים התלוננו שהסוכנות הפלתה אותם לרעה בחלוקת ה"סרטיפיקטים" ולכן נאלצו להעלות את אנשיהם בדרך זו).

בשנת 1938 ההגנה מקימה את "המוסד לעלייה ב'", הנוטל על עצמו את האחריות להעפלה. גם גופים יהודים פרטיים מארגנים ספינות מעפילים וחלק גדול מהמעפילים שהגיעו ארצה דרך הים מאירופה ב-1939-1940 הגיעו בספינות כאלה.

 

ההעפלה בזמן המלחמה

במהלך המלחמה הגיעו פחות מ-16,500 מעפילים. תקופה זו מתאפיינת לא רק בניסיונות בריטיים למנוע את בואן של האניות בעזרת חיל האוויר וחיל הים, אלא במדיניות בריטית של גירוש מעפילים לאי מאורציוס שבאוקיינוס ההודי ולמקומות אחרים. תקופה זו לוותה גם באסונות שונים:

-          ספינת מעפילים בשם "פטריה" (מולדת) שנתפסה ע"י הבריטים ב-1940 ונועדה להסיע 1700 מעפילים למאוריציוס, פוצצה ע"י אנשי ההגנה בהיותה בנמל חיפה. הכוונה הייתה לשתק את המנועים בלבד, אך הספינה טבעה מהר ויותר ממאתיים מעפילים נהרגו.

-          769 מעפילים הפליגו מנמל קונסטנצה (רומניה) לחוף הים השחור. הם הגיעו למים הטריטוריאליים של תורכיה והקברניט, ביודעו שהספינה הייתה רעועה, ביקש רשות לעגון בחוף. התורכים התנו את רשותם בהבטחה של ממשלת בריטניה שהיהודים יועברו מתורכיה למקום אחר כעבור זמן מה. הבריטים סרבו לדרישה וממשלת תורכיה אילצה את הסטרומה לצאת משטחה. תוך זמן קצר הספינה טובעה וכל הנוסעים פרט לאחד נהרגו.

 

ההעפלה במסגרת "המאבק הצמוד"

ההגנה החליטה להעניק עדיפות למוסד לעלייה ב' במסגרת "המאבק הצמוד" שהכריז עליו לאחר המלחמה. נציגי המוסד לעלייה ב' סייעו להקמת "תנועת הבריחה" ויותר ויותר יהודים עשו את דרכם לנמלים בחוף הים התיכון. חיילי הבריגדה ויחידות אחרות של חיילים מא"י הושיטו עזרה לא מבוטלת לשיירות אלה ותוך שלוש שנים הגיעו ארצה כ-84,330 מעפילים.

 

תגובת הבריטים

  1. מעצר המעפילים במחנה עתלית ושחרורם ההדרגתי על חשבון אשרות העלייה שהובטחו בספר הלבן של 1939 ולא נוצלו.

  2. לאחר מילוי המכסה הנ"ל - גירוש המעפילים למחנות בקפריסין.

  3. כיוון ששיטה זו לא הצליחה לבלום את זרם המפעילים, החליטו הבריטים לאלץ את הספינות לחזור לנמלי היציאה ולהחזיר את הנוסעים לחוף. הספינה שנבחרה ראשונה מבין אלה הייתה האקסודוס, שהגיעה ארצה עם קרוב ל-4500 מעפילים ביולי 1947. אולם המעפילים סירבו לעלות על החוף בצרפת והשלטונות הצרפתיים סירבו להשתמש בכוח לשם כך. המעפילים אף הכריזו על שביתת רעב והזמינו את העיתונות הבינלאומית. כשהבריטים ראו שדעת הקהל מוקיעה אותם ושהמצב עלול רק להחמיר, הם החליטו לאלץ את הספינה לעגון בהמבורג ולהכריח את הנוסעים לרדת באזור הבריטי הכבוש בגרמניה. החלטה זו – לאלץ אנשים מ"שארית הפליטה" לחזור לאדמות גרמניה – קוממה נגדה עוד יותר את דעת הקהל העולמית (וגם תנועת "הבריחה" הובילה את המעפילים שוב לנמל יציאה בדרום היבשת).

 

חשיבות ההעפלה

  1. ההעפלה הייתה מבצע עממי רב-היקף ואידיאליסטי מאוד שליכד את היישוב כולו, הגביר את תחושת עוצמתו והסב לו תחושת שליחות קולקטיבית.

  2. ההעפלה פגעה מאוד בדימוי של ממשלת בריטניה, בייחוד בדעת הקהל האמריקנית ובכך שימשה כמכשיר פוליטי יעיל ביותר.

  3. אין ספק שאי-יכולתה של בריטניה להתמודד עם ההעפלה "הזורמת" הייתה גורם חשוב בהחלטתה להחזיר את המנדט לאו"ם.

 

ההתיישבות

  1. הקמת יישובי "חומה ומגדל" במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היוותה גורם חשוב בהתעצמות היישוב באותן השנים. היא גם סיפקה דגם לפעולות התיישבותיות בעתיד.

  2. המבצעים האלה צומצמו במהלך המלחמה אך הסתמה תפנית חשובה מאוד – ריכוז המאמץ בנגב, חבל ארץ גדול ללא אוכלוסיה ערבית קבועה של ממש, בו עוד ניתן לישוב להגיע למעמד של מיעוט גדול חזק תוך זמן קצר. במהלך שנות המלחמה נקנו אדמות רבות בנגב, הוקמו "תחנות ניסוי חקלאיות" (שהפכו לקיבוצים במשך השנים) והונחו קווי מים אליהן.

  3. אחרי "השבת השחורה" החליט בן-גוריון להגיב ב"תגובה ציונית הולמת" – הקמת יישובים בקנה מידה גדול.

  4. גולת הכותרת: הקמת 11 ישובים בנגב למחרת יום כיפור ב-6.10.1946 ולאחר מכן עוד ועוד יישובים.

  5. אין ספק שהקמת הישובים האלה בנגב היוו גורם חשוב לצירוף הנגב לשטח היהודי ע"י אונסקו"פ.

 

הדיון באו"ם בשאלת ארץ-ישראל

הסיבות להעברת שאלת א"י לאו"ם ע"י בריטניה

מדוע העבירה בריטניה את שאלת א"י לאו"ם?

המאבק המזוין של המחתרות היהודיות חייב אותה לשגר מאה אלף חיילים לא"י. הנוכחות הצבאית הגדולה הזו היוותה נטל כלכלי כבד עבורה והידיעות על פגיעות בקרב החיילים עוררה דרישה בקרב דעת הקהל "להחזיר את הבנים הביתה".

מאמציה של בריטניה למנוע את העפלתם של ניצולי השואה פגעה קשות בדימוייה, בייחוד בארה"ב, ממנה ציפו הבריטים לסיוע כלכלי בקנה מידה גדול.

כל הניסיונות של הבריטים לגבש תכנית מדינית שתפתור את הבעיה ושתהיה מקובלת גם על ארה"ב – שדרשה ממנה להעלות מאה אלף יהודים ממחנות העקורים – נכשלו.

יש סברה שהבריטים קיוו שהאו"ם לא יידע איך להתמודד עם "החזרת המנדט" ויבקש מבריטניה לשמור עליו, ואז הבריטים יוכלו לדרוש סיוע מדיני, כלכלי וצבאי כתנאי לכך.

 

הגורמים השונים שהביאו לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל

התמדתו של היישוב היהודי בבנין הבית הלאומי והישגיו בתחומים השונים: עלייה, התיישבות, כלכלה, מסגרות ביטחוניות ומוסדות. מאבקו של היישוב היהודי נגד המדיניות הבריטית שניסתה לעצור את התפתחות בניין הבית הלאומי היהודי, המאבק בימי תנועת המרי העברי ולאחר פירוקה "המאבק הצמוד" ו"המאבק הרצוף" שהגבירו את לחץ דעת הקהל בבריטניה לסיום השלטון בא"י.

השפעת השואה, ושארית הפליטה שהתרכזה ברובה במחנות העקורים על דעת הקהל: אלה גיוונו את העמדה של מדינאים לכיוון תמיכה בהקמת מדינה יהודית. ניסיונותיהם של העקורים לעלות לא"י למרות ניסיונות הבריטים למנוע זאת מהם.

העמדה של ארה"ב: המעורבות האמריקנית בנושא שארית הפליטה במחנות העקורים, השפעת דו"ח האריסון על דעת הקהל בארה"ב וכגורם מדרבן על הלובי היהודי בארה"ב. דרישת הממשל מהבריטים להתיר כניסה של מאה אלף פליטים, דרישה שלא נענתה.

 

הדיון באו"ם ועמדת מעצמות העל

כיוון שמזכירות האו"ם הגדירה את תוכנית אונסקו"פ כ"נושא מדיני חשוב", נדרש רוב של שני שלישים בעצרת האו"ם כדי לקבל אותה.

היה ברור שהשגת הרוב הדרוש תהיה קשה מכמה סיבות:

כל המדינות הערביות והמוסלמיות, וגם מדינות כמו יוון, שהיו להן כנסיות, קהילות או אינטרסים חיוניים בחלק ממדינות ערב – עמדו בוודאות להצביע נגד.

המלחמה הקרה הייתה בעיצומה וארה"ב ובריה"מ נקטו עמדות סותרות בכל נושא בינלאומי. עם זאת היה ברור שללא תמיכתן הפעילה של שתי מעצמות העל, לא היה כל סיכוי להגיע לרוב הדרוש. בסופו של דבר שתי המעצמות החליטו להצביע בעד ולפעול בקרב בעלות בריתן כדי שילכו בעקבותיהן. אולם השיקולים של שתי המעצמות היו שונים.

 

שיקוליה של בריה"מ להצביע בעד

  1. הסובייטים רצו לחדור למזרח התיכון וזה חייב את סילוק ההשפעה הבריטית באזור. על פי סברה אחת הם האמינו שאם הבריטים יאבדו את השפעתם המכרעת באחת ממדינות האזור (ישראל במקרה הזה), תיווצר "תופעת דומינו" שתביא לידי אובדן כל מאחזיה באזור תוך מספר שנים.

  2. הסובייטים טענו שהשיקול המכריע עבורם היה זכותם של היהודים למדינה בא"י, בייחוד על רקע השואה שקירבה את שני העמים על בסיס סבלם המשותף.

  3. יש סברה שהעובדה שבראש היישוב היהודי בארץ עמדו מפלגות סוציאליסטיות תרמה אף היא לקירבה הזאת.

 

שיקוליה של ארה"ב להצביע בעד

דעת הקהל האמריקנית – בעיתונות ובקונגרס – תמכה באופן מכריע בהקמת מדינה יהודית. הסבל של היהודים בשואה תרם לכך אבל גם הפעילות הפוליטית הנמרצת של הקהילה היהודית בארה"ב לאחר השואה. יש הטוענים שרצונו של טרומן לזכות ב"קול היהודי" בבחירות לנשיאות שעמדו להיערך תוך שנה היווה אף הוא שיקול.

הפעילות הפוליטית של יהודי ארה"ב חרגה מהזירה האמריקנית הפנימית בעזרת ידידים בעלי עמדות בכירות בכנסיה הקאתולית היוונית (כגון הארכיבישוף של ניו יורק) ואנשי עסקים בעלי השקעות חשובות במדיניות עניות ("רפובליקת הבננות" במרכז אמריקה וליבריה באפריקה). הופעלו לחצים לגיוס קולות נוספים בעצרת.

 

בסופו של דבר כל מדינות הגוש המזרחי הצביעו בעד התוכנית וגם חלק גדול ממדיניות שהיו באזור ההשפעה של ארה"ב.

 

החלטת האו"ם – כ"ט בנובמבר 1947

33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו-10 מדינות נמנעו.

היישוב היהודי צהל, אם כי תוך חששות ואילו הערבים הבטיחו למחוק את ההחלטה במבול של דם. הבריטים הודיעו שיפנו את כוחותיהם עד 15.5.1948.

 

מדיניות הפינוי של הבריטים

  1. הבריטים החליטו לפנות את כוחותיהם באופן מסודר ובטוח במועד המוקדם ביותר על פי שיקוליהם. לכן, אף על פי שהאו"ם ביקש מהם להישאר בארץ עד 1.8.1948 כדי לפקח על ביצוע ההחלטה. הם הודיעו שבכוונתם לסיים את הפינוי עד 15.5.1948.

  2. חשוב: האינטרס העיקרי של בריטניה בחודשים שקדמו לפינוי היה להבטיח את שלום אנשיה ומתקניה וגם את מסלולי הפינוי אל נמלי חיפה ורפיח. לכן הצבא הבריטי הגיב בחומרה כאשר אזורים ליד מסלולי הפינוי נכבשו ע"י צד זה או אחר. (דוגמא: אילוץ ההגנה לסגת משייח' ג'ארח, שהיה בדרך לשדה התעופה בקלנדיה)

  3. הבריטים הקפידו על המשך ביצוע מדיניות "הספר הלבן", כולל תפיסת אניות מעפילים וגירושן לקפריסין, חיפושים אחר נשק, מניעת הקמתם של יישובים חדשים וכו'.

  4. הבריטים ניסו לא להתערב בקרבות בין שני הצדדים. מדיניות זו פעלה לעיתים לרעת היהודים ולעיתים לרעת הערבים. (דוגמאות: אי-היחלצות הבריטים לסייע ל"שיירת הדסה", בה נהרגו 87 רופאים, אחיות וסטודנטים בדרכם לאוניברסיטה ולבית החולים בהר הצופים. הבריטים ראו בזה נקמה לטבח בדיר יאסין, בו הם גם לא התערבו)

  5. היו מקרים של תיאום מקומי או מוגבל עם הצד החזק ביישוב או שכונה, כדי לאפשר פינוי מסודר. (דוגמאות: תיאום עם כוחות ההגנה בחיפה, מסירת המפתחות של רוב השערים בעיר העתיקה בירושלים לערבים אך מסירת המפתח לשער ציון ליהודים)

  6. היו מקרים שבהם מפקדים בריטיים מקומיים ויחידות שונות של חיילים יזמו פעולות על דעת עצמם. (דוגמאות: חיפושי נשק במקרים שונים בקרב אנשי ההגנה שליוו את השיירות לירושלים, הטלת עוצר ומעצרים, השתוללות אלימה של חיילים בריטיים בתל-אביב, שגרמה להרוגים ופצועים בקרב האוכלוסייה האזרחית)

  7. היו מקרים בהם כוחות בריטיים סייעו לכוחות שונים שנשקפה להם סכנה. (דוגמאות: אבטחת שיירות לגוש עציון ולרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, חילוץ כוחות ההגנה בשיירות נבי דניאל)

  8. ריסון מוגבל מאוד של כוחות "הליגיון הערבי" – הבריטים לא נתנו להם להצטרף באופן כללי ללחימה לפני הפינוי, פרט לאזורים כמו גוש עציון שנמצאו בלב אזור ערבי.

שני הצדדים טענו שהמדיניות הבריטית נטתה לטובת השני אך הבריטים היו בעיקר "פרו-בריטיים" במעשיהם.

 

יחידת גישור: המזרח התיכון ומדינת ישראל בשנות ה-50 וה-60

מגמות איחוד ופיצול במזרח התיכון

העולם הערבי מתאפיין מאז סוף מלחמת העולם השנייה במגמות איחוד ופיצול כאחד.

 

הגורמים והביטויים למגמת האיחוד

  1. המאבק בישראל והשאיפה המוצהרת לשים קץ לקיומה.

  2. האיסלאם כדת משותפת והשפה הערבית-ספרותית המשמשת כשפה משותפת למשכילים, על אף ההבדלים בשפות המקומיות.

  3. הופתעם של מנהיגים צעירים כריזמתיים ש"האחדות הערבית" היא מטרה מרכזית בתפישתם ובנאומיהם. הנציג הבולט היה גמאל עבד א-נאצר במצרים.

  4. הופעת מפלגות בעלות מצע פאן-ערבי, כמו מפלגת הבעת' – מפלגה זו התארגנה כמעט בכל מדינה ערבית ובייחוד בסוריה ובעיראק.

הביטוי המוסדי המרכזי למגמה זו הוא:

  1. "הליגה הערבית" שהוקמה ב-1945. מנהיגי העולם הערבי התכנסו במסגרת הליגה והציבו מטרות משותפות לעמיהם. הליגה גם הקימה זרועות לקידום מאבקים משותפים, כגון לשכת החרם הכלכלי נגד ישראל.

  2. במהלך הזמן נערכו ועידות פסגה ערביות כדי לדון בנושאים משותפים ולהגיע להחלטות מוסכמות. בשנת 1964 הוקם אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) בועידה כזו ובועידה אחרת הוכר אש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי".

  3. הקמת קע"מ – קהילה ערבית מאוחדת: מצרים וסוריה הקימו את קע"מ ותימן הצטרפה כעבור זמן. נאצר נבחר כנשיא המדינ והוקמו מוסדות פוליטיים וכלכליים משותפים. אולם סוריה פרשה ב-1961 על רקע חששות להשתלטות המצרים עליה. כאשר תימן הכריזה על פרישתה, הצבא המצרי פרש אליה ונקלע למלחמה ארוכה בה עשה גם שימוש בנשק כימי. על רקע חששות משותפים מקע"מ, החליטו שתי המדינות ההאשמיות, ירדן ועיראק, להתאחד במסגרת "האיחוד הערבי" ואולם הוא החזיק מעמד רק חצי שנה כיוון שביולי 1958 המשטר ההאשמי בעיראק הופל במרד רפובליקני.

 

הגורמים והביטויים למגמת הפיצול

  1. משטרים בעלי אופי שונה – במהלך שנות ה-50 וה-60 התקיימו בעולם הערבי משטרים מלוכניים שמרנים (ערב הסעודית, ירדן, עיראק עד 1958, תימן) ומשטרים רפובליקניים "מהפכניים" (מצרים, עיראק החל מסוף שנות ה-50, אלג'יריה) ששאפו לחולל בארצותיהם תמורות כלכליות וחברתיות בנוסח "סוציאליזם ערבי".

  2. אינטרסים שלטוניים ומקומיים – מעבר לכך שעמי ערב אינם עשויים מקשה אחת, המשטרים השונים שמרו בקנאות על האינטרסים שלהם וחשדו מאוד בכוונות ההשתלטות של משטרים אחרים. החשדות כוונו בעיקר למשטר של נאצר במצרים – גם מצד מדינות בעלות משטרים דומים.

  3. השפעת המלחמה הקרה – התחרות בין שני הגושים חדרה לעולם הערבי, בעוד המשטרים המלוכניים והשמרניים ומדינות אחרות כמו לבנון היו קשורות מאוד לארה"ב ובריטניה, המשטרים המכונים "רפובליקנים-מהפכניים" כגון מצרים, סוריה ועיראק מסוף שנות ה-50, היו קשורים יותר לברית המועצות.

  4. מעורבות מדינות ערביות במאבקים פנימיים בתוך מדינות ערביות אחרות – הגורם הזה, שהופיע שוב ושוב, חיזק את מגמת הפירוד. הסורים בחשו מאז ומתמיד בזירה הלבנונית, הפלשתינאים בזירה הירדנית ומצרים של נאצר כמעט בכל מדינה אחרת, שני המשטרים של הבעת' בסוריה ובעיראק – האשימו אחד האת השני בתמיכה בפלגים שונים בתוך מפלגות השלטון.

  5. מאבקי מנהיגים של מדינות ערביות שונות על כס המנהיגות בעולם הערבי – שאיפותיו של נאצר במיוחד הבהילו את מנהיגי המדינות האחרות.

 

מלחמת ששת הימים – סיבות ותוצאות

הגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים

ההסלמה במתח בין ישראל ושכנותיה ממזרח ומצפון סביב השימוש במקורות הירדן ובמימי הכנרת. עיקר המאבק היה עם סוריה שניסתה למנוע את הפעלתו של המביל הארצי ויזמה תוכנית להטיית מקורות הירדן כדי שכמות המים הזורמת לתוך ישראל תקטן באופן משמעותי.

מתיחות מתמשכת עם סוריה סביב האזורים המפורזים ליד גבולה עם ישראל: ישראל טענה שהסכמתה לפירוז האזורים האלה במסגרת הסכם שביתת הנשק לא פגעה בריבונותה עליהם. בהתאם לכך, היא הקימה בהם כבישים ויישובים ועיבדה בהם שטחי חקלאות. הסורים טענו שהשטחים היו בעלי אופי של שטר הפקר ותקפה אנשים שנמצאו בתוכם מדי פעם בייחוד ע"י ירי מעמדותיה המבוצרות ברמת הגולן. ההתקפות גררו תגובות ישראליות ופרצו לעיתים קרבות רציניים.

המשך פשיטות הפדאיון ("המחרפים את נפשם למען מטרה חשובה" – מחבלים) משטח ירדן, בייחוד לאחר הקמת אש"ף ב-1964. הפשיטות האלה, חלקן קטלניות מאוד, גררו פעולות תגמול של צה"ל שהביאו לא פעם לידי קרבות עם צבא ירדן.

התככים הסובייטים במזה"ת על רקע המלחמה הקרה: מצרים וסוריה היו בעלות בריתה העיקריות של בריה"מ באזור והסובייטים נקטו שיטות שונות כדי לחזר את תלותן בה ואת עוצמתן נגד ישראל. המדיניות הזו הגיעה לשיאה במאי 1967, כאשר בריה"מ הפיצה שמועה שקרית על "ריכוז כוחות גדולים ומאיימים" של ישראל סמוך לגבול הסורי כדי להניע את מצרים להגיב ואת שתי המדיניות הערביות האלה לפנות לבריה"מ לביוע. אף על פי שבריה"מ לא רצתה להוביל את האזור למלחמה של ממש, המהלך הציני הזה הניע את התהליך שהביא בסופו של דבר לפרוץ הקרבות.

שאיפתו של נאצר להנהיג את העולם הערבי ונכונותו לנקוט מהלכים מסוכנים והרפתקניים לשם כך. נאצר, מן הסתם, לא רצה להביא לידי מלחמה באותה תקופה, ואולם שיקולי מעמדו בעולם הערבי לא אפשרו לו לבדוק היטב את הטענה הסובייטית לגבי ריכוזי הכוחות הישראליים בגבול הסורי והוא הגיב באופן מיידי בקידום כוחות מצריים רבים לתוך סיני. אותם השיקולים הביאו אותו לדרוש מהאו"ם להוציא את כוחותיו מרצועת עזה וממיצרי טיראן ולהתרברב שהגיע שעתה של ישראל להיעלם. נאצר הפך בעצם לקורבן הדמגוגיה והשאפתנות שלו.

 

תוצאות והשפעות מלחמת ששת הימים

ישראל כבשה את מזרח ירושלים והגדה המערבית מירדן, את רמת הגולן מסוריה ואת רצועת עזה וסיני ממצרים. הגבולות החדשים העניקו לה עומק אסטרטגי ותחושת עוצמה מול שכנותיה.

בהיעדר נכונות ערבית לשאת ולתת עם ישראל על הסכם שלום, השטחים שנכבשו הוכרזו ע"י הממשלה כ"שטחים מוחזקים" שמעמדם ייקבע בעתיד, ואולם גורמים שונים – ובייחוד במפלגות הימין בראשות הליכוד, שדגלו בהשקפה של א"י השלמה – לחצו להקמת יישובים באזורים שונים וככל שהשנים חלפון, הוקמו יותר ויותר יישובים. התהליך הואץ אחרי שהליכוד הגיע לשלטון ב-1977. העמדה של המשאל, בראשות מפלגת העבודה, שגרסה שיש להימנע מהתיישבות לקראת מגעים עתידיים עם מדינות ערב, הלכה ונחלשה בציבור ככל שהשנים חלפו והעוינות הערבית נותרה על כנה.

המורל הלאומי בישראל התחזק מאוד עם היווצרות אופוריה ותחושה שאין לצפות למלחמה נוספת במשך יותר משנות דור.

הזדהות יהודי התפוצות עם מדינת ישראל התחזקה מאוד. אחד מהביטויים לכך היה גידול ניכר במימדי העלייה.

נוכח התבוסה המכפירה של צבאות ערב מחד ולוחמת הגרילה הפלסטינית המתמשכת נגד ישראל מאידך, עלתה מאוד קרנו של אש"ף בקרב הפלסטינים והעולם הערבי כולו.

 

מלחמת יום הכיפורים – סיבות והשפעות

הגורמים למלחמה

החלטת מצרים וסוריה לצאת למלחמה כדי להשיב את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים וכמו כן את כבודן שנפגע קשות באותה מלחמה. פרשנים שונים טוענים שהמצרים לא תיארו לעצמם שיוכלו לכבוש את כל סיני, אך האמינו שהמלחמה תניע תהליך מדיני שיוביל להחזרתה של סיני.

שיתוקו של תהליך מדיני ממשי – בייחוד בין ישראל למצרים – מאז סיומה של מלחמת ששת הימים.

תחושת הביטחון המופרזת של ישראל על רקע ניצחונה המזהיר במלחמת ששת הימים. התחושה הזו הובילה לקונספציה (תפיסה מקבעת) שהגבולות החדשים ועוצמתו של צה"ל ירחיקו כל מלחמה מעלינו לשנים רבות. הקונספציה גם תרמה לרפיון מחשבתי בצה"ל שהבתטא בין השאר במעקב רשלני אחר הנשק החדיש שנקלט בצבאות מצרים וסוריה.

דביקות המודיעין הישראלי בקונספציה הנ"ל הביאה אותו לפרש כל איתות המצביע על כיוון מלחמתי מצד מצרים כמהלך של הטעייה או כצעד לא רציני.

 

התוצאות וההשפעות של המלחמה

  1. צה"ל ספג אבידות כבדות מאוד בחיי אדם (יותר מ-2650 הרוגים ו-7000 פצועים) וגם בטנקים ובמטוסים. יותר מ-300 חיילים נפלו בשבי והיו גם נעדרים. האבידות האלה היו ללא כל פרופורציה מאז מלחמת העצמאות. היה ברור שצה"ל יצטרך לעבור תוכנית רצינית ודחופה של שיקום כדי לעמוד במשימות של השנים הבאות.

  2. תחושת הביטחון של הציבור הישראלי נפגעה באופן חמור על אף התפנית המדהימה שבוצעה ע"י צה"ל לקראת סוף המלחמה. התחשוה הזו הביאה לידי הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית ברשות השופט אגרנט. הוועדה דרשה את פיטורי הרמטכ"ל (דוד אלעזר) וראש אמ"ן (אלי זעירא), אך סירבה לחקור את אחריותם של אנשים מהתחום הפוליטי.

  3. התמיכה הציבורית בהנהגה המדינית בראשות ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין התערערה קשות. כתוצאה מכך, שניהם נאלצו לפרוש ותוך מספר שנים (ב-1977), הליכוד עלה לשלטון ובכך שם קץ להגמוניה (השפעה מכרעת) הפוליטית של תנועת העבודה מאז קום המדינה.

  4. ההתמודדות עם השכול והטיפול בבעית השבויים והנעדרים הפכו למרכיבים מרכזיים בתודעה הציבורית במשך מספר שנים.

  5. תוצאות המלחמה – הן ההישגעים בתחילתה של הצבא המצרי והן מתקפת הנגד המרשימה של ישראל – הניעו מחדש את התהליך המדיני וסללו את הדרך לביקורו הדרמטי של הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, בירושלים בספטמבר 1977 וחתימת הסכם השלום ישראל-מצרים ב-1979.

  6. התלות של ישראל בסיוע מארה"ב – סיוע מדיני, צבאי וכלכלי – גדלה מאוד.

 

תם ולא נשלם? זהו הסיכום האחרון שמפורסם באתר הסיכומים של תום רון

בהצלחה!

השימוש בסיכום זה הינו על אחריות המשתמש בלבד

כל הזכויות על עריכת הסיכום שמורות לאתר הסיכומים של תום רון – מאי 2005

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il