סיכום למבחן בספרות - הסיפור הקצר

בסיכום זה מסוכם פרק הסיפור הקצר כפי שהוא נדרש לבחינת הבגרות בספרות בהיקף המינימלי ביותר

- "נקמה של תיבת זמרה" / גרשום שופמן (סיפורים עבריים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20).

- "סיפור בלי כתובת" / יהודית הנדל (סיפורים עבריים מהמחצית השנייה של המאה ה-20).

* להבנת הסיכום דרושה קריאה של היצירות לפני קריאת הסיכום!

עוברים את הבגרות בספרות עם אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

הסיפור הקצר הינו יצירה ספרותית בעלת היקף מצומצם. הסיפור הקצר הוא סיפור העוסק בזמן קצר ובלתי ממושך בחייה של דמות. לעיתים, הסיפור הקצר עוסק בפרק זמן ארוך אך זה קורה רק כשזה משמעותי מאוד. סיפור זה מתמצת מאוד בפרטים ומתאר לנו רק פרטים הכרחיים וחשובים להמשך.

א. העלילה – מורכבת מרצף של אירועים בזמן והנמקתם.

ב. הדמויות – מיעוט בדמויות, דמויות עגולות ושטוחות.

ג. אקספוזיציה – מכילה רמזים מטרימים, הכנת הבמה לסיפור.

ד. סיום – בסיפור הקלאסי יהיה סוף סגור וברור ובסיפור המודרני יהיה סוף פתוח.

ו. עמדת המספר – מיהו? – עד? גיבור? מספר יודע הכל? – עמדת המספר קובעת את אופן הקריאה.

ח. מערכת אמצעים אמנותיים – נועדה להשלים פערים ולאפשר רבדים רבים ושפע של משמעויות.

ט. מסר – דידקטי, בייחוד בחצי הראשון של המאה ה-20.

י. דילוג על פערים – פער ספרותי המשאיר מקום לדמיון לכותב. המספר משאיר פרטים מסוימים באפלה.

פער זמני: המספר משלים את הפער במרוצת היצירה.

פער תמידי: לעולם לא יושלם. משאירים מקום לדמיון. נותן הזדמנות לקורא להיות קורא פעיל – להוסיף, לשחזר ולהסיק.

- לרצף הכרונולוגי חשיבות רבה וחשוב מאוד לדעת אותו להבנת העלילה.

"הבז" הינו סיפור מתוך ספר המכיל בתוכו קובץ סיפורים הנקרא "דקמרון".

- בוקאצ'יו, כותב היצירה, הנחיל כתיבה בשפה המקומית – איטלקית - ולא בלטינית כפי שהיה נהוג אז וזאת מכיוון שהספרות היא מצרך עממי.

- בוקאצ'יו היה בין הראשונים שכתב סיפורים קצרים, זוהי תחילתה של הספרות החדשה.

- תקופת הסיפור: בין ימי הביניים לתקופת הרנסנס.

- בתחילת היצירה ישנו תקציר (סינופסיס) ולכן הדגש בסיפור לא יהיה ב"מה קרה?" אלא במשהו אחר.

- פדריגו היה אציל (הייתה לו אחוזה, אציל הוא בעל אדמות).

- ג'ובאנה היא אישה עשירה, נשואה, יפה ועליזה בנשות טוסקנה.

- פדריגו אוהב את ג'ובאנה ומנסה לקנות את ליבה עד שיורד מנכסיו. פדריגו בזבז את כספו בניסיון להרשים את ג'ובאנה (סעודות, משלוחי מנות, חגיגות, קרבות, חרבות ועוד)

- בז: עוף דורס. היה נהוג לאלפו ולהחזיק כחיית מחמד. הבז הינו סמל ליוקרה אצל האצילים. הבז של פדריגו היה בז טוב מאוד, משובח.

- בסיפור זה מדובר בחברה מעמדית שפועלת עפ"י כללים נוקשים וברורים. אנשים לא יכולים לעלות ולרדת במעמדם ואין ניידות. הנימוסים מחייבים בחברה זו.

- גו'באנה מגיעה לביתו של פדריגו עם בת-לוויה (נשים תמיד נהגו ללכת לביתו של גבר יחד) בכדי למלא את בקשתו של בנה החולה – לקבל את הבז של פדריגו. מתוך נימוס, מבקשת ג'ובאנה קודם לסעוד שם ואח"כ תבקש את הבז בידיעה שבגלל אהבתו הרבה של פדריגו אליה – היא תקבל את הבז.

- כולם שבויים במוסכמות החברתיות: ג'ובאנה לא מספרת לפדריגו את הסיבה האמיתית שבגללה באה והוא לא מספר לה שאינו יכול להכין לה סעודה (כזכור, הוא ירד מנכסיו ואין לו כסף).

אירוניה – לעג, אבסורדיות, אמירת דבר אחד והתכוונות לדבר אחר.

ג'ובאנה ביקשה את הבז, והיא אכן קיבלה אותו – על הצלחת. זהו מעשה אירוני, שכן, תיאורטית היא באמת קיבלה את הבז ובקשתה נענתה, אבל בפועל הבז היה מת (פדריגו שחט אותו בכדי להכין ממנו ארוחה לג'ובאנה).

בנוסף, במהלך כל הסיפור, רוצה פדריגו לשאת את ג'ובאנה לאישה, ובסוף הסיפור, בפועל, הוא באמת נשא אותה לאישה, אך היא נישאת לו כברירת מחדל, כלומר, בגלל לחצים מצד המשפחה, היא נישאת לו ולא מכיוון שהיא אוהבת אותו. שוב נעשה כאן מעשה אירוני.

לסיכום: כולם קיבלו את מה שהם רוצים, פדריגו קיבל את ג'ובאנה לאישה וג'ובאנה קיבלה את הבז, אך לא בנסיבות שמחות וטובות וזוהי האירוניה.

ברגע שנשחט הבז – נעלמו כל הערכים שהוא סימל.

הבז הוא בעל-חיים (ציפור) שמעבר לתפקידו הפשוט ביצירה זו, הוא רומז לערכים נעלים. שחיטתו של הבז מסמלת את סופם של הערכים, סופה של האצילות, סופה של הנאמנות וסיומה של היכולת להתרומם מעל המציאות היומיומית. לאחר שנשחט הבז, נשחטו כל הערכים הנעלים ולכן פדריגו היה מוכן לשאת בסוף הסיפור את ג'ובאנה לאישה למרות שברור לו שהיא אינה אוהבת אותו. בנוסף, הוא גם הופך להיות אדם החרד לכספו, תכונה הפוכה לחלוטין לתכונה המתוארת בתחילת הסיפור.

בסיפור זה ישנו מספר יודע כל. הוא הגיבור המרכזי ומייצג את המוסכמות החברתיות.

מוטיב – סמל או משפט או חפץ או אפילו צליל שחוזר ביצירה יותר מפעם אחת ובכל פעם נטען במשמעויות נוספות.

סיפור זה מסתיים בקלישאה (אמרה נדושה) – "חיי עונג ואושר" – באושר ועושר עד עצם היום הזה. אך למעשה, אמרה זו הינה אמירה בלבד, כי אין אושר, אין עושר ואין אהבה.

הסיום הוא למעשה סיכום אירוני ולא טוב. המספר לוקח את המוסכמה החברתית והספרותית "אושר ועושר" שמייצגת סיום טוב – והופך את הקלישאה ללא נכונה ואירונית.

לסיפור זה ישנו מסר אוניברסאלי (מתאים לכל זמן ולכל מקום) – כוחן של המוסכמות החברתיות גדול גם כיום.

- הגורם המפעיל – בלעדיו אירועים מרכזיים ביצירה זו לא היו מתרחשים.

- לכותרת משמעות רבה – נותנת תחושה שלילית, תחושת עצב.

- אנלוגיה: יונה העגלון (נוהג במרכבה) והסוסה דומים במהות הכללית שלהם. הסוסה מתוארת בדיוק ההיפך ממה שהיא מסמלת – הי צנומה, רגליים דקות. תיאור הסוסה מתאר גם את יונה העגלון.

- אנלוגיה נוספת – מתואר שהסוסה חושבת שהיא לא מתאימה לאזור והיא נותקה מהשדות והביאוה למקום זר – העיר, מקום מפחיד ולא רגיל. כך למעשה גם העגלון. ישנה כאן האנשה לסוסה.

- ניתנות תכונות חייתיות ליונה – תנועת צווארו, צהלותיו. ניתנות לו תכונות של סוס.

תגובות הדמויות בסיפור לניסיונות השיחה של יונה העגלון

הסיפור בנוי כך שהתגובות לניסיונות השיחה של יונה על בנו שמת - הולכות מהאדם בעל הדרגה הגבוהה ביותר לדמות בעל הדרגה הנמוכה ביותר – באותה המידה גם יורדת גם רמת ההתעניינות, עד שמגיעים למהפך אירוני.

מהפך אירוני – האירוניה היא שהסוסה מתנהגת בצורה הכי אנושית למרות שהיא בעל-חיים. ישנה כאן ביקורת חברתית – האומנם בני האדם נעלים יותר על בעלי החיים?

אנלוגיה – השוואה. ישנם שני סוגים של אנלוגיות – אנלוגיה ישירה שפירושה השוואה שמדגישה את הדמיון בין הגורמים המושווים. אנלוגיה הפוכה שפירושה ששני הגורמים יהיו הפוכים זה לזה. בסיפור זה ישנה אנלוגיה ישירה.

האנלוגיה היא גורם מרכזי וחשוב ביצירה "יגון" ובכדי ליצור אותה, לסוסה מוענקות תכונות אנושיות (האנשה) וליונה ניתנו תכונות של בעלי חיים. האנלוגיה ביצירה זו מתחילה כבר באקספוזיציה שבה ישנה השוואה במראם החיצוני של יונה וסוסתו - "הרכב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח-רפאים" – "סוסתו לבנה ודוממת כמותו". בנוסף, מתואר כי הסוסה שקועה במחשבות והרהורים, מה שברור לנו שלמעשה מיוחס ליונה העגלון (שהרי סוסים לא "שקועים במחשבות והרהורים"). האנשה זו שניתנת לסוסה מסבירה את תחושת הניכור (זרות) שחשים יונה וסוסתו, שניהם יצורי כפר שהגיעו לעיר שלא מבחירה, הם אינם מכירים את העיר, לא שולטים בדרכיה ובדרכי ההתנהגות שבה.

תחושת הניכור שחשים יונה וסוסתו יוצרת תחושת מועקה שמקדימה את הידיעה שיונה הינו אב שכול, כך שעוד לפני שאנו יודעים על מות בנו של יונה, אנו יודעים שהתחושה היא כבר קשה אצלו (ואצל סוסתו). לתחושה זו מצטרפת גם העובדה שיונה מתקשה לנהל דו-שיח עם נוסעיו ועם בני המעמד הנמוך (כגון החצרן והעגלון הצעיר) ובסופה של היצירה מוצא את עצמו יונה מדבר עם סוסתו, שהיא היחידה שמוכנה להקשיב לו. בכך שהסוסה היא היחידה ש"מוכנה להקשיב" ליונה, מועבר מסר של ביקורת חברתית על החברה המנוכרת שאינה מתייחסת ליחיד ועל כך שבני האדם הם לא בהכרח עליונים על בעלי-החיים. האנלוגיה עוזרת לנו גם להבין את המסר של היצירה ולחדד אותו בכך שהיא משווה בין יונה (בן-אדם) לבין סוסתו (בעל-חיים) ומראה שבני האדם ובעלי החיים לא כל כך שונים ושאולי בעלי-החיים הם דווקא עליונים על בני האדם ולא להיפך.

ביקורת חברתית – החברה מנוכרת ואינה מתייחסת ליחיד (נמוך המעמד).

מסר הסיפור מראה שבעלי-חיים עליונים על האדם. האנלוגיה תורמת להבנת המסר בכך שמראים שבעלי החיים (הסוסה במקרה זה) מאוד דומים לנו ומראים שאנחנו לאו דווקא עליונים עליהם אלא שהם עליונים עלינו.

יונה מתכחש למצבו הרע כי הוא יודע שלא יוכל להתמודד איתו – הוא אומר שהיגון נובע מכך שהוא לא הרוויח כסף, אך למעשה הסיבה ליגונו של יונה היא שאף אחד לא שומע את על ליבו ואובדן בנו גם הוא מעיק עליו ומעצים את תחושת היגון שלו.

יונה נואש, הוא אינו מבין מה קורה – אפילו מלאך המוות, שאמור להיות דמות אחראית – אכזב אותו וגרם לו לקבור את בנו, במקום שהמצב יהיה הפוך – דבר בלתי נתפס.

- המספר בסיפור זה הוא מספר יודע הכל מכיוון שהוא מתאר רגשות שאותם חשים יונה וסוסתו. המספר אובייקטיבי אך מעט סובייקטיבי (הוא מביע דעתו על המתרחש).

- המספר מתערב ביצירה. הוא תוהה – האם לא קיים אדם אחד שמסוגל להקשיב ליונה?! עמדתו של המספר עוזרת להעברת המסר החברתי של היצירה.

- הסופר (לא המספר) הוא "בורא" היצירה והוא בוחר את עמדת המספר. יתכן שבסיפור אחר, יבחר הסופר בעמדת מספר אחרת.

- המספר גורם לנו לדעת שהשיחה היא צורך חיוני של יונה. "כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה" – דימוי מטאפורי – כמו שהבחור זקוק למים (צורך טבעי וחיוני לאדם) – באותה המידה דרושה השיחה ליונה.

- הסיפור הוא סיפור אוניברסאלי – הוא יכול לקרות בכל זמן, בכל מקום ולכל אדם.

- סיפור זה הוא סיפור דידקטי (חינוכי) – סיפור שמטרתו שבסיומה של הקריאה נעבור תהליך חינוכי ונסתכל על החיים בצורה אחרת.

- עיקר סיפוריו של עגנון עוסקים בהחמצה – ציפיות שלא נתגשמו.

- עגנון שותל את סיפוריו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בין 1919 ל-1939.

- עגנון הוא לא שמו האמיתי, אלא פסבדונים – שם ספרותי.

- היצירה מתרחשת בוינה, אוסטריה. אח"כ בכפר בשם ליקנבך. פרנהיים הוא יהודי.

לאקספוזיציה תפקיד רב חשיבות – רקע, דמויות, אמצעים אמנותיים.

פרנהיים בא לביתו והבית נעול. הוא פוגש בשוערת שמבשרת לו כי אישתו עזבה ובנו מת. הוא מתעכב שלושה ימים ונוסע לאישתו לבית הכפר, וזאת לאחר שהוא ממשכן את המתנה שקנה לה כדי שיהיה לו כסף לכרטיס הלוך-חזור לכפר לינקבך.

- מתוך העובדה שהוא ממשכן את המתנה כדי לקנות כרטיס, ניתן להבין שפרנהיים עני. הוא נשוי כנראה לאישה עשירה כי יש לו בית גדול ואישתו לקחה את המפתחות.

- עולה השאלה איפה היה פרנהיים כל הזמן הזה, כי הרי הוא לא יודע מה התרחש. האקספוזיציה פותחת פערי מידע – חלקם יתמלאו בהמשך וחלקם לא.

- השוערת, שהיא ממעמד נמוך, מתייחסת לפרנהיים ("אדון הבית") בצורה מזלזלת אך למרבה ההפתעה הוא לא מתייחס לכך ואף נותן לה טיפ. ניתן ללמוד מכך שהוא איש חסר ביטחון.

- ע"י תיאור מצב, ניתן להסיק מסקנות – זהו אפיון עקיף.

כמו כן, יש גם רמזים מטרימים הרומזים על ההמשך, כמו העובדה שהוא קנה כרטיס הלוך-חזור, כי הוא כנראה יודע שהוא הולך לחזור לבד. הוא חושש שהפגישה לא תעלה יפה, זהו רמז מטרים לעתיד להתרחש.

- נסגר פער מידע – נודע לנו שהוא חזר מהשבי הארוך במלחמת העולם הראשונה.

- הוא מגיע לבית הנופש של הורי אישתו, שם נמצאת גם אישתו ושם הוא נפגש עם בני משפחת שטיינר – גרטרוד, זיגי והיינץ.

פרנהיים = בית זר, אדם שחוזר לביתו וביתו זר לו.

- גרטרוד קיבלה את פרנהיים בנימוס, אבל לא בשמחה. אנחנו פוגשים את גרטרוד מקפלת כביסה, עיסוק נשי קלאסי – עקרת בית. היא מכבדת את פרנהיים במיץ פטל – כיבוד דל ועלוב. היא מעמידה אותו על מקומו.

- המיטה – חפץ טעון כיוון שהוא חוזר הרבה פעמים. מיטה מסמלת זוגיות ומיניות. יש כאן רמז מטרים לכך שלא צריכים להיות יחסים בין פרנהיים לאינגה – הרמז בהזזת המיטה.

- הריון במעיים – גרטרוד דיברה על עוברה ש"מנצנץ במעיה" – דבר דוחה למדי. גרטרוד היא עקרת בית נמוכה שמתעניינת בדברים שטחיים ונמוכים.

- זיגי לא זוכר ואף מזלזל בפרנהיים ואחרי שהוא מנשק אותו, זיגי מנגב את הנשיקה. פרנהיים מתייחס לזיגי התינוק ביראת כבוד, דבר שמראה על חוסר הביטחון הגדול של פרנהיים.

- מהדיבור של גרטרוד על הכביסה אנו למדים שהיא אישה קטנונית. אנו נמצאים באירוע דרמטי, אך מה שמעניין אותה זה הכביסה. משימותיה במשק הבית הם הדבר הכי חשוב בעיניה. אצלה יש שוויון מוחלט בין כל הדברים.

- כל הזמן מנסים למנוע מפרנהיים להיכנס למשפחה:

יש כאן מבנה מאוד ידוע של אגדות ילדים – הנסיך שמנסה להגיע לנסיכה, אך פרנהיים לא מתכוון לוותר.

- קרל נייס הוא דמות מוכרת שהפגישה בעבר בין פרנהיים לאינגה.

- ארוחת הצהריים היא סמל חשוב – טקס משפחתי ואף מחייב שבו יקבלו את פרנהיים למשפחה, לכן ישנה התלבטות אם להזמין אותו לארוחה או לא. (בעיקרון היא לא רוצה להזמין אותו) קרל נייס כן מוזמן לארוחה, לכן הוא נחשב חלק מהמשפחה והוא מקובל על בני משפחתה של אינגה.

כבר במשפט הראשון אנחנו פוגשים את היינץ שטיינר עם סיגרייה טובה בפיו (לעומת הסיגרייה העלובה של פרנהיים), יש לו הרבה נוכחות. כמו כן יש כאן סינסתזה (בלבול חושים) שכן סיגריה לא ניתן לשמוע.

יש כאן אפיון עקיף של היינץ שטיינר – הוא מאפר את הסיגרייה שלו לתוך כוס המיץ של פרנהיים, דבר המראה על זלזול גדול – שבירת הכלל הגדול ביותר של הנימוס. כמו כן רואים את הזלזולל גם בדו-השיח הלא נעים שבינו לבין פרנהיים. גם עצם הדיבור בעייתי (דיבור זועף ובחצי פה). כמו כן פרנהיים בא ללחוץ את ידו של היינץ ומושיט את שתי ידיו, אך היינץ מושיט רק שתי אצבעות. שפת גופו של היינץ מראה את האמת, לעומת הדיבור.

בהמשך נודעים לנו פרטים נוספים על עברו של פרנהיים – שפך את דמו במלחמה, היה שבוי. אך הוא הודיע במכתב בדיוק מתי ואיך הוא יחזור, אך אף אחד לא קיבל את פניו. הוא אומר שתחנת הרכבת הייתה מלאת אנשים אך אף אחד לא בא לקבל את פניו.

יש כאן אנלוגיה ניגודית בין היינץ לפרנהיים:

היינץ שטיינר

פרנהים וורנר

- פטור מן הצבא.

- עשיר ומבוסס.

- משפחה – אישה, ילד וילד בדרך.

- תקיף.

- שולט ביד רמה ובחוסר רגישות.

- חייל שנלחם ונפל בשבי.

- עני, חסר כל.

- לא ידוע אם יש לו אישה, הבן מת.

- כנוע וביישן.

תפקידה של האנלוגיה הניגודית היא הדגשה. העמדת אישים אלה זה לצד רעהו מבליטה את הניגודים.

- ככל שהיינץ יותר תקיף, כך אישתו, גרטרוד, יותר כנועה ומעריצה אותו.

- היינץ אומר לפרנהיים שהעולם השתנה, אך העולם של היינץ כלל לא השתנה, העולם השתנה רק בשביל פרנהיים.

- בהמשך מתגלה שאינגה הייתה מאורסת לקרל נייס. קרל הכיר בין פרנהיים לאינגה. קרל נייס נעלם, ופרנהיים חיזר אחר אינגה, נישואיהם של נייס ואינגה התבטלו ואילו הנישואין בין פרנהיים ואינגה התקיימו. פרנהיים נתפס כתחליף זול שלא רצו בו.

- קרל נייס נעלם וחשבו שהוא מת, שנים לא שמעו עליו ופרנהיים לא מאמין שהוא חי, הוא ראה במו עיניו שהוא מת.

- מתברר שהם לא היו נגדו (המשפחה) בגלל מצבו, אלא גם בגלל מעילת כספים וחילול שם הפירמה (עסק) – משהו שקשור בערכים – אנו לומדים שהחברה (פירמה) היא כמו דת בשביל שטיינר. אנו לא יודעים אם באמת פרנהיים מעל או לא – פער תמידי. כנראה לאחר שהתחתן עם אינגה, שילבו אותו בעסק ולא נדע אם הוא אכן מעל.

- היינץ מציע שוחד לפרנהיים בתמורה לכך שהוא יעזוב את אינגה ויסתלק. הוא עדיין לא החליט איזה סכום, כלומר שהוא פתוח למשא ומתן. הגישה של שטיינר היא שהכסף יפתור את כל הבעיות ולכן על מנת לסלק את פרנהיים מהמשפחה הוא מציע את השוחד. פרנהיים מסרב להיכנס למו"מ על אהבתו לאינגה והוא עדיין דורש להיפגש איתה.

זהו מוטיב עתיק יומין שאנו פוגשים לראשונה באודיסיאה והוא מספר על שיבה מאוחרת מושלמת – הכל חוזר לקדמותו. זהו מצב שהוא כמעט בלתי אפשרי. באגדות יש שיבה מאוחרת ואילו במציאות זו אפשרות קלושה.

שיבה מאוחרת היא חזרה הביתה לאחר זמן ארוך של היעדרות. ביצירה זו יש שיבה מאוחרת של פרנהיים שאינה מושלמת ושל קרל נייס, שהיא מושלמת. בין שתי השיבות יש אנלוגיה ניגודית.

- יש דמיון בין שפת הגוף של אינגה לבין שפת הגוף של גרטרוד. אם אנו אומרים שיש דמיון בין השתיים, השאלה היא האם גם אינגה קרה, קטנה, תלותי וגסה. אך מתברר שהיא הרבה יותר עצמאית מגרטרוד

- פרנהיים אוהב את אינגה אהבה עצומה, השאלה היא האם מגיעה לה אהבה כזאת?!

- עולה השאלה האם אינגה אוהבת את פרנהיים. אינגה היא אישה שכבר סבלה – בנה מת והיא איבדה את ארוסה, קרל נייס. אינגה היא אישה במצוקה. היא אישה על פרשת דרכיים.

- אינגה כל פעם בוכה בהזכרת מות בנה. הבן הוא סמל ליחסיהם של אינגה ופרנהיים. כמו כן ניתן לראות בשפת גופה שהיא מסמיקה. אינגה סוגרת את עצמה בפניו בכך שהיא כל הזמן חושבת שהיא רוצה ללכת אחרי שפרנהיים לא עוזב.

- אינגה שַמנה, היא יפה ויש לה תספורת מהודרת – היא יפה לפי מוסכמות.

- אינגה התחתנה עם פרנהיים נגד רצון המשפחה – זוהי יציאה נגד המוסכמות.

- אינגה קיצצה את שיערה לשיער קצר, מה שמראה על חופש נשי.

- פרנהיים מציע לאינגה הצעת נישואין שנייה. הוא מבקש ממנה לחזור ולהיות שלו.

פרנהיים אומר שבפעם הראשונה שהוא הציע לה נישואין, היא עצמה את עיניה, כמו שהוא עושה עכשיו.

העיניים הם מוטיב ידוע בספרות. העיניים הם חלון לנפש.

בהצעה הראשונה, בעצימת עיניה התעלמה אינגה מהמציאות והמשפחה והתמכרה לתחושותיה.

בהצעה השנייה, פרנהיים מתעלם מהמציאות. אינגה משאירה את עיניה פקוחות. כל זמן שעיניו פקוחות, היא לא יכולה ללכת. אך כשעיניו נסגרות – היא קמה ויוצאת.

- יש כאן שני רבדים של התנהלות – רובד עליון – ההתנהגות של אינגה (מה שמבינים בקריאה ראשונה), מאבק בין שני בני הזוג. אינגה רוצה שפרנהיים ילך ופרנהיים רוצה להישאר. הרובד העמוק – ברובד זה מתגלים רגשות סמויים ואנו נוכחים לדעת שמערכת הרגשות מאוד מורכבת. יש כאן בני זוג שלמרות שיש להם עבר משותף, הם עסוקים בבעיות ההווה ופרנהיים רוצה לחזור לעבר (הוא נשאר בעבר) ואינגה לא מעוניינת. יש ברובד הזה מערכת של מוטיבים: השיבה המאוחרת, העיניים שחושפות את האמת, מוטיב הנעליים (פרנהיים אומר שהוא הולך בנעליו הישנות שמאוד נוחות לו – אך בסוף הן מאוד לא נוחות לו. הוא מתאר אותן כיוקדות – האש יוקדת – האהבה היא אש יוקדת. מסתבר לפרנהיים שנעליו יוקדות ולא נעימות).

- מוטיב הזמן: פרנהיים מדבר פעם אחת על הזמן בגרמנית ופעם בעברית. פעם אחת הוא אומר שהמאושרים אינם חשים בזמן, אבל אח"כ הוא אומר שגם האומללים אינם חשים בזמן. זמן הוא מימד גמיש, במישור הנפשי. כששמחים, זה נראה כאילו הזמן עובר מהר, אך כשאומללים לא שמים לב לזמן, כי "המצב הנורא" לא ייגמר ולא יהיה טוב. אך לבני האדם החיים הזמן הוא תמיד משמעותי מפני שאותה דקה שעברה – לא תחזור שנית לעולם, יום שבוזבז גם הוא לא יחזור. רק המתים פטורים מאימת הזמן.

- בסוף היצירה פרנהיים אומר שגם האומללים למעלה מן הזמן. הוא אומר (למעשה) על עצמו שהוא מת. הוא חזר רק בשביל אינגה, אבל היא יוצאת וסוגרת את הדלת ופתאום כל הסיבות לחזרה לא קיימות. זהו מוטיב החי המת – אדם שחי פיזית אך מת נפשית. הסיבה לחיים, למאבק, לחזרה – לא קיימת יותר. מוטיב זה חוזר בכל סיפורי עגנון, שסיגל לעצמו לשון אמנותית – סמלים, מוטיבים, תפיסות עולם. עגנון מדגיש גם את ההחמצה – משהו שיכול להיות ולא מומש. ביצירה זו ההחמצה היא האהבה בין פרנהיים לאינגה.

- מבנה מסגרתי: רבות מיצירותיו של עגנון מתחילות ונסגרות בצורה דומה. היצירה מתחילה בכך שהדלת נעולה ומסתיימת בסגירת הדלת.

- בסוף היצירה פרנהיים "משקיף" על החדר – דבר המאפיין מתים, משקיפים מלמעלה.

- הסיום הוא סיום סגור, בסוף היצירה הוא "מת" לגמרי.

המספר הוא מספר יודע-כל, הוא אובייקטיבי, אך הוא לא מספר הכל ויוצר פערים (לא ידוע מה עלה בגורל קרל נייס, האם פרנהיים באמת מעל וכו'). יש לנו כאן מספר אירוני – אנו מצפים שלאחר שפרנהיים מצליח לעבור את כל המעגלים סביב אינגה, הוא יגיע אליה ויחיה איתה באושר ועושר, אך הדבר בכלל לא כך! המספר אומר שבאגדות זה ככה, אבל בחיים זה לא. כך קורה גם עם מוטיב השיבה המאוחרת – בסיפור אודיסיאוס הוא מתקבל, אבל במציאות אין שיבה מאוחרת.

המוסכמות החברתיות מיוצגות ע"י משפחתה של אינגה – המשפחה הבורגנית בעלת התפיסות הברורות. פרנהיים אינו מתאים לה והמשפחה מתגייסת כדי להוקיע אותו. המשפחה מקבלת בברכה את קרל נייס. ניתן לראות זאת עפ"י העובדה שפרנהיים מקבל מיץ פטל ונייס מקבל ארוחת צהריים. יש כאן אמירה כללית על המשפחה הבורגנית.

היצירה היא בין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה ערכים אמורים להשתנות – אך דבר לא נשתנה. זוהי ביקורת על אותה התקופה.

- גירושין: גירושין הם נישואין לא מוצלחים. בעבר הדבר לא היה נהוג. אך כעת אנחנו במקום שבו משתנים דברים – עידן מודרני. אנו נמצאים כאן בשאלה של בין המינים.

- בכותרת יש שייכות - "גרושתו" - הקשר עדיין קיים. מה שמעורר שאלות רבות ביחס למה שהיה בסיפור. השאלה היא למה ואיך זה קרה. מה קרה - אנחנו יודעים - הנישואין כשלו.

- רופא: מקצוע מדעי. זוהי תקופה של התפתחות מדעית (ראשית המאה ה-20). יש קפיצה גדולה קדימה של מדע הרפואה - הרופא הוא איש שאמור להביא את העידן המודרני.

- אין בכותרת שמות, מה שמראה על כך שהיצירה היא כללית ואוניברסאלית.

- עמדת המספר קובעת את דרך הקריאה. יש לנו צורת קריאה אחת כשהמספר אובייקטיבי וצורת קריאה שונה כאשר המספר הוא סובייקטיבי. ביצירה זו, יש לנו עמדה סובייקטיבית - אדם מספר (בגוף ראשון) על עצמו, אך מכיוון שהוא מדבר על עצמו, יש מידה של אובייקטיביות - אך בכל זאת עלינו להיות קוראים זהירים.

- הסיפור מתרחש בבית חולים יהודי בווינה. הסיפור מתרחש מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך הוא מסופר אחרי מלחמת העולם השנייה. בין האירוע לבין סיפורו, יש פער זמנים. הפער של הזמן מאוד משמעותי כיוון שבטווח הזמן הזה, צורת הסיפור השתנתה - מספרים את הסיפור מנקודת הסתכלות והבנה אחרת לגמרי. לא עברו סתם שנים, אלא שנים מסעירות, של התהפוכות הגדולות ביותר של המאה ה-20. עולם שלם נהרס, דורות נהרגו.

- סיפורו של הפרופסור בא להראות לנו את פער הזמן שיש בין התרחשות האירוע לסיפורו.

- המפגש בין הרופא לאחות מאוד מקובל ונישואין בין שניהם גם הם מאוד מקובלים.

- האחות היא אדם מקסים ואנושי, היא אהובה על כולם והיא גם יפה. האחות הראשית, לעומת זאת, היא שונאת אדם - שונאת רופאים, חולים ואחיות צעירות. היא אוהבת רק קפה שחור, עוגיות מרות ואת הכלב שלה - שלושה דברים שהם אינם אנושיים. היא רווקה, זקנה, שונאת אדם.

- כולם כמהים לאותה אחות יוצאת דופן. מאוד בולטת העובדה שהיא יחידה באנושיות שלה. כל שאר העובדים הם חסרי אנושיות. אפילו הפרופסור - הפריע לו יותר סידור המיטות מאשר החולים. גם הפרופסור אינו אנושי - הוא איש מדע נחשב. בית החולים מצטייר כבית חרושת למחלות.

- משהו מאוד מוזר בתיאור של האחות - עיניה הם "תכלת שחורה" - זהו רמז מטרים - לא מדובר במשהו פיזי, משהו שחור (קודר) מאחורי העיניים הכחולות. מאחורי העיניים מסתתר סוד גדול.

- מדרש שם: דינה - שם מקראי, ביתו של יעקב נאנסה ע"י חמור בן-שכם.

- שמה של דינה נגזר מהשורש ד.י.ן - משפט, מה שמראה שאולי יש כאן חטא ועונש.

- ליצירה מספר מישורים: רצף העלילה הסיפורי שאותו אנו פוגשים עם הקריאה. אחד המישורים הנוספים הוא במקרא השם של דינה.

- בסיפור הקצר יש משמעות לכל פרט ולכן אנו תוהים למה מוזכרות שלוש החשמליות. שלוש הוא מוטיב ביצירה והוא כמו כן מספר טיפולוגי. החשמלית הראשונה מלאה. בחשמלית השנייה יש מקום רק לדינה. החשמלית השלישית היא מודרנית, ריקה, ומרווחת אבל היא נוסעת מחוץ לעיר. הרופא רוצה להגיע ללב העיר אך מוצא את עצמו מחוץ לעיר - מחוץ למוסכמות החברתיות; עיר היא תמיד מקומן של המוסכמות החברתיות. הזוג מוצא את עצמו מחוץ לעיר - מחוץ למוסכמות - לא מה שהם ציפו. החשמליות מקבלות משמעות נוספת - זוג שמוצא את עצמו במקום לא צפוי. בין המילים "עיר" ו"יער" יש שיכול אותיות. עיר מסמל את המוסכמות החברתיות (דבר צפוי) ויער מסמל את המחוץ למוסכמות החברתיות (בלתי צפוי).

- הרופא מנסה להרשים בידיעותיו בכך שהוא קורא לפרחים בגרמנית ובלטינית. פרחים זהו סמל רומנטי, מה שמראה על דמותה של דינה. פרחים הם דבר רומנטי. מה שמראה שדינה היא אדם רומנטי. הרופא לא מתייחס לפרחים בצורה רומנטית, אלא נותן להם התייחסות לא רומנטית - נוקט בשמם הגרמני והלטיני. דבר זה מראה על היותו שחצן, מרשים, יבש ופרקטי. דבר נוסף המוכיח את רצונו של הרופא להרשים הוא בכך שהוא אומר לשוער שהאחות באה איתו והיא לא שם במקרה.

- המספר הוא הרופא ולכן המספר אינו יודע-כל ולכן עלינו להיות קוראים זהירים. לכן צריכים לזרות לנו רמזים (הסופר זורק לנו רמזים כדי שלא נטעה וכדי שנגיע לאן שהוא מכוון אותנו).

- הרופא מתגלה בפרק זה כאדם הפוך מבפרק הקודם. הוא מתגלה כאדם רומנטי שמאוהב בדינה קשות. הוא התאהב בדינה אחרי שהציע לה נישואין, ממניע פרקטי בהתחלה. ככל שהאהבה גוברת, הוא רוצה לדעת יותר והעצב של דינה גדל. השאלה היא - מדוע?!

- הוא רומז לכך שהוא בן עניים - אביו היה פחח. הוא אדם שבנה את עצמו ולכן הוא מנסה להרשים, הוא לא בטוח במעמדו.

- נרמז לנו שיש סוד אפל לדינה. הדבר נרמז בהתנהגותה ובכך שעיניה "תכלת שחורה" - הרופא כל הזמן מנסה לפענח את הסוד ונכשל.

- מה שידוע לנו על הרופא הוא שהוא בן פחח עני, אדם שבנה את עצמו ומנסה להוכיח את עצמו.

- מדובר בתקופה שבה יש ניידות חברתית. מה שמאפשר עלייה במעמדות הוא כישרון, השכלה, מוטיבציה, רצון, יחסי אנוש וכסף. כסף הוא גורם שוויוני - אם יש לי כסף, ואני במעמד נמוך - אני עדיין יכול לנייד את עצמי. יש כאן רקע חברתי - ריאליסטי - הסיפור לא התרחש לפני יותר מדי זמן.

- בת טובים, באה ממשפחה אמידה ומכובדת. היא אחות, מקצוע שדורש השכלה ויחסית לנשים באותה התקופה - יש לה השכלה רבה.

- לעומת הרופא, דינה אינה מייחסת חשיבות למעמדה ולדברים חיצוניים.

- אנחנו בתקופה שבה אנו עומדים בין שתי תפיסות עולם. בתפיסת העולם של המאה ה-19, לנשים יש תפקיד ומעמד ברור - אישה הגונה מגיעה לליל נישואיה בתולה.

- הסיטואציה היא שהרופא נמצא לרגלי חברתו האהובה. הוא לא מעז לגעת בה. הוא מעז לגעת רק בשולי השמלה שלה - יש כאן מקרה של גבר שסוגד לאישה. הוא איננו מבין כיצד היא עשתה לו דבר כזה.

- יש כאן פגיעה נוראית באגו הגברי - הדבר הכי נועז שהוא עשה הוא לגעת בשמלה והיא כבר שכבה עם מישהו. כמו כן, יש גם פגיעה בזכויות החברתיות - זוהי פגיעה כפולה ואף משולשת - פגיעה מעמדית - האדם שידע את דינה היה ממעמד נמוך יותר משל הרופא!

- למרות הכל, הוא מחליט לקיים את החתונה. יש כאן הכחשה, או שאולי יש כאן הדחקה - הכחשה והדחקה הם מאוד קרובים אך בכל זאת שונים. ייתכן שהדבר נובע מאינטרס ומחוסר ביטחון. כמו כן, הרופא הוא תלוש קלאסי - לא מחובר לשורשיו ולכן לא יכול לגדול ולקבל את התפיסות החדשות של המאה ה-20 שבהן מותר לאישה לעשות מה שדינה עשתה לו. זה אדם שריגשו וההיגיון שלו אינם באותה המאה.

- בסוף הפרק עולה השאלה מדוע דינה והרופא התחתנו למרות הסוד שהתגלה. אחת האפשרויות שעולה היא שאנחנו נמצאים בתקופה שהדבר אינו כה חמור. לכן מודגשת העובדה שהוא רופא - ליברל, איש משכיל, מתקדם - חי במערכת ערכים מודרנית - אדם כזה לא יכול לומר דברים כאלה נגד דינה.

- טקס החתונה מאוד עלוב ונוכחים בו הרופא, דינה ועוד 10 יהודים ששילמו להם עבור היותם מניין. זו חתונה שאין בה לחתן ולכלה שום אורח משלהם. הרופא מנסה להצדיק זאת בכך שהוא אומר שכך היה נהוג באותה התקופה (אחרי מלחמת העולם הראשונה).

- הרופא אומר שאין להם קרובים - דבר שהוא פשוט בלתי אפשרי - שניהם עובדים בבית החולים וחייבים להיות להם קרובים.

- חתונה היא למעשה אירוע פומבי שבו בני-זוג מצהירים לעיני החברה כל היותם זוג. חתונה היא הצהרה חברתית. כאן יש חתונה בחשאי - דינה לא אומרת כלום בנושא - היא מרגישה שלא מגיע לה יותר מזה. דינה ß דין ß היא שופטת את עצמה. אנו רואים שגם דינה היא תלושה - גם היא נולדה בעולם עם מוסכמות חברתיות מסוימות וחיה בעולם עם מוסכמות שונות.

- בכך שהחופה מתמוטטת, יש כאן רמז מטרים ברור לכך שהנישואין יתמוטטו.

- מוזכר כאן פקיד שמסתכל על דינה בעיני הרופא. בעיני הרופא כל פקיד הופך להיות אותו פקיד שאיתו הייתה דינה.

- הבעיה בנישואין אלה היא החשדנות - אובססיה, הפרעה נפשית, אך לא מדובר בטירוף. אנחנו בראשיתו של תהליך שבו כל פקיד הוא "הפקיד" וכל גבר שמסתכל עליה הוא "הגבר ההוא" - מה שגורם להתמוטטות החופה - זיווג שבנוי על קרקע לא יציבה.

- במשפט "אמר השמש זה, והתיז את הזין..." - יש מצלול של האות ז' שמעיד על פגם מיני אצל דינה.

- אירוע החתונה כל הזמן מונמך - העדים, הבגדים שלהם, התייחסות השמש לעדים.

- החתן יודע שהמעשה שעליו הוא מדבר בפרק ה' (בסוף) הוא מעשה מכוער, אך הוא מחבב אותו - יש כאן מחלוקת בין הלב לבין ההיגיון.

- יש רצון ויש מציאות - יש לעיתים מכשולים שאי אפשר לעבור עליהם.

- יש כאן פיצול בין הסופר למספר - המספר מספר את הסיפור לסופר. הדבר נעשה כדי להדגיש שהמספר אינו אובייקטיבי - הוא סובייקטיבי שמספר מנקודת המבט הייחודית שלו.

- יש כאן מבנה מחזורי עגול: פוגע ß מתפייסת ß מתנצל ß בוכה וחוזר חלילה. יש כאן אובססיה - התנהגות מחזורית.

- הבעיה של האדם האובססיבי היא היציאה מהמעגל הזה. זהו מעגל סגור שלאדם האובססיבי קשה מאוד לצאת ממנו.

- האדם הוא תוצר של הרגש, הגיון (רצון) - האדם לא פטור מאחריות למעשיו.

- האדם המודרני משקף עצמאות, חשיפה, חופש בחירה, חילוניות. ההחלטות הן פרי של בחירה של האדם הנושא באחריות. השאלה היא מה קובע יותר - רצון והגיון או הרגש?

פרק ז' - מדוע האדם המודרני גרוע ממחזיקי נושנות?

- אדם תלוש - קרוע בין שני עולמות - גורם לצביעות. הרופא התחתן למרות שהוא יודע הכל.

- הרופא מחפש אחר עדויות, האובססיה שלו מחריפה. הוא איש בודד שאין לו למי לפנות - שיחה הייתה מאוד עוזרת לו ושופכת אור על הדברים.

- הרהורים חיצוניים מאוחרים ("יוצאי גיטאות") - מסה קטנה, מאמר קטן שלא שייך. עוסק ביהודי ווינה. קטע שלא שייך לעניין - מצביע על הזמן - הסיפור אינו מסופר בסמוך לאירועים.

- בשנה השלישית לנישואין (שוב, מספר טיפולוגי) חל שינוי בדינה. עד השנה השלישית דינה "מרצה את עונשה" - בכתה, סבלה, נפגעה. מבחינת ההתנהגות - היא מרגישה שריצתה את עונה וכעת מסוגלת לסגל לעצמה התנהגות חדשה. מבחינת הרופא, האובססיה מעמיקה והולכת - כועס גם על דפוס ההתנהגות החדש.

- הרופא מודה בפני עצמו שהוא אוהב אותה - אם אדם הוא מודרני, הוא קובע מה גורלו. הרופא בחר לחיות עם האישה הזאת, הוא לא רוצה שהרגש ישתלט עליו והוא משכנע את עצמו שהוא יכול להתגבר והוא נוחל הצלחה.

- דינה שמה את עצמה במקום שני - האחות הרחמנייה. היא מורידה את עצמה ברמה.

- סיפור ההחמצה המוחצת - כל הפעילות נעשות בהכרה - ביודעין.

- במקרה שלנו ישנה התערבות של הגורל ומתרחשת הפגישה של הלבלר שאלמלא פגישה זאת, אולי היה מצליח הרופא להשליט את ההיגיון על הרגש. הרעיון המופשט הופך למוחשי. גם הפגישה בין הרופא לבין הלבלר פועלת על כמה רבדים והיא יוצרת כמה דילמות וצמתים מאוד בעייתיים. המפגש הזה מעורר את העבר. זה גם נוגע ברובד המקצועי - הרופא עומד בדילמה קשה - האם להתייחס ללבלר ככל חולה או לא.

- כאן אנו בודקים את שבועת היפוקראטס. הרופא אכן מקיים את השבועה, לכאורה. אך למעשה הרופא מפטם את החולה וכך גורם לו להיראות כמו אישה. הוא מסרס אותו. הלבלר נראה כמו אישה שוויתרה על כל חייה על מנת לאכול. אכילה ושתייה מחליפים פעמים רבות את העניין של מין. זהו סוג של צורך טבעי בלתי נשלט - יצר בסיסי. בהרבה יצירות מין ואכילה מחליפים אחד את השני. מעשה זה הוא מעשה של נקמה של הרופא בלבלר. החטא והעונש הם מאותו הסוג - הלבלר גרם לפגם מיני וכך הרופא גורם לו.

- יש כאן גם פרידה מבזה - הרופא מתייחס ללבלר כמו שרץ - לא נוגע בו.

- הרופא מבין שמה שהוא עשה לא נכון - הוא מבין שהוא הקיף את עצמו ולא חרג ממעגלו. לכן הוא אינו משוגע, כי הוא מבין את מה שהוא עשה.

- החלום הוא גילוי התת-מודע. החלום הוא אמצעי ספרותי חשוב שבא לגלות סודות גדולים.

- יש כאן פגישה חברתית שבעקבותיה הוא מספר לדינה את החלום שחלם. בפגישה יש כאן אנלוגיה בין שני הזוגות - הזוג השני הוא מראה לאיך דינה והרופא יכלו להיות.

- גם דינה וגם הרופא משחקים כאן במוטיב "המת החי". הרופא כאן הוא מת חי וכך גם דינה.

- הסיום מבטא את הגעגועים. אחות - מקצוע, ביולוגי, אהובתו.

- מוזכרים הצבעים אדום, לבן ושחור. משה ריין מסביר לעיוור שלבן מסמל אנשים טובים ואילו העיוור אומר שגם פושעים יכולים להיות לבני עור – הוא מטיל ספק בתפיסות מוסכמות. העובדה ש"לבן זה טוב" היא קלישאה. משחק הצבעים מקבל משמעות אירונית בהקשר של העיוור, שכן העיוור לא רואה צבעים.

- פרט חשוב שמוזכר באקספוזיציה הוא שהעיוורון של משה ריין הוא מגיל 9. בילדותו הוא לא היה עיוור.

- מדובר כאן בפרשת יחסים: מערכת היחסים ה"רומנטית" עם הנערה העיוורת. נחשף כאן פגם נפשי – משה ריין לא מבין מה הנערה רוצה ממנו.

- מדרש שם: ריין = נקי. משה ה"נקי" – הוא משדר סטריליות.

- משה עוזב את חברתו העיוורת ומתחיל ללמד את רגינה, הנערה האינטיליגנטית בעיירה, ולבסוף הוא מתחתן איתה על אף התנגדות הוריה.

- האהבה המתוארת כאן היא אהבה מאוד נקייה ומאוד חזקה, אך זוהי אהבה אמהית ואהבה של שכל. מכיוון שמשה עיוור, היא מרגישה חובה אצילית ואף רחמים עליו ולכן האהבה שלה היא אהבה אימהית. משה לעומת זאת התחתן איתה כיוון שהיא רואה (דבר פרקטי) וכיוון שהיא אינטיליגנטית. יש כאן מערכת יחסים מספקת – כל אחד משלים אצל השני את התחומים החסרים.

- כשהיא מתארת לו דברים הוא רואה אותם כפי שראה אותם בגיל 9. משה נשאר מבחינה רגשית (ולא אינטלקטואלית) עדיין איפשהו בגיל 9. הוא נאטם כמעט לגמרי מאז שקיבל את עיוורונו.

- משה הוא אדם דקדקן מאוד שכן הוא מבחין בכל שגיאה קטנה שעושה התזמורת באופרה.

- מתואר כאן יופיה המהמם והמרשים של רגינה שמטשטש את הדמויות האחרונות בחדר.

- נוצר כאן משולש רומנטי: ליונק-רגינה-משה ריין. ליונק, תלמידו של משה, מתואר גם הוא כעלם יפה תואר. לאחר שמתואר ליונק מופיע תיאורה של רגינה – ברגע שיש מישהו שרואה את רגינה, מופיע התיאור שלה.

- הערה: משה לא מבחין שהמנורה דולקת, הדבר מראה לנו על כך שעיוורונו מוחלט.

- ניתן להבחין בכך שמשה ילדותי בצורה שבה הוא מספר – הוא מתלהב ומדבר בקול רם כי הוא לא יודע אם מקשיבים לו או לא. הוא מחכך את כפות ידיו ונוגע בשולי המעיל – תנועות מאוד ילדותיות, יש לו שפת גוף שמתארת אדם מאוד ילדותי. שפת הגוף היא תמיד רמז מטרים וחלום הוא רמז לחיי הנפש.

- משה חולם חלום מפחיד – חלום שבו הכל פרוץ – גדר שבורה (שיוצרת חוסר ביטחון) שאליה מגיח זאב. לזאב יש משמעות מינית, כנראה שהכוונה היא לליונק. השלג מסמל את משה – נקי ולבן, והזאב עומד לחדור פנימה. למשה יש תחושה שיש סכנה אורבת. הגדר היא שחורה על מנת שנוכל לראות אותה בשלג הלבן.

- לזאב יש משמעות מינית כיוון שהוא ידוע מאגדות הילדים כחיה ערמומית. הזאב שייך למשפחת הכלביים ובתרבות העברית כלב מסמל תאווה מינית חסרת גבולות, בלתי מרוסנת וכמו כן הוא מסמל גם מוות.

- הצבעים הם מוטיב ביצירה וכל הזמן משחקים בעניין הצבעים בהקשר של טוב ורע. בסיפור עולה השאלה האם יש קשר בין הצבע לבין טוב ורע.

תיבת זמרה היא מוזיקה שחוזרת על עצמה, מוזיקה מאוד פשוטה – עממית, קליטה, רומנטית. תיבת הזמרה מרגיזה את משה.

תיבת הזמרה נקשרת לפן נוסף של היצירה – המוזיקה, שהיא חלק מחייו של משה. תיבת הזמרה היא כלי מכני שמנגן מוזיקה פשוטה להמונים. תיבת הזמרה מרגיזה את משה ברובד הפשטני – היא מפריעה לו ללמד, ואילו ברובד העמוק יותר היא מפריעה לו כיוון שזוהי מוזיקה שאין לה אפילו מבצע והדבר מזעזע אותו כיוון שהוא לוקח את המוזיקה למשמעויות שונות וגבוהות יותר. תיבת הזמרה היא מוטיב ביצירה זאת.

בהמשך, מגיע קבצן עיוור עם תיבת זמרה. אנו מצפים שמשה יזדהה עם הקבצן, אך להיפך – הוא סולד ממנו ונועל את הדלת (הנעילה היא אקט ברור, שכן הוא לא סוגר אותה, הוא נועל אותה) מפני הפלישה של הקבצן ותיבת הזמרה וכך נוצרת אינטימיות בין ליונק ורגינה, בייחוד עם המוזיקה הרומנטית שמבעד לדלת וכשמשה לא יכול לראות אותם. ליונק רואה ברגינה מבט חדש ושונה, נוצר ביניהם קשר עין ועיניה של רגינה מבקשות אהבה.

* יש בכותרת חוסר התאמה לכאורה. תיבת הזמרה היא כלי נגינה ואילו נקמה היא פעולה אנושית.

- לפרק זה מבנה מיוחד: הוא נחלק לשני חלקים שונים. החלק הראשון מתרחש באולם נשפים בו עובד משה ריין ואילו החלק השני מתרחש בבית (רגינה, ליונק וליולה התינוקת).

- בחלק הראשון מדובר על הפסנתר, שהוא כלי שמפיק מוזיקה מורכבת – כלי נעלה. אך בכל זאת, הוא כלי – ולא יותר מזה. הוא דורש את "העבודה השחורה" של המוזיקה – הכיוון. הפסנתר מנגן מוזיקה קלילה, בדומה לתיבת הזמרה. המאזינים למוזיקה הם "הוללים" – יש כאן בעיני משה ריין, לכאורה, שימוש בזוי בכלי.

- מהי אמנות ומה תפקידה?: שאלה זו מופיעה לאורך כל היצירה – האם אמנות היא יצירות שפונות אל האינטלקטואל או שתפקידן לבדר. בכל דבר באמנות יש צדדים טכניים שבלעדיהם אין אמנות.

- בחלק השני, אנו עוברים אל הבית ואל ליונק ורכינה ולסיטואציה אינטימית ביניהם. היצירה נכתבה בתקופה של ספרות מאוד שמרנית (תחילת המאה ה-20) ולכן יש בעיה – איך לתאר את הסיטואציה האינטימית. לכן יש כאן מטונימיה (תיאור משהו גדול באמצעות משהו קטן). הסופר לא מתאר שום מגע, לכאורה, בין ליונק ורגינה, אך יש תיאור של התינוקת (שהיא חלק מהאם). רגינה לבושה בחלוק, מה שמראה שיש יחסים שונים בין רגינה לליונק מאשר יחסים רגילים. נוצרת כאן סיטואציה ביתית – ליונק שוכב על הספה ורגינה בחלוק הביתי. בסצינת האמבטיה שניהם רוחצים יחד את התינוקת. זוהי דרך לתאר את הקשרים האינטימיים בין ליונק ורגינה – בתוך המים מתערבבות הידיים ונוצר מגע מאוד אינטימי והקורא לבד משלים את מה שקורה שם. המטונימיה באה ליצור כאן אינטימיות. המטונימיה מתארת את מערכת היחסים בין ליונק ורגינה דרך התינוקת. האהבה בין רגינה ומשה היא כמו בין אם לילד. עכשיו יש לרגינה ילדה ואהבה מסוג זה מועברת אליה ואהבה למשה הופכת לנטל.

- פרק ג' ופרק ב' מסתיימים באותה צורה – נעילת הדלת, לכאורה גם מאותה סיבה. ליונק "למד" ממשה וכך מצא לעצמו תירוץ מושלם לנעילה – תיבת הנגינה.

היצירה לא בנויה על קו כרונולוגי. לא ידוע למשל אם נעילת הדלת מגיעה לפני סצינת האמבטיה. ישנם גם אירועים שמתרחשים בו זמנית.

"זרם החשיבה האנושית" – האדם יכול לטייל במחשבתו באירועים שקרו בעבר.

- המגבעת: המגבעת הינה אביזר סמלי – בהתחלה רגינה חוצה את הדרך באלכסון, ואז היא מרוחקת מכל הגברים ובלתי ניתנת להשגה. בפעם השנייה שהיא מתוארת, אחרי שמס' גברים תוארו שנגעו במגבעת והרימו אותה – כעת היא מושגת – היא גילתה שיש עוד אהבה חוץ ממשה. אותה שאלה ששואלים על המוזיקה שואלים גם על האהבה – האם היא חד פעמית ונצחית? או שהיא משתנה ולא נצחית?

- הנקמה של תיבת הזמרה: משה רצה לגרש את תיבת הנגינה (שהיא סמל למוזיקה הפשוטה והעממית), ובסוף ליונק אומר שהוא אוהב את תיבת הזמרה, שבצם בזכותה יש את פרשת האהבים בינו לבין רגינה (שכן תיבת הזמרה היא זו שגרמה למשה לנעול את הדלת). התיבה היא סמל לאהבה פשוטה.

- משה כל הזמן מחמיץ – הוא לא מנצח את האהבה, ובמקום להביט אל השקיעה, הוא מביט לתוך יער שחור.

עמדת המספר היא חשובה ועקרונית ומכתיבה לנו את אופן הקריאה.

עמדת המספר ביצירה זאת היא עמדה של מספר כל-יודע וברור לנו שהמספר יודע את עברן של הדמויות ובמידה מרובה גם את עתידן, הוא שולט במחשבותיהן והרהוריהן, הוא אובייקטיבי, הוא מכיר את החלומות. אך למרות זאת, הוא לא כל-מוסר – הוא לא מספק את כל האינפורמציה ונשארים לנו פערי מידע, כמו למשל – מי הם הוריה של ליולה. יש כאן ניסיון ליצור מצב ריאליסטי, כי גם במציאות איננו יודעים הכל ותמיד בחיים יש מצבים של מסתורין.

כמו כן, מדובר כאן גם במספר דידקטי ומטרתו שנצא מקריאת הסיפור עם לקח – אי אפשר ואף אסור להתכחש לאינסטינקטים ולרגש הפשוט – מין, אהבה פשוטה. כל ניסיון של האדם, ולו המתוחכם ביותר, להדחיק את הרגשות הפשוטים יגרמו לכך שהם ינקמו בו. אדם שמדחיק רגשות בסיסיים הוא נכה נפשית – שזה דבר שקשה יותר מנכות פיזית וללא תקנה. העוורים האחרים בסיפור הם נכים פיזית, אך לא נפשית. הנכות הנפשית קשה יותר מהפיזית – משה ריין עיוור יותר נפשית מאשר פיזית וכנגד העיוורון הנפשי קשה להילחם.

תיבת הזמרה "נצחה" בסוף היצירה. תיבת הזמרה היא סמל לרגש הבסיסי – והוא ניצח.

מספר דידקטי כל-יודע מאפיין את הספרות של החלק הראשון של המאה ה-20, כשסופרים ואמנים רבים חושבים שהם יכולים לאף צריכים לחנך את קהל הקוראים. האמנות אינה כלואה במגדל שן – יש לה השפעה על החברה והיא מעורבת בעיצובה.

אנו נמצאים בסיפור שיש בו חוויה אמיתית שיוצרת מעגלים (גלים) בנפש. התהליך שנוצר בנפש הוא תהליך לא-רצוי שגורם לסערות רגשיות לא-רצויות. יש כאן השתלבויות רבות של דברים ריאליסטיים פשוטים לדברים מורכבים הרבה יותר (ריאליסטיים גם כן) – המציאות מורכבת, אך לא באותה רמה כל הזמן. המציאות מעורבת ברגשות אישיים.

הסיפור בנוי משלוש מעגלים. המעגל הפנימי ביותר הוא האירוע האמיתי בחנות העיתונים, המעגל השני הוא המפגש בבית החולים והמעגל השלישי הוא בשדרה ובבית.

המעגל השני הוא סיפור בית החולים. הוא מורכב מפרטים מציאותיים-טריוויאליים (השיחה עם הפקידה והשיחה עם רופא). הפקידה והרופא מתייחסים למותה של האישה בצורה אדישה (חיים ומוות הם עניין יומיומי בעיניהם). התייחסותם מאוד מנוכרת, ומאחר והם אדישים ומנוכרים הם לא שמים לב לפרטים (הפרטים הם אלו שהופכים אותנו לשונים).

בחלק זה גם הכלב הריאלי יוצא מן המציאות שלו והופך למשהו אחר – הכלב הוא אנושי יותר מכל בני האדם. מההתחלה הוא חש שדבר לא טוב עומד להתרחש והוא מגן על גברתו. הכלב המציאותי מתחיל לקבל משמעות שהיא מעבר למשמעות המציאותית שלו – הכלב בולט באנושיות שלו משאר האנשים האחרים שנמצאים שם. הכלב הוא סמל – כלב מסמל מוות ("כלבים נובחים בעיר, מלאך המוות משוטט בה") בתרבות היהודית ובמיתולוגיה היוונית (במיתולוגיה הכלב שומר על השאול). במעגל השני הכלב מקבל משמעויות שחורגות מהמציאות ונקשר לעולם המתים.

הכלב כאן הוא סמלי לחלוטין ולא קיים באמת. הכלב הוא גם גדול וגם קטן – אוקסימורון (דבר והיפוכו) והיצירה בנויה על אוקסימורונים רבים. גופו של הכלב היה קטן אך משמעותו גדולה מאוד.

היא הולכת בשדרה ופוגשת את האיש עם הווקמן – דבר שמנתק אותו מן העולם: הוא מדבר על החומה הסינית, שאותה ניתן לראות מהחלל, אך הוא לא רואה מה שמתרחש סביבו. כל פגישה מהפגישות המנוכרות שביציה מדגישה את הניכור האנושי. בני האדם הם בודדים – כל אחד לעצמו. האיש מדבר על הלוויתן, שמסמל את הים הגדול שכולנו מנסים לנווט בו.

האישה ממשיכה והולכת הביתה והכלב הולך אחריה ומגרד את העיניים. היא נזכרת שכך היה נהוג לעשות בתרבות המוות של המצרים. המומיות הן מסכות שמלבישים למת והדבר מסמל את הפחד של האדם מפני המוות. המצרים מומחים בהתחמקות מהסופיות של המוות.

בבית היא מדליקה טלוויזיה – דבר מאוד טריוויאלי, וזוהי דרך טובה להתחמק מן המציאות, אך גם הטלוויזיה מביאה את המציאות – ריסוס הארבה (מוות רחוק), הבחור שמת ממוקש בלבנון (מוות מאוד חד-משמעי שלא ניתן להתחמק ממנו). בהלווית הבחור בלבנון יש התייחסות שבלונית ורגילה של הרב (המוות הוא עניין יומיומי בשבילו) ובהתייחסות של המכובדים – משקפי שמש שחורים שיוצרים הפרדה ביניהם לבין מה שמתרחש. היחידה שמגיבה היא האם. היא היחידה שאיכפת לה.

הסיפור בנוי מרצף של אפיזודות שלא קשורות זו לזו. הסיפור קטוע מאוד ומעורר שאלות בסיסיות (מה היא רוצה?, מה פשר ההתעניינות באישה הזרה? מה הסיבה לביקורים הנוספים בביה"ח? מה משמעות ההתעניינות המוזרה בכלב? הכלב אמיתי או לא?). היצירה עוסקת במוות והשפעתו על הסביבה.

ככל שהמערבולות גדולות יותר, אנחנו מתוודעים למתחולל בנפש המספרת (הגיבורה היא מספרת לא מהימנה). זהו סיפור לא ריאליסטי; הוא עוסק בנפשנו, בהתרחשות פנימית – דבר סובייקטיבי שלא אמור להיות שייך לשום מהימנות חיצונית.

הלווית החייל, הארבה (מכת טבע שגורמת לרעב, אך יש כאלה שגם נהנים ממנה), שחרור האסירים בפיליפינים, סיפור ההלוויה החוזר – כל אלו מדגישים את הניכור (הרבה שמספיד בניכור, המכובדים עם המשקפיים – מסתירים את הנפש). היחידה שאמיתית בהלוויה ומגיבה בסערה היא האם – אבל גלוי, חשוף.

פול צלאן הוא משורר חשוב שחווה את חווית השואה והתאבד בסוונה בפאריז. הזיכרון החוזר של האישה מחזיר אותה למוות רחוק יותר – למוות מבחירה – התאבדות. מוות זה מעורר אצלה מחשבה (ניצול שואה שמתאבד) – ההתאבדות מעוררת כעס מבחינתה, מוות מעורר כעס פסיכולוגית.

עם החזרה לבית החולים, זיכרון הילדות מתעורר – חווית הליבה, התשתית – מות האם של הדוברת. נוצרת אנלוגיה בין שתי המיתות – מות האישה הזרה ומות האם (הזרה לבושה בלבן לעומת המראה הלבנה של האם. כמו כן גם שתי הנשים מתו בצורה פתאומית). המשך שנים, מות האם היה מודחק ומות האישה הזרה מעורר את הזיכרון – יש אנלוגיה ברורה בין שתי הנשים ובין שתי המיתות. זוהי הסיבה להתעסקות במוות של האישה.

על אימה של הדוברת נאמר – "היא לא מתה, היא רק הלכה" – מותה היה מודחק ולא עסקו או התמודדו איתו.

האנלוגיה כאן היא אנלוגיה משלימה – שני הצדדים מאירים זה על זה כתוספת ולא כניגוד.

מות אם הוא תמיד דבר טעון וכאוב מאוד – חוויה שמסמנת את האדם – יתמות היא חוויה מאוד קשה. מות האם הוא חוויה מודחקת. הדחקת המוות (לפעמים כהגנה על ילדים מחווית המוות) גורמת לפעמים לכך שאין אפשרות לפריקת רגשות. הדחקה גורמת לרגשות אשם – בעיקר אצל ילדים. בגלל הדחקה יכול לעיתים להיווצר עומס שעתיד להתפוצץ.

מותה של האישה בלבן (בשתי הסיטואציות – האם והאישה הזרה) מאיר ומעורר את הזיכרון האחר. הסיטואציה הריאליסטית מעלה את החוויה שלא טיפלו בה ומכריח את הגיבורה להתמודד סוף-סוף עם האם.

כל הסצנות בטלוויזיה הן סצנות שנוגעות במוות. אחד הטריגרים המשמעותיים ביותר הוא הלווית החייל, שבה האם מאוד מקצינה את אבלה. אז רואה הדוברת שיש דרך התמודדות בריאה יותר עם המוות. ההלוויה בלבנון מציגה דגם אחר של אבל – היא מבינה שאבל צריך להיות דבר מטופל. חיים עם מצב של "אין נחמה" הם מאוד קשים וקשה לחיות אותם.

הכותרת טעונה ומתייחסת ליותר מאשר משמעות אחת:

לסיכום היצירה (ייתכן שיהיו חזרות על דברים שכבר נכתבו בסיכום)

הסיפור עוסק בחווית ההתמודדות עם המוות. המספרת היא הגיבורה, והיא מספרת את הסיפור ברצף אסוציאטיבי, כשנקודת המוצא היא אירוע ריאליסטית שהיא לוקחת בו חלק כצופה. האירוע מפעיל רצף של תחושות ורגשות שלכאורה נראים מוזרים. רק בסוף אנחנו יכולים להבין את המשמעות של כל המעשים שהיא עושה - המספרת התייתמה מאמה בגיל צעיר. חווית מות האם לא עברה תהליך של עיבוד, גם מפני שהסביבה הדחיקה אותה וגם מפני שהמספרת עצמה לא יכלה אולי להתמודד איתה. רק עכשיו, בהווה של הסיפור, שנים רבות לאחר מות האם, היא חוזרת ומתמודדת עם החוויה המודחקת. היא מבינה שההדחקה היא תופעה מסוכנת. הדחקה יכולה להביא את האדם המדחיק למעשים קיצוניים. היא נזכרת במשוררת פול צלאן שהתאבד. היא רואה שהדחקת המוות גורמת לאנשים להיות מנוכרים ומנותקים, היא מבינה שמוות שלא התמודדו איתו יוצר תופעות של כעס ואשמה. במותה של האישה שמופיע בתחילת הסיפור, האישה שמתנפלת על האישה שמתה לאחר מכן היא איזשהו ביטוי ספרותי מוגזם ומועצם לחווית הכעס שהסופרת מודעת לכך שהיא חוותה לאחר מות אימה. הבחורה המתוארת בראשית היצירה מאבדת חלק גדול מן המאפיינים האנושיים שלה – הרגליים שלה לא אנושיות. הצורה שבה היא מסובבת את הראש לכל כיוון אפשרי מזכירה לנו את צרברוס, כלב הגיהנום המיתולוגי, שמקבל את המתים בכניסה לעולם המתים.

לקראת הסוף, היא מודעת לכך שהדחקת מות אימה גרמה לה לנזק גדול: כעס לא מטופל, חוויות של אשמה ללא סיבה ופגיעה באנרגיה הנפשית (שבאה לידי ביטוי שתזכורת של השמה, שנאמר עליה שבשנים מסוימות אין לה הילה – החורים השחורים בולעים את ההילה של השמש – אדם שלא טיפל ברגשות מודחקים הוא אדם שיכולת הקרינה – הנתינה – שלו פגומה). לקראת הסוף ברור למספרת שיש חוויות שאין להן נחמה. אובדן של אדם אהוד הוא לעתים קרובות אירוע שאין לו תיקון ואין נחמה, אבל אדם לומד איך לחיות עם תחושת האובדן, איך למצוא לו נחמה חלקית. היצירה (כתיבה, מוזיקה, ציור) היא דרך להתמודד עם חוויות של אובדן. היא מזכירה בסיפור שאימה אמרה לה שעץ יבש הוא עץ טוב לבניית כלי נגינה, כלומר – הברוש, שהוא עץ שנוטעים אותו לרוב בבתי קברות, הוא גם עץ שראוי לעשיית כלי נגינה. הסיפור מסתיים בכך שהיא רואה בשדרה, מעל ראשי העצים, שביל לבן וצר, שהוא הדרך שבה בכל אופן ניתן לאדם ללכת בה – יש דרך להתמודד עם המוות, היא לא גדולה, אבל היא קיימת.

אתר הסיכומים של תום רון – נובמבר 2002, דצמבר 2003, ינואר 2004, נובמבר 2004