אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בספרות

15.3.2005

החומר המסוכם

שירת ביאליק

-          צנח לו זלזל.

-          לבדי.

-          הכניסיני תחת כנפך.

-          הקיץ גווע.

-          גבעולי אשתקד.

-          לא זכיתי באור מן ההפקר.

-          על השחיטה.

 

משוררים נוספים משירת המאה העשרים

-          ראי אדמה / ש. טשרניחובסקי.

-          לא רגעי שנת טבע / ש. טשרניחובסקי.

-          ספר שירי / רחל.

-          עוד חוזר הניגון / נ. אלתרמן.

-          אני שומע משהו נופל / נ. זך.

-          ראי אנחנו שניים מספרים / י. עמיחי.

-          אבי / י. עמיחי.

 

שירה צעירה

-          אל מלא רחמים / י. עמיחי.

-          זיכרונות חמים / ד. רביקוביץ'.

-          בובה ממוכנת / ד. רביקוביץ'.

 

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בספרות

 

צנח לו זלזל / ביאליק

על השיר

-          זהו השיר האחרון שביאליק כתב.

-          זהו שיר לירי שבו האדם מדבר על עצמו ויש לו מבנה של קינה – בשיר קינה זה  האדם מקונן על עצמו מפני שהוא חש שהחלק הכי משמעותי בנפשו מת. בשיר יש תהליך שמתחיל באמירות כוללניות ומהבית השני ואילך, הדובר בגוף ראשון – על עצמו.

-          השיר משתמש בטבע כמטפורה לחיי האדם. שני הבתים האחרונים מדברים בגוף ראשון וכל המטפורה של הטבע כמעט נזנחת לגמרי. השיר מדבר על המחזוריות של הטבע ובסוף השיר מופיע האביב – אך יש כאן הסתכלות פסימית על האביב – האביב יגווע ויחזור שוב בשנה הבאה, אבל האדם כבר לא יפרח. הטבע אדיש לאדם.

 

הבית הראשון

-          זלזל הוא ענף קטן, אך מצד שני ניתן לפרק את המילה ל- ז"ל|ז"ל.

-          הבית הראשון נראה מאוד ניטראלי ומתאר תופעת טבע – סוף הקיץ, השלכת, הענף נפרד מהעץ, תחילת הסתיו.

-          מדובר כאן על תנומה – הענף מדבר על ההפרדות מהעץ ומהגזע והוא ישן. השינה היא רמז למוות, שכן המוות הוא שינת עולמים.

-          המונח גדר הוא מונח טעון – גדר מפרידה בין שני עולמות. הענף נפל על הגדר – הוא במצב ביניים. קיימת כאן רמיזה לתלישות – הגדר אינה בשום צד. אילו הענף היה נוחת על האדמה, אולי הוא היה צומח שוב. ביאליק היה אדם תלוש – לא שייך לעולם הדת, לא לעולם הגולה ולא לעולם ארץ ישראל, ולכן קשה לו לכתוב – מי שנפל על הגדר לא יכול לצמוח. לבינתיים הוא אולי ישן ונבנה מהתלישות, אך האדם התלוש אינו יכול להתפתח – אין לו אופציה אחרת חוץ מהגדר. חווית ההגירה (שבדר"כ מאפיינת את האנשים התלושים) היא חוויה ללא מרפא שלא עוזבת אותו וגורמת לתלישות.

 

הבית השני

-          הבית השני מקדם אותנו אל החורף. מזג האוויר נעשה גרוע יותר – הרוח שינשוב יגרום להפלת העלים שנותרו על העץ לאדמה.

-          ביאליק משתמש במונח "חללים" – מתים אנושיים. אלו הם אנשים שמתו מוות לא טבעי.

-          ביאליק הוא דובר של דור שלם של תלושים – חווית התלישות אינה חוויה אישית שלו בלבד, זו חוויה של דור שלם. דור התלושים יצר משהו חדש בארץ, אך לא הצליח להיות חלק ממנה.

-          בבית השני לאט לאט עוזבים את המטפורה של הטבע ומתקרבים אל החוויה האנושית. יום אחד תפרוץ הסערה – זהו טבעו של הזמן – הסערה חייבת להגיע והיא תפיל את העלים שנשארו ויפלו חללים – ביאליק מספר כאן סיפור אנושי.

 

הבית השלישי

בבית השלישי מתואר בגוף ראשון אדם שנמצא במצוקה קשה – מטפורת הטבע נעלמת. מתואר כאן האדם שמתרוצץ כלוא בחדרו והוא עצמו מרוצץ את ראשו בכותל, אך לא יוצא מזה כלום – הוא לא מצליח לכתוב. הוא גוזר את גזר דינו, כי אם הוא לא מצליח לכתוב אז אין לו חיים. הוא יושב בחדר הסגור שבו הוא אמור לכתוב ולא מצליח ולכן גוזר את דינו ומרוצץ את ראשו.

יש כאן תיאור בגוף ראשון של אדם ללא מנוחה או שינה – אין הקלה. הוא לבד ואין מי שיעזור לו. הוא מקונן על עצמו כי הוא יודע שיותר כתיבה לא תצא ממנו.

 

הבית הרביעי

הבית האחרון מחזיר אותנו לכאורה אל המטפורה של העץ והזלזל. כמו כן מתואר כאן "שרביט קרח" – מעבר לניתוק מן העץ (לכאורה), הוא מדבר גם על עקרות – "לא ציץ לו ופרח". עקרות היא מוות דחוי – אומנם הוא עדיין חי, אבל אין לו המשך והאדם חי כל עוד זוכרים אותו.

לדור התלושים אין המשך ויש לזה צד חיובי – זה טוב שלא יהיה לדור שכזה המשך. לביאליק יש תחושה שהדור שלו מנותק משאר הדורות. הוא מפחד שגם הקוראים לא יוכלו להבין ולהתחבר לכתיבתו. הקורא לא יכול להבין ולהתחבר מיד לביאליק, כי חווית התלישות אינה חלק מחיינו.

ביאליק שואב את דבריו מהתורה והגמרא, ואנחנו, הדור החילוני, לא חלק מזה – צריך לפרש את ביאליק בשביל להבין את כתביו.

בשירת ביאליק האביב הוא סמל של כליון ולא של התחדשות, כי הוא זה שממחיש שבטבע אכן דברים מתחדשים, אך בחיים האנושיים אין התחדשות. התלושים הם עקורים מבחינת החוויה ואין להם ממשיכים – הם לא יתחדשו לעולם. בבית הרביעי מדובר על כך שאין המשך לתלושים.

התלוש הוא סוג של מתאבד – עצם העקירה ממקום אחד תוך ידיעה שהוא לא ייקלט במקום השני, היא כמעט החלטה על התאבדות. "על גזעי אתלה" – תמונת התלוי על העץ בבית הרביעי ותמונת האסיר שמתרוצץ בחדרו בבית השלישי – התאבדות.

 

הכותרת

יש בכותרת רמיזה להמשך – "צנח לו זלזל" – מצלול שורק וחורק. המילה זלזל מורכבת מ-ז"ל|ז"ל. זהו שירו האחרון של ביאליק ורואים בשיר את תחושת העקרות והמוות שלו.

 

מבנה השיר

הבית הראשון ניטראלי ולכאורה מתאר תיאור טבע. אנחנו בתחום השינה ולא במוות. הבית השני מכניס אותנו לאווירה יותר קשה, אך הוא עדיין ניטראלי מבחינת לשון הדיבור שלו, פרט לסוף הבית. הבתים השלישי והרביעי יוצרים שינוי מוחלט – הם בגוף ראשון – לא עוד אמירות כלליות, אלא אמירה בתחום האישי. הבית השלישי זונח לחלוטין את הטבע ואת ההתחפשות לשינה – זו לא שינה, זה מוות.

כמו כן, יש כאן גם חריזה ברורה בין השורות הקצרות שמתחרזות זו עם זו. בנוסף, מעבר למצלול החורק הבולט, יש כאן גם תת-מצלול רך של ל' בבתים השני והשלישי – הדבר בא להדגיש דווקא את המצלול הכבד – ניגודים מדגישים אחד את השני.

 

לבדי / ביאליק

על השיר ומבנהו

-          זהו שיר לירי (אישי), אך הוא מדבר על חוויה קולקטיבית של כל דור, על שאלה שנובעת מתוך מציאות - שאלת עזיבת הדת - השיר משתמש במונח של עזיבת בית המדרש.

-          עולה כאן השאלה על הקשר בין המציאות לאמנות. אנחנו רוצים לברוח מן המציאות העגומה אל עולם האמנות - אל מגדל השן, בו נשב במרפסת ונסתכל על הכל מלמעלה.  אך מי שבוחר להתנתק מן המציאות, הופך את האמנות שלו לעקרה. אם האמנות מנתקת את עצמה מן המציאות, היא גוזרת על עצמה את העקרות שמשמעותה בסופו של דבר מוות.

-          הבעיה כאן (בעיית עזיבת הדת) היא בעיה על-זמנית, אבל לא אוניברסאלית - כיוון שהיא עוסקת ביהדות בלבד.

-          הציונות היא אחד הפתרונות שמציעים ליהודי החילוני שרוצה להישאר יהודי.

-          כל משורר בונה לעצמו לשון שירית ייחודית שבנוייה ממערכת של מטפורות, קונוטציות, סוגים של חריזה, מצלול, מבנים וכו'.

 

מטפורת האור

-          מטפורת האור היא מטפורה שמאוד מייחדת את כתיבתו של ביאליק ובכל שיר נטענת המטפורה במשמעויות נוספות.

-          מטפורת האור היא מטפורה מאוד שחוקה בהקשר של אור ההשכלה ואילו ביאליק לוקח אותה למשמעותית ושונה בשירה שלו.

-          יש בבית הראשון שני פעלים - נשא וסחף - שני פעלים של מעידים על פסיביות של הדור השלם. דור שלם נשא ונסחף ע"י הרוח וע"י האור. הוא מתאר כאן תופעה סוציולוגית שאופיינית למאות ה-18-19, תופעת היציאה מהדת והחשיפה להשכלה - שהיא האור.

 

המשך ניתוח השיר

-          "שירה חדשה" היא מושג מן המקורות שמעיד על התחלה חדשה שבעקבות אירוע היסטורי.

-          ביאליק מדמה את עצמו לגוזל רך שנשכח מתחת לכנפי השכינה. את כולם סחפו הרוח והאור, אבל אותו לא סחפה הרוח והאור לא הגיע אליו - הוא נשאר תחת כנפי השכינה.

-          ביאליק הוא נציג של דור תלושים שנולד בעולם הדת. האלוהות מדומה כאן לציפור גדול ונשית, ציפורים הם יצורים חלשים, אך יחד עם זאת יש להם את היכולת לראות מגבוה ולרחף.

-          החילון ביהדות אינה שאלה אישית כמו בשאר הדתות, אלא שאלה קולקטיבית ולאומית.

-          בבית השני, אנחנו מוצאים שכינה (אלוהות) פגועה. האלוהות נחשבת לדבר בעל עוצמה וכאן קורה מצב הפוך - השכינה נותרה בודדה, שבורה, חרדה ומגורשת. העוצמה מתהפכת לחולשה. יש כאן פרדוקס של השכינה החלשה - זוהי שבירת כוכה של האלוהות.

-          בחולשה יש סוג מסוים של עוצמה - בעצם היכולת לעשות מניפולציות למשל. האני השירי עומד כאן בדילמה ועוסק בשאלה של דור מנקודת הראות של האני - האם לנטוש את השכינה החלשה או להישאר איתה ואז למות? זוהי דילמה אישית ומורכבת.

-          היצירה מקיימת תכתובות עם התנ"ך באמצעות מערכת קונוטציות. הבן היחיד הידוע בתנ"ך הוא יצחק, שביקשו לעקדו בשביל אלוהים וכאן קורה דבר דומה - יש כאן דימיון בין הבנים היחידים.

-          ביאליק עומד כאן בפני שאלה - כמה צריך להקריב, והשכינה - רק מקשה על ההחלטה. כגודל גדולתה של השכינה - כך חולשתה.

 

הכניסיני תחת כנפך / ביאליק

על השיר ומבנהו

-          בשיר זה מדובר על דור שהחוויה שלו היא חווית התלישות: עולם הילדות היא העבר על כל מוסכמותיו והבגרות היא בעולם המודרני.

-          זהו שיר מסגרת: הבית הראשון והאחרון חוזרים.

-          חריזה קבועה מבנה מדויק, זהו שיר במבנה של שיר קלאסי.

 

הבית הראשון

-          בבית הראשון ישנה פנייה של הדובר השירי אל אישה ("הכניסיני..."). יש כאן בקשה למשפחה גרעינית ("היי לי אם ואחות") וכמו כן הדובר מבקש מהאישה להיות לו לאהובה.

-          בנוסף לפנייה לאישה, יש בבית זה פנייה לאל בתפילה.

-          בשורה הראשונה בבית יש בקשה "הכניסיני תחת כנפך" - למלאכים יש כנפיים, במונה "כנף" אנו נרמזים למספר דברים.

-          אף יישות אנושית לא יכולה למלא את הפנייה של הדובר השירי, כיוון שאף אדם לא יכול להיות לאם ולאחות. האכזבה כאן טמונה בעצם המשאלה.

 

הבית השני

בית זה מתייחס למשאלה של המשפחה (נעורים = ילדות, משפחה). הדובר השירי אומר שלא היו לא נעורים – לא הייתה לו ילדות. יש כאן אמת ביוגרפית – ביאליק התייתם בגיל צעיר מאביו ואימו שלחה אותו לגדול אצל סבו. הוא זקן מילדותו.

 

הבית השלישי

הבית השלישי מתייחס לאהבה במטפורה הידועה - האהבה כאש בוערת. מצד אחד, אש גורמת סבל והיא מחסלת אך מצד שני היא מחממת ומאירה. כך גם האהבה - יש לה שני פנים. הבעיה הכי גדולה של התלוש היא ביחסים שבין גברים לנשים - לגבר התלוש יש ציפיות מהעבר מהאישה ולכן הוא "נשרף". הוא מבקש בקשת רחמים בגלל התחושה החזקה של ההחמצה.

 

הבית הרביעי

בבית הרביעי מדובר במשאלה השלישית - אל האל. מדובר כאן בכוכבים, שהם אידיאלים, בלתי-מושגים, גבוהים ונשגבים - צבא השמיים. הם גם משמשים כאמצעי ניווט שבאמצעותם מנווטים. הדובר השירי מחפש את דרכו - הכוכבים הם כאמצעי ניווט נפשיים. הכוכבים רימו אותו - הוא מסכם ואומר שאין לו דבר: אין לו נעורים, אהבה, חלומות - כאן אין שאלה - יש כאן מסקנה וסיכום, בניגוד לבתים 2-3.

 

הבית החמישי והקשר שלו לבית הראשון

יש לנו כאן דוגמא של שיר מתהפך - חזרת הבית הראשון בסוף. לאחר שבמהלך כל השיר הוא כתב כי בלתי-אפשרי שהדברים שהוא מבקש יתגשמו, הוא למעשה מבקש את המוות בבית החמישי. בית זה הופך לבקשת מוות באמצעות מערכת של קונוטציות מקראיות. הקונוטציה המקראית יכולה להיעשות ע"י ציטוט או בדרך של יצירת הקשרים. הבית החמישי גדוש בקונוטציות מקראיות שמעניקות לו משמעות חדשה, שונה לחלוטין, מאשר המשמעות בבית הראשון:

הכניסיני תחת כנפך - כנפי השכינה, היכן שנמצאות נשמות המתים.

מקלט - עיר מקלט לרוצחים בשגגה, מאין מאסר עולם.

התפילות הנידחות - עיר נידחת היא עיר שכל תושביה נידונו למוות.

המוות נרמז שוב ושוב באמצעות הקונוטציה המקראית וכך נרמז גם החטא - היציאה מתוך העולם האחד וחוסר היכולת להיקלט בעולם האחר.

 

הקיץ גווע / ביאליק

שיר זה בנוי על מטפורת הטבע. השיר לכאורה מדבר על הטבע, אך ביאליק אינו משורר טבע והטבע כאן הוא אמצעי שבאמצעותו מדברים על תופעות אחרות. הטבע הוא מטפורה למצבו של האדם.

 

הבית הראשון

ביאליק מדבר על גסיסת ("גווע") הקיץ – הקיץ גוסס בהוד ובהדר. הקיץ מת מוות מלכותי – הוא גוסס ומת בצבעי אדום וזהב. היה כאן רצח  ("המתבוססות בדמן") והקיץ גוסס ומת בהדר שבו מלכים מתים. כדי לראות את מות הקיץ, אנו צריכים להסתכל למעלה – אל השקיעות האדומות והשלכת של העצים. יש כאן תחושה של תפארת והתפעלות.

 

הבית השני

כאן מדובר על הסתיו. עדיין מבטנו מופנה כלפי מעלה. כאן שולט הצבע הלבן של החסידות, בגדי הטיילים והטיילות (שהם בדר"כ אפורים, בהירים), הפרדס שמשיר את עליו. אנחנו בבית אמצעי גם בצבעיו וגם בתחושה – מתחילה תחושה של בדידות.

 

הבית השלישי

כאן מדובר בחורף והמבט כבר מופנה כלפי מטה. אנחנו מסתכלים באדרתו המטולאת של הקבצן. האדרת המלכותית שהייתה בבית הראשון נעלמה. תפוחי האדמה גם הם למטה והם מזון מאוד בסיסי (שורש) – מן הלמעלה הגענו לעמוק-עמוק למטה. גם הצבעים כאן קודרים – חום, מלוכלך.

 

מטפורת הטבע

השיר "הקיץ גווע" מתאר תהליך של חיים אנושיים. התהליך שמתואר בשיר מקביל לתהליך של חיי אדם מסיומה של הילדות – הילדות היא תקופה מפוארת של חלומות ושאיפות ושל תחושה שהכל אפשרי והמבט כולו מופנה כלפי מעלה – הכל עדיין לפנינו. הילדות נעלמת ומסתיימת ואנו נעמדים מול המציאות שמנפצת את האשליות, השאיפות והחלומות שהיו לנו. אנו עוברים לתקופת ביניים שבה המבט שלנו כלפי מעלה, הבדידות גוברת, החסידות נודדות והמבט מצטמצם והולך.

הבית השלישי מתרחש כפר בפנים – שם נקודת המבט מצטמצמת עוד יותר – רק דרך חלון, ועוד הראות לקויה ותשומת הלב מופנית לצרכים הבסיסיים והאלמנטאריים (נעליים, אדרת, תפוחי האדמה) – אלה הם החיים של האדם המבוגר.

תפוח הוא פרי סמלי (תפוח גם גדל בפרדס) שמופיע באגדות רבות. בבית השלישי אנחנו יורדים לרמה של פירות שהם רק אוכל – תפוח אדמה.

ביאליק משתמש בטבע בשביל לבצע אנלוגיה בין הטבע לאדם באמצעות מטפורת הטבע. ביאליק אינו משורר טבע ותיאור הטבע אינו מעניין אותו. הטבע הוא אמצעי לומר משהו על האדם.

השיר מתאר את החיים האנושיים כירידה מלמעלה למטה – כל השיר בנוי מלמעלה למטה – מהשאיפות הגדולות שאין להן גבולות אל הדאגה לדברים יומיומיים. מהשאיפה לתפוח שהוא הסמל לשאיפות גדולות אל השאיפה אל תפוח האדמה שהוא פקעת – דבר בסיסי.

מטפורת הטבע לחיים היא מטפורה בעייתית – אנחנו יודעים שבטבע יש מחזוריות (אחרי החורף בא אביב וכך האלה) – הטבע הוא נצחי אך חיי האדם אינם נצחיים – הם מחזור אחד. עם ההגעה של האדם ל"חורף חייו" זהו הסוף של המחזור ולא יהיה עוד אביב. מצד אחד המטאפורה של הטבע יוצרת תקווה, כי בטבע הדברים מתחדשים. אך מצד שני לא כך מחזור חייו של האדם – אחרי סיום חייו לא יחזור ללבלב שנית והאופק לא ייפתח שוב. ההשוואה בין הטבע לאדם מדגישה את הפסימיות כיוון שבטבע יש מחזוריות ואילו בחייו של האדם אין. החיים מוגדרים עפ"י המוות – רק מי שימות – חי.

מאחר שהחיים הם חד-פעמיים, צריך לנצל אותם במלואם. בסוף כולנו מוצאים את עצמנו באותו מקום – בחדר הסגור עם החלון והדאגה לנעליים.

 

הצורה

-          הבית ראשון – משפט שלם. הבית השני – שני משפטים. הבית השלישי – חמישה משפטים. השיר ממחיש את ההצטמצמות – ממשפט גדול ומורחב לתבניות קטנות יותר.

-          שורה ארוכה ושורה קצרה – מבנה מוכר של ביאליק ולקוח מהשירה היוונית. זהו מבנה של שירת קינה. בתחילת השיר מקוננים על משהו גדול (הקיץ) ואילו בבית השלישי זה כבר הופך למשהו קטן ופשוט ומבנה שירת הקינה מצטמצם. ביאליק משתמש במבנה הזה בשביל לקונן על משהו מדרכי העולם.

 

גבעולי אשתקד / ביאליק

גם בשיר זה מופיעה מטפורת הטבע לאדם. כמו כן השיר מופנה לדמות מסוימת – חמדת נפשי.

 

נושא השיר

השיר עוסק בעבר שאותו חייבים לפנות. העבר חייב לפנות את מקומו על מנת שהגן יפרח וישגשג. אם העבר יישאר, הוא לא יתן למשהו חדש לצמוח. למרות שיש בעבר מידה לא מבוטלת של חיים, בכל זאת נגזר דינו וצריך לפנותו, ואף די באכזריות, גם אם הוא לא נבול לגמרי.

בבית השלישי יש שימוש במונח "לקצץ בנטיעות" – יש כאן קיצוץ אכזרי. "לקצץ בנטיעות" הוא ביטוי שלקוח מהמשנה ונקשר לדמות אלישע בן-אבויה, בן דורו של רבי עקיבא, גדול בתורה שעזב את הדת והפך לכופר הראשון, וכמובן שהקשר בינו לבין ביאליק נובע מאליו. עליו היה נאמר שהוא היה מקצץ בנטיעות בפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד – 4 דרכי למידת תורה).

מתואר כאן תהליך של חילופי דורות – דור התלושים הוא דור שהנסיבות מחייבות אותו לפנות את מקומו לדור אחר.

הבית הראשון

בבית הראשון מתואר האביב המרקד. הוא אינו צוהל ושמח, אלא לועג לחורף שנגמר וצוחק עליו שהוא צריך ללכת.

 

הבית השני

בבית השני יותר ויותר מתברר לנו שמה שנעשה כאן הוא מעבר לעבודה פשוטה בגינה, אלא מתרחש כאן תהליך קבורה – "ועפר בעפר" – ביטוי שלקוח מהתנ"ך שפירושו לזרוק רגבים (אבנים) – זהו תהליך של קבורה משפילה ומבזה – העבר מושפל ומגורש מחיינו.

בבית השני מתואר לכאורה האביב שמגיע והוא נהדר. הגדר בשירת ביאליק היא מושג טעון – לעובר את הגדר זה לצאת מן הכלל. הגדר היא החיץ בין תפיסות הדור החדש לתפיסות הדור הישן. תרבות שבנויה מ"קפיצות" ומדורות שנמחקים היא תרבות קלוקלת.

מזמרת הגנן קופצת בעליזות רבה ומקצצת בנטיעות. ההתלהבות שבה נעשה חילוף הדורות אינה טובה – צריך לתת לעבר לגווע – ההתלהבות הזו מקוממת שכן מוחקים את העבר מבלי שהוא נגמר לבד.

השיר הוא שיר אוניברסאלי כי הוא מדבר על דבר שמוכר לנו בהיבטים שונים – סילוק העבר הוא דבר לא נכון, שכן גם הדור שמסלק את העבר יסולק ע"י אחרים, וזאת למרות שתרבות צריכה להיות בנויה נדבך על נדבך.

 

הבית השלישי

בבית השלישי נכתב שהמת מלחך עבר – זהו תיאור מבזה של הקבורה. הדבר משפיל את המת שחוזר להיות עפר – כלום. הזקנים ילחכו והצעירים ישגשגו. השמחה הגדולה והביזוי הם מוגזמים ולא נכונים.

 

הבית הרביעי

הבית הרביעי נותן מבט יפה ואופטימי. מדובר על הפרדס (מונח של תרבות עברית) שמלבלב ופורח. התרבות העברית שהייתה "לא חיה", הפכה להיות חיה ונושמת – זו הצלחה שאין שנית לה בעולם. יש כאן לבלוב של תרבות ולא סתם נבחרה מטפורת הפרדס, שמסמל יותר מכל את התרבות העברית.

"שבטים" הם ענפים, אך גם קבוצות של אנשים – הפרדס פורח בכל ענפיו, אך גם בכל הקבוצות האנושיות שנמצאות כאן. זהו פרדס מגוון ופלורליסטי – יש ייצוג לקבוצות שונות בעם ישראל.

 

הבית החמישי

הבית האחרון מסיים שוב בנימה עצובה – הילדה התמימה בת הדור הצעיר, אוספת את כל מי שנקצץ, גבעולי אשתקד, אוספת לערימה אחת ושורפת – הדור סולק לעד. כל גבעולי אשתקד נשרפו. תפקידה של הילדה נעשה בתמימות.

 

קונוטציה שייקספירית בשיר

מבין השורות מציצה דמותו השייקספירית של המלט – סצינת בית הקברות עם הליצן והקברנים – כל סצינת הקבורה רומזת אל סצינת בית הקברות הידועה בהמלט, שהוא התלוש הקלאסי שעומד בין הדורות.

 

לסיכום השיר

-          הקינה כאן יותר כללית על העבר המתפנה מפני העתיד. הנימה כאן יותר מרוככת מ"צנח לו זלזל" כיוון שזוהי דרכו של עולם. אך בכל זאת יש כאן צער על העבר שלא סיים את תפקידו, אך בכל זאת חייב לסיימו.

-          מבנה השיר הוא מבנה קלאסי מדוקדק, כיאה לביאליק וכמו כן יש כאן גם מצלול חורק.

-          השיר נכתב לאיזושהי נמענת, דבר שיוצר מימד של ריכוך.

-          זהו אינו שיר טבע – הטבע משמש בשיר מטפורה למצב אנושי.

-          השיר עמוס בקונוטציות מסוגים שונים – לקצץ בנטיעות, פרדס, המלט וכו'.

 

לא זכיתי באור מן הההפקר / ביאליק

על השיר ומבנהו

-          זהו שיר ארס-פואטי - שיר שעוסק בתהליך היצירה ובמשולש המוכר של יוצר-יצירה-קהל. המוען בשיר הוא המשורר והנמענים הם הקוראים.

-          לשיר מבנה קלאסי: חריזה קבועה, 4 בתים עם 4 שורות. המבנה מבטא באופן חיצוני את העניין של יציקת הרגשות לתוך התבנית האדוקה.

-          בשיר זה יש מצלול - אליטרציה - רומזת לנו על אש.

 

ניתוח השיר

-          ביאליק אומר שהיצירה היא שלו במשמעות הכי ראשונית - הוא לא ירש אותה או גנב אותה, היא מלאכת יצירתו הכאובה. (הבית הראשון, השני והשלישי)

-          ביאליק אומר כי הקהל קורא את השיר ומבין אותו, אבל הוא נעלם בין כל השירים והיצירות האחרות: "ומחרוזי יתמלט ללבבכם / ובאור אשכם הצתיו, יתעלם..".

-          היוצר הופך את האמנות, שהיא מהות של רגש ודמיון - שחרור מהכלים, ללשון משפטית - שהיא קבועה, ברורה וחד-משמעית.

-          המשורר לוקח את האור המוחשי והופך אותו למופשט וטעון - אחד הדברים שאי-אפשר למנוע מאנשים הוא אור היום.

-          בכל אחד מבתי השיר הוא מתאר את תהליך היצירה.

-          לא גניבה, לא ירושה ולא שאילה (שהן דרכים קלות) הביאו לו את השיר - אלא "האור" ועבודה קשה כמו חציבה, שהיא גם איטית ומסוכנת. אחרי העבודה הקשה בחציבה הוא מפיק ניצוץ, שהוא מקורו של האור המופשט. החוצב צריך גם כלי עבודה - פטיש. הצרות והכאב הם הפטיש המטפורי - "פטיש צרותיי הגדולות" - ביטוי זה הוא מטפורה - כלי עבודה עם משהו מתחום הרגש הוא מה שיוצר את המטפורה.

-          הכתיבה היא שלב של מעבר מן הלב אל העין - מן הסמוי אל הגלוי. העיניים הם החלון לנפש שרדכם מצליח להעביר המשורר את דבריו.

-          בבית האחרון ביאליק מדבר על כך שלמרות ששיר זה נעלם בין כל השירים אצל הקהל, הוא עדיין משלם את המחיר. יש כאן את "חוק המצית והמדליק" - המצית (את האור, הניצוץ) משלם פיצויים בכל מקרה - זה החוק.

 

על השחיטה / ביאליק

על השיר ומבנהו

-          שיר זה נכתב בעקבות פוגרום קישינב ברוסיה, 1903. השיר נכתב ממש מייד לאחר הפוגרום ולכן יש בו הרבה רגשות ולהט, אך חסרה בו פרספקטיבה, ראייה והבנה מעמיקה יותר של האירוע.

-          המבנה האופייני של ביאליק נשבר בשיר זה ויוצר מבנה אחר גם של חריזה, בכל הבתים השורה השישית אינה נחרזת.

-          הכותרת של השיר היא כותרת אירונית שכן היא חלק מהברכה שנאמרת לאחר השחיטה, אבל כאן בני אדם נשחטים.

 

הבית הראשון

בבית הראשון שואל ביאליק האם יש אלוהים, ואם הוא קיים - איך הוא מנהל את עולמו. הוא פונה אל השמיים (גורם טבע שבטוח קיים) מכיוון שהוא מפקפק בעצם קיומו של אלוהים.

 

הבית השני

-          בבית השני מתחיל תיאור האירועים בלשון הווה והוא פונה אל הרוצחים, אל התליינים, ומדבר באופן ישיר על ההרגש, על השחיטה (הלא כשרה ולא הומנית). העולם כולו הפך לגבי היהודים למקום הוצאה להורג - בכל מקום בו נמצאים היהודים הם נשחטים. כוח אחד שליט בעולם והוא הגרדום (מקום ההוצאה להורג). ביאליק אומר לגבי היהודי שדמם הותר - כל אחד יכול לפגוע בנו, היהודים, ולא יקרה לו דבר - אין עלינו כל הגנה חוקית. אין גם הגנה של אלוהים על היהודים כיוון שהוא נעלם. השורה השישית בבית השני מדברת על כך שאף הדם של החלשים ביותר הותר.

-          יש כאן מילה מנחה - דם: לדם של הנרצחים יש כוח - נפשותיהם לא נעלמות ודמם מחתים את בגדי הרוצחים לעד.

-          בשיר יש אמירה נבואית - לא ייתכן שאירוע כזה יעבור בלי שהוא ישאיר איזשהו כתם.

 

הבית השלישי

-          בבית השלישי מדובר על צדק. צדק שלא מתבצע בזמן האירוע (אלא שנים רבות לאחר מכן), אינו צדק. צדק צריך להתבצע בזמן - ולא זמן רב אחר כך.

-          בשורה השלישית בבית השלישי מדובר על זדים, שהם רשעים שעל פשעיהם אין כפרה. אותם רשעים יחיו באותו דם והחמס יזרום בעורקיהם.

 

הבית הרביעי

הבית האחרון מדבר על הנקמה, שהיא איזשהו גילוי של צדק. הוא מדבר כאן על משמעותה של הנקמה - אין כזה דבר נקמת דם של ילד קטן.

 

ראי אדמה / ש. טשרניחובסקי

על שאול טשרניחובסקי

בתקופה של שנות ה-20-30, שני משוררים דגולים – טשרניחובסקי וביאליק, מתחרים על תואר "המשורר הלאומי" וביאליק זוכה בו, בצדק, כיוון שהוא כותב על חווית התלישות שהיא החוויה המרכזית של הדור הזה. ביאליק לא כתב בארץ כיוון שלא הצליח לעבור לכתיבה בהטעמה ספרדית (שהייתה מקובלת בארץ) ואילו טשרניחובסקי מצליח לעשות את המעבר וחלק גדול משיריו נכתבו בארץ. טשרניחובסקי לא כותב על התלישות – הוא בן למשפחה מתבוללת, הוא למד באוניברסיטה – הוא מודרני. דבר זה הפך את טשרניחובסקי לחביב הדור הצעיר עד שנות ה-50 – הוא דיבר בשפתם ועל חוויותיהם – הם נקשרו יותר אליו מאשר אל ביאליק התלוש.

 

רקע לשיר

השיר נכתב ב-1938, בתקופת המרד הערבי שגובה קורבנות מהיישובים העבריים תחת המנדט הבריטי – השיר מדבר על שכול. אנחנו בתקופה של מחתרות והאפשרות להתגונן מצומצמת וישנה גם תחושה ששלטונות המנדט לא הוגנים כלפי היהודים – ישנה תחושה קשה, בייחוד כאשר נופלים אנשים. טשרניחובסקי מתייחס ביצירתו אל החוויה הזו.

 

המטפורה בשיר

מטפורה – מחברת שדות סמנטיים (לשוניים) למהות חדשה.

יש כאן אנלוגיה בין הקבורה לבין השתילה – הקבורה היא סיום של מעגל החיים.  טשרניחובסקי הופך את הקבורה לשתילה – אנחנו נותנים לאדמה את הטובים בבנינו (זרעים), והשתילה היא פתיחה של מעגל חיים חדש. יש בדבר זה יסוד של נחמה, שהרי קבורה של אנשים צעירים היא דבר איום, אך הנחמה היא שהדבר לא לשווא – יצמח מכך דבר חדש. יש כאן רמיזה גם למטפורה ידועה בתרבות העברית – "האדם הוא עץ השדה" ובשירה העברית יש לה משמעות רבה.

 

הבית הראשון

הבית הראשון מדבר על דגנים שמהם יוצרים לחם – מזון מאוד בסיסי.

 

הבית השני

הבית השני מדבר על פרחים – נזרעו ליופי.

יש לנו אנשים שהם בסיסיים, שורשיים, והם עסוקים בדברים השורשיים ויש את האנשים שעוסקים ביופי – אמנות וכו'. החיים מורכבים משילוב של שני סוגי האנשים – אנו זקוקים לשני הסוגים של האנשים. אנחנו צריכים את הדברים הבסיסיים, אך גם את היופי. גם אלה וגם אלה מתקבלים (במהותם) באדמה.

יש כאן האנשה של האדמה – אם גדולה שנותנת את החיים לכולם (וגם לוקחת).

לטשרניחובסקי יש אמירה לאומית – נכון, אנחנו מקריבים את בנינו, אך לא לשווא. מתוך קורבנם יצמח משהו חדש וטוב – זה עצוב ונורא, אך לא לשווא. באמירה "ארץ אוכלת יושביה" זה לא כך, והשיר למעשה סותר אמירה זו ומעורר תקווה.

מדובר כאן גם באופן מפורש על מותם אל אנשים צעירים – הפרחים רעננים, בטרם נבטם – הם צעירים, עוד לא הספיקו להתבגר. הדבר מעורר תקווה – אם נשתול משהו זקן, לא יצמח ממנו כלום, אך אם נשתול שתיל קטן, סביר להניח שיצמח משהו גדול ויפה. הדבר מעורר תקווה שכן בדרך כלל הדבר הפוך כשמתים צעירים – במותם של צעירים יש המחצה גדולה אך השיר מעורר תקווה.

 

הבית השלישי

כאן מדובר במפורש על נוער טהר-חלומות – הם טהורים והחיים טרם קלקלו אותם – הטובים שבבנינו, הם נקיי כפיים ולא נדבק בהם שום דבר.

ב-2 השורות האחרונות יש מטפורה – האריג בנוי בצורה של שתי וערב – הם כל כך ראשוניים שהם היו רק שתי ועוד לא היו ערב – הם אריג שלא הושלם עדיין! חוטי השתי הם הבסיס של הבד והתם תמיד אותו דבר. הערב מכניס את השוני (הצבעים, רקמות וכו').

 

הבית הרביעי

האדמה מקבלת את כולם. על כל זרע ששתלנו – מאה צמחים יפרחו. כאן מגיעה הנחמה בשיר, (שערים = כמות של תבואה) וצמחים משובחים יצמחו – קדושים ומלאי כוח. הם הקריבו את חייהם למען העם ומה שיצמח יהיה קדוש לעם.

בבית הרביעי חל השינוי – הקבורה הופכת לשתילה והשתילה הופכת את הקבורה למשהו אופטימי עם מבט לעתיד. אם אנו שותלים משהו, הוא עתיד לצמוח והניב פי "מאה שערים" ייבול – המון פירות וייבול אדיר.

בשורה השלישית בבית הרביעי – אנו הקרבנו קורבנות ככופר לחיינו, זהו מוות מבורך שמאפשר לנו את החיים.

מדובר כאן בשיר לאומי (רב-פאטוס) – מלא התלהבות ורגש, כיאה לדיבור על נושאים לאומיים.

 

מבנה השיר (יוצר את הפאטוס)

-          "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד" – חזרה על משפט זה ב-3 בתים יוצר מבנה של קינה.

-          יש גם חריזה מושלמת שגם היא יוצרת את הפאטוס ומקלה מאוד לזכור אותו. החריזה המושלמת והשפה הגבוהה יוצרות את התחושה של הפאטוס והייחוד – השפה גבוהה, תנ"כית מרוממת – אנחנו לא באירוע יומיומי ולכן נדרשת שפה לא יומיומית אלא גבוה ונעלה.

-          השיר נכתב בהברה ספרדית ולכן הוא נשמע נורא ישראלי ונקלט אצל כולם.

-          מיתוס האדמה (אדם, גאולת האדמה והדם) יוצר משהו לאומי ומכובד – דם, אדם ואדמה שלובים זה בזה.

-          ישנו מצלול שורק וחורק שיוצר תחושה מיוחדת.

 

לא רגעי שנת טבע / ש. טשרניחובסקי

סונטה

-          שיר זה הוא סונטה. סונטה היא שיר בעל מבנה קלאסי של 14 שורות. זוהי סונטה איטלקית (מבנה של 3-3-4-4). לסונטה מבנה חריזה קבועה.

-          בשיר שלפנינו מבנה חריזה מתוחכם – בשני הבתים הראשונים חריזה מסורגת (א-ב-א-ב) ובשני הבתים האחרונים – א-א-ב-א-א-ב.

-          הסונטה היא דוגמא לשיר בעל מבנה הדוק, קלאסי, ללא כל תזוזה.

-          מדובר כאן בסונטה רומנטית – זרם שמסתכל על הטבע ומתרפק עליו – הטבע כגילוי של אלוהות. אין כאן הסתכלות על טבע קטן שנתון לידי אדם, אלא על איתני הטבע הגדול. הזרם הזה נוצר בעולם המערבי כתגובה לתפיסה הרציונאליסטית של תקופת ההשכלה (תקופה של גילויים גדולים בכל התחומים המדעיים). דבר זה מתרחש בהתאם לתורת החשיבה האנושית שתמיד מביאה את שני הצדדים הקיצוניים של המתרס.

 

הבית הראשון

הדובר בשיר אומר שהוא לא אוהב את השקט בטבע – אלא את הרגש והסערות. הוא אוהב את הסערה והקיצוניויות שבו – המדבר, העננים הקודרים.

 

הבית השני

בית זה מכניס יסוד לירי (אישי) – אני במצב קשה ותקוותי נפלו. במקרה כזה אני הולך למקום שבו הגלים נשברים ויש צוקים אדירים ומושלגים. אני לוקח את עצמי לטבע ולומד ממנו. אנו מורגלים להסתכל על העולם מנקודת הראשות שלנו, אבל הוא יוצא לטבע ומסתכל עליו וכך מקבל פרופורציות לבעיותיו – מה אני לעומת הגלים המתנפצים? מה אני לעומת איתני הטבע?

 

הבית השלישי

מדובר כאן בשני היבטים של הטבע – הסלע עומד איתן והגלים מתנפצים עליו ולא מתייאשים. הוא מסתכל על הגלים ולומד שאסור לו להתייאש – ההתמדה והגבורה משתלמת לאורך זמן ואכן הגלים ינצחו לבסוף גם את הסלע – יש כאן הערצה של הגבורה האקטיבית של הנחישות וההתמדה.

בבית השלישי יש גם אמירה לאדם – הכישלון אינו אמור לייאש – הוא לא אמור להפסיק את פעולתנו אם אנחנו חושבים שהיא נכונה. האדם שמתרשם מגבורתם של הגלים מתרשם מפעילות – הוא אדם אקטיבי. כאן ההתרפקות של המשורר היא על הטיפוס האקטיבי שלא יתייאש וימשיך לנסות.

 

הבית הרביעי

גם הגבורה הפסיבית של הסלע, שעומד וסופג את הגלים ויודע שדינו נחרץ – עומד חשוף ונותן לגלים להתנפץ עליו ועד הסוף המר יעמוד בראש זקוף. גם מהגבורה הפסיבית הנחושה יש ללמוד – הוא לא זז, לא מוותר – על אף שהגורל כבר נגזר. המסקנה האנושית מהעמידה של הסלעים היא שגם צריך לדעת לספוג את התבוסה בעמידה זקופה. צריך לדעת לקבל גם את הניצחון וגם את התבוסה המרכיבים את חיינו.

 

לסיכום

-          מהטבע השקט לא נלמד כלום. במצב של שלווה ורוגע אנו לא נדרשים לכלום. רק במצב של סערה נלמד משהו על גורלנו האנושי – לכן הוא אינו אוהב את הטבע השקט.

-          לסונטה יש מבנה מתוכנן, מוחלט ורציונאלי – אך כאן יש בדיוק תוכן הפוך למבנה הקבוע הרציונאלי – הטבע על כל איתניו הוא דבר לא רציונאלי ולא מתוכנן. טשרניחובסקי לוקח את התוכן הלא-מתוכנן הזה ויוצק אותו לתוך הצורה המתוכננת. המפגש הזה בא להביא איזושהי אמירה – בדרך הכי מתוכננת ניתן להגיד את הדברים הכי לא מתוכננים. אם כל הזמן נצעק, לא ישמעו אותנו, אבל אם נצעק בזמן מתוכנן ומדויק – הצעקה תהיה הרבה יותר משמעותית.

-          שיר זה נכתב בהברה אשכנזית (לפני השיר הקודם). טשרניחובסקי מדבר על חוויות הקשורות להווי הארץ ולכן היה חביב על תושבי הארץ, לעומת ביאליק, שמדבר על התלישות ועל היהודי הקטן וגלותו.

 

ספר שירי / רחל

ארס-פואטיקה

שירי ארס-פואטיקה הם שירים העוסקים בתהליך היצירה ונכנסים אל בית היוצר ואל תהליך היצירה – הרעיון, הקשיים, הפרסום, מה שהביא ליצירת השיר וכו'.

הארס-פואטיקה עוסקת בקשרים וביחסים שב"משולש" שנוצר בין היוצר, היצירה והקהל.

השיר "ספר שירי" הוא שיר ארס-פואטי כיוון שהוא מספר על התהליך שהביא את רחל לכתוב את שיריה.

 

תהליך סובלימציה בשיר

בבית הראשון ישנו ניגוד – מצריחה (שהיא דבר טבעי, לא מרוסן, כואב וחסר סדר) נוצרה מחרוזת שירים מלבבת (נחמדה, מסודרת, נקייה).

הכאב הטבעי והלא מרוסן הפך ליצירה מלבבת – תהליך סובלימציה – הכאב הפך למעודן, מרוסן ונעים לאוזן.

 

ניתוח הבית השני בשיר

בבית השני רחל מספרת את סודה שהוא מעין "כוויה" (סודות שהם חוויה כואבת הן כמו כוויות וצלקות שאותן אנו מסתירים). כולם ממששים את הכוויה שלה באדישות ומבלי להבין אותה – "ואת תוגתו של הלב הכורע --- יד כל במנוחה תמשש".

קשה לה עם פרסום השירים שלה – "הסודות" שלה, אך בכל זאת פרסומם מביא אותה לפורקן רגשות.

 

סיכום שני הבתים

שני הבתים למעשה חוזרים על אותו הדבר באמצעים שונים בכדי להדגיש את הרעיון.

 

חריזה

חריזה – כתיבת חרוזים, כתיבת שירים ששורות מסוימות בהם מסתיימות בהברות הדומות בצליליהן. חריזתו של המשורר מפתיעה בחינה. (ההגדרה מתוך מילון אבן-שושן החדש)

הגדרה נוספת: חריזה משמעה מתכונת חוזרת של הופעת החרוז.

בשיר זה ישנה חריזה מסורגת, כלומר החרוז חוזר בצורה הבאה: א-ב-א-ב ג-ד-ג-ד כאשר כל אות מסמלת הברה שחוזרת על עצמה. החרוזים מופיעים בשיר זה במתכונת קבועה.

 

מטפורה

מטפורה משמעה חיבור מושגים מתחומים שונים לשונית כאשר החיבור יוצר משמעות חדשה.

בשיר זה ישנה מטפורה בשתי השורות האחרונות של הבית השני. נאמר בשורות אלה שאת עצבו של הלב הכורע (לב אינו עצוב. זוהי מטפורה), כל יד יכולה למשש (עצב הוא דבר מופשט. אי-אפשר למשש אותו. זוהי מטפורה).

 

מצלול

בשתי השורות הראשונות של שיר זה ישנו מצלול של אותיות שורקות שמדגיש את הכאב והמצב הקיצוני שאליו נקלעה המשוררת.

 

עוד חוזר הניגון / נ. אלתרמן

על השיר

לשיר חריזה מסורגת ומושלמת, מבנה מושלם – שלושה בתים עם 4 שורות.

השיר כולו מדבר על "הדרך" על שלושה סוגיה:

הדרך הפיזית – בין חורשות, בין כפרים וכו'. ההלך (גיבור השיר) יוצא אל הדרך וקודם כל הדרך היא פיזית.

הדרך הנפשית – כל אחד מאיתנו הוא הלך וכל אחד הולך במסע בחייו.

הדרך של האמן – לפי השורה הראשונה אנחנו מבינים שההלך הוא אמן והוא הולך בדרכו של אמן. כל אמן הוא אדם, אך לא כל אדם הוא אמן.

 

הדרך הפיזית

"הדרך נפקחת" – מטפורה. הדרך תלויה בעיניו של המסתכל – היא לא נפתחת, היא נפקחת. כל אחד רואה את הדרך מעיניו שלו ולא כולם רואים את אותה הדרך. כל אחד ישים לב לדברים אחרים בדרך הפיזית.

ההלך רואה את הענן, האילן: "ענן בשמיו ואילן בגשמיו" – יש כאן הצלבה – הגשם אמור להיות בענן ואילו האילן אמור להזדקר לשמיים. כמו כן יש גם רוח, נדנדות, ברקים (אור זמני), כבשה ואיילת (בע"ח פסיביים – נשיים).

יש גם עיר רחוקה – לעולם לא נגיע אליה – לדרך אין סוף והוא לעולם לא יגיע לעיר הרחוקה – אל סיום המסע. המסע הוא החשוב ולא הסיום – אנחנו לא רוצים לסיים את דרכנו – אנחנו רוצים להמשיך בתחנות החיים. ההתמקדות היא בדרך (החיים) ולא בסיום (המוות).

יש גם חורשה ירוקה, אישה צוחקת וצמרת בוכייה גשומת עפעפיים (שוב מטפורה שנקשרת לעיניים – עין היא חלון לנפש). העין מופיעה לאורך הדרך באופן מטפורי – העין, החלון לנפש, מראה לנו דברים שונים ולוקחת אותנו לכל מקום.

ההלך לא נשאר בשום מקום, הוא עובר ממקום למקום.

מזג האוויר בדרך הוא חורף ישראלי ומתון – הנוף של החורף הישראלי הוא נוף נקי (ירוק) ורחוץ אחרי הגשם – כל מה שהוא פוגש בדרך מאוד נקי ומאוד רענן.

ההלך הולך לבדו – הוא ניסה לזנוח זאת אך לבסוף הוא קיבל את זה שהבדידות היא חלק ממצבו הקיומי.

 

החילוניות ביצירה

-          ההלך לא לגמרי לבדו – הניגון מלווה אותו (מדובר בהלך חילוני – אין לו אלוהים ולכן אין לו לאן להגיע – אין גן-עדן, אין לו מטרה).

-          ההלך הוא ללא אלוהים. אלוהים לא מופיע כלל בשירת אלתרמן. החילוניים בוחרים את דרכם – לטוב ולרע. זוהי תפיסה אקזיסטנציאליסטית (קיומית) חילונית – למעט הלידה והמוות, אנו קובעים את חיינו.

-          בדידותו של ההלך היא מבחירה – בדידותו של האדם החילוני. האדם החילוני הוא חופשי – חופשי לבחור, חופשי מהכוח שמלווה את האדם הדתי. האדם הדתי מופעל ע"י תורת הגמול ואילו האדם החילוני יודע שאין על מעשיו תגמול – לטוב ולרע. אין אלוהים ולכן אין מי שיתגמל אותו.

-          הדרך שבה הולך ההלך היא אישית – כל אחד רואה משהו שונה בדרך.

 

דרכו של האמן

ההלך מלווה ע"י הניגון. הניגון כאן הוא בעייתי – היה מאבק עם הניגון ("עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא") – הניגון הוא האמנות ונשאלת השאלה – מדוע מישהו ירצה לזנוח את האמנות שהיא דבר כל כך נפלא? האמנות היא דבר לא קל ובדר"כ מקורה בכאב, בסבל – אלו הם מקורות היצירה. תהליך הכתיבה הוא תהליך מיוסר – השיר נובע מהלב ומהנפש הכואבת והמיוסרת. תהליך הכתיבה מחזיר אותנו למקומות הכואבים בנפש. בנוסף, יש גם תהליך החשיפה של אותם סודות כמוסים שנחשפים לקהל הקורא את השיר. לפעמים האמן מתייאש מזה ומנסה להתחמק מה"גורל" של להיות אמן. חייו של אמן הם לא פשוטים – הם לא רוצים בבדידות והייאוש שגורמת היצירה. כמו שהנביא התנ"כי לא יצליח לברוח מייעודו, כך גם האמן.

השיר נפתח בקבלת הדין – "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – יש כאן הצהרה של ה"אני מאמין" של המשורר – ניסיתי לחמוק מגורלי כאמן, אבל כעת אני יודע שאין דרך לחמוק. הוא מדבר כאן על מקורות השיר – הטבע, אנשים, נשים (הנשיות פסיבית, ירודה וכנועה), מפגשים, העיר הרחוקה (כמטרה שלעולם לא נגשים) והרגש (צחוקה של אישה, צמרת גשומת עפעפיים – הדמע).

 

 

אני שומע משהו נופל / נתן זך

צורת הקריאה של השיר

זהו שיר שהקריאה מלמעלה למטה לא טובה לו ונכון יותר לקרוא אותו בצורה מעגלית.

המעגל הפנימי – "מדוע מדוע שאל הנער" – בית שלישי.

המעגל השני – הרופא, השופט והמורה – בתים שני ורביעי.

המעגל החיצוני – האם – בית חמישי.

במעגל החיצוני האם עונה לבן – זה שום דבר. הייתה רוח שרק הפילה תפוח. במעגל האמצעי (מוסדות ודמויות חברתיות) התשובה היא שכולם זהים – כולם אשמים, יש היקש לוגי.

הנער חווה את חווית מות אביו בגיל צעיר ושואל – "למה זה קרה?". הילד שמע מוות (כותרת השיר) והוא שואל את עצמו מדוע. שיר זה עוסק בהתמודדות עם המוות.

 

התשובות שניתנו לילד

האם: הכחשה והדחקה – זו רק רוח שעברה – אנחנו אנשים צעירים ויותר נוח לנו לא להתעסק בזה. האם רוצה שיהיה לילד שלה עולם נורמלי – עולם שבו לילד שלה אין מוות. אבל הילד יודע שמעלימים ממנו – שזו לא האמת, ולכן הוא ממשיך לשאול וממשיך לחקור. האם נוטה להכחיש ולהדחיק את המוות (ברוח התקופה) מתוך רצון להגן על הילד, מתוך רצון לשמור על חווית הילדות. היא אינה מודעת לכך שההדחקה יוצרת תחושה מאיימת, תחושה של סוד ותחושה של אשמה. סוד במשפחה הוא סרטן שאוכל את לב המשפחה – מכיוון שזה סוד, אז לא מדברים על זה ואז זה רובץ מעל כולם – אין שום בירור של הנושא וכל אחד ממציא תיאוריות משלו והדברים מסתבכים יותר מהנדרש. דווקא הדיבור על סודות עוזר לשמור על פרופורציה. מאחר והיא לא מספקת לו את התשובה, הוא פונה לשלוש דמויות שהן דמויות חברתיות-מוסדיות שאמורות לענות על השאלה.

הרופא: בני האדם הם מכונה ביולוגית וברגע שמתקלקלות המערכות – האדם מת. תשובתו היא תשובה ביולוגית – זאת תשובה נכונה.

השופט: כבני-אדם, אנחנו כולנו אשמים – כולנו נולדנו רעים – המין הוא חטא ונולדנו חוטאים ולכן ברור שאנחנו נישפט ונמות – המוות הוא עונש על חטאינו.

המורה: מגדיר – מה שימות – חי. כל מי שחי – ימות בסוף, זו ההגדרה של חיים וזו דרכו של עולם.

שלוש הדמויות הסמכותיות נותנות לו תשובות מנוכרות מתחומי עיסוקיהן – אך כאלו שאי-אפשר לחיות איתן כאשר אתה נמצא בכאב כה גדול. שוב הוא ניצב עם השאלה ללא התשובה, בלי הקלה ובלי הנחמה.

 

דמות הרוח

מהי רוח?

  1. כוח טבע, תנועת אוויר – קיימת בשיר – היא הפילה את התפוח.

  2. משהו שאינו גשמי (רוח רפאים).

  3. סוג של נשמה.

התפוח – התפוח מסמל את הילדות (ישנו שיר ילדים על תפוח שנופל) – התפוח נפל והתפוצץ, הילדות הסתיימה עם המוות. השופט לעומת זאת מדבר על תפוח עץ הדעת – שהוא החטא התמידי שעליו השופט מדבר. ייתכן שמדובר גם בתפוח של ניוטון – שפותח את תקופת ההשכלה והבנת העולם המודרני והחילוני.

כל רוח מאירה משמעות אחרת של התפוח. העולם נשלט ע"י כוחות פיזיקאליים וכימיים.

השיר בנוי במבנה של שלוש – שלו הדמויות, שלוש משמעויות לתפוח, שלוש "לעולם" וכו'..

 

המשפט האחרון בשיר

המשפט האחרון של השיר מנסה לתת איזושהי תשובה, והתשובה ניתנת ע"י הרוח, שבעצם עוברת מראשית השיר ועד לסיומו, שהיא סמל בעל משמעויות שונות. הרוח אומרת את האמת, אין תשובה לשאלת המוות ואין גם נחמה – זאת עובדת חיים שיש לחיות איתה.

 

שבירת המבנה הקלאסי

השיר שובר את כל מוסכמות הכתיבה של השירה הקלאסית – חירות השירה המודרנית. אין חריזה, הבתים לא מסודרים, וגודלם וצורתם משתנה. אין סדר מלמעלה למטה, צריך לקרוא את השיר מעגלית – שבירה של המבנה המאוד מקובל. המבנה המעגלי יוצר מחזוריות – כמו מעגל החיים – המחזוריות של החיים. המטרה של שבירת המבנה הקלאסי היא להדגיש שאין סיבה לצפות שהחיים הם כמו מה שחשבנו – הוא שובר מוסכמות, החיים הם חסרי תשובות. אנחנו רגילים לפנות למעלה בתשובות ובציפייה לתשובות – תפיסה דתית שמאוד מושרשת בחיינו – מוסכמה. הוא אומר שזה לא כך. אין "למעלה", המוות הינו חסר תשובות והאדם החילוני צריך להתרגל לחיות ללא תשובה ולקבל את העובדה שאנחנו כפופים לחוקים הפיזיקאליים. שבירת המבנה המקובל של הכתיבה הוא אחד האמצעים האמנותיים המשמעותיים והוא מעורר שאלות ומשרת את המטרות של השיר. האמצעי הראשוני והבולט ביותר הוא המבנה המעגלי  - השיר מקבל מערכת שלמה של משמעויות כאשר אנחנו בונים אותו מחדש במבנה מעגלי, מעמידים במרכז את שאלתו של הנער ובודקים במעגלים השונים את התשובות השונות שהוא מקבל ומתייחסים בסופו של דבר לאמירה של הרוח. העובדה שאנו צריכים לבנות את השיר מחדש הופכת אותנו לקוראים פעילים, ואומרת לנו שעלינו לסדר את העולם מחדש. הנוחות של ה' כתשובה לכל – נגמרה – אנחנו צריכים לתת את התשובות ולסדר את העולם מחדש. התשובות המקובלות לא טובות יותר ועכשיו צריך לקחת את מה שיש ולסדר את העולם מחדש – לשנות את המוסכמות. הסידור מחדש של השיר מחייבת אותנו לענות בצורה אחרת על שאלות מרכזיות, להסתכל אחרת על המוסכמות של השיר הבנוי במבנה משולש – שלושה מעגלים, שלוש דמויות חברתיות ו-3 מושגים שחוזרים (לעולם, לעולם, לעולם) ורומזים למשמעויות שונות.

מונחים בעלי משמעות שמופיעים בשיר הם למשל התפוח – הבחירה אינה בחירה מקרית – התפוח הוא פרי בעל משמעויות סמליות בתרבויות רבות. התפוח מזכיר לנו את פרי גן העדן (החטא הקדום שגרם לגירושנו מגן העדן, להופעת המוות והחוכמה האנושית). תפוח הוא החטא והחוכמה האנושיים. התפוח רומז גם לתקופת ילדות – מזכיר שיר ילדים נפוץ ואגדות ילדים והתפוח רומז גם לראשית הפיזיקה המודרנית – התפוח של ניוטון.

המושג "ולעולם" גם הוא נטען במשמעויות שונות – משמעויות של מקום, זמן ונפש. גם המושג "רוח" טעון במשמעויות רבות – כוח טבע, אמונה והיכולת של האדם – רוח האדם.

 

סיום השיר

השיר מסתיים באמירה מאוד ברורה ולכאורה מאוד פסימית – לעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לא מנחם. בכל זאת, יש באמירה הזו משהו שחושף את הסוד ומאפשר התמודדות איתו, מכאן אנחנו יודעים שאין נחמה ואין תיקון, אך אנחנו ניצבים בפני האמת שאינה קטנה או גדולה מכפי שהיא. להכיר בבעיה הוא כבר חלק מהפתרון.

 

ראי אנחנו שניים מספרים / י. עמיחי

נושא השיר: המערכת הזוגית שבין גבר לאישה

הנושא של אהבה, יחסים בין גברים לנשים, הינו נושא קלאסי. ההבל הוא שעמיחי לוקח את מטאפורת המתמטיקה ומשתמש בה לתיאור מערכת היחסים בין אישה לגבר – דבר המאפיין שירה מודרנית.

אהבה ? מתחום הרגש.

מתמטיקה ? מתחום ההיגיון, שכלתניות, תוצאות ברורות. הוא מדבר על פעולות חשבון בסיסיות.

באהבה לעומת המתמטיקה, הכל לא צפוי ולא מתוכנן ולא חד-משמעי.

עמיחי מצרף יחד שני תחומים שלכאורה לא מתחברים אחד עם השני. הצירוף יוצר הפתעה. ההפתעה היא רעננה – חדש – זה מעורר עניין – בלתי צפוי. בנוסף, זה יוצר מידה של הומור (עקב הבלתי צפוי).

 

תוכן השיר

-          "עומדים יחדיו ומתחברים": קיימות כמה דרכים להתחבר – חיבור ואז נוצר משהו אחר מהחיבור 1,2 ? 12 – כל אחד נשאר עצמו, אבל הופכים למספר אחד.

-          "או מתחסרים" – קיימות עליות ומורדות. הסימן איינו אחיד והוא משנה את מערכת היחסים. הם ביחד רק כשהיחסים ביניהם משתנים.

בית שלישי

בית זה מדבר בעצם על הדרך הזוגית. הדרך אינה קלה מפני שהיא משתנה ולא אחידה, מורכבת לפעמים – לפעמים מוצאים קשיים בזוגיות.

הם ראו "כפלים של אושר" ובמקום שיש בו כפלים, יש גם שברים (כפל וחילוק הם פעולות מתמטיות הפוכות), כאשר יש עליה יש גם ירידה.

שברים ? משבר, לעבור משבר.

            ? סימן מתמטי, להיות חלק משלם.

בית רביעי

מצב חדש של המספרים, הם עומדים על קו שבר ביחד.

מצד אחד – הם עומדים אחד ליד השני, יוצר תחושה של יציבות, שני אנשים שהולכים על חבל צריכים להיות רגישים אחד לשני. קו השבר דורש תיאום משני האנשים. מערכת יחסים בנויה משניים ודורשת השתתפות משני הצדדים, תמיכה ועזרה אחד לשני.

מצד שני – הם על קו שבר, קו הינו דק ורופף. הם כמו על שפת התהום. הליכה מסוכנת שדורשת תיאום.

בית חמישי

מעבר לקו מחכה להם המכנה המשותף. אם הם יעברו את כל המשברים הם בסופו של דבר הם יהיו ביחד.

מכנה משותף ? מתמטיקה

                      ? החיים ביחד

אם נצליח לעבור את כל השלבים, אם נצליח לעבור את קו השבר, נגיע אל המכנה המשותף – למצוא את דרך החיים.

 

השיר בנוי כפנייה, חד-שיח. כאשר הפנייה חוזרת כמה וכמה פעמים, "ראי", "אל תראי" – לכל אורך השיר חוזרת הפנייה אל דמות נשית.

 

מבנה השיר – שבירת המבנה התחבירי

כמו שירים רבים בשירה המודרנית, השיר שובר מערכות תחביריות. משפט מתחיל בבית א' וממשיך בבית ב' וכך הלאה. השיר שובר את המבנה התחבירי על מנת להדגיש את נושא קו השבר ועם שינוי מקום שמשנה לגמרי את המצב.

השבירה מתרחשת במקום קבוע ושוברת את המערכת התחבירית (שהיא הגיונית ויש לה כללים מאוד ברורים). האהבה אינה הגיונית ולכן גם נשברת המערכת התחבירית.

גלישה – שבירה של המבנה התחבירי כאשר סוף המשפט במקרה זה נמצא בשורה הבאה אחרי השורה בה נמצא תחילת המשפט.

-          צריך לשים לב למה דבר זה קורה – הדבר מושך תשומת לב ומחייב אותנו בקריאה כפולה – הדגשה מכוונת.

-          במקומות שבהם הוא אומר "או", המשך המשפט נשבר (המבנה התחבירי) וממשיך בשורה חדשה. הדבר בא להראות את הפנים השונות שיש למערכות יחסים.

 

לשון

-          לשון תקנית – לא גבוהה, אך טובה.

-          מספרים ? מתוחכם.

-          "אנחנו שניים מספרים" – לא הולכים לפי התלם, מתוחכמים.

-          כשדיברו פעם על מספרים, דיברו על רומן חפוז. זה התחיל כרומן חפוז וסתמי בין שני אנשים לא רציניים וכמו שקורה במערכות יחסים – קרה משהו לא צפוי והדבר הפך להרבה יותר משמעותי. לא ניתן להסביר איך זה קרה, אך זה קרה.

 

כיצד מתבטאת חירות השירה המודרנית בשיר?

חירות השירה המודרנית מתבטאת בשיר בכך שבשיר יש חריזה מדויקת שנבחרה ע"י המשורר. (חריזה הוא דבר המאפיין שירה קלאסית)

 

אבי / י. עמיחי

 

אל מלא רחמים / י. עמיחי

הכותרת של השיר ורקע על השיר

-          "אל מלא רחמים" – יש כאן משחק מילים: אל מלא ו"אלמלא".

-          הביטוי "אל מלא רחמים" מקורו מהקדיש. בתפילה נאמר כי האל מלא רחמים ונעשה כאן שימוש בביטוי זה בהיפוך משמעות – כיוון ש"כל הרחמים נמצאים אצל האל", לא נשארו בעולם רחמים.

-          הטענה שהעולם ריק מרחמים היא השערה בלבד – צריך להוכיח אותה. עמיחי מוכיח טענה זאת בשיר בצורה לוגית – כמו הוכחה בגיאומטריה: טענה ורשימה של הוכחות שבסופה מוכחת הטענה.

-          מילה שחוזרת מספר רב של פעמים בשיר היא "אני" – הופכת את השיר לסובייקטיבית. הוא איננו מתיימר לדעת את כל האמת – אצלו זה ככה, לאו דווקא אצל כולם.

-          השיר נכתב בעקבות מלחמת העצמאות שעמיחי השתתף בה כחייל קרבי.

 

ההוכחות שעמיחי מביא לכך שהעולם ריק מרחמים

  1. "אני שקטפתי פרחים": המשמעות היא – "אני שהרגתי חיילים" (פרחים = אנשים צעירים). הוכחה זו לקוחה מהמערכת הצבאית. פרחים הוא סמל ידוע ושחוק לאנשים צעירים. החייל הוא גם הורג וגם נהרג. זוהי החוויה החיילית – הורג ונהרג.

  2. "אני שהבאתי גוויות מן הגבעות": זהו הפן השני של החיילוּת, זה הצד של הנהרג. רק מי שהסתכל אל העמקים, מי שירד למקום הנמוך ביותר של האנושות – "יודע לספר שהעולם ריק מרחמים". ההוכחה הצבאית היא זמנית ותופסת רק למי שהיה חייל. זו הוכחה זמנית ואישית.

  3. הבית השני: בעצם היותנו בני אדם אנושיים, כאשר אנו מחליטים החלטות אנחנו מוותרים או מתפשרים. זוהי חוויה אוניברסאלית לכל בני האדם. ויתור ופשרה הם דבר הכרוך בכאב. כל אדם באשר הוא אדם מתנסה וחש את הדברים האלו.

"מלך המלח" – ים, דמעות – ים דמעות. זוהי מטפורה שחוקה. מלח מאוד נפוץ בטבע – הוא חשוב. בלי מלח הדברים הם תפלים ואין להם טעם ומשמעות. במטפורה זו, עמיחי אומר שיש המון אנשים כמוהו, אך בכל זאת הוא חשוב ("מלך"). מלא הארץ – האצולה, המיטב שבמיטב.

גם כאן וגם לכל אורך היצירה יש לשון נופל על לשון – אל מלא-אלמלא, גוויות-גבעות, מלך-מלח. נוצר כאן גם מצלול ייחודי.

"מרים משקולות בתחרויות הנוראיות": המנצח הוא מי שהכי סובל. אז למה להשתתף בכלל בתחרות הזאת? זוהי מטפורה ייחודית. יש כאן גם אירוניה – מי מנצח בתחרויות הנוראות? מי שהכי סובל.

מתוך כל הניסיון האנושי העשיר, הוא יכול להגיד שהעולם ריק מרחמים.

 

מטפורת המילון

חייו של הדובר לא מלאות בהרבה חוויות טובות ולכן הוא לא משתמש במילים לתיאור חוויות אלו (חוויות טובות) ולכן הוא משתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילים. הוא משתמש רק במילים שמתארות את חוויות חייו, שהן אינן טובות. עמיחי יודע שבמילון יש מילים שמתארות אושר, אך לא יוצא לו להשתמש בהן.

הוא לא מדבר כאן על חוויה אישית שלו, אלא אומר פה אמירות כלליות. השירה היא שירת אישית.

בשיר יש פנייה אל מהות אלוהית – איפה אלוהים בעולם חסר הרחמים?!

 

מטפורת החידות

חווית התלמיד – חידה הינה סוג של שאלה מתחכמת – שאלה עם מכשול. שאלה היא דבר הוגן וחידה לא. הדובר מוצא את עצמו פותר חידות (כמובן ברובד הלא-פשטני ולא חידות במשמעות המילולית של המילה) ולא שאלות.

 

סוף השיר

לסוף השיר יש מבנה מסגרתי. ההתחלה חוזרת על עצמה – במבנה שונה. בהתחלה יש מבנה של טרפז שבסיסו הקצר למעלה ובסוף מבנה של טרפז שבסיסו הקצר למטה. זהו מבנה גיאומטרי – משחק לעיניים ומראה שזהו שיר שלא רק שומעים, אלא גם קוראים.

חוזרים כאן על תחילת השיר כדי שנסתכל עליו – ישר או הפוך.

השירה המודרנית לא חייבת להיות חסרת מבנה, אבל היא מאמצת מבנים אחרים.

 

המצלול בשיר

מצלול – מקבץ צלילים מסוג מסוים.

יש מצלול של אותיות שורקות וחורקות. המצלולים מבליטים אחד את השני – כל צד מקבל משמעות יותר חזקה.

זהו שיר שדורש ניתוח מאוד שכלתני. הוא פונה אל השכל ואל החושים גם יחד.

 

בובה ממוכנת / ד. רביקוביץ'

תופעות בשיר (מבנה ותוכן)

-          חריזה דייקנית.

-          אנפורה – חזרה על הברות בראשית השורות השיריות.

-          מבנה של סונאטה – שיר זהב, מבנה של בתים: 4 שורות-4 שורות-3 שורות-3 שורות. זוהי צורה מאוד סגורה שאין בה חריגות – חריזה דייקנית, מספר שורות קבוע.

 

תופעות בתוכן

-          בובה ממוכנת (כותרת השיר), הוא מושא חלומות של הרבה מאוד ילדות (לפחות כך היה בעבר). זוהי בובה עם מגוון פעולות מצומצם והיא תלותית ולא פעילה בעזרת עצמה. כשרואים את הכותרת נוצרות ציפיות שנשברות עם הקריאה. בובה הוא מושג טעון – מצד אחד היא מזכירה ילדות ומצד שני – בובה שבירה. כמו כן, במושג "בובה" יש גם מתח מיני.

-          כבר בבית הראשון מתברר שזוהי בובה שבורה, בובה "מסוג שני". יש כאן צלקת נפשית – הבובה תוקנה אך עדיין נשארה לה צלקת נפשית. התוצאה של הצלקת הנפשית היא שהבובה הופכת להיות ממושמעת ומחושבת, בצורה השלילית, היא לעולם לא תרשה לעצמה עשייה ספונטאנית – אובדן הספונטאניות, לטוב ולרע.

-          הבובה היא סמל (סמל – מוחשי הבא במקום מופשט) לנערה.

-          אם נשים את השיר על ציר הזמן, שני הבתים הראשונים הם עבר קדום (Past Perfect) ושאר הבתים הם בעבר היותר קרוב. העבר הקדום הוא למעשה האירוע ואילו העבר הקרוב הוא התוצאה.

-          על מנת להדגיש את הקיום הרופף ועד כמה התיקון הוא רק חיצוני ולא פנימי, מופיע הדימוי של הזמורה האחוזה בקנוקנת. זהו דימוי של אדם לצמח – האדם הוא עץ השדה – דימוי מאוד וותיק. הדימוי הוא לגפן, שהוא פרי מאוד נשי. זוהי יצירה נשית המראה הבדל בין אמנות נשית לאמנות גברית. יש כאן קיום רופף של הבובה שעומדת ליפול מהקנוקנת.

-          בהמשך נלקחת הבובה ל"נשף המחולות", שהוא סמל לטקס ההתבגרות. כיום כבר אין "נשף מחולות" – טקס שלקוח מתרבות המאה ה-19. על פי השיר, בנשף זה היו חתולים וכלבים ולא אבירים וגברים מנומסים. הכלבים והחתולים הם חיות – הם ספונטאניים. היא מצפה לנשף האלגנטי, אך היא מוצאת את עצמה בנשף של כלבים וחתולים. חיות אלה מאוד מיוחמים, יצריים, ספונטאניים, אבל הבובה לא כזאת. זהו אירוע טרגי – היא ציפתה למשהו מסוים שהוא פרי של חינוכה, אבל היא קיבלה את ההיפך הגמור.

-          בבית הרביעי כתוב שהיא באה מצוידת לנשף, היה לה הכל, אך כל מה שהיה לה הפך לה למכשול – "הכלבים והחתולים" יכולים להשחית את שמלתה ולקפוץ על הכובע שלה.

-          סיכום השיר: אין לי כלום. חינכו אותי למשהו ואני מוצאת את עצמי במקום אחר שאני לא בנויה להצליח בו. יש כאן ביקורת חברתית על חינוך הנשים. יוצרים עולם של ציפיות שמתנפץ.

-          השיר מחבר ביחד אמירה אישית של הבובה השבירה וגם אמירה כללית על העולם שהשתנה.

-          השיר בנוי בצורה של שירה קלאסית כדי להדגיש את הרעיון בשיר על כך שיש ניגוד בין התוכן לצורה. יש כאן התנגשות מתוכננת בין הצורה הקלאסית והדייקנית לתוכן הצעקני והלא-דייקני שיוצר ניגוד מודגש וצעקני לעין. הניגודים מדגישים אחד את השני.

 

הערות נוספות

-          בחומר היצירה של הספרות ישנה בעייתיות. המילים, שהן חומר היצירה, נמצאות בשימוש יומיומי וכולנו משתמשים בהן. החומר הזה הופך ליצירה והשאלה היא איך מבדילים בין מילים יומיומיות לבין יצירה.

-          האנפורה תורמת לצורה ההדוקה של השיר וכמו כן יוצרת תחושה מסוימת בשמיעה.

 

זיכרונות חמים / ד. רביקוביץ'

תוכן השיר

-          תחושות העולות מן השיר: יתמות, קנאה בנורמלי כביכול ברגיל שגרתי, קיפוח.

-          משך הזמן של השיר הוא מילדות לבגרות.

-          מטפורה בשיר: שלבי חיים כעונות שנה – מטפורה שחוקה.

-          המלווה – האבק, יוצר תחושות: מחנק, לכלוך, מוות, גועל, חספוס, חום, שממה, אפרורי, מטשטש כל צבע. האבק הוא מטפורה, סמל לכל אלו. הניגוד לאבק הוא מים, רטיבות. "רטובים מאהבה" – תחושת לחות ורטיבות. לכן אבק מתחבר לחוסר אהבה.

-          כיצד מתמודדים עם מצבים של חוסר אהבה? – בעזרת הדמיון – ליצור עולם חליפי. אדם שיותר ויותר מסתגר בעולם הדמיון ומנתק את עצמו מהחיים המציאותיים מגיע למצב מסוכן – מצב של טירוף. יש כאן מאבק בין מציאות לדמיון, בין שפיות לטירוף – הכל עניין של מינוך. אם האבק הוא חוסר האהבה המציאותית, ההיפוך (מה שיש בדמיון) הוא "עיר בירתם של הלווייתנים" – דימוי לאוקיינוסים הגדולים והעמוקים. יש שם הכי הרבה מים וחיים – עיר הבירה של האהבה. אך אין בריה וכדי לא לאבד את הדעת, חייבים לחזור למציאות, אז המציאות היא כעורב – שחור, מבשר מוות.

-          בבית האחרון ישנה קונוטציה סמויה לסיפור חז"ל על העורב שניסה להפוך צבעו ללבן. כשהיא חוזרת מעולם הדמיון למציאות, היא לא שייכת לכאן, רק האבק מלווה אותה – רק האבק נאמן לה.

-          שם השיר, "זיכרונות חמים" – זיכרונות צורבים, חמים זאת למרות שבפעם הראשונה שקוראים את כותרת השיר חושבים על משהו טוב ונוסטלגי.

-          החוויה המרכזית בשיר היא חווית הבדידות, העובדה שהאדם חווה את עצמו כשונה, מנותק מאהבה.

-         אמנות היא שילוב של תוכן וצורה – מה נאמר ואיך נאמר.

 

צורת השיר

-          מבנה בתים לא אחיד – אופייני לשירה המודרנית.

-         יש חזרות בשיר – "תאר לך" חוזר לאורך השיר. ה.י.ה בנטיותיו...

-         אין חריזה (אך יש חרוזים).

-         מבנה של מונולוג שבו פונה הדוברת לאיזשהו מאזין סמוי. הדבר מוסיף אווירה מסתורית (למי הדוברת מדברת), פעולה המשתפת את הקורא. הדבר גורם להדגשת הבדידות והקיפוח.

-         היא רוצה אהבה בכל צורותיה – אהבה היא מילה אחת למערכת גדולה של רגשות.

-         מצלול – מצלול אותיות שורקות וחורקות – ש, ס, ח, ו, ב... המצלול יוצר תחושה לא נעימה.

 

 

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – דצמבר 2002, דצמבר 2003, מאי 2004, מרץ 2005

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il