סיכום למבחן הבגרות בספרות

* בסיכום זה נכללות אך ורק יצירות שנשארו בבגרות לפי המיקוד, אך לא כל היצירות.

(מספרי העמודים שמופיעים בחלק על "המאהב" מתייחסים להוצאת הספר משנת 2002 – כריכה חומה עם ציור של עץ על רקע בניין)

:: להבנת הסיכום נדרשת קריאה של היצירות המסוכמות ::

עוברים את הבגרות עם אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

שירת ימי הביניים העברית בספרד הושפעה רבות מהשירה הערבית המפותחת שהייתה קיימת באותה התקופה. עד אז, השירה העברית הייתה רק שירה דתית שהכילה בעיקר תקבולות. לראשונה החלו להיכתב שירים על נושאים יומיומיים – שירי חול. בנוסף לכך, נכנסו לשירה העברית מבנים מן השירה הערבית:

שירת קודש: מערכת היחסים של אדם-אלוהים. השירים נכתבים גם לצורך פולחן וגם שלא לצורך פולחן – לצרכים אישיים, פורקן אישי של האדם.

שירת החול: אהבה, טבע, קינה, שבח, גנאי. רוב שירי החול הם שירים מוזמנים שהוזמנו ע"י בעלי אחוזות שהיו להם "משוררי חצר". למשל הוזמנו שירים שהם הזמנה למסיבה או שירי גנאי לאויב וכו'.

לשיר זה המבנה הקלאסי של שירת ימי הביניים – כל שורה היא בית והחלק הראשון הוא דלת והשני סוגר וכל הסוגרים מתחרזים. השונה בשיר זה הוא שבתפארת הפתיחה אין חריזה בין הדלת לסוגר.

לפנינו שיר שיושב על שתי משבצות תוכניות – זהו שיר טבע שמדבר על טבע קטן ולא גדול – הגינה בתקופת האביב שמשנה את פניה – וכמו כן זהו גם שיר הזמנה למשתה יין.

יש כאן פרסוניפיקציה (האנשה) של הגן – מדברים על הגן כפי שמדברים על יצור אנושי – הוא מתקשט לקראת החגיגה שעומדת להתרחש, שהיא חגיגת הכתרתו של מלך שקרה לו נס גדול – הוא היה במאסר בכלא, השתחרר מכלאו ועומד לעלות על כס המלכות. לקראת חגיגה זו, כל הגן מתקשט: "כתנות הפסים" – הגן הוא פסים-פסים, ערוגות-ערוגות בצבעים שונים; "מעיל תשבץ עטה כל עץ" – כל עץ לובש מעיל משובץ – כל עץ מתקשט בבגדיו היפים ומראה לכל הסביבה; "כל ציץ חדש לזמן חודש" – כל פרח חדש מחדש את עצמו – פורח ומחייך ("יצא שוחק") לקראת בואו של המלך.

ומי המלך המדובר? השושן הצחור (בית רביעי) שיצא מכלא החורף ועכשיו הוא הדור, לבן, גבוה ומפיץ ריחות נעימים. "יצא מבין משמר עליו" – "עליו" במשמעות העלים שלו (הוא היה סגור בתוך עליו) או במשמעות של אלה ששמרו עליו (בכלא). "וישנה את בגדי כלאו" – בחורף אנחנו רואים רק את הגבעולים העלובים של הצמחים, אך כאן הוא לובש תפארת והדר.

תפארת החתימה מביאה את ההיפוך – חשבתם שמדובר בשיר טבע? לא. מדובר כאן בכלל במשהו אחר – כולם חייבים לבוא למסיבה ולשתות יין, ומי שלא יעשה זאת – יישא בחטא (לשון שבועה) – זוהי רמיזה לקורבן הפסח שבתורה רשום שעונש כרת (מוות מידי שמיים) ייגזר על מי שלא יבוא ויאכל מן הקורבן. כאן הדבר נאמר בלשון הומוריסטית – צריך לבוא למסיבה ולהשתתף בה.

- כתנות הפסים – סיפור יוסף שהושלך אל הבור (אל התחתית) ולבסוף הפך למשנה לפרעה – מהתחתית אל המלוכה.

- "מלך כי על הורם כסאו" – שיבוץ מתוך ספר מלכים – יהויכין, מלך יהודה, הוגלה לבבל והוכנס לכלא. כששוחרר, הפך לאחד מבכירי השלטון הבבלי.

- "כסות הרקמה" ו"מעיל תשבץ" – שני אלה היו בגדי הכהנים הכי מפוארים והכי מושקעים בבגדי הכהנים המשמשים בקודש.

- "עליו": צימוד שלם שמופיע בכפל משמעות בבית החמישי והשישי.

- חדש/חודש: צימוד חלקי שמופיע בבית השלישי – זהו צימוד די טכני שמשחק בתנועות ולא משנה משמעות.

מה שמאוד מאפיין את שירת ימי הביניים הוא תחושת התפארת וההדר – האביב המפואר והמהודר. פסח הוא חג האביב ופסח הוא גם חג החירות – שחרורם של הפרחים והצמחים מכלאו של החורף. פסח הוא גם חג ששותים בו יין – הגורם לתחושה של שחרור.

בשיר זה כל צמח מתקשט וגם הגן כולו מתקשט – זוהי מסיבת אצילים.

בניגוד לז'אנר הכללי, שמואל הנגיד כותב כתיבה אישית ושיר זה אינו שיר שהוזמן מראש. כמו כן, שמואל הנגיד היה היהודי היחיד בתקופה ששירת כשר צבא.

שיר זה הינו שיר קינה – שיר שבו אדם מבכה את מותו של מישהו. זהו ז'אנר מאוד ידוע ומאוד מקובל בימי הביניים. שיר זה נכתב על מות אחיו הבכור של שמואל הנגיד – זהו אינו שיר מוזמן, יש פה רגש אמיתי.

קיימת חריזה פנימית בין הדלת לסוגר. קיימת גם אבחנה של משמעות הפרידה – הים מפריד – בימי הביניים ים הוא גורם שאי-אפשר לעבור אותו. הים, גורם "בלתי-עביר", הוא זה שמפריד בין החי לבין המת. כמו כן, לפי התנ"ך, הים הוא גורם שאין לאלוהים שליטה מוחלטת עליו.

בבית השני נכתב שהוא אינו יכול לרוץ אליו (אל אחיו שמת) וכל מה שנותר לו הוא לשבת על קברו, ואם לא יעשה זאת (בית שלישי) – הרי הוא בוגד בו. הים אמנם מפריד ביניהם – אך הנאמנות עדיין נותרה, גם כשאתה שם ואני כאן. חשוב לציין שלדבר על העניין של לשבת מול הקבר ולכתוב זו קונבנציה – מוסכמה – זה לא באמת קורה.

בבתים הבאים הוא מתאר את משמעות הפרידה: כשאני אברך אותך לשלום – לא תענה, כשאני אבוא לבקרך – לא תצא לפוגשני, לא נוכל לצחוק ביחד ולא נראה אחד את השני. בבתים 8-9 יש דימיון בין החי והמת – שניהם לא יצחקו ושניהם לא יראו אחד את השני (בניגוד לבתים האחרים שבהם רק המת לא פעיל) – זוהי התפתחות של האבל ושל משמעות העובדה שאני כאן ואתה שם. הבית העשירי מסכם את אמירה זו – "כי אתה בשאול ביתך ובקבר מעונתך" – המת יורד לשאול וזהו, עדיין לא מדובר על גן עדן וגיהנום.

בחלק האחרון של השיר יש ניסיון לדבר על החיים אחרי שהאיש מת – סוג של פרידה. אחרי שהמת מת – החיים נמשכים. יש כאן גם ברכה למת, "שלומים לך" ושרוח אלוהים תלווה אותך, ואני פונה לחיי, לארצי, כי אתה סגור בארץ המתים.

בבית ה-14 הוא מדבר על שינה, שהיא דבר שיש בו מן המוות. הוא מדבר כאן על ההבדל בין השינה של החי לבית שינת העולמים של המת – אני ישן ומתעורר, אבל אתה ישן לנצח.

תפארת הסיום: הוא אומר שמצבו זמני – גם אני אמות. הפרידה הזו, שנראתה בלתי ניתנת לגישור, היא זמנית – כשאני אמות, ניפגש שוב, וכל זמן שאני חי – אשר הפרידה בוערת בליבי והיא תיכבה כשניפגש שנית – החיים הם מצב זמני. הפרידה מדומה כאן לאש – מצד אחד כואבת ושורפת ומצד שני מחממת ומאירה.

זהו שיר לא-עשיר מבחינת השימוש באמצעים אמנותיים – הרגש משמעותי יותר כאן.

רבי שמעון בן-גבירול (הרשב"ג) סבל ממחלת עור שגרמה לו לסבל רב מהחברה. הוא התייתם בגיל צעיר ואומץ ע"י יקותיאל שהיה סוג של פטרון. גם יקותיאל נרצח, מה שהשאיר את הרשב"ג ללא מי שיגונן עליו, כיוון שהוא היה שנוי במחלוקת בעיקר בגלל דעותיו הפילוסופיות. הוא היה מצד אחד גרון ומוד לגאונותו ומצד השני היה איש נרדף עקב דעותיו ומראהו.

השיר "אמנון אני חולה" הנו על הגבול שבין שיר יין לשיר חשק, אהבה (למרות שאהבה באמת לא הייתה אז).

כל השיר בנוי על השיבוץ המקראי של סיפור אמנון ותמר. פרשת אמנון ותמר היא נלוזה, מגעילה: אמנון, שהיה אחיה למחצה של תמר, חשק באחותו תמר ועל מנת להשיג אותה נקט בתכסיס נבזה – הוא העמיד פני חולה וביקש שהיא תבוא להאכיל אותו, והיא אכן באה. תמר מתחננת בפניו שלא יענוס אתה ולמרות זאת הוא אונס אותה ובסופו של דבר אבשלום, אחיה של תמר, הורג אותו.

בתקופת רשב"ג הסיפור של אמנון ותמר לא נתפס בצורה כל כך דוחה כמו היום. בתקופת התנ"ך ובתקופת ימי הביניים מעמדן של נשים נמוך ולכן הסיפור הזה הופך כמעט לסוג של סיפור אהבה, למרות שלא הייתה שם כל אהבה.

"אמנון אני חולה" – אמנון (הדובר למעשה) חולה במחלת האהבה. האהבה נתפסת כמחלה וזאת מוסכמה של ימי הביניים. האהבה בימי הביניים איננה אהבה אמיתי והיא סוג של משחק, בדרך כלל מדברים על אהבה נכזבת ולכן זו מחלה.

"כי חושקה נפל ברשת" – אמנון הוא כמו חיה שנפלה ברשת של תמר (מכמר הוא סוג של רשת דייגים) – האהבה כצייד וניצוד.

"אליי הביאוה" – הביאו אותה אליי. היא התרופה למחלתו – הוא מבקש מחבריו שיעזרו לו.

אמנון גם מבקש שיקשטו אותה ב"עטרת" (כתר) וב"עדיה" (תכשיטים שמניחים על הצוואר ועל החזרה). התיאור של הנשים הוא תמיד אותו הדבר ותמיד מסתכלים על אותם המקומות – הראש והחזה. תיאור הנערה כאן הוא תיאור קלאסי – הוא מתאר אותה דרך התכשיטים ובכך מדגיש את ההסתכלות על הנערה – ראש-צוואר-חזה-יד. העובדה שנותנים לה להגיש יין רומזת שהיא איננה גבירה, אלא ברמה פחותה יותר (בתקופה ההיא בכלל לא היה מפגש בין גבירות לגברים כלל). קיימת כאן המוסכמה של הנערה שמתאכזרת לאהובה – האהבה שלא תתקיים.

"חמר" – כוס יין. הוא מבקש שהיא תבוא אליו עם כוס יין. זהו גם שיר חשק וגם שיר יין.

בבית הרביעי קיימת גלישה המחייבת אותנו קריאה שנייה ("...אש/ליבי..."): "לבי אשר בילה בשרי אשר סמר" – ליבו חולה האהבה גרם למחלה פיזית, כל בשרו בלה וסמר (לרשב"ג יש מחלת עור וכעת הוא מדבר גם על עצמו). הוא רוצה בעזרת היין לכבות את אש ליבו – היין לא יכול לכבות אש, זהו אלכוהול והוא רק מדליק את האש – הוא מבקש למעשה תרופה שהיא לרעתו.

בשיר זה מופיעה מטפורת הטבע לאדם. כמו כן השיר מופנה לדמות מסוימת – חמדת נפשי.

השיר עוסק בעבר שאותו חייבים לפנות. העבר חייב לפנות את מקומו על מנת שהגן יפרח וישגשג. אם העבר יישאר, הוא לא יתן למשהו חדש לצמוח. למרות שיש בעבר מידה לא מבוטלת של חיים, בכל זאת נגזר דינו וצריך לפנותו, ואף די באכזריות, גם אם הוא לא נבול לגמרי.

בבית השלישי יש שימוש במונח "לקצץ בנטיעות" – יש כאן קיצוץ אכזרי. "לקצץ בנטיעות" הוא ביטוי שלקוח מהמשנה ונקשר לדמות אלישע בן-אבויה, בן דורו של רבי עקיבא, גדול בתורה שעזב את הדת והפך לכופר הראשון, וכמובן שהקשר בינו לבין ביאליק נובע מאליו. עליו היה נאמר שהוא היה מקצץ בנטיעות בפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד – 4 דרכי למידת תורה).

מתואר כאן תהליך של חילופי דורות – דור התלושים הוא דור שהנסיבות מחייבות אותו לפנות את מקומו לדור אחר.

בבית הראשון מתואר האביב המרקד. הוא אינו צוהל ושמח, אלא לועג לחורף שנגמר וצוחק עליו שהוא צריך ללכת.

בבית השני יותר ויותר מתברר לנו שמה שנעשה כאן הוא מעבר לעבודה פשוטה בגינה, אלא מתרחש כאן תהליך קבורה – "ועפר בעפר" – ביטוי שלקוח מהתנ"ך שפירושו לזרוק רגבים (אבנים) – זהו תהליך של קבורה משפילה ומבזה – העבר מושפל ומגורש מחיינו.

בבית השני מתואר לכאורה האביב שמגיע והוא נהדר. הגדר בשירת ביאליק היא מושג טעון – לעובר את הגדר זה לצאת מן הכלל. הגדר היא החיץ בין תפיסות הדור החדש לתפיסות הדור הישן. תרבות שבנויה מ"קפיצות" ומדורות שנמחקים היא תרבות קלוקלת.

מזמרת הגנן קופצת בעליזות רבה ומקצצת בנטיעות. ההתלהבות שבה נעשה חילוף הדורות אינה טובה – צריך לתת לעבר לגווע – ההתלהבות הזו מקוממת שכן מוחקים את העבר מבלי שהוא נגמר לבד.

השיר הוא שיר אוניברסאלי כי הוא מדבר על דבר שמוכר לנו בהיבטים שונים – סילוק העבר הוא דבר לא נכון, שכן גם הדור שמסלק את העבר יסולק ע"י אחרים, וזאת למרות שתרבות צריכה להיות בנויה נדבך על נדבך.

בבית השלישי נכתב שהמת מלחך עבר – זהו תיאור מבזה של הקבורה. הדבר משפיל את המת שחוזר להיות עפר – כלום. הזקנים ילחכו והצעירים ישגשגו. השמחה הגדולה והביזוי הם מוגזמים ולא נכונים.

הבית הרביעי נותן מבט יפה ואופטימי. מדובר על הפרדס (מונח של תרבות עברית) שמלבלב ופורח. התרבות העברית שהייתה "לא חיה", הפכה להיות חיה ונושמת – זו הצלחה שאין שנית לה בעולם. יש כאן לבלוב של תרבות ולא סתם נבחרה מטפורת הפרדס, שמסמל יותר מכל את התרבות העברית.

"שבטים" הם ענפים, אך גם קבוצות של אנשים – הפרדס פורח בכל ענפיו, אך גם בכל הקבוצות האנושיות שנמצאות כאן. זהו פרדס מגוון ופלורליסטי – יש ייצוג לקבוצות שונות בעם ישראל.

הבית האחרון מסיים שוב בנימה עצובה – הילדה התמימה בת הדור הצעיר, אוספת את כל מי שנקצץ, גבעולי אשתקד, אוספת לערימה אחת ושורפת – הדור סולק לעד. כל גבעולי אשתקד נשרפו. תפקידה של הילדה נעשה בתמימות.

מבין השורות מציצה דמותו השייקספירית של המלט – סצינת בית הקברות עם הליצן והקברנים – כל סצינת הקבורה רומזת אל סצינת בית הקברות הידועה בהמלט, שהוא התלוש הקלאסי שעומד בין הדורות.

- הקינה כאן יותר כללית על העבר המתפנה מפני העתיד. הנימה כאן יותר מרוככת מ"צנח לו זלזל" כיוון שזוהי דרכו של עולם. אך בכל זאת יש כאן צער על העבר שלא סיים את תפקידו, אך בכל זאת חייב לסיימו.

- מבנה השיר הוא מבנה קלאסי מדוקדק, כיאה לביאליק וכמו כן יש כאן גם מצלול חורק.

- השיר נכתב לאיזושהי נמענת, דבר שיוצר מימד של ריכוך.

- זהו אינו שיר טבע – הטבע משמש בשיר מטפורה למצב אנושי.

- השיר עמוס בקונוטציות מסוגים שונים – לקצץ בנטיעות, פרדס, המלט וכו'.

- זהו שיר ארס-פואטי - שיר שעוסק בתהליך היצירה ובמשולש המוכר של יוצר-יצירה-קהל. המוען בשיר הוא המשורר והנמענים הם הקוראים.

- לשיר מבנה קלאסי: חריזה קבועה, 4 בתים עם 4 שורות. המבנה מבטא באופן חיצוני את העניין של יציקת הרגשות לתוך התבנית האדוקה.

- בשיר זה יש מצלול - אליטרציה - רומזת לנו על אש.

- ביאליק אומר שהיצירה היא שלו במשמעות הכי ראשונית - הוא לא ירש אותה או גנב אותה, היא מלאכת יצירתו הכאובה. (הבית הראשון, השני והשלישי)

- ביאליק אומר כי הקהל קורא את השיר ומבין אותו, אבל הוא נעלם בין כל השירים והיצירות האחרות: "ומחרוזי יתמלט ללבבכם / ובאור אשכם הצתיו, יתעלם..".

- היוצר הופך את האמנות, שהיא מהות של רגש ודמיון - שחרור מהכלים, ללשון משפטית - שהיא קבועה, ברורה וחד-משמעית.

- המשורר לוקח את האור המוחשי והופך אותו למופשט וטעון - אחד הדברים שאי-אפשר למנוע מאנשים הוא אור היום.

- לא גניבה, לא ירושה ולא שאילה (שהן דרכים קלות) הביאו לו את השיר - אלא "האור" ועבודה קשה כמו חציבה, שהיא גם איטית ומסוכנת. אחרי העבודה הקשה בחציבה הוא מפיק ניצוץ, שהוא מקורו של האור המופשט. החוצב צריך גם כלי עבודה - פטיש. הצרות והכאב הם הפטיש המטפורי - "פטיש צרותיי הגדולות" - ביטוי זה הוא מטפורה - כלי עבודה עם משהו מתחום הרגש הוא מה שיוצר את המטפורה.

- הכתיבה היא שלב של מעבר מן הלב אל העין - מן הסמוי אל הגלוי. העיניים הם החלון לנפש שרדכם מצליח להעביר המשורר את דבריו.

- בבית האחרון ביאליק מדבר על כך שלמרות ששיר זה נעלם בין כל השירים אצל הקהל, הוא עדיין משלם את המחיר. יש כאן את "חוק המצית והמדליק" - המצית (את האור, הניצוץ) משלם פיצויים בכל מקרה - זה החוק.

- שיר זה נכתב בעקבות פוגרום קישינב ברוסיה, 1903. השיר נכתב ממש מייד לאחר הפוגרום ולכן יש בו הרבה רגשות ולהט, אך חסרה בו פרספקטיבה, ראייה והבנה מעמיקה יותר של האירוע.

- המבנה האופייני של ביאליק נשבר בשיר זה ויוצר מבנה אחר גם של חריזה, בכל הבתים השורה השישית אינה נחרזת.

- הכותרת של השיר היא כותרת אירונית שכן היא חלק מהברכה שנאמרת לאחר השחיטה, אבל כאן בני אדם נשחטים.

בבית הראשון שואל ביאליק האם יש אלוהים, ואם הוא קיים - איך הוא מנהל את עולמו. הוא פונה אל השמיים (גורם טבע שבטוח קיים) מכיוון שהוא מפקפק בעצם קיומו של אלוהים.

- בבית השני מתחיל תיאור האירועים בלשון הווה והוא פונה אל הרוצחים, אל התליינים, ומדבר באופן ישיר על ההרגש, על השחיטה (הלא כשרה ולא הומנית). העולם כולו הפך לגבי היהודים למקום הוצאה להורג - בכל מקום בו נמצאים היהודים הם נשחטים. כוח אחד שליט בעולם והוא הגרדום (מקום ההוצאה להורג). ביאליק אומר לגבי היהודי שדמם הותר - כל אחד יכול לפגוע בנו, היהודים, ולא יקרה לו דבר - אין עלינו כל הגנה חוקית. אין גם הגנה של אלוהים על היהודים כיוון שהוא נעלם. השורה השישית בבית השני מדברת על כך שאף הדם של החלשים ביותר הותר.

- יש כאן מילה מנחה - דם: לדם של הנרצחים יש כוח - נפשותיהם לא נעלמות ודמם מחתים את בגדי הרוצחים לעד.

- בשיר יש אמירה נבואית - לא ייתכן שאירוע כזה יעבור בלי שהוא ישאיר איזשהו כתם.

- בבית השלישי מדובר על צדק. צדק שלא מתבצע בזמן האירוע (אלא שנים רבות לאחר מכן), אינו צדק. צדק צריך להתבצע בזמן - ולא זמן רב אחר כך.

- בשורה השלישית בבית השלישי מדובר על זדים, שהם רשעים שעל פשעיהם אין כפרה. אותם רשעים יחיו באותו דם והחמס יזרום בעורקיהם.

הבית האחרון מדבר על הנקמה, שהיא איזשהו גילוי של צדק. הוא מדבר כאן על משמעותה של הנקמה - אין כזה דבר נקמת דם של ילד קטן.

שירי ארס-פואטיקה הם שירים העוסקים בתהליך היצירה ונכנסים אל בית היוצר ואל תהליך היצירה – הרעיון, הקשיים, הפרסום, מה שהביא ליצירת השיר וכו'.

הארס-פואטיקה עוסקת בקשרים וביחסים שב"משולש" שנוצר בין היוצר, היצירה והקהל.

השיר "ספר שירי" הוא שיר ארס-פואטי כיוון שהוא מספר על התהליך שהביא את רחל לכתוב את שיריה.

בבית הראשון ישנו ניגוד – מצריחה (שהיא דבר טבעי, לא מרוסן, כואב וחסר סדר) נוצרה מחרוזת שירים מלבבת (נחמדה, מסודרת, נקייה).

הכאב הטבעי והלא מרוסן הפך ליצירה מלבבת – תהליך סובלימציה – הכאב הפך למעודן, מרוסן ונעים לאוזן.

בבית השני רחל מספרת את סודה שהוא מעין "כוויה" (סודות שהם חוויה כואבת הן כמו כוויות וצלקות שאותן אנו מסתירים). כולם ממששים את הכוויה שלה באדישות ומבלי להבין אותה – "ואת תוגתו של הלב הכורע --- יד כל במנוחה תמשש".

קשה לה עם פרסום השירים שלה – "הסודות" שלה, אך בכל זאת פרסומם מביא אותה לפורקן רגשות.

שני הבתים למעשה חוזרים על אותו הדבר באמצעים שונים בכדי להדגיש את הרעיון.

חריזה – כתיבת חרוזים, כתיבת שירים ששורות מסוימות בהם מסתיימות בהברות הדומות בצליליהן. חריזתו של המשורר מפתיעה בחינה. (ההגדרה מתוך מילון אבן-שושן החדש)

הגדרה נוספת: חריזה משמעה מתכונת חוזרת של הופעת החרוז.

בשיר זה ישנה חריזה מסורגת, כלומר החרוז חוזר בצורה הבאה: א-ב-א-ב ג-ד-ג-ד כאשר כל אות מסמלת הברה שחוזרת על עצמה. החרוזים מופיעים בשיר זה במתכונת קבועה.

מטפורה משמעה חיבור מושגים מתחומים שונים לשונית כאשר החיבור יוצר משמעות חדשה.

בשיר זה ישנה מטפורה בשתי השורות האחרונות של הבית השני. נאמר בשורות אלה שאת עצבו של הלב הכורע (לב אינו עצוב. זוהי מטפורה), כל יד יכולה למשש (עצב הוא דבר מופשט. אי-אפשר למשש אותו. זוהי מטפורה).

בשתי השורות הראשונות של שיר זה ישנו מצלול של אותיות שורקות שמדגיש את הכאב והמצב הקיצוני שאליו נקלעה המשוררת.

לשיר חריזה מסורגת ומושלמת, מבנה מושלם – שלושה בתים עם 4 שורות.

הדרך הפיזית – בין חורשות, בין כפרים וכו'. ההלך (גיבור השיר) יוצא אל הדרך וקודם כל הדרך היא פיזית.

הדרך הנפשית – כל אחד מאיתנו הוא הלך וכל אחד הולך במסע בחייו.

הדרך של האמן – לפי השורה הראשונה אנחנו מבינים שההלך הוא אמן והוא הולך בדרכו של אמן. כל אמן הוא אדם, אך לא כל אדם הוא אמן.

"הדרך נפקחת" – מטפורה. הדרך תלויה בעיניו של המסתכל – היא לא נפתחת, היא נפקחת. כל אחד רואה את הדרך מעיניו שלו ולא כולם רואים את אותה הדרך. כל אחד ישים לב לדברים אחרים בדרך הפיזית.

ההלך רואה את הענן, האילן: "ענן בשמיו ואילן בגשמיו" – יש כאן הצלבה – הגשם אמור להיות בענן ואילו האילן אמור להזדקר לשמיים. כמו כן יש גם רוח, נדנדות, ברקים (אור זמני), כבשה ואיילת (בע"ח פסיביים – נשיים).

יש גם עיר רחוקה – לעולם לא נגיע אליה – לדרך אין סוף והוא לעולם לא יגיע לעיר הרחוקה – אל סיום המסע. המסע הוא החשוב ולא הסיום – אנחנו לא רוצים לסיים את דרכנו – אנחנו רוצים להמשיך בתחנות החיים. ההתמקדות היא בדרך (החיים) ולא בסיום (המוות).

יש גם חורשה ירוקה, אישה צוחקת וצמרת בוכייה גשומת עפעפיים (שוב מטפורה שנקשרת לעיניים – עין היא חלון לנפש). העין מופיעה לאורך הדרך באופן מטפורי – העין, החלון לנפש, מראה לנו דברים שונים ולוקחת אותנו לכל מקום.

ההלך לא נשאר בשום מקום, הוא עובר ממקום למקום.

מזג האוויר בדרך הוא חורף ישראלי ומתון – הנוף של החורף הישראלי הוא נוף נקי (ירוק) ורחוץ אחרי הגשם – כל מה שהוא פוגש בדרך מאוד נקי ומאוד רענן.

ההלך הולך לבדו – הוא ניסה לזנוח זאת אך לבסוף הוא קיבל את זה שהבדידות היא חלק ממצבו הקיומי.

- ההלך לא לגמרי לבדו – הניגון מלווה אותו (מדובר בהלך חילוני – אין לו אלוהים ולכן אין לו לאן להגיע – אין גן-עדן, אין לו מטרה).

- ההלך הוא ללא אלוהים. אלוהים לא מופיע כלל בשירת אלתרמן. החילוניים בוחרים את דרכם – לטוב ולרע. זוהי תפיסה אקזיסטנציאליסטית (קיומית) חילונית – למעט הלידה והמוות, אנו קובעים את חיינו.

- בדידותו של ההלך היא מבחירה – בדידותו של האדם החילוני. האדם החילוני הוא חופשי – חופשי לבחור, חופשי מהכוח שמלווה את האדם הדתי. האדם הדתי מופעל ע"י תורת הגמול ואילו האדם החילוני יודע שאין על מעשיו תגמול – לטוב ולרע. אין אלוהים ולכן אין מי שיתגמל אותו.

- הדרך שבה הולך ההלך היא אישית – כל אחד רואה משהו שונה בדרך.

ההלך מלווה ע"י הניגון. הניגון כאן הוא בעייתי – היה מאבק עם הניגון ("עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא") – הניגון הוא האמנות ונשאלת השאלה – מדוע מישהו ירצה לזנוח את האמנות שהיא דבר כל כך נפלא? האמנות היא דבר לא קל ובדר"כ מקורה בכאב, בסבל – אלו הם מקורות היצירה. תהליך הכתיבה הוא תהליך מיוסר – השיר נובע מהלב ומהנפש הכואבת והמיוסרת. השיר נפתח באותו משפט של קבלת הדין- עוד חוזר הניגון. יש פה איזו הצהרה של המשורר- הודאה שניסה לברוח, אבל ידיעה שאין דרך לחמוק. הצהרה של האמן לגבי אומנותו. תהליך הכתיבה מחזיר אותנו למקומות הכואבים בנפש. בנוסף, יש גם תהליך החשיפה של אותם סודות כמוסים שנחשפים לקהל הקורא את השיר. לפעמים האמן מתייאש מזה ומנסה להתחמק מה"גורל" של להיות אמן. חייו של אמן הם לא פשוטים – הם לא רוצים בבדידות והייאוש שגורמת היצירה. כמו שהנביא התנ"כי לא יצליח לברוח מייעודו, כך גם האמן.

השיר נפתח בקבלת הדין – "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – יש כאן הצהרה של ה"אני מאמין" של המשורר – ניסיתי לחמוק מגורלי כאמן, אבל כעת אני יודע שאין דרך לחמוק. הוא מדבר כאן על מקורות השיר – הטבע, אנשים, נשים (הנשיות פסיבית, ירודה וכנועה), מפגשים, העיר הרחוקה (כמטרה שלעולם לא נגשים) והרגש (צחוקה של אישה, צמרת גשומת עפעפיים – הדמע).

הטבע, המפגשים האנושיים, הצחוק והבכי, המטרה ואי היכולת להגשמתה (העיר הרחוקה), מפגשים בין המינים, הבדידות (הידיים הריקות).

הנדנדות- סמל לתנודות הרגשיות, הנפשיות, בלעדיהן היוצר אינו יוצר. הטלטול של מעלה מטה. הנדנדות הן סמל ידוע לקיצוניות נפש האדם. האדם הרגיל לא אוהב את הנדנדות, וגם לא את הסערה- הוא מעדיף שגרה וביטחון. אך האמן לא חפץ בשגרה. זהו עוד מקור של יצירה. הנדנדות הן ילדותיות, גם אצל הילדים יש תנודות רבות במצבי הרוח. האדם הנורמלי מעדיף מישור. אצל האמן מתרחש משחק בין שפיות לטירוף, כשהוא לא רוצה שיגרה מרדימה.

הברקים- אור פתאומי- חושף ומגלה, מקורו לא באור השמש, ומצד שני- הוא מסוכן מאוד. הוא עלול להרוג. יש הסתובבות על סף סכנה- גילוי וסכנה בין הברקים. זהו עולמו של היוצר.

"וכבשה ואיילת תהיינה עדות, שליטפת אותן והוספת לכת"

אלו בע"ח נשיים, פסיביים, יפים, מרמז על הנשים בחייו. המפגשים איתן מהווים חלק ממקור היצירה, מפגשים חטופים וזמניים, שכן הוא הוסיף ללכת.

ההבנה שתמיד יישארו ידיו ריקות, ועולם לא יגיע אל המטרה. זוהי הבנה מרחיקת-לכת, שכן רק המוות מביא את העיר הרחוקה. האמן הוא נייד, לעולם הולך ולעולם לא מגיע.

שלושה בתים, ארבע שורות, חריזה דייקנית ונעימה. המקפים יוצרים תחושה של דרך. בשורה השלישית בבית הראשון ובשורה השלישית בבית השלישי יש חריזה פנימית, פטנט שתפקידו להדגיש ולמשוך את העין לשורות האלה. הדבר יוצר גם מנגינה שכן שיר חייב שתהייה לו מנגינה פנימית.

זהו שיר שהקריאה מלמעלה למטה לא טובה לו ונכון יותר לקרוא אותו בצורה מעגלית.

המעגל הפנימי – "מדוע מדוע שאל הנער" – בית שלישי.

המעגל השני – הרופא, השופט והמורה – בתים שני ורביעי.

במעגל החיצוני האם עונה לבן – זה שום דבר. הייתה רוח שרק הפילה תפוח. במעגל האמצעי (מוסדות ודמויות חברתיות) התשובה היא שכולם זהים – כולם אשמים, יש היקש לוגי.

הנער חווה את חווית מות אביו בגיל צעיר ושואל – "למה זה קרה?". הילד שמע מוות (כותרת השיר) והוא שואל את עצמו מדוע. שיר זה עוסק בהתמודדות עם המוות.

האם: הכחשה והדחקה – זו רק רוח שעברה – אנחנו אנשים צעירים ויותר נוח לנו לא להתעסק בזה. האם רוצה שיהיה לילד שלה עולם נורמלי – עולם שבו לילד שלה אין מוות. אבל הילד יודע שמעלימים ממנו – שזו לא האמת, ולכן הוא ממשיך לשאול וממשיך לחקור. האם נוטה להכחיש ולהדחיק את המוות (ברוח התקופה) מתוך רצון להגן על הילד, מתוך רצון לשמור על חווית הילדות. היא אינה מודעת לכך שההדחקה יוצרת תחושה מאיימת, תחושה של סוד ותחושה של אשמה. סוד במשפחה הוא סרטן שאוכל את לב המשפחה – מכיוון שזה סוד, אז לא מדברים על זה ואז זה רובץ מעל כולם – אין שום בירור של הנושא וכל אחד ממציא תיאוריות משלו והדברים מסתבכים יותר מהנדרש. דווקא הדיבור על סודות עוזר לשמור על פרופורציה. מאחר והיא לא מספקת לו את התשובה, הוא פונה לשלוש דמויות שהן דמויות חברתיות-מוסדיות שאמורות לענות על השאלה.

הרופא: בני האדם הם מכונה ביולוגית וברגע שמתקלקלות המערכות – האדם מת. תשובתו היא תשובה ביולוגית – זאת תשובה נכונה.

השופט: כבני-אדם, אנחנו כולנו אשמים – כולנו נולדנו רעים – המין הוא חטא ונולדנו חוטאים ולכן ברור שאנחנו נישפט ונמות – המוות הוא עונש על חטאינו.

המורה: מגדיר – מה שימות – חי. כל מי שחי – ימות בסוף, זו ההגדרה של חיים וזו דרכו של עולם.

שלוש הדמויות הסמכותיות נותנות לו תשובות מנוכרות מתחומי עיסוקיהן – אך כאלו שאי-אפשר לחיות איתן כאשר אתה נמצא בכאב כה גדול. שוב הוא ניצב עם השאלה ללא התשובה, בלי הקלה ובלי הנחמה.

התפוח – התפוח מסמל את הילדות (ישנו שיר ילדים על תפוח שנופל) – התפוח נפל והתפוצץ, הילדות הסתיימה עם המוות. השופט לעומת זאת מדבר על תפוח עץ הדעת – שהוא החטא התמידי שעליו השופט מדבר. ייתכן שמדובר גם בתפוח של ניוטון – שפותח את תקופת ההשכלה והבנת העולם המודרני והחילוני.

כל רוח מאירה משמעות אחרת של התפוח. העולם נשלט ע"י כוחות פיזיקאליים וכימיים.

השיר בנוי במבנה של שלוש – שלו הדמויות, שלוש משמעויות לתפוח, שלוש "לעולם" וכו'..

המשפט האחרון של השיר מנסה לתת איזושהי תשובה, והתשובה ניתנת ע"י הרוח, שבעצם עוברת מראשית השיר ועד לסיומו, שהיא סמל בעל משמעויות שונות. הרוח אומרת את האמת, אין תשובה לשאלת המוות ואין גם נחמה – זאת עובדת חיים שיש לחיות איתה.

השיר שובר את כל מוסכמות הכתיבה של השירה הקלאסית – חירות השירה המודרנית. אין חריזה, הבתים לא מסודרים, וגודלם וצורתם משתנה. אין סדר מלמעלה למטה, צריך לקרוא את השיר מעגלית – שבירה של המבנה המאוד מקובל. המבנה המעגלי יוצר מחזוריות – כמו מעגל החיים – המחזוריות של החיים. המטרה של שבירת המבנה הקלאסי היא להדגיש שאין סיבה לצפות שהחיים הם כמו מה שחשבנו – הוא שובר מוסכמות, החיים הם חסרי תשובות. אנחנו רגילים לפנות למעלה בתשובות ובציפייה לתשובות – תפיסה דתית שמאוד מושרשת בחיינו – מוסכמה. הוא אומר שזה לא כך. אין "למעלה", המוות הינו חסר תשובות והאדם החילוני צריך להתרגל לחיות ללא תשובה ולקבל את העובדה שאנחנו כפופים לחוקים הפיזיקאליים. שבירת המבנה המקובל של הכתיבה הוא אחד האמצעים האמנותיים המשמעותיים והוא מעורר שאלות ומשרת את המטרות של השיר. האמצעי הראשוני והבולט ביותר הוא המבנה המעגלי - השיר מקבל מערכת שלמה של משמעויות כאשר אנחנו בונים אותו מחדש במבנה מעגלי, מעמידים במרכז את שאלתו של הנער ובודקים במעגלים השונים את התשובות השונות שהוא מקבל ומתייחסים בסופו של דבר לאמירה של הרוח. העובדה שאנו צריכים לבנות את השיר מחדש הופכת אותנו לקוראים פעילים, ואומרת לנו שעלינו לסדר את העולם מחדש. הנוחות של ה' כתשובה לכל – נגמרה – אנחנו צריכים לתת את התשובות ולסדר את העולם מחדש. התשובות המקובלות לא טובות יותר ועכשיו צריך לקחת את מה שיש ולסדר את העולם מחדש – לשנות את המוסכמות. הסידור מחדש של השיר מחייבת אותנו לענות בצורה אחרת על שאלות מרכזיות, להסתכל אחרת על המוסכמות של השיר הבנוי במבנה משולש – שלושה מעגלים, שלוש דמויות חברתיות ו-3 מושגים שחוזרים (לעולם, לעולם, לעולם) ורומזים למשמעויות שונות.

מונחים בעלי משמעות שמופיעים בשיר הם למשל התפוח – הבחירה אינה בחירה מקרית – התפוח הוא פרי בעל משמעויות סמליות בתרבויות רבות. התפוח מזכיר לנו את פרי גן העדן (החטא הקדום שגרם לגירושנו מגן העדן, להופעת המוות והחוכמה האנושית). תפוח הוא החטא והחוכמה האנושיים. התפוח רומז גם לתקופת ילדות – מזכיר שיר ילדים נפוץ ואגדות ילדים והתפוח רומז גם לראשית הפיזיקה המודרנית – התפוח של ניוטון.

המושג "ולעולם" גם הוא נטען במשמעויות שונות – משמעויות של מקום, זמן ונפש. גם המושג "רוח" טעון במשמעויות רבות – כוח טבע, אמונה והיכולת של האדם – רוח האדם.

השיר מסתיים באמירה מאוד ברורה ולכאורה מאוד פסימית – לעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לא מנחם. בכל זאת, יש באמירה הזו משהו שחושף את הסוד ומאפשר התמודדות איתו, מכאן אנחנו יודעים שאין נחמה ואין תיקון, אך אנחנו ניצבים בפני האמת שאינה קטנה או גדולה מכפי שהיא. להכיר בבעיה הוא כבר חלק מהפתרון.

הנושא של אהבה, יחסים בין גברים לנשים, הינו נושא קלאסי. ההבל הוא שעמיחי לוקח את מטאפורת המתמטיקה ומשתמש בה לתיאור מערכת היחסים בין אישה לגבר – דבר המאפיין שירה מודרנית.

מתמטיקה ß מתחום ההיגיון, שכלתניות, תוצאות ברורות. הוא מדבר על פעולות חשבון בסיסיות.

באהבה לעומת המתמטיקה, הכל לא צפוי ולא מתוכנן ולא חד-משמעי.

עמיחי מצרף יחד שני תחומים שלכאורה לא מתחברים אחד עם השני. הצירוף יוצר הפתעה. ההפתעה היא רעננה – חדש – זה מעורר עניין – בלתי צפוי. בנוסף, זה יוצר מידה של הומור (עקב הבלתי צפוי).

- "עומדים יחדיו ומתחברים": קיימות כמה דרכים להתחבר – חיבור ואז נוצר משהו אחר מהחיבור 1,2 à 12 – כל אחד נשאר עצמו, אבל הופכים למספר אחד.

- "או מתחסרים" – קיימות עליות ומורדות. הסימן איינו אחיד והוא משנה את מערכת היחסים. הם ביחד רק כשהיחסים ביניהם משתנים.

בית זה מדבר בעצם על הדרך הזוגית. הדרך אינה קלה מפני שהיא משתנה ולא אחידה, מורכבת לפעמים – לפעמים מוצאים קשיים בזוגיות.

הם ראו "כפלים של אושר" ובמקום שיש בו כפלים, יש גם שברים (כפל וחילוק הם פעולות מתמטיות הפוכות), כאשר יש עליה יש גם ירידה.

מצד אחד – הם עומדים אחד ליד השני, יוצר תחושה של יציבות, שני אנשים שהולכים על חבל צריכים להיות רגישים אחד לשני. קו השבר דורש תיאום משני האנשים. מערכת יחסים בנויה משניים ודורשת השתתפות משני הצדדים, תמיכה ועזרה אחד לשני.

מצד שני – הם על קו שבר, קו הינו דק ורופף. הם כמו על שפת התהום. הליכה מסוכנת שדורשת תיאום.

מעבר לקו מחכה להם המכנה המשותף. אם הם יעברו את כל המשברים הם בסופו של דבר הם יהיו ביחד.

אם נצליח לעבור את כל השלבים, אם נצליח לעבור את קו השבר, נגיע אל המכנה המשותף – למצוא את דרך החיים.

השיר בנוי כפנייה, חד-שיח. כאשר הפנייה חוזרת כמה וכמה פעמים, "ראי", "אל תראי" – לכל אורך השיר חוזרת הפנייה אל דמות נשית.

כמו שירים רבים בשירה המודרנית, השיר שובר מערכות תחביריות. משפט מתחיל בבית א' וממשיך בבית ב' וכך הלאה. השיר שובר את המבנה התחבירי על מנת להדגיש את נושא קו השבר ועם שינוי מקום שמשנה לגמרי את המצב.

השבירה מתרחשת במקום קבוע ושוברת את המערכת התחבירית (שהיא הגיונית ויש לה כללים מאוד ברורים). האהבה אינה הגיונית ולכן גם נשברת המערכת התחבירית.

גלישה – שבירה של המבנה התחבירי כאשר סוף המשפט במקרה זה נמצא בשורה הבאה אחרי השורה בה נמצא תחילת המשפט.

- צריך לשים לב למה דבר זה קורה – הדבר מושך תשומת לב ומחייב אותנו בקריאה כפולה – הדגשה מכוונת.

- במקומות שבהם הוא אומר "או", המשך המשפט נשבר (המבנה התחבירי) וממשיך בשורה חדשה. הדבר בא להראות את הפנים השונות שיש למערכות יחסים.

- "אנחנו שניים מספרים" – לא הולכים לפי התלם, מתוחכמים.

- כשדיברו פעם על מספרים, דיברו על רומן חפוז. זה התחיל כרומן חפוז וסתמי בין שני אנשים לא רציניים וכמו שקורה במערכות יחסים – קרה משהו לא צפוי והדבר הפך להרבה יותר משמעותי. לא ניתן להסביר איך זה קרה, אך זה קרה.

חירות השירה המודרנית מתבטאת בשיר בכך שבשיר יש חריזה מדויקת שנבחרה ע"י המשורר. (חריזה הוא דבר המאפיין שירה קלאסית)

שיר מודרני, תוצר חירות השירה המודרנית. מבנה השיר לא אחיד, אין חריזה, הלשון גמישה, יש שימוש במטאפורות ייחודיות ועמוקות, למרות השפה הפשוטה והיומיומית.

"זכר אבי עטוף בנייר לבן"- הזכר הוא מופשט, לעומת העטיפה שלו בנייר לבן, ההופכת אותו למוחשי. נראה כאילו האב עטוף בתכריכים, כלומר מת.

"כפרוסות ליום עבודה"- הופך את האבא לפרוסות לחם ליום העבודה, כלומר- משהו יומיומי וחולי. הפועל ניזון מהלחם- בלעדיו יתקשה לסיים את יום העבודה. הוא מתפרנס וחי מזכר אביו. זכרו נמצא איתו בכל מקום, מזין ומפרנס אותו, על כל שכבותיו. לחם ומים הם יסודות החיים.

"כקוסם, המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים, הוציא מתוך גופו הקטן- אהבה"- כלומר, בדרך מפליאה, כמעט של אחיזת-עיניים, האב מוציא מגופו הקטן אהבה. האהבה מהווה את ההתקיימות הנפשית, אל מול הלחם שהוא ההתקיימות הפיזית. הקוסם כדימוי ילדי, נקודת המבט הנוכחית היא של המבוגר. כל הבית השני מהווה אימאז'- ציור ספרותי שהוא חזרה לתקופת הילדות.

"נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים"- הידיים הוא איבר אנושי ביותר, מרכיב מוטוריקה עדינה. הידיים כידיים, האצבעות- יובליו. המים הם חיים, האב הזרים חיים. כלומר, סיפק שלושה יסודות- לחם, אהבה ומים.

ישנה כאן אילוזיה מקראית מספר תהילים, בו הצדיק מתואר כמו עץ הגדל על פלגי מים. אותו צדיק אף פעם לא נתון למצוקה, הוא תמיד פורח זמן, כי האל מפרנס ודואג לו.

בשיר ישנה השוואה של האבא לאלוהים- הוא חי בחסותו, בזכותו, האב מספק לו את כל צרכיו. הוא ממלא בעולמו את תפקיד האלוהים.

- "אל מלא רחמים" – יש כאן משחק מילים: אל מלא ו"אלמלא".

- הביטוי "אל מלא רחמים" מקורו מהקדיש. בתפילה נאמר כי האל מלא רחמים ונעשה כאן שימוש בביטוי זה בהיפוך משמעות – כיוון ש"כל הרחמים נמצאים אצל האל", לא נשארו בעולם רחמים.

- הטענה שהעולם ריק מרחמים היא השערה בלבד – צריך להוכיח אותה. עמיחי מוכיח טענה זאת בשיר בצורה לוגית – כמו הוכחה בגיאומטריה: טענה ורשימה של הוכחות שבסופה מוכחת הטענה.

- מילה שחוזרת מספר רב של פעמים בשיר היא "אני" – הופכת את השיר לסובייקטיבית. הוא איננו מתיימר לדעת את כל האמת – אצלו זה ככה, לאו דווקא אצל כולם.

- השיר נכתב בעקבות מלחמת העצמאות שעמיחי השתתף בה כחייל קרבי.

"מלך המלח" – ים, דמעות – ים דמעות. זוהי מטפורה שחוקה. מלח מאוד נפוץ בטבע – הוא חשוב. בלי מלח הדברים הם תפלים ואין להם טעם ומשמעות. במטפורה זו, עמיחי אומר שיש המון אנשים כמוהו, אך בכל זאת הוא חשוב ("מלך"). מלא הארץ – האצולה, המיטב שבמיטב.

גם כאן וגם לכל אורך היצירה יש לשון נופל על לשון – אל מלא-אלמלא, גוויות-גבעות, מלך-מלח. נוצר כאן גם מצלול ייחודי.

"מרים משקולות בתחרויות הנוראיות": המנצח הוא מי שהכי סובל. אז למה להשתתף בכלל בתחרות הזאת? זוהי מטפורה ייחודית. יש כאן גם אירוניה – מי מנצח בתחרויות הנוראות? מי שהכי סובל.

מתוך כל הניסיון האנושי העשיר, הוא יכול להגיד שהעולם ריק מרחמים.

חייו של הדובר לא מלאות בהרבה חוויות טובות ולכן הוא לא משתמש במילים לתיאור חוויות אלו (חוויות טובות) ולכן הוא משתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילים. הוא משתמש רק במילים שמתארות את חוויות חייו, שהן אינן טובות. עמיחי יודע שבמילון יש מילים שמתארות אושר, אך לא יוצא לו להשתמש בהן.

הוא לא מדבר כאן על חוויה אישית שלו, אלא אומר פה אמירות כלליות. השירה היא שירת אישית.

בשיר יש פנייה אל מהות אלוהית – איפה אלוהים בעולם חסר הרחמים?!

חווית התלמיד – חידה הינה סוג של שאלה מתחכמת – שאלה עם מכשול. שאלה היא דבר הוגן וחידה לא. הדובר מוצא את עצמו פותר חידות (כמובן ברובד הלא-פשטני ולא חידות במשמעות המילולית של המילה) ולא שאלות.

לסוף השיר יש מבנה מסגרתי. ההתחלה חוזרת על עצמה – במבנה שונה. בהתחלה יש מבנה של טרפז שבסיסו הקצר למעלה ובסוף מבנה של טרפז שבסיסו הקצר למטה. זהו מבנה גיאומטרי – משחק לעיניים ומראה שזהו שיר שלא רק שומעים, אלא גם קוראים.

חוזרים כאן על תחילת השיר כדי שנסתכל עליו – ישר או הפוך.

השירה המודרנית לא חייבת להיות חסרת מבנה, אבל היא מאמצת מבנים אחרים.

יש מצלול של אותיות שורקות וחורקות. המצלולים מבליטים אחד את השני – כל צד מקבל משמעות יותר חזקה.

זהו שיר שדורש ניתוח מאוד שכלתני. הוא פונה אל השכל ואל החושים גם יחד.

- תחושות העולות מן השיר: יתמות, קנאה בנורמלי כביכול ברגיל שגרתי, קיפוח.

- מטפורה בשיר: שלבי חיים כעונות שנה – מטפורה שחוקה.

- המלווה – האבק, יוצר תחושות: מחנק, לכלוך, מוות, גועל, חספוס, חום, שממה, אפרורי, מטשטש כל צבע. האבק הוא מטפורה, סמל לכל אלו. הניגוד לאבק הוא מים, רטיבות. "רטובים מאהבה" – תחושת לחות ורטיבות. לכן אבק מתחבר לחוסר אהבה.

- כיצד מתמודדים עם מצבים של חוסר אהבה? – בעזרת הדמיון – ליצור עולם חליפי. אדם שיותר ויותר מסתגר בעולם הדמיון ומנתק את עצמו מהחיים המציאותיים מגיע למצב מסוכן – מצב של טירוף. יש כאן מאבק בין מציאות לדמיון, בין שפיות לטירוף – הכל עניין של מינוך. אם האבק הוא חוסר האהבה המציאותית, ההיפוך (מה שיש בדמיון) הוא "עיר בירתם של הלווייתנים" – דימוי לאוקיינוסים הגדולים והעמוקים. יש שם הכי הרבה מים וחיים – עיר הבירה של האהבה. אך אין בריה וכדי לא לאבד את הדעת, חייבים לחזור למציאות, אז המציאות היא כעורב – שחור, מבשר מוות.

- בבית האחרון ישנה קונוטציה סמויה לסיפור חז"ל על העורב שניסה להפוך צבעו ללבן. כשהיא חוזרת מעולם הדמיון למציאות, היא לא שייכת לכאן, רק האבק מלווה אותה – רק האבק נאמן לה.

- שם השיר, "זיכרונות חמים" – זיכרונות צורבים, חמים זאת למרות שבפעם הראשונה שקוראים את כותרת השיר חושבים על משהו טוב ונוסטלגי.

- החוויה המרכזית בשיר היא חווית הבדידות, העובדה שהאדם חווה את עצמו כשונה, מנותק מאהבה.

- אמנות היא שילוב של תוכן וצורה – מה נאמר ואיך נאמר.

- מבנה בתים לא אחיד – אופייני לשירה המודרנית.

- יש חזרות בשיר – "תאר לך" חוזר לאורך השיר. ה.י.ה בנטיותיו...

- מבנה של מונולוג שבו פונה הדוברת לאיזשהו מאזין סמוי. הדבר מוסיף אווירה מסתורית (למי הדוברת מדברת), פעולה המשתפת את הקורא. הדבר גורם להדגשת הבדידות והקיפוח.

- היא רוצה אהבה בכל צורותיה – אהבה היא מילה אחת למערכת גדולה של רגשות.

- מצלול – מצלול אותיות שורקות וחורקות – ש, ס, ח, ו, ב... המצלול יוצר תחושה לא נעימה.

- אנפורה – חזרה על הברות בראשית השורות השיריות.

- מבנה של סונאטה – שיר זהב, מבנה של בתים: 4 שורות-4 שורות-3 שורות-3 שורות. זוהי צורה מאוד סגורה שאין בה חריגות – חריזה דייקנית, מספר שורות קבוע.

- בובה ממוכנת (כותרת השיר), הוא מושא חלומות של הרבה מאוד ילדות (לפחות כך היה בעבר). זוהי בובה עם מגוון פעולות מצומצם והיא תלותית ולא פעילה בעזרת עצמה. כשרואים את הכותרת נוצרות ציפיות שנשברות עם הקריאה. בובה הוא מושג טעון – מצד אחד היא מזכירה ילדות ומצד שני – בובה שבירה. כמו כן, במושג "בובה" יש גם מתח מיני.

- כבר בבית הראשון מתברר שזוהי בובה שבורה, בובה "מסוג שני". יש כאן צלקת נפשית – הבובה תוקנה אך עדיין נשארה לה צלקת נפשית. התוצאה של הצלקת הנפשית היא שהבובה הופכת להיות ממושמעת ומחושבת, בצורה השלילית, היא לעולם לא תרשה לעצמה עשייה ספונטאנית – אובדן הספונטאניות, לטוב ולרע.

- הבובה היא סמל (סמל – מוחשי הבא במקום מופשט) לנערה.

- אם נשים את השיר על ציר הזמן, שני הבתים הראשונים הם עבר קדום (Past Perfect) ושאר הבתים הם בעבר היותר קרוב. העבר הקדום הוא למעשה האירוע ואילו העבר הקרוב הוא התוצאה.

- על מנת להדגיש את הקיום הרופף ועד כמה התיקון הוא רק חיצוני ולא פנימי, מופיע הדימוי של הזמורה האחוזה בקנוקנת. זהו דימוי של אדם לצמח – האדם הוא עץ השדה – דימוי מאוד וותיק. הדימוי הוא לגפן, שהוא פרי מאוד נשי. זוהי יצירה נשית המראה הבדל בין אמנות נשית לאמנות גברית. יש כאן קיום רופף של הבובה שעומדת ליפול מהקנוקנת.

- בהמשך נלקחת הבובה ל"נשף המחולות", שהוא סמל לטקס ההתבגרות. כיום כבר אין "נשף מחולות" – טקס שלקוח מתרבות המאה ה-19. על פי השיר, בנשף זה היו חתולים וכלבים ולא אבירים וגברים מנומסים. הכלבים והחתולים הם חיות – הם ספונטאניים. היא מצפה לנשף האלגנטי, אך היא מוצאת את עצמה בנשף של כלבים וחתולים. חיות אלה מאוד מיוחמים, יצריים, ספונטאניים, אבל הבובה לא כזאת. זהו אירוע טרגי – היא ציפתה למשהו מסוים שהוא פרי של חינוכה, אבל היא קיבלה את ההיפך הגמור.

- בבית הרביעי כתוב שהיא באה מצוידת לנשף, היה לה הכל, אך כל מה שהיה לה הפך לה למכשול – "הכלבים והחתולים" יכולים להשחית את שמלתה ולקפוץ על הכובע שלה.

- סיכום השיר: אין לי כלום. חינכו אותי למשהו ואני מוצאת את עצמי במקום אחר שאני לא בנויה להצליח בו. יש כאן ביקורת חברתית על חינוך הנשים. יוצרים עולם של ציפיות שמתנפץ.

- השיר מחבר ביחד אמירה אישית של הבובה השבירה וגם אמירה כללית על העולם שהשתנה.

- השיר בנוי בצורה של שירה קלאסית כדי להדגיש את הרעיון בשיר על כך שיש ניגוד בין התוכן לצורה. יש כאן התנגשות מתוכננת בין הצורה הקלאסית והדייקנית לתוכן הצעקני והלא-דייקני שיוצר ניגוד מודגש וצעקני לעין. הניגודים מדגישים אחד את השני.

- בחומר היצירה של הספרות ישנה בעייתיות. המילים, שהן חומר היצירה, נמצאות בשימוש יומיומי וכולנו משתמשים בהן. החומר הזה הופך ליצירה והשאלה היא איך מבדילים בין מילים יומיומיות לבין יצירה.

- האנפורה תורמת לצורה ההדוקה של השיר וכמו כן יוצרת תחושה מסוימת בשמיעה.

הסיפור הקצר הינו יצירה ספרותית בעלת היקף מצומצם. הסיפור הקצר הוא סיפור העוסק בזמן קצר ובלתי ממושך בחייה של דמות. לעיתים, הסיפור הקצר עוסק בפרק זמן ארוך אך זה קורה רק כשזה משמעותי מאוד. סיפור זה מתמצת מאוד בפרטים ומתאר לנו רק פרטים הכרחיים וחשובים להמשך.

א. העלילה – מורכבת מרצף של אירועים בזמן והנמקתם.

ב. הדמויות – מיעוט בדמויות, דמויות עגולות ושטוחות.

ג. אקספוזיציה – מכילה רמזים מטרימים, הכנת הבמה לסיפור.

ד. סיום – בסיפור הקלאסי יהיה סוף סגור וברור ובסיפור המודרני יהיה סוף פתוח.

ו. עמדת המספר – מיהו? – עד? גיבור? מספר יודע הכל? – עמדת המספר קובעת את אופן הקריאה.

ח. מערכת אמצעים אמנותיים – נועדה להשלים פערים ולאפשר רבדים רבים ושפע של משמעויות.

ט. מסר – דידקטי, בייחוד בחצי הראשון של המאה ה-20.

י. דילוג על פערים – פער ספרותי המשאיר מקום לדמיון לכותב. המספר משאיר פרטים מסוימים באפלה.

פער זמני: המספר משלים את הפער במרוצת היצירה.

פער תמידי: לעולם לא יושלם. משאירים מקום לדמיון. נותן הזדמנות לקורא להיות קורא פעיל – להוסיף, לשחזר ולהסיק.

- לרצף הכרונולוגי חשיבות רבה וחשוב מאוד לדעת אותו להבנת העלילה.

- גירושין: גירושין הם נישואין לא מוצלחים. בעבר הדבר לא היה נהוג. אך כעת אנחנו במקום שבו משתנים דברים – עידן מודרני. אנו נמצאים כאן בשאלה של בין המינים.

- בכותרת יש שייכות - "גרושתו" - הקשר עדיין קיים. מה שמעורר שאלות רבות ביחס למה שהיה בסיפור. השאלה היא למה ואיך זה קרה. מה קרה - אנחנו יודעים - הנישואין כשלו והזוג התגרש בתקופה שבה גירושין היו דבר נדיר.

- רופא: מקצוע מדעי. זוהי תקופה של התפתחות מדעית (ראשית המאה ה-20). יש קפיצה גדולה קדימה של מדע הרפואה - הרופא הוא איש שאמור להביא את העידן המודרני.

- אין בכותרת שמות, מה שמראה על כך שהיצירה היא כללית ואוניברסאלית.

- עמדת המספר קובעת את דרך הקריאה. יש לנו צורת קריאה אחת כשהמספר אובייקטיבי וצורת קריאה שונה כאשר המספר הוא סובייקטיבי. ביצירה זו, יש לנו עמדה סובייקטיבית - אדם מספר (בגוף ראשון) על עצמו, אך מכיוון שהוא מדבר על עצמו, יש מידה של אובייקטיביות - אך בכל זאת עלינו להיות קוראים זהירים.

- הסיפור מתרחש בבית חולים יהודי בווינה. הסיפור מתרחש מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך הוא מסופר אחרי מלחמת העולם השנייה. בין האירוע לבין סיפורו, יש פער זמנים. הפער של הזמן מאוד משמעותי כיוון שבטווח הזמן הזה, צורת הסיפור השתנתה והדמות התפכחה - מספרים את הסיפור מנקודת הסתכלות והבנה אחרת לגמרי. לא עברו סתם שנים, אלא שנים מסעירות, של התהפוכות הגדולות ביותר של המאה ה-20. עולם שלם נהרס, דורות נהרגו.

- סיפורו של הפרופסור בא להראות לנו את פער הזמן שיש בין התרחשות האירוע לסיפורו.

- המפגש בין הרופא לאחות מאוד מקובל ונישואין בין שניהם גם הם מאוד מקובלים.

- האחות היא אדם מקסים ואנושי, היא אהובה על כולם והיא גם יפה. האחות הראשית, לעומת זאת, היא שונאת אדם - שונאת רופאים, חולים ואחיות צעירות. היא אוהבת רק קפה שחור, עוגיות מרות ואת הכלב שלה - שלושה דברים שהם אינם אנושיים. היא רווקה, זקנה, שונאת אדם.

- כולם כמהים לאותה אחות יוצאת דופן. מאוד בולטת העובדה שהיא יחידה באנושיות שלה. כל שאר העובדים הם חסרי אנושיות. אפילו הפרופסור - הפריע לו יותר סידור המיטות מאשר החולים. גם הפרופסור אינו אנושי - הוא איש מדע נחשב. בית החולים מצטייר כבית חרושת למחלות. האחות היא הדמות האנושית היחידה בבית החולים.

- משהו מאוד מוזר בתיאור של האחות - עיניה (עיניים הם חלון לנפש) הם "תכלת שחורה" - זהו רמז מטרים - לא מדובר במשהו פיזי, משהו שחור (קודר) מאחורי העיניים הכחולות. מאחורי העיניים מסתתר סוד גדול. מאחורי החזית של אחות טובה ומדהימה מסתתר משהו שונה.

- מדרש שם: דינה - שם מקראי, ביתו של יעקב נאנסה ע"י חמור בן-שכם.

- שמה של דינה נגזר מהשורש ד.י.ן - משפט, מה שמראה שאולי יש כאן חטא ועונש.

- ליצירה מספר מישורים: רצף העלילה הסיפורי שאותו אנו פוגשים עם הקריאה. אחד המישורים הנוספים הוא במקרא השם של דינה.

- בסיפור הקצר יש משמעות לכל פרט ולכן אנו תוהים למה מוזכרות שלוש החשמליות. שלוש הוא מוטיב ביצירה והוא כמו כן מספר טיפולוגי. החשמלית הראשונה מלאה. בחשמלית השנייה יש מקום רק לדינה. החשמלית השלישית היא מודרנית, ריקה, ומרווחת אבל היא נוסעת מחוץ לעיר. הרופא רוצה להגיע ללב העיר אך מוצא את עצמו מחוץ לעיר - מחוץ למוסכמות החברתיות; עיר היא תמיד מקומן של המוסכמות החברתיות. הזוג מוצא את עצמו מחוץ לעיר - מחוץ למוסכמות - לא מה שהם ציפו. החשמליות מקבלות משמעות נוספת - זוג שמוצא את עצמו במקום לא צפוי. בין המילים "עיר" ו"יער" יש שיכול אותיות. עיר מסמלת את המוסכמות החברתיות (דבר צפוי) ויער מסמל את המחוץ למוסכמות החברתיות (בלתי צפוי). הנישואין שלהם הם מחוץ למוסכמות ולכן הם מתחתנים באופן חפוז במקום שהוא מחוץ למוסכמות החברתיות, היער. לרופא לא איכפת מהסוד שדינה מסתירה ולכן הוא יכול להתחתן איתה.

- הרופא מנסה להרשים בידיעותיו בכך שהוא קורא לפרחים בגרמנית ובלטינית. פרחים זהו סמל רומנטי, מה שמראה על דמותה של דינה. פרחים הם דבר רומנטי. מה שמראה שדינה היא אדם רומנטי. הרופא לא מתייחס לפרחים בצורה רומנטית, אלא נותן להם התייחסות לא רומנטית - נוקט בשמם הגרמני והלטיני. דבר זה מראה על היותו שחצן, מרשים, יבש ופרקטי. דבר נוסף המוכיח את רצונו של הרופא להרשים הוא בכך שהוא אומר לשוער שהאחות באה איתו והיא לא שם במקרה.

- המספר הוא הרופא ולכן המספר אינו יודע-כל ולכן עלינו להיות קוראים זהירים. לכן צריכים לזרות לנו רמזים (הסופר זורק לנו רמזים כדי שלא נטעה וכדי שנגיע לאן שהוא מכוון אותנו).

- הרופא מתגלה בפרק זה כאדם הפוך מבפרק הקודם. הוא מתגלה כאדם רומנטי שמאוהב בדינה קשות. הוא התאהב בדינה אחרי שהציע לה נישואין, ממניע פרקטי בהתחלה. ככל שהאהבה גוברת, הוא רוצה לדעת יותר והעצב של דינה גדל. השאלה היא - מדוע?!

- הוא רומז לכך שהוא בן עניים - אביו היה פחח. הוא אדם שבנה את עצמו ולכן הוא מנסה להרשים, הוא לא בטוח במעמדו.

- נרמז לנו שיש סוד אפל לדינה. הדבר נרמז בהתנהגותה ובכך שעיניה "תכלת שחורה" - הרופא כל הזמן מנסה לפענח את הסוד ונכשל.

- מה שידוע לנו על הרופא הוא שהוא בן פחח עני, אדם שבנה את עצמו ומנסה להוכיח את עצמו.

- מדובר בתקופה שבה יש ניידות חברתית. מה שמאפשר עלייה במעמדות הוא כישרון, השכלה, מוטיבציה, רצון, יחסי אנוש וכסף. כסף הוא גורם שוויוני - אם יש לי כסף, ואני במעמד נמוך - אני עדיין יכול לנייד את עצמי. יש כאן רקע חברתי - ריאליסטי - הסיפור לא התרחש לפני יותר מדי זמן.

- בת טובים, באה ממשפחה אמידה ומכובדת. היא אחות, מקצוע שדורש השכלה (דבר חדש ומודרני) ויחסית לנשים באותה התקופה - יש לה השכלה רבה.

- בניגוד לרופא, דינה אינה מייחסת חשיבות למעמדה ולדברים חיצוניים.

- אנחנו בתקופה שבה אנו עומדים בין שתי תפיסות עולם. בתפיסת העולם של המאה ה-19, לנשים יש תפקיד ומעמד ברור - אישה הגונה מגיעה לליל נישואיה בתולה.

- הסיטואציה היא שהרופא נמצא לרגלי חברתו האהובה. הוא לא מעז לגעת בה. הוא מעז לגעת רק בשולי השמלה שלה - יש כאן מקרה של גבר שסוגד לאישה. הוא איננו מבין כיצד היא עשתה לו דבר כזה. הוא מבין – אך מתקשה להבין.

- יש כאן פגיעה נוראית באגו הגברי - הדבר הכי נועז שהוא עשה הוא לגעת בשמלה והיא כבר שכבה עם מישהו. כמו כן, יש גם פגיעה במוסכמות החברתיות – אישה אינה בבתוליה בליל הכלולות - זוהי פגיעה כפולה ואף משולשת - פגיעה מעמדית - האדם שידע את דינה היה ממעמד נמוך יותר משל הרופא!

- למרות הכל, הוא מחליט לקיים את החתונה. יש כאן הכחשה, או שאולי יש כאן הדחקה – הוא מנסה להצדיק את החתונה ואומר שהאישה הייתה הגונה ושהיא טובה – הכחשה והדחקה הם מאוד קרובים אך בכל זאת שונים. ייתכן שהדבר נובע מאינטרס ומחוסר ביטחון. כמו כן, הרופא הוא תלוש קלאסי - לא מחובר לשורשיו ולכן לא יכול לגדול ולקבל את התפיסות החדשות של המאה ה-20 שבהן מותר לאישה לעשות מה שדינה עשתה לו. זה אדם שריגשו וההיגיון שלו אינם באותה המאה – הרגש שלו במאה ה-19 (אישה צריכה להגיע לליל הכלולות בתולה) ואילו ההיגיון במאה ה-20 (אישה לא חייבת להגיע בתולה לליל כלולותיה) – הוא אינו עומד על הקרקע, מרחף בין התקופות.

- בסוף הפרק עולה השאלה מדוע דינה והרופא התחתנו למרות הסוד שהתגלה. אחת האפשרויות שעולה היא שאנחנו נמצאים בתקופה שהדבר אינו כה חמור. לכן מודגשת העובדה שהוא רופא - ליברל, איש משכיל, מתקדם - חי במערכת ערכים מודרנית - אדם כזה לא יכול לומר דברים כאלה נגד דינה. הבעיה שלו ושל דינה היא התלישות.

- טקס החתונה מאוד עלוב ונוכחים בו הרופא, דינה ועוד 10 יהודים ששילמו להם עבור היותם מניין. זו חתונה שאין בה לחתן ולכלה שום אורח משלהם. הרופא מנסה להצדיק זאת בכך שהוא אומר שכך היה נהוג באותה התקופה (אחרי מלחמת העולם הראשונה).

- הרופא אומר שאין להם קרובים - דבר שהוא פשוט בלתי אפשרי - שניהם עובדים בבית החולים וחייבים להיות להם קרובים.

- חתונה היא למעשה אירוע פומבי שבו בני-זוג מצהירים לעיני החברה כל היותם זוג. חתונה היא הצהרה חברתית. כאן יש חתונה בחשאי (יש מה להסתיר, יש בן מין הבושה, החתן מתבייש בכלה) - דינה לא אומרת כלום בנושא - היא מרגישה שלא מגיע לה יותר מזה. דינה ß דין ß היא שופטת את עצמה. אנו רואים שגם דינה היא תלושה - גם היא נולדה בעולם עם מוסכמות חברתיות מסוימות וחיה בעולם עם מוסכמות שונות.

- בכך שהחופה מתמוטטת, יש כאן רמז מטרים ברור לכך שהנישואין יתמוטטו.

- מוזכר כאן פקיד שמסתכל על דינה בעיני הרופא. בעיני הרופא כל פקיד הופך להיות אותו פקיד שאיתו הייתה דינה.

- חשוב: הבעיה בנישואין אלה היא החשדנות - אובססיה, הפרעה נפשית, אך לא מדובר בטירוף. אנחנו בראשיתו של תהליך שבו כל פקיד הוא "הפקיד" וכל גבר שמסתכל עליה הוא "הגבר ההוא" - מה שגורם להתמוטטות החופה - זיווג שבנוי על קרקע לא יציבה.

- במשפט "אמר השמש זה, והתיז את הזין..." - יש מצלול של האות ז' שמעיד על פגם מיני אצל דינה – הכל בראשו של הרופא.

- אירוע החתונה כל הזמן מונמך - העדים, הבגדים שלהם, התייחסות השמש לעדים.

- החתן יודע שהמעשה שעליו הוא מדבר בפרק ה' (בחור שהביא את כל מאהבי אישתו לחופה וכך לא התחתן איתה) הוא מעשה מכוער, אך הוא מחבב אותו - יש כאן מחלוקת בין הלב לבין ההיגיון.

- יש רצון ויש מציאות - יש לעיתים מכשולים שאי אפשר לעבור עליהם.

- יש כאן פיצול בין הסופר למספר - המספר מספר את הסיפור לסופר. הדבר נעשה כדי להדגיש שהמספר אינו אובייקטיבי - הוא סובייקטיבי שמספר מנקודת המבט הייחודית שלו.

- יש כאן מבנה מחזורי עגול: פוגע (רופא) ß מתפייסת (דינה) ß מתנצל (רופא) ß בוכה (דינה) וחוזר חלילה. יש כאן אובססיה - התנהגות מחזורית.

- הבעיה של האדם האובססיבי היא היציאה מהמעגל הזה. זהו מעגל סגור שלאדם האובססיבי קשה מאוד לצאת ממנו – במהלך כל ירח הדבש הוא נזכר באותו "פקיד"...

- האדם הוא תוצר של הרגש, הגיון (רצון) - האדם לא פטור מאחריות למעשיו.

פרק ז' - מדוע האדם המודרני גרוע ממחזיקי נושנות?

- האדם המודרני משקף עצמאות, חשיפה, חופש בחירה, חילוניות. ההחלטות הן פרי של בחירה של האדם הנושא באחריות. השאלה היא מה קובע יותר - רצון והגיון או הרגש? לאדם המודרני יש חופש להחליט בין הרגש לבין ההיגיון ובין המוסכמות הישנות למוסכמות המודרניות. האדם התלוש המודרני לא מסוגל להחליט איפה הוא – במוסכמות הישנות או המודרניות, ולכן הוא מתנהג בצביעות (הרופא מתחתן בכל מקרה) ופוגע בסובביו – הלבלר ודינה. בעבר היו דפוסי התנהגות מקובלים וקבועים והיום יש בחירה והתלוש לא יודע מה לבחור – מרוב אפשרויות, קל יותר להתבלבל. לכן, האדם המודרני (שיכול לטעות בקלות יותר) גרוע ממחזיקי נושנות.

- אדם תלוש - קרוע בין שני עולמות - גורם לצביעות. הרופא התחתן למרות שהוא יודע הכל.

- הרופא מחפש אחר עדויות, האובססיה שלו מחריפה. הוא איש בודד שאין לו למי לפנות - שיחה הייתה מאוד עוזרת לו ושופכת אור על הדברים.

- הרהורים חיצוניים מאוחרים ("יוצאי גטאות") - מסה קטנה, מאמר קטן שלא שייך. עוסק ביהודי ווינה. קטע שלא שייך לעניין - מצביע על הזמן - הסיפור אינו מסופר בסמוך לאירועים.

- בשנה השלישית לנישואין (שוב, מספר טיפולוגי) חל שינוי בדינה. עד השנה השלישית דינה "מרצה את עונשה" - בכתה, סבלה, נפגעה. מבחינת ההתנהגות - היא מרגישה שריצתה את עונה וכעת מסוגלת לסגל לעצמה התנהגות חדשה. מבחינת הרופא, האובססיה מעמיקה והולכת - כועס גם על דפוס ההתנהגות החדש וכל הזמן עוקץ את דינה בעניין הלבלר.

- הרופא מודה בפני עצמו שהוא אוהב אותה ואינו רוצה גט - אם אדם הוא מודרני, הוא קובע מה גורלו. הרופא בחר לחיות עם האישה הזאת, הוא לא רוצה שהרגש ישתלט עליו והוא משכנע את עצמו שהוא יכול להתגבר והוא נוחל הצלחה. אדם מודרני מסוגל ויכול לבחור את גורלו, והוא אכן עושה זאת.

- דינה שמה את עצמה במקום שני - האחות הרחמנייה שמנסה להקל על הרופא בסבלו. היא מורידה את עצמה ברמה.

- סיפור ההחמצה המודעת - כל הפעילות נעשות בהכרה - ביודעין. הרופא יודע שהוא לדינה רע. האדם המודרני מודע לעצמו ולמעשיו.

- במקרה שלנו ישנה התערבות של הגורל (למרות שהאדם המודרני קובע ובוחר, לגורל עדיין יש השפעה) ומתרחשת הפגישה של הלבלר שאלמלא פגישה זאת, אולי היה מצליח הרופא להשליט את ההיגיון על הרגש. הרעיון המופשט הופך למוחשי – מדיבור על הלבלר לפגישה איתו. גם הפגישה בין הרופא לבין הלבלר פועלת על כמה רבדים והיא יוצרת כמה דילמות וצמתים מאוד בעייתיים: ראשית, המפגש הזה מעורר את העבר והרופא שוב שם את הרגש במרכז. שנית, המפגש גם נוגע ברובד המקצועי - הרופא עומד בדילמה קשה - האם להתייחס ללבלר ככל חולה או לא - כאן אנו בודקים את שבועת היפוקראטס. הרופא אכן מקיים את השבועה, לכאורה. אך למעשה הרופא מפטם את החולה וכך גורם לו להיראות כמו אישה. הוא מסרס אותו. הלבלר נראה כמו אישה שוויתרה על כל חייה על מנת לאכול. אכילה ושתייה מחליפים פעמים רבות את העניין של מין. זהו סוג של צורך טבעי בלתי נשלט - יצר בסיסי. בהרבה יצירות מין ואכילה מחליפים אחד את השני. מעשה זה הוא מעשה של נקמה של הרופא בלבלר. החטא והעונש הם מאותו הסוג - הלבלר גרם לפגם מיני וכך הרופא גורם לו.

- יש כאן גם פרידה מבזה - הרופא מתייחס ללבלר כמו שרץ - לא נוגע בו – זוהי פגיעה בכבודו של הלבלר.

- הרופא מבין שמה שהוא עשה לא נכון - הוא מבין שהוא הקיף את עצמו ולא חרג ממעגלו. לכן הוא אינו משוגע, כי הוא מבין את מה שהוא עשה.

- יש כאן פגישה חברתית שבעקבותיה הוא מספר לדינה את החלום שחלם. בפגישה יש כאן אנלוגיה בין שני הזוגות - הזוג השני הוא מראה לאיך דינה והרופא יכלו להיות. באישה בזוג השני יש זיו בעיניים ואילו לדינה – תכלת שחורה – יש כאן אנלוגיה ברורה.

- החלום הוא גילוי התת-מודע. החלום הוא אמצעי ספרותי חשוב שבא לגלות סודות גדולים. בחלום הלבלר מאשים את הרופא באונס שלו ע"י הרופא. הוא מספר לדינה על החלום והיא מבינה אותו למרות הכל – הוא מבין את סבלה ומודע למה שהוא עושה ומנסה לשקם את היחסים, אך ללא הצלחה.

- גם דינה וגם הרופא משחקים כאן במוטיב "המת החי". הרופא כאן חולה - הוא מת חי וכך גם דינה – דינה מתוארת "לבנה כמת" ואילו הרופא חי גופנית אך מת נפשית.

- הסיום מבטא את הגעגועים לאחות - מקצוע, ביולוגי, אהובתו.

- הוא לא רוצה להוליד בנים כי אולי הם יהיו דומים ללבלר – שוב הרגש משתלט על ההיגיון הבריא.

- גם האדם המודרני לא יכול תמיד לבחור – יש גורל – אנחנו בוחרים והגורל "צוחק" לנו. הגורל מזמן את הלבלר כחולה ואז שוב הרופא צריך לבחור ואז הוא טועה והורס את הכל.

- עיקר סיפוריו של עגנון עוסקים בהחמצה – ציפיות שלא נתגשמו.

- עגנון שותל את סיפוריו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בין 1919 ל-1939.

- עגנון הוא לא שמו האמיתי, אלא פסבדונים – שם ספרותי.

- היצירה מתרחשת בוינה, אוסטריה. אח"כ בכפר בשם ליקנבך. פרנהיים הוא יהודי.

לאקספוזיציה תפקיד רב חשיבות – רקע, דמויות, אמצעים אמנותיים.

פרנהיים בא לביתו והבית נעול – ביתו זר לו והוא אינו יכול להיכנס. זהו רמז לך שהוא אינו רצוי יותר במשפחה. הוא פוגש בשוערת שמבשרת לו כי אישתו עזבה ובנו מת. הוא מתעכב שלושה ימים ונוסע לאישתו לבית הכפר, וזאת לאחר שהוא ממשכן את המתנה שקנה לה כדי שיהיה לו כסף לכרטיס הלוך-חזור לכפר לינקבך.

- מתוך העובדה שהוא ממשכן את המתנה כדי לקנות כרטיס, ניתן להבין שפרנהיים עני. הוא נשוי כנראה לאישה עשירה כי יש לו בית גדול ואישתו לקחה את המפתחות.

- עולה השאלה איפה היה פרנהיים כל הזמן הזה, כי הרי הוא לא יודע מה התרחש. האקספוזיציה פותחת פערי מידע – חלקם יתמלאו בהמשך וחלקם לא.

- השוערת, שהיא ממעמד נמוך, מתייחסת לפרנהיים ("אדון הבית") בצורה מזלזלת אך למרבה ההפתעה הוא לא מתייחס לכך ואף נותן לה טיפ. ניתן ללמוד מכך שהוא איש חסר ביטחון.

- ע"י תיאור מצב, ניתן להסיק מסקנות – זהו אפיון עקיף.

כמו כן, יש גם רמזים מטרימים הרומזים על ההמשך, כמו העובדה שהוא קנה כרטיס הלוך-חזור, כי הוא כנראה יודע שהוא הולך לחזור לבד. הוא חושש שהפגישה לא תעלה יפה, זהו רמז מטרים לעתיד להתרחש.

- נסגר פער מידע – נודע לנו שהוא חזר מהשבי הארוך במלחמת העולם הראשונה.

- הוא מגיע לבית הנופש של הורי אישתו, שם נמצאת גם אישתו ושם הוא נפגש עם בני משפחת שטיינר – גרטרוד, זיגי והיינץ.

פרנהיים = בית זר, אדם שחוזר לביתו וביתו זר לו.

- גרטרוד קיבלה את פרנהיים בנימוס, אבל לא בשמחה. אנחנו פוגשים את גרטרוד מקפלת כביסה, עיסוק נשי קלאסי – עקרת בית. היא מכבדת את פרנהיים במיץ פטל – כיבוד דל ועלוב. היא מעמידה אותו על מקומו.

- המיטה – חפץ טעון כיוון שהוא חוזר הרבה פעמים. מיטה מסמלת זוגיות ומיניות. יש כאן רמז מטרים לכך שלא צריכים להיות יחסים בין פרנהיים לאינגה – הרמז בהזזת המיטה.

- הריון במעיים – גרטרוד דיברה על עוברה ש"מנצנץ במעיה" – דבר דוחה למדי. גרטרוד היא עקרת בית נמוכה שמתעניינת בדברים שטחיים ונמוכים.

- זיגי לא זוכר ואף מזלזל בפרנהיים ואחרי שהוא מנשק אותו, זיגי מנגב את הנשיקה. פרנהיים מתייחס לזיגי התינוק ביראת כבוד, דבר שמראה על חוסר הביטחון הגדול של פרנהיים.

- מהדיבור של גרטרוד על הכביסה אנו למדים שהיא אישה קטנונית. אנו נמצאים באירוע דרמטי, אך מה שמעניין אותה זה הכביסה. משימותיה במשק הבית הם הדבר הכי חשוב בעיניה. אצלה יש שוויון מוחלט בין כל הדברים. גרטרוד יודעת בבירור שהולך להתרחש משהו חשוב, אך בכל זאת היא מתעסקת בכביסה.

- כל הזמן מנסים למנוע מפרנהיים להיכנס למשפחה:

יש כאן מבנה מאוד ידוע של אגדות ילדים – הנסיך שמנסה להגיע לנסיכה, אך פרנהיים לא מתכוון לוותר.

- קרל נייס הוא דמות מוכרת שהפגישה בעבר בין פרנהיים לאינגה.

- ארוחת הצהריים היא סמל חשוב – טקס משפחתי ואף מחייב שבו יקבלו את פרנהיים למשפחה, לכן ישנה התלבטות אם להזמין אותו לארוחה או לא. (בעיקרון היא לא רוצה להזמין אותו) קרל נייס כן מוזמן לארוחה, לכן הוא נחשב חלק מהמשפחה והוא מקובל על בני משפחתה של אינגה.

כבר במשפט הראשון אנחנו פוגשים את היינץ שטיינר עם סיגרייה טובה בפיו (לעומת הסיגרייה העלובה של פרנהיים), יש לו הרבה נוכחות. כמו כן יש כאן סינסתזה (בלבול חושים) שכן סיגריה לא ניתן לשמוע.

יש כאן אפיון עקיף של היינץ שטיינר – הוא מאפר את הסיגרייה שלו לתוך כוס המיץ של פרנהיים, דבר המראה על זלזול גדול – שבירת הכלל הגדול ביותר של הנימוס. כמו כן רואים את הזלזולל גם בדו-השיח הלא נעים שבינו לבין פרנהיים. גם עצם הדיבור בעייתי (דיבור זועף ובחצי פה). כמו כן פרנהיים בא ללחוץ את ידו של היינץ ומושיט את שתי ידיו, אך היינץ מושיט רק שתי אצבעות. שפת גופו של היינץ מראה את האמת, לעומת הדיבור. פרנהיים, לעומת זאת, מנסה להוסיף לבביות וחום לפגישה.

בהמשך נודעים לנו פרטים נוספים על עברו של פרנהיים – שפך את דמו במלחמה, היה שבוי. אך הוא הודיע במכתב בדיוק מתי ואיך הוא יחזור, אך אף אחד לא קיבל את פניו. הוא אומר שתחנת הרכבת הייתה מלאת אנשים אך אף אחד לא בא לקבל את פניו.

יש כאן אנלוגיה ניגודית בין היינץ לפרנהיים:

היינץ שטיינר

פרנהים וורנר

- פטור מן הצבא.

- עשיר ומבוסס.

- משפחה – אישה, ילד וילד בדרך. היינץ משפיל את אישתו.

- תקיף.

- שולט ביד רמה ובחוסר רגישות.

- עולמו לא נשתנה כלל.

- חייל שנלחם ונפל בשבי.

- עני, חסר כל.

- לא ידוע אם יש לו אישה, הבן מת.

- כנוע וביישן.

- עולמו נשתנה כליל.

תפקידה של האנלוגיה הניגודית היא הדגשה. העמדת אישים אלה זה לצד רעהו מבליטה את הניגודים.

- ככל שהיינץ יותר תקיף, כך אישתו, גרטרוד, יותר כנועה ומעריצה אותו – היינץ מזלזל לחלוטין באישתו.

- היינץ אומר לפרנהיים שהעולם השתנה, אך העולם של היינץ כלל לא השתנה, העולם השתנה רק בשביל פרנהיים.

- בהמשך מתגלה שאינגה הייתה מאורסת לקרל נייס. קרל הכיר בין פרנהיים לאינגה. קרל נייס נעלם, ופרנהיים חיזר אחר אינגה, נישואיהם של נייס ואינגה התבטלו ואילו הנישואין בין פרנהיים ואינגה התקיימו. פרנהיים נתפס כתחליף זול שלא רצו בו – היינץ גם אומר לפרנהיים שעבורו העולם השתנה.

- קרל נייס נעלם וחשבו שהוא מת, שנים לא שמעו עליו ופרנהיים לא מאמין שהוא חי, הוא ראה במו עיניו שהוא מת.

- מתברר שהם לא היו נגדו (המשפחה) בגלל מצבו, אלא גם בגלל מעילת כספים וחילול שם הפירמה (עסק) – משהו שקשור בערכים – אנו לומדים שהחברה (פירמה) היא כמו דת בשביל שטיינר – יש לו עולם ערכים מעוות: חילול שם הפירמה הוא אסון נוראי. אנו לא יודעים אם באמת פרנהיים מעל או לא – פער תמידי. כנראה לאחר שהתחתן עם אינגה, שילבו אותו בעסק ולא נדע אם הוא אכן מעל.

- היינץ מציע שוחד לפרנהיים בתמורה לכך שהוא יעזוב את אינגה ויסתלק. הוא עדיין לא החליט איזה סכום, כלומר שהוא פתוח למשא ומתן. הגישה של שטיינר היא שהכסף יפתור את כל הבעיות ולכן על מנת לסלק את פרנהיים מהמשפחה הוא מציע את השוחד. פרנהיים מסרב להיכנס למו"מ על אהבתו לאינגה והוא עדיין דורש להיפגש איתה.

זהו מוטיב עתיק יומין שאנו פוגשים לראשונה באודיסיאה והוא מספר על שיבה מאוחרת מושלמת – הכל חוזר לקדמותו. זהו מצב שהוא כמעט בלתי אפשרי. באגדות יש שיבה מאוחרת ואילו במציאות זו אפשרות קלושה.

שיבה מאוחרת היא חזרה הביתה לאחר זמן ארוך של היעדרות. ביצירה זו יש שיבה מאוחרת של פרנהיים שאינה מושלמת ושל קרל נייס, שהיא מושלמת. בין שתי השיבות יש אנלוגיה ניגודית.

- יש דמיון בין שפת הגוף של אינגה לבין שפת הגוף של גרטרוד. אם אנו אומרים שיש דמיון בין השתיים, השאלה היא האם גם אינגה קרה, קטנה, תלותי וגסה. אך מתברר שהיא הרבה יותר עצמאית מגרטרוד

- פרנהיים אוהב את אינגה אהבה עצומה, השאלה היא האם מגיעה לה אהבה כזאת?!

- עולה השאלה האם אינגה אוהבת את פרנהיים. אינגה היא אישה שכבר סבלה – בנה מת והיא איבדה את ארוסה, קרל נייס. אינגה היא אישה במצוקה. היא אישה על פרשת דרכים.

- אינגה כל פעם בוכה בהזכרת מות בנה. הבן הוא סמל ליחסיהם של אינגה ופרנהיים. כמו כן ניתן לראות בשפת גופה שהיא מסמיקה. אינגה סוגרת את עצמה בפניו בכך שהיא כל הזמן חושבת שהיא רוצה ללכת אחרי שפרנהיים לא עוזב – שפת גופה משדרת שמאוד לא נוח לה.

- אינגה שַמנה, היא יפה ויש לה תספורת מהודרת – היא יפה לפי מוסכמות.

- אינגה התחתנה עם פרנהיים נגד רצון המשפחה – זוהי יציאה נגד המוסכמות.

- אינגה קיצצה את שיערה לשיער קצר, מה שמראה על חופש נשי.

- פרנהיים מציע לאינגה הצעת נישואין שנייה. הוא מבקש ממנה לחזור ולהיות שלו.

פרנהיים אומר שבפעם הראשונה שהוא הציע לה נישואין, היא עצמה את עיניה, כמו שהוא עושה עכשיו.

העיניים הם מוטיב ידוע בספרות. העיניים הם חלון לנפש.

בהצעה הראשונה, בעצימת עיניה התעלמה אינגה מהמציאות והמשפחה והתמכרה לתחושותיה – היא התמסרה לפרנהיים.

בהצעה השנייה, פרנהיים מתעלם מהמציאות (עוצם עיניים). אינגה משאירה את עיניה פקוחות. כל זמן שעיניו פקוחות, היא לא יכולה ללכת. אך כשעיניו נסגרות, היא קמה ויוצאת. כשעיניו פקוחות היא רואה את שבנפשו וקשה לה לעזוב. כשעיני שניהם פקוחות, הם מסתכלים אחד לנפש השני. כאשר פרנהיים סוג את העיניים (מהתרגשות), אין לו יותר שליטה עליה והיא יכולה ללכת.

- יש כאן שני רבדים של התנהלות – רובד עליון – ההתנהגות של אינגה (מה שמבינים בקריאה ראשונה), מאבק בין שני בני הזוג. אינגה רוצה שפרנהיים ילך ופרנהיים רוצה להישאר. הרובד העמוק – ברובד זה מתגלים רגשות סמויים ואנו נוכחים לדעת שמערכת הרגשות מאוד מורכבת. יש כאן בני זוג שלמרות שיש להם עבר משותף, הם עסוקים בבעיות ההווה ופרנהיים רוצה לחזור לעבר (הוא נשאר בעבר) ואינגה לא מעוניינת. יש ברובד הזה מערכת של מוטיבים: השיבה המאוחרת, העיניים שחושפות את האמת, מוטיב הנעליים (מלבד היות הנעליים סמל למעמדו הכלכלי הגרוע של פרנהיים, פרנהיים אומר שהוא הולך בנעליו הישנות שמאוד נוחות לו – אך בסוף הן מאוד לא נוחות לו – בהתחלה היה לו מאוד נוח עם העבר, אך כאשר הוא מתמודד עם המציאות העבר לא כל כך נוח כמו שהוא חשב. הוא מתאר את הנעליים כיוקדות – האש יוקדת – האהבה היא אש יוקדת – בדומה לאש, אהבה יכולה להאיר, אך גם לשרוף ולגרום לכוויה. מסתבר לפרנהיים שנעליו יוקדות ולא נעימות).

- מוטיב הזמן: פרנהיים מדבר פעם אחת על הזמן בגרמנית ופעם בעברית. פעם אחת הוא אומר שהמאושרים אינם חשים בזמן, אבל אח"כ הוא אומר שגם האומללים אינם חשים בזמן. זמן הוא מימד גמיש, במישור הנפשי. כששמחים, זה נראה כאילו הזמן עובר מהר, אך כשאומללים לא שמים לב לזמן, כי "המצב הנורא" לא ייגמר ולא יהיה טוב. אך לבני האדם החיים הזמן הוא תמיד משמעותי מפני שאותה דקה שעברה – לא תחזור שנית לעולם, יום שבוזבז גם הוא לא יחזור. רק המתים פטורים מאימת הזמן.

- בסוף היצירה פרנהיים אומר שאפילו האומללים למעלה מן הזמן – גם עבור בני המעמד הנמוך ביותר כל שנייה היא משמעותית. הוא אומר (למעשה) על עצמו שהוא מת. הוא חזר רק בשביל אינגה, אבל היא יוצאת וסוגרת את הדלת ופתאום כל הסיבות לחזרה לא קיימות. זהו מוטיב החי המת – אדם שחי פיזית אך מת נפשית. הסיבה לחיים, למאבק, לחזרה – לא קיימת יותר. מוטיב זה חוזר בכל סיפורי עגנון, שסיגל לעצמו לשון אמנותית – סמלים, מוטיבים, תפיסות עולם. עגנון מדגיש גם את ההחמצה – משהו שיכול להיות ולא מומש. ביצירה זו ההחמצה היא האהבה בין פרנהיים לאינגה.

- מבנה מסגרתי: רבות מיצירותיו של עגנון מתחילות ונסגרות בצורה דומה. היצירה מתחילה בכך שהדלת נעולה ומסתיימת בסגירת הדלת.

- בסוף היצירה פרנהיים "משקיף" על החדר – דבר המאפיין מתים, משקיפים מלמעלה.

- הסיום הוא סיום סגור, בסוף היצירה הוא "מת" לגמרי.

המספר הוא מספר יודע-כל, הוא אובייקטיבי, אך הוא לא מספר הכל ויוצר פערים (לא ידוע מה עלה בגורל קרל נייס, האם פרנהיים באמת מעל וכו'). יש לנו כאן מספר אירוני – אנו מצפים שלאחר שפרנהיים מצליח לעבור את כל המעגלים סביב אינגה, הוא יגיע אליה ויחיה איתה באושר ועושר, אך הדבר בכלל לא כך! המספר אומר שבאגדות זה ככה, אבל בחיים זה לא. כך קורה גם עם מוטיב השיבה המאוחרת – בסיפור אודיסיאוס הוא מתקבל, אבל במציאות אין שיבה מאוחרת.

המוסכמות החברתיות מיוצגות ע"י משפחתה של אינגה – המשפחה הבורגנית בעלת התפיסות הברורות. פרנהיים אינו מתאים לה והמשפחה מתגייסת כדי להוקיע אותו. המשפחה מקבלת בברכה את קרל נייס. ניתן לראות זאת עפ"י העובדה שפרנהיים מקבל מיץ פטל ונייס מקבל ארוחת צהריים. יש כאן אמירה כללית על המשפחה הבורגנית.

היצירה היא בין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה ערכים אמורים להשתנות – אך דבר לא נשתנה. דווקא בתקופה שבה אמורים להתרחש שינויים והמעמדות אמורים להיעלם, שום דבר לא השתנה – השינוי הוא רק חיצוני (אינגה מקצרת את תספורתה). שטיינר גם אומר שהעולם השתנה – אבל שום דבר לא באמת השתנה עבורו. יש כאן ביקורת על החברה שבין מלחמות העולם.

- מוזכרים הצבעים אדום, לבן ושחור. משה ריין מסביר לעיוור שלבן מסמל אנשים טובים ואילו העיוור אומר שגם פושעים יכולים להיות לבני עור – הוא מטיל ספק בתפיסות מוסכמות – למשה ריין (ריין = נקי) תפיסה שטחית של החיים. העובדה ש"לבן זה טוב" היא קלישאה. משחק הצבעים מקבל משמעות אירונית בהקשר של העיוור, שכן העיוור לא רואה צבעים.

- פרט חשוב שמוזכר באקספוזיציה הוא שהעיוורון של משה ריין הוא מגיל 9. בילדותו הוא לא היה עיוור. יש כאן אירוניה, שכן העיוור מלידה מבין את טבע האדם טוב יותר מעיוור שלא מלידה.

- מדובר כאן בפרשת יחסים: מערכת היחסים ה"רומנטית" עם הנערה העיוורת. נחשף כאן פגם נפשי – משה ריין לא מבין מה הנערה רוצה ממנו.

- מדרש שם: ריין = נקי. משה ה"נקי" – הוא משדר סטריליות.

- משה עוזב את חברתו העיוורת ומתחיל ללמד את רגינה, הנערה האינטיליגנטית בעיירה, ולבסוף הוא מתחתן איתה על אף התנגדות הוריה – זהו זיווג של אינטיליגנט עם אינטיליגנטית.

- האהבה המתוארת כאן היא אהבה מאוד נקייה ומאוד חזקה, אך זוהי אהבה אמהית ואהבה של שכל. מכיוון שמשה עיוור, היא מרגישה חובה אצילית ואף רחמים עליו ולכן האהבה שלה היא אהבה אימהית. משה לעומת זאת התחתן איתה כיוון שהיא רואה (דבר פרקטי) וכיוון שהיא אינטיליגנטית. יש כאן מערכת יחסים מספקת – כל אחד משלים אצל השני את התחומים החסרים – בני הזוג משלימים זה את זה.

- כשהיא מתארת לו דברים הוא רואה אותם כפי שראה אותם בגיל 9. משה נשאר מבחינה רגשית (ולא אינטלקטואלית) עדיין איפשהו בגיל 9. הוא נאטם כמעט לגמרי מאז שקיבל את עיוורונו.

- משה הוא אדם דקדקן מאוד שכן הוא מבחין בכל שגיאה קטנה שעושה התזמורת באופרה.

- מתואר כאן יופיה המהמם והמרשים של רגינה שמטשטש את הדמויות האחרונות בחדר – זהו פן נוסף של רגינה שלא ראינו עד כה.

- נוצר כאן משולש רומנטי: ליונק-רגינה-משה ריין. ליונק, תלמידו של משה, מתואר גם הוא כעלם יפה תואר. לאחר שמתואר ליונק מופיע תיאורה של רגינה – ברגע שיש מישהו שרואה את רגינה, מופיע התיאור שלה.

- הערה: משה לא מבחין שהמנורה דולקת, הדבר מראה לנו על כך שעיוורונו מוחלט.

- ניתן להבחין בכך שמשה ילדותי בצורה שבה הוא מספר – הוא מתלהב ומדבר בקול רם כי הוא לא יודע אם מקשיבים לו או לא. הוא מחכך את כפות ידיו ונוגע בשולי המעיל – תנועות מאוד ילדותיות, יש לו שפת גוף שמתארת אדם מאוד ילדותי. שפת הגוף היא תמיד רמז מטרים וחלום הוא רמז לחיי הנפש.

- משה חולם חלום מפחיד (חלום הוא רמז לחיי הנפש – צף הרגש ועולה על השכל) – חלום שבו הכל פרוץ – גדר שבורה (שיוצרת חוסר ביטחון) שאליה מגיח זאב. לזאב יש משמעות מינית, כנראה שהכוונה היא לליונק. השלג מסמל את משה – נקי ולבן, והזאב (ליונק) עומד לחדור פנימה. למשה יש תחושה שיש סכנה אורבת. הגדר היא שחורה על מנת שנוכל לראות אותה בשלג הלבן.

- לזאב יש משמעות מינית כיוון שהוא ידוע מאגדות הילדים כחיה ערמומית. הזאב שייך למשפחת הכלביים ובתרבות העברית כלב מסמל תאווה מינית חסרת גבולות, בלתי מרוסנת וכמו כן הוא מסמל גם מוות.

- הצבעים הם מוטיב ביצירה וכל הזמן משחקים בעניין הצבעים בהקשר של טוב ורע. בסיפור עולה השאלה האם יש קשר בין הצבע לבין טוב ורע – באמצעות דמות העיוור בודקים את נכונות הקלישאה שטוב זה לבן ורע זה שחור. כמו כן, מוטיב הצבעים יוצר אווירה ותמונה.

תיבת זמרה היא מוזיקה שחוזרת על עצמה, מוזיקה מאוד פשוטה – עממית, קליטה, רומנטית. תיבת הזמרה מרגיזה את משה.

תיבת הזמרה נקשרת לפן נוסף של היצירה – המוזיקה, שהיא חלק מחייו של משה. תיבת הזמרה היא כלי מכני שמנגן מוזיקה פשוטה להמונים. תיבת הזמרה מרגיזה את משה ברובד הפשטני – היא מפריעה לו ללמד, ואילו ברובד העמוק יותר היא מפריעה לו כיוון שזוהי מוזיקה שאין לה אפילו מבצע והדבר מזעזע אותו כיוון שהוא לוקח את המוזיקה למשמעויות שונות וגבוהות יותר. תיבת הזמרה היא מוטיב ביצירה זאת.

בהמשך, מגיע קבצן עיוור עם תיבת זמרה. אנו מצפים שמשה יזדהה עם הקבצן, אך להיפך – הוא סולד ממנו ונועל את הדלת (הנעילה היא אקט ברור, שכן הוא לא סוגר אותה, הוא נועל אותה) מפני הפלישה של הקבצן ותיבת הזמרה וכך נוצרת אינטימיות בין ליונק ורגינה (היא נוצרת בין ליונק ורגינה כיוון שמשה עצמו לא יכול להגיע למצב של אינטימיות), בייחוד עם המוזיקה הרומנטית שמבעד לדלת וכשמשה לא יכול לראות אותם. ליונק רואה ברגינה מבט חדש ושונה, נוצר ביניהם קשר עין ועיניה של רגינה מבקשות אהבה.

* יש בכותרת חוסר התאמה לכאורה. תיבת הזמרה היא כלי נגינה ואילו נקמה היא פעולה אנושית.

- לפרק זה מבנה מיוחד: הוא נחלק לשני חלקים שונים. החלק הראשון מתרחש באולם נשפים בו עובד משה ריין ואילו החלק השני מתרחש בבית (רגינה, ליונק וליולה התינוקת).

- בחלק הראשון מדובר על הפסנתר, שהוא כלי שמפיק מוזיקה מורכבת – כלי נעלה. אך בכל זאת, הוא כלי – ולא יותר מזה. הוא דורש את "העבודה השחורה" של המוזיקה – הכיוון. הפסנתר מנגן מוזיקה קלילה, בדומה לתיבת הזמרה. המאזינים למוזיקה הם "הוללים" – יש כאן בעיני משה ריין, לכאורה, שימוש בזוי בכלי – ביזיון המוזיקה.

- מהי אמנות ומה תפקידה?: שאלה זו מופיעה לאורך כל היצירה – האם אמנות היא יצירות שפונות אל האינטלקטואל או שתפקידן לבדר. בכל דבר באמנות יש צדדים טכניים שבלעדיהם אין אמנות.

- בחלק השני, אנו עוברים אל הבית ואל ליונק ורכינה ולסיטואציה אינטימית ביניהם. היצירה נכתבה בתקופה של ספרות מאוד שמרנית (תחילת המאה ה-20) ולכן יש בעיה – איך לתאר את הסיטואציה האינטימית. לכן יש כאן מטונימיה (תיאור משהו גדול באמצעות משהו קטן). הסופר לא מתאר שום מגע, לכאורה, בין ליונק ורגינה, אך יש תיאור של התינוקת (שהיא חלק מהאם). רגינה לבושה בחלוק, מה שמראה שיש יחסים שונים בין רגינה לליונק מאשר יחסים רגילים. נוצרת כאן סיטואציה ביתית – ליונק שוכב על הספה ורגינה בחלוק הביתי. בסצינת האמבטיה שניהם רוחצים יחד את התינוקת. זוהי דרך לתאר את הקשרים האינטימיים בין ליונק ורגינה – בתוך המים מתערבבות הידיים ונוצר מגע מאוד אינטימי והקורא לבד משלים את מה שקורה שם. המטונימיה באה ליצור כאן אינטימיות. המטונימיה מתארת את מערכת היחסים בין ליונק ורגינה דרך התינוקת. האהבה בין רגינה ומשה היא כמו בין אם לילד. עכשיו יש לרגינה ילדה ואהבה מסוג זה מועברת אליה ואהבה למשה הופכת לנטל. רגינה מבינה מה זאת אהבה. משה ריין מעולם לא ידע מה היא אהבה אמיתית – הוא עדיין נמצא בגיל 9. ליונק רואה את רגינה והאהבה בינו לבינה היא אמיתית לעומת משה שאינו רואה אותה והאהבה בינו לבינה היא כמו אהבת אם לילד.

- פרק ג' ופרק ב' מסתיימים באותה צורה – נעילת הדלת, לכאורה גם מאותה סיבה. ליונק "למד" ממשה וכך מצא לעצמו תירוץ מושלם לנעילה – תיבת הנגינה.

היצירה לא בנויה על קו כרונולוגי. לא ידוע למשל אם נעילת הדלת מגיעה לפני סצינת האמבטיה. ישנם גם אירועים שמתרחשים בו זמנית.

"זרם החשיבה האנושית" – האדם יכול לטייל במחשבתו באירועים שקרו בעבר. זרם החשיבה האנושית מאפשר לנו להבין ששני האירועים מתרחשים בה זמניה.

- המגבעת: המגבעת הינה אביזר סמלי – בהתחלה רגינה חוצה את הדרך באלכסון, ואז היא מרוחקת מכל הגברים ובלתי ניתנת להשגה. בפעם השנייה שהיא מתוארת, אחרי שמס' גברים תוארו שנגעו במגבעת (שמסמלת את רגינה – נגישה) והרימו אותה – כעת היא מושגת – היא גילתה שיש עוד אהבה חוץ ממשה. אותה שאלה ששואלים על המוזיקה שואלים גם על האהבה – האם היא חד פעמית ונצחית? או שהיא משתנה ולא נצחית?

- רגינה לומדת שבחיים לא לכל שאלה יש תשובה אחת – מי קבע שרק הפסנתר והכינור (כלים נשגבים – אך בכל זאת דורשים עבודה שחורה, ואולי הם לא כל כך נעלים) הם כה נשגבים ולא תיבת הזמרה (האהבה הפשוטה) – לכל דבר יש שני פנים.

- הנקמה של תיבת הזמרה: משה רצה לגרש את תיבת הנגינה (שהיא סמל למוזיקה הפשוטה והעממית), ובסוף ליונק אומר שהוא אוהב את תיבת הזמרה, שבצם בזכותה יש את פרשת האהבים בינו לבין רגינה (שכן תיבת הזמרה היא זו שגרמה למשה לנעול את הדלת). התיבה היא סמל לאהבה פשוטה. אי-אפשר לברוח מהרגש הפשוט – "מה שמוציאים מהדלת יבוא מהחלון".

- משה כל הזמן מחמיץ – הוא לא מנצח את האהבה, ובמקום להביט אל השקיעה, הוא מביט לתוך יער שחור.

עמדת המספר היא חשובה ועקרונית ומכתיבה לנו את אופן הקריאה.

עמדת המספר ביצירה זאת היא עמדה של מספר כל-יודע וברור לנו שהמספר יודע את עברן של הדמויות ובמידה מרובה גם את עתידן, הוא שולט במחשבותיהן והרהוריהן, הוא אובייקטיבי, הוא מכיר את החלומות. אך למרות זאת, הוא לא כל-מוסר – הוא לא מספק את כל האינפורמציה ונשארים לנו פערי מידע, כמו למשל – מי הם הוריה של ליולה. יש כאן ניסיון ליצור מצב ריאליסטי, כי גם במציאות איננו יודעים הכל ותמיד בחיים יש מצבים של מסתורין.

כמו כן, מדובר כאן גם במספר דידקטי ומטרתו שנצא מקריאת הסיפור עם לקח: אי אפשר ואף אסור להתכחש לאינסטינקטים ולרגש הפשוט – מין, אהבה פשוטה. כל ניסיון של האדם, ולו המתוחכם ביותר, להדחיק את הרגשות הפשוטים יגרמו לכך שהם ינקמו בו. אדם שמדחיק רגשות בסיסיים הוא נכה נפשית – שזה דבר שקשה יותר מנכות פיזית וללא תקנה. העוורים האחרים בסיפור הם נכים פיזית, אך לא נפשית. הנכות הנפשית קשה יותר מהפיזית – משה ריין עיוור יותר נפשית מאשר פיזית וכנגד העיוורון הנפשי קשה להילחם.

תיבת הזמרה "נצחה" בסוף היצירה. תיבת הזמרה היא סמל לרגש הבסיסי – והוא ניצח. אהבה פשוטה היא מקור החיים ואי-אפשר לצאת נגד החיים.

מספר דידקטי כל-יודע מאפיין את הספרות של החלק הראשון של המאה ה-20, כשסופרים ואמנים רבים חושבים שהם יכולים לאף צריכים לחנך את קהל הקוראים. האמנות אינה כלואה במגדל שן – יש לה השפעה על החברה והיא מעורבת בעיצובה.

אנו נמצאים בסיפור שיש בו חוויה אמיתית שיוצרת מעגלים (גלים) בנפש. התהליך שנוצר בנפש הוא תהליך לא-רצוי שגורם לסערות רגשיות לא-רצויות. יש כאן השתלבויות רבות של דברים ריאליסטיים פשוטים לדברים מורכבים הרבה יותר (ריאליסטיים גם כן) – המציאות מורכבת, אך לא באותה רמה כל הזמן. המציאות מעורבת ברגשות אישיים.

הסיפור בנוי משלוש מעגלים. המעגל הפנימי ביותר הוא האירוע האמיתי בחנות העיתונים, המעגל השני הוא המפגש בבית החולים והמעגל השלישי הוא בשדרה ובבית.

המעגל השני הוא סיפור בית החולים. הוא מורכב מפרטים מציאותיים-טריוויאליים (השיחה עם הפקידה והשיחה עם רופא). הפקידה והרופא מתייחסים למותה של האישה בצורה אדישה (חיים ומוות הם עניין יומיומי בעיניהם) – הם מדברים על כך שאין פרטים לזיהוי האישה. התייחסותם מאוד מנוכרת, ומאחר והם אדישים ומנוכרים הם לא שמים לב לפרטים (הפרטים הם אלו שהופכים אותנו לשונים).

בחלק זה גם הכלב הריאלי יוצא מן המציאות שלו והופך למשהו אחר – הכלב הוא אנושי יותר מכל בני האדם. מההתחלה הוא חש שדבר לא טוב עומד להתרחש והוא מגן על גברתו. הכלב המציאותי מתחיל לקבל משמעות שהיא מעבר למשמעות המציאותית שלו – הכלב בולט באנושיות שלו משאר האנשים האחרים שנמצאים שם. הכלב הוא סמל – כלב מסמל מוות ("כלבים נובחים בעיר, מלאך המוות משוטט בה") בתרבות היהודית ובמיתולוגיה היוונית (במיתולוגיה הכלב שומר על השאול) – הכלב לא עוזב את האישה – הוא המוות שרודף אותה. במעגל השני הכלב מקבל משמעויות שחורגות מהמציאות ונקשר לעולם המתים.

הכלב כאן הוא סמלי לחלוטין ולא קיים באמת, הוא אוקסימורון (דבר והיפוכו) – הוא גם גדול וגם קטן – היצירה בנויה על אוקסימורונים רבים. גופו של הכלב היה קטן אך משמעותו גדולה מאוד.

היא הולכת בשדרה ופוגשת את האיש עם הווקמן – דבר שמנתק אותו מן העולם: הוא מדבר על החומה הסינית, שאותה ניתן לראות מהחלל, אך הוא לא רואה מה שמתרחש סביבו. כל פגישה מהפגישות המנוכרות שביציה מדגישה את הניכור האנושי. בני האדם הם בודדים – כל אחד לעצמו. האיש מדבר על הלוויתן, שמסמל את הים הגדול שכולנו מנסים לנווט בו.

האישה ממשיכה והולכת הביתה והכלב הולך אחריה ומגרד את העיניים. היא נזכרת שכך היה נהוג לעשות בתרבות המוות של המצרים. המומיות הן מסכות שמלבישים למת והדבר מסמל את הפחד של האדם מפני המוות. המצרים מומחים בהתחמקות מהסופיות של המוות.

בבית היא מדליקה טלוויזיה – דבר מאוד טריוויאלי, וזוהי דרך טובה להתחמק מן המציאות, אך גם הטלוויזיה מביאה את המציאות – ריסוס הארבה (מוות רחוק), הבחור שמת ממוקש בלבנון (מוות מאוד חד-משמעי שלא ניתן להתחמק ממנו). בהלווית הבחור בלבנון יש התייחסות שבלונית ורגילה של הרב (המוות הוא עניין יומיומי בשבילו) ובהתייחסות של המכובדים – משקפי שמש שחורים שיוצרים הפרדה ביניהם לבין מה שמתרחש. היחידה שמגיבה היא האם. היא היחידה שאיכפת לה – כאן האישה מגלה לראשונה שיש דרכים נוספות להתמודד עם המוות.

הסיפור בנוי מרצף של אפיזודות שלא קשורות זו לזו. הסיפור קטוע מאוד ומעורר שאלות בסיסיות (מה היא רוצה?, מה פשר ההתעניינות באישה הזרה? מה הסיבה לביקורים הנוספים בביה"ח? מה משמעות ההתעניינות המוזרה בכלב? הכלב אמיתי או לא?). היצירה עוסקת במוות והשפעתו על הסביבה.

ככל שהמערבולות גדולות יותר, אנחנו מתוודעים למתחולל בנפש המספרת (הגיבורה היא מספרת לא מהימנה). זהו סיפור לא ריאליסטי; הוא עוסק בנפשנו, בהתרחשות פנימית – דבר סובייקטיבי שלא אמור להיות שייך לשום מהימנות חיצונית.

הלווית החייל, הארבה (מכת טבע שגורמת לרעב, אך יש כאלה שגם נהנים ממנה), שחרור האסירים בפיליפינים, סיפור ההלוויה החוזר – כל אלו מדגישים את הניכור (הרב שמספיד בניכור, המכובדים עם המשקפיים – מסתירים את הנפש). היחידה שאמיתית בהלוויה ומגיבה בסערה היא האם – אבל גלוי, חשוף.

פול צלאן הוא משורר חשוב שחווה את חווית השואה והתאבד בסיינה בפאריז. הזיכרון החוזר של האישה מחזיר אותה למוות רחוק יותר – למוות מבחירה – התאבדות. מוות זה מעורר אצלה מחשבה (ניצול שואה שמתאבד) – ההתאבדות מעוררת כעס מבחינתה, מוות מעורר כעס פסיכולוגי. מיד לאחר מכן היא מצלצלת אל חברתה ומדבר איתה על זכוכית, שיכולה להיות חזקה אך ע"י לחץ גם שבירה – אם לא מתמודדים עם המוות נשברים – ההתמודדות עם המוות מחזקת.

עם החזרה לבית החולים, זיכרון הילדות מתעורר – חווית הליבה, התשתית – מות האם של הדוברת. נוצרת אנלוגיה בין שתי המיתות – מות האישה הזרה ומות האם (הזרה לבושה בלבן לעומת המראה הלבנה של האם. כמו כן גם שתי הנשים מתו בצורה פתאומית). המשך שנים, מות האם היה מודחק ומות האישה הזרה מעורר את הזיכרון – יש אנלוגיה ברורה בין שתי הנשים ובין שתי המיתות. זוהי הסיבה להתעסקות במוות של האישה.

על אימה של הדוברת נאמר – "היא לא מתה, היא רק הלכה" – מותה היה מודחק ולא עסקו או התמודדו איתו.

האנלוגיה כאן היא אנלוגיה משלימה – שני הצדדים מאירים זה על זה כתוספת ולא כניגוד.

מות אם הוא תמיד דבר טעון וכאוב מאוד – חוויה שמסמנת את האדם – יתמות היא חוויה מאוד קשה. מות האם הוא חוויה מודחקת. הדחקת המוות (לפעמים כהגנה על ילדים מחווית המוות) גורמת לפעמים לכך שאין אפשרות לפריקת רגשות. הדחקה גורמת לרגשות אשם – בעיקר אצל ילדים. בגלל הדחקה יכול לעיתים להיווצר עומס שעתיד להתפוצץ.

מותה של האישה בלבן (בשתי הסיטואציות – האם והאישה הזרה) מאיר ומעורר את הזיכרון האחר. הסיטואציה הריאליסטית מעלה את החוויה שלא טיפלו בה ומכריח את הגיבורה להתמודד סוף-סוף עם האם. המוות של האם היה מודחק ומותה של האישה הזרה מעלה את החוויה המודחקת בגלל הדמיון הרב אליה.

כל הסצנות בטלוויזיה הן סצנות שנוגעות במוות. אחד הטריגרים המשמעותיים ביותר הוא הלווית החייל, שבה האם מאוד מקצינה את אבלה. אז רואה הדוברת שיש דרך התמודדות בריאה יותר עם המוות. ההלוויה בלבנון מציגה דגם אחר של אבל – היא מבינה שאבל צריך להיות דבר מטופל. חיים עם מצב של "אין נחמה" הם מאוד קשים וקשה לחיות אותם.

הכותרת טעונה ומתייחסת ליותר מאשר משמעות אחת:

לסיכום היצירה (ייתכן שיהיו חזרות על דברים שכבר נכתבו בסיכום)

הסיפור עוסק בחווית ההתמודדות עם המוות. המספרת היא הגיבורה, והיא מספרת את הסיפור ברצף אסוציאטיבי, כשנקודת המוצא היא אירוע ריאליסטי שהיא לוקחת בו חלק כצופה. האירוע מפעיל רצף של תחושות ורגשות שלכאורה נראים מוזרים. רק בסוף אנחנו יכולים להבין את המשמעות של כל המעשים שהיא עושה - המספרת התייתמה מאמה בגיל צעיר. חווית מות האם לא עברה תהליך של עיבוד, גם מפני שהסביבה הדחיקה אותה וגם מפני שהמספרת עצמה לא יכלה אולי להתמודד איתה. רק עכשיו, בהווה של הסיפור, שנים רבות לאחר מות האם, היא חוזרת ומתמודדת עם החוויה המודחקת. היא מבינה שההדחקה היא תופעה מסוכנת. הדחקה יכולה להביא את האדם המדחיק למעשים קיצוניים. היא נזכרת במשורר פול צלאן שהתאבד. היא רואה שהדחקת המוות גורמת לאנשים להיות מנוכרים ומנותקים, היא מבינה שמוות שלא התמודדו איתו יוצר תופעות של כעס ואשמה. במותה של האישה שמופיע בתחילת הסיפור, האישה שמתנפלת על האישה שמתה לאחר מכן היא איזשהו ביטוי ספרותי מוגזם ומועצם לחווית הכעס שהסופרת מודעת לכך שהיא חוותה לאחר מות אימה. הבחורה המתוארת בראשית היצירה מאבדת חלק גדול מן המאפיינים האנושיים שלה – הרגליים שלה לא אנושיות. הצורה שבה היא מסובבת את הראש לכל כיוון אפשרי מזכירה לנו את צרברוס, כלב הגיהנום המיתולוגי, שמקבל את המתים בכניסה לעולם המתים.

לקראת הסוף, היא מודעת לכך שהדחקת מות אימה גרמה לה לנזק גדול: כעס לא מטופל, חוויות של אשמה ללא סיבה ופגיעה באנרגיה הנפשית (שבאה לידי ביטוי שתזכורת של השמש, שנאמר עליה שבשנים מסוימות אין לה הילה – החורים השחורים בולעים את ההילה של השמש – אדם שלא טיפל ברגשות מודחקים הוא אדם שיכולת הקרינה – הנתינה – שלו פגומה). לקראת הסוף ברור למספרת שיש חוויות שאין להן נחמה. אובדן של אדם אהוד הוא לעתים קרובות אירוע שאין לו תיקון ואין נחמה, אבל אדם לומד איך לחיות עם תחושת האובדן, איך למצוא לו נחמה חלקית. היצירה (כתיבה, מוזיקה, ציור) היא דרך להתמודד עם חוויות של אובדן. היא מזכירה בסיפור שאימה אמרה לה שעץ יבש הוא עץ טוב לבניית כלי נגינה, כלומר – הברוש, שהוא עץ שנוטעים אותו לרוב בבתי קברות, הוא גם עץ שראוי לעשיית כלי נגינה. הסיפור מסתיים בכך שהיא רואה בשדרה, מעל ראשי העצים, שביל לבן וצר (שוב חוזר כאן הצבע הלבן – זהו מוטיב), שהוא הדרך שבה בכל אופן ניתן לאדם ללכת בה – יש דרך להתמודד עם המוות, היא לא גדולה, אבל היא קיימת. הגיבורה חזקה כשהיא מתעלמת וכאשר היא מתמודדת עם המציאות היא חלשה.

- לכותרת משמעות רבה – נותנת תחושה שלילית, תחושת עצב.

- אנלוגיה: יונה העגלון (נוהג במרכבה) והסוסה דומים במהות הכללית שלהם. הסוסה מתוארת בדיוק ההיפך ממה שהיא מסמלת – הי צנומה, רגליים דקות. תיאור הסוסה מתאר גם את יונה העגלון.

- אנלוגיה נוספת – מתואר שהסוסה חושבת שהיא לא מתאימה לאזור והיא נותקה מהשדות והביאוה למקום זר – העיר, מקום מפחיד ולא רגיל. כך למעשה גם העגלון. ישנה כאן האנשה לסוסה. שני היצורים נתלשו מן הכפר והובאו לעיר – מה שמקנה תחושה של ניכור וזרות.

- ניתנות תכונות חייתיות ליונה – תנועת צווארו, צהלותיו. ניתנות לו תכונות של סוס.

תגובות הדמויות בסיפור לניסיונות השיחה של יונה העגלון

הסיפור בנוי כך שהתגובות לניסיונות השיחה של יונה על בנו שמת - הולכות מהאדם בעל הדרגה הגבוהה ביותר לדמות בעל הדרגה הנמוכה ביותר – באותה המידה גם יורדת גם רמת ההתעניינות, עד שמגיעים למהפך אירוני.

מהפך אירוני – האירוניה היא שהסוסה מתנהגת בצורה הכי אנושית למרות שהיא בעל-חיים. ישנה כאן ביקורת חברתית – האמנם בני האדם נעלים יותר על בעלי החיים? האירוניה מעצימה את המסר ומחדדת אותו.

אנלוגיה – השוואה. ישנם שני סוגים של אנלוגיות – אנלוגיה ישירה שפירושה השוואה שמדגישה את הדמיון בין הגורמים המושווים. אנלוגיה הפוכה שפירושה ששני הגורמים יהיו הפוכים זה לזה. בסיפור זה ישנה אנלוגיה ישירה.

האנלוגיה היא גורם מרכזי וחשוב ביצירה "יגון" ובכדי ליצור אותה, לסוסה מוענקות תכונות אנושיות (האנשה) וליונה ניתנו תכונות של בעלי חיים. האנלוגיה ביצירה זו מתחילה כבר באקספוזיציה שבה ישנה השוואה במראם החיצוני של יונה וסוסתו - "הרכב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח-רפאים" – "סוסתו לבנה ודוממת כמותו". בנוסף, מתואר כי הסוסה שקועה במחשבות והרהורים, מה שברור לנו שלמעשה מיוחס ליונה העגלון (שהרי סוסים לא "שקועים במחשבות והרהורים"). האנשה זו שניתנת לסוסה מסבירה את תחושת הניכור (זרות) שחשים יונה וסוסתו, שניהם יצורי כפר שהגיעו לעיר שלא מבחירה, הם אינם מכירים את העיר, לא שולטים בדרכיה ובדרכי ההתנהגות שבה. המספר מנסה להראות כמה שיונה והסוסה דומים – הסוסה אנושית וכך אנחנו מסוגלים להאמין שהיא מקשיבה והדבר עוזר להבין את המסר.

תחושת הניכור שחשים יונה וסוסתו יוצרת תחושת מועקה שמקדימה את הידיעה שיונה הינו אב שכול, כך שעוד לפני שאנו יודעים על מות בנו של יונה, אנו יודעים שהתחושה היא כבר קשה אצלו (ואצל סוסתו). לתחושה זו מצטרפת גם העובדה שיונה מתקשה לנהל דו-שיח עם נוסעיו ועם בני המעמד הנמוך (כגון החצרן והעגלון הצעיר) ובסופה של היצירה מוצא את עצמו יונה מדבר עם סוסתו, שהיא היחידה שמוכנה להקשיב לו. בכך שהסוסה היא היחידה ש"מוכנה להקשיב" ליונה, מועבר מסר של ביקורת חברתית על החברה המנוכרת שאינה מתייחסת ליחיד ועל כך שבני האדם הם לא בהכרח עליונים על בעלי-החיים. האנלוגיה עוזרת לנו גם להבין את המסר של היצירה ולחדד אותו בכך שהיא משווה בין יונה (בן-אדם) לבין סוסתו (בעל-חיים) ומראה שבני האדם ובעלי החיים לא כל כך שונים ושאולי בעלי-החיים הם דווקא עליונים על בני האדם ולא להיפך.

ביקורת חברתית – החברה מנוכרת ואינה מתייחסת ליחיד (נמוך המעמד).

מסר הסיפור מראה שבעלי-חיים עליונים על האדם. האנלוגיה תורמת להבנת המסר בכך שמראים שבעלי החיים (הסוסה במקרה זה) מאוד דומים לנו ומראים שאנחנו לאו דווקא עליונים עליהם אלא שהם עליונים עלינו.

יונה מתכחש למצבו הרע כי הוא יודע שלא יוכל להתמודד איתו – הוא אומר שהיגון נובע מכך שהוא לא הרוויח כסף, אך למעשה הסיבה ליגונו של יונה היא שאף אחד לא שומע את על ליבו ואובדן בנו גם הוא מעיק עליו ומעצים את תחושת היגון שלו.

יונה נואש, הוא אינו מבין מה קורה – אפילו מלאך המוות, שאמור להיות דמות אחראית – אכזב אותו וגרם לו לקבור את בנו, במקום שהמצב יהיה הפוך – דבר בלתי נתפס.

לסיכום ניתן לומר שהיגון נובע מהזרות, מחוסר הכסף לכאורה, ממות בנו ומאי-הבנת סדרי העולם.

ככל שלא מקשיבים לעל ליבו, כל עולמו ותפיסתו של יונה מתערערת – הסביבה לא מוכרת ולא ברורה – אין לו את הביטחון וההבנה הבסיסית של מה שקורה.

- המספר בסיפור זה הוא מספר יודע הכל מכיוון שהוא מתאר רגשות שאותם חשים יונה וסוסתו. המספר אובייקטיבי אך מעט סובייקטיבי (הוא מביע דעתו על המתרחש).

- המספר מתערב ביצירה. הוא תוהה – האם לא קיים אדם אחד שמסוגל להקשיב ליונה?! עמדתו של המספר עוזרת להעברת המסר החברתי של היצירה.

- ליצירה מסר דידקטי: ביקורת חברתית על השפלות והאטימות של החברה האנושית ליגונו של הפרט והעובדה שרק הסוסה מקשיבה לו מראה עד כמה הניכור גדול ובני האדם אטומים.

- הסופר (לא המספר) הוא "בורא" היצירה והוא בוחר את עמדת המספר. יתכן שבסיפור אחר, יבחר הסופר בעמדת מספר אחרת.

- המספר גורם לנו לדעת שהשיחה היא צורך חיוני של יונה. "כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה" – דימוי מטאפורי – כמו שהבחור זקוק למים (צורך טבעי וחיוני לאדם) – באותה המידה דרושה השיחה ליונה.

- המספר חיוני כיוון שיונה מדחיק את יגונו ולכן איננו יכולים להבין את המסר הדידקטי החשוב ואילו המספר, באמצעות שאלות שהוא מעלה, מכוון אותנו למסר ולביקורת החברתית. הוא גם הופך את המסר לנוקב, אמין ודידקטי.

- הסיפור הוא סיפור אוניברסאלי – הוא יכול לקרות בכל זמן, בכל מקום ולכל אדם.

- סיפור זה הוא סיפור דידקטי (חינוכי) – סיפור שמטרתו שבסיומה של הקריאה נעבור תהליך חינוכי ונסתכל על החיים בצורה אחרת.

"הבז" הינו סיפור מתוך ספר המכיל בתוכו קובץ סיפורים הנקרא "דקמרון".

- בוקאצ'יו, כותב היצירה, הנחיל כתיבה בשפה המקומית – איטלקית - ולא בלטינית כפי שהיה נהוג אז וזאת מכיוון שהספרות היא מצרך עממי.

- בוקאצ'יו היה בין הראשונים שכתב סיפורים קצרים, זוהי תחילתה של הספרות החדשה.

הסיפור עוסק במוסכמות החברתיות ומחירן – הליכה לפי מוסכמות חברתיות גורמת לנו ללכת סחור-סחור ולפספס את המטרה.

- תקופת הסיפור: בין ימי הביניים לתקופת הרנסנס.

- בתחילת היצירה ישנו תקציר (סינופסיס) ולכן הדגש בסיפור לא יהיה ב"מה קרה?" אלא במשהו אחר.

- פדריגו היה אציל (הייתה לו אחוזה, אציל הוא בעל אדמות).

- ג'ובאנה היא אישה עשירה, נשואה, יפה ועליזה בנשות טוסקנה.

- פדריגו אוהב את ג'ובאנה ומנסה לקנות את ליבה עד שיורד מנכסיו. פדריגו בזבז את כספו בניסיון להרשים את ג'ובאנה (סעודות, משלוחי מנות, חגיגות, קרבות, חרבות ועוד)

- בז: עוף דורס. היה נהוג לאלפו ולהחזיק כחיית מחמד. הבז הינו סמל ליוקרה אצל האצילים. הבז של פדריגו היה בז טוב מאוד, משובח.

- בסיפור זה מדובר בחברה מעמדית שפועלת עפ"י כללים נוקשים וברורים. אנשים לא יכולים לעלות ולרדת במעמדם ואין ניידות. הנימוסים מחייבים בחברה זו.

- גו'באנה מגיעה לביתו של פדריגו עם בת-לוויה (נשים תמיד נהגו ללכת לביתו של גבר יחד) בכדי למלא את בקשתו של בנה החולה – לקבל את הבז של פדריגו. מתוך נימוס, מבקשת ג'ובאנה קודם לסעוד שם ואח"כ תבקש את הבז בידיעה שבגלל אהבתו הרבה של פדריגו אליה – היא תקבל את הבז.

- כולם שבויים במוסכמות החברתיות: ג'ובאנה לא מספרת לפדריגו את הסיבה האמיתית שבגללה באה והוא לא מספר לה שאינו יכול להכין לה סעודה (כזכור, הוא ירד מנכסיו ואין לו כסף).

אירוניה – לעג, אבסורדיות, אמירת דבר אחד והתכוונות לדבר אחר.

ג'ובאנה ביקשה את הבז, והיא אכן קיבלה אותו – על הצלחת. זהו מעשה אירוני, שכן, תיאורטית היא באמת קיבלה את הבז ובקשתה נענתה, אבל בפועל הבז היה מת (פדריגו שחט אותו בכדי להכין ממנו ארוחה לג'ובאנה).

בנוסף, במהלך כל הסיפור, רוצה פדריגו לשאת את ג'ובאנה לאישה, ובסוף הסיפור, בפועל, הוא באמת נשא אותה לאישה, אך היא נישאת לו כברירת מחדל, כלומר, בגלל לחצים מצד המשפחה, היא נישאת לו ולא מכיוון שהיא אוהבת אותו. שוב נעשה כאן מעשה אירוני.

לסיכום: כולם קיבלו את מה שהם רוצים, פדריגו קיבל את ג'ובאנה לאישה וג'ובאנה קיבלה את הבז, אך לא בנסיבות שמחות וטובות וזוהי האירוניה.

- עבור פדריגו: הדבר האחרון שנשאר לו אחרי שבזבז הכל בחיזור אחר ג'ובאנה.

- עבור בנה של ג'ובאנה: מה שהוא תולה בו את התקוות האחרונות להתחסן ולהבריא.

ברגע שנשחט הבז – נעלמו כל הערכים שהוא סימל.

הבז הוא בעל-חיים (ציפור) שמעבר לתפקידו הפשוט ביצירה זו, הוא רומז לערכים נעלים – בתקופת ימי הביניים הוא נחשב לחיית טיפוח של האצילים בשל תכונותיו. שחיטתו של הבז (שהיה הטוב שבבזים) מסמלת את סופם של הערכים, סופה של האצילות, סופה של הנאמנות וסיומה של היכולת להתרומם מעל המציאות היומיומית. לאחר שנשחט הבז, נשחטו כל הערכים הנעלים ולכן פדריגו היה מוכן לשאת בסוף הסיפור את ג'ובאנה לאישה למרות שברור לו שהיא אינה אוהבת אותו. בנוסף, הוא גם הופך להיות אדם החרד לכספו, תכונה הפוכה לחלוטין לתכונה המתוארת בתחילת הסיפור. שחיטת הבז גם אפשרה לג'ובאנה לבקש אותו בניגוד לכל אמת נימוס ומוסר ידועה.

בסיפור זה ישנו מספר יודע כל. הוא הגיבור המרכזי ומייצג את המוסכמות החברתיות.

מוטיב – סמל או משפט או חפץ או אפילו צליל שחוזר ביצירה יותר מפעם אחת ובכל פעם נטען במשמעויות נוספות.

סיפור זה מסתיים בקלישאה (אמרה נדושה) – "חיי עונג ואושר" – באושר ועושר עד עצם היום הזה. אך למעשה, אמרה זו הינה אמירה בלבד, כי אין אושר, אין עושר ואין אהבה.

הסיום הוא למעשה סיכום אירוני ולא טוב. המספר לוקח את המוסכמה החברתית והספרותית "אושר ועושר" שמייצגת סיום טוב – והופך את הקלישאה ללא נכונה ואירונית.

לסיפור זה ישנו מסר אוניברסאלי (מתאים לכל זמן ולכל מקום) – כוחן של המוסכמות החברתיות גדול גם כיום.

- הגורם המפעיל – בלעדיו אירועים מרכזיים ביצירה זו לא היו מתרחשים.

רומאן מתורגם: התפסן בשדה השיפון / ג'. ד. סלינג'ר

חשוב מאוד: בעיית הרומאן היא התפרקות - יש הרבה דברים לפרט עליהם. הבעיה תיפתר באמצעות האמצעים האמנותיים.

המאה ה-20 הייתה מאה בעלת שינויים גדולים בכל תפיסות העולם - האדם מבין שהטכנולוגיה יכולה לשמש גם נגד עצמו - האדם מסוגל להשמיד את העולם. סופרי אותה התקופה קרויים: "הדור האבוד" שמבטאים ביצירותיהם את התחושה של האדם שהולך לאיבוד בתוך המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה). הדור של שנות ה-50 (אחרי מלחמת העולם השנייה) נקרא "דור הפצצה" וביניהם נמצא סלינג'ר, מחבר התפסן בשדה השיפון.

התפסן מספר את החוויות של הולדן קולפילד שמגורש מפנימייה יוקרתית בפנסילווניה ובמשך 3 ימים אורך מסע בניו-יורק שמתרחש ערב חג המולד ובמשך שלושה ימים הוא עובר מסע נפשי. הספר בנוי כסיפור מסגרתי - הפרק הראשון והאחרון יוצרים את המסגרת החיצונית, כשהולדן בן ה-17 מספר על מה שקרה שנה קודם לכן, בגיל 16. הסיפור מסופר לאחיו לאחר שאושפז בבית מרפא עקב המשבר הנפשי שלו ותהליך הסיפור והכתיבה הוא חלק מהריפוי. רומאן זה נקרא רומאן התבגרות - מעמיד במרכזו גיבור צעיר שצריך לבחור את דרכו - מסתכל על החברה הבוגרת, יודע שהוא צריך להשתלב בה והיא לא מוצאת חן בעיניו. הוא מחפש לעצמו דמות של מורה דרך.

המספר הוא מאוד סובייקטיבי ומעורב. הסיפור מסופר בגוף ראשון. הייחוד של המספר הוא שהוא נער צעיר שנמצא במצב ייחודי. כיוון שהמספר הוא כזה, הסופר שם לנו מערכת של רמזים שתכוון אותנו ותעזור לנו להבין את מה שקרה. מערכת האמצעים האמנותיים תספק לנו אפשרות להבין דבר מתוך דבר. עלינו להיות קוראים מעורבים, וזאת מכיוון שהסיפור מסופר בצורה סובייקטיבית.

המספר בסיפור זה הוא "אנטי-גיבור" - הוא הגיבור של היצירה אבל יש לו תכונות שונות משל ה"גיבור".

בפרק הראשון כתוב כי הולדן מספר את מה שהוא סיפר לאח שלו בחג המולד של שנה שעברה. הפרק הראשון והאחרון יוצרים את מסגרת הזמן ובפרק האחרון מתברר לנו שהוא נמצא בתהליך ההחלמה והחזרה לשגרה - בספטמבר הוא חוזר ללימודים.

- יש לו "שיערות שיבה": הוא אפילו מגדיר את עצמו כזקן. הוא מרבה להזכיר את שיערות השיבה שיש לו בבלורית הכהה. מה שגרם לו לשיערות שיבה הוא אחת החוויות המרכזיות בעיצוב דמותו - מותו של אלי, אחיו, מסרטן הדם. עוד אירועים שיכלו לגרום להולדן ל"שיערות שיבה" הם התאבדות הילד בבית הספר הקודם שלו וכן העובדה שהוא כל הזמן מסולק מבתי ספר. כל אלה הם אירועים שהייתה להם השפעה רבה על חייו של הולדן ועל עיצוב דמותו.

- הולדן הוא נער מבית טוב, משפחה מבוססת מהמעמד הבינוני הגבוה.

- הולדן מתאר התבגרות מהירה וקשה - בשנה האחרונה הוא גבה 13 ס"מ וכמו כן שיערות השיבה שלו - הדברים מעידים על התבגרות מהירה ופתאומית.

- הולדן מכיר את ג'יין גאלאגר זמן רב. הוא מכיר אותה מצוין והיה מבלה איתה הרבה זמן.

- הוא נהג לשחק איתה משחקי ספורט ולשניהם עולם רוחני משותף - הספרים.

- הולדן מדבר עם ג'יין ונחשף - היא היחידה שהוא מראה לה את הזיכרון היקר שלו מאלי. היא האדם הכי קרוב אליו - לה הוא חושף את הדברים הכמוסים ביותר והכאובים ביותר.

- בעיני הולדן, ג'יין יפה, למרות שלא ככה בעיני כולם.

- להולדן יש הסתכלות מאוד ממוקדת על ג'יין - הפה שלה לא סגור לחלוטין - פגם זה נתפס בעיניו כדבר מאוד יפה.

- ג'יין היא אדם שלא מחפש תחרות אלא עולם יפה. למשל, היא משחקת דמקה בשביל היופי - היא שומרת את כל המלכות של הדמקה בסוף כי זה יפה ולא משתמשת בהן.

- כשנודע להולדן כי סטרדלטר הולך להיפגש עם ג'יין, הוא מבקש ממנו לשאול אותה אם היא עדיין שומרת על המלכות שלה בסוף. המשמעות של הדמקות היא מינית - הולדן מנסה לשלוח אזהרה לג'יין. הדמקות נתפסות בעיניו של הולדן כשמירה על תום וצניעות. הן מייצגות את הייחוד, הצניעות והתמימות של ג'יין.

אחד הנושאים שמטרידים את הולדן הוא נושא האהבה והמין. הוא מודע לצורך שלו במין, אך הוא לא מוצא פתרון לכך במסע בן שלושת הימים שלו.

בעיניו של הולדן, מין נתפס כדבר השייך לעולם המבוגרים ועולם המבוגרים נתפס בעיניו כמשהו דוחה ומגעיל. אהבה נתפסת בעיניו כקשר רוחני, כשיתוף פעולה בין שני אנשים; אהבה נתפסת בעיניו של הולדן כחלוקה של עומס רגשי - השתתפות בכאב, בצער וברגשות אחרים.

אהבה נקשרת אצל הולדן לפנים - אם הוא לא רואה את הפנים של אדם הוא לא יכול לחוש אהבה. [פירוט נוסף ב"מוטיב הפנים" בהמשך הסיכום]

נגיעה של פנים עם פנים הם גילוי לאהבה גדולה - כשהוא מנשק את ג'יין הוא לא מנשק אותה בפה, אלא בכל הפנים.

הולדן לא יודע איך לחבר את האהבה הטהורה, התמימה והרוחנית הזו עם מין. הולדן אומר שהוא לא יכול לקיים יחסי מין עם מישהי שהוא לא אוהב (לכן הוא לא מקיים יחסי מין עם סאני הזונה).

הולדן תופס את המין באותו המישור עם אלימות. בשני המקרים שבהם הולדן עסוק בפרשה בעלת אופי מיני - מתפתחת ממנה פרשה אלימה - בקטע עם מוריס וסאני ובקטע עם סטרדלטר והיחסים האפשריים שלו עם ג'יין. מקור הקטטה בשני המקרים נובע מהיבט מיני. בסוף הקטטות האלה הוא נופל ונפגע וחושב שהוא עומד למות. המין נתפס בעיניו כמשהו אלים שעלול לגרום למותו של אדם. אהבה ß מין ß אלימות ß מוות.

האנלוגיה הניגודית בין ג'יין ובין סאני הזונה וסאלי

קיימת אנלוגיה ניגודית בין ג'יין לבין סאני הזונה. הקשר עם ג'יין הוא קשר של אהבה וההיפך הוא הקשר בינו לבין סאני וסאלי (קיים גם דמיון בשם).

מול הדמות האחת של ג'יין יש שתי דמויות - סאני וסאלי: סאלי היא נערה כמו ג'יין, דומה לה גם בעיסוקים, אך בכל זאת היא שונה ממנה. סאני היא ביטוי מוקצן מאוד של מין - היא זונה. גם סאני וגם סאלי גורמות להדגשה של הטוהר של ג'יין והיחסים אליה וזוהי מטרתה של האנלוגיה. סאני וסאלי הן שני צדדים של מערכות יחסים שהמין בהן חשוב. אם הולדן היה מביא רק את סאני, הדבר היה מראה כי המין הוא דבר נחות ונסחר. בקשר עם סאלי קיים צורך ביותר מרק מין ויש אפשרות שיחסים אלה יתקיימו.

מערכת היחסים של הולדן עם סאלי היא מאוד שטחית. כשהוא משקר לה ואומר לה שהוא אוהב אותה (דבר שמאוד לא פשוט להגיד) - היא מתייחסת לדבר כדבר מאוד נדוש ושטחי ומייד פונה לנושא שטחי עוד יותר - השערות שלו, מבקשת ממנו לגדל את השיער שלו. סאלי היא צבועה ושטחית.

לג'יין הוא לא אמר שהוא אוהב אותה, כי זה אמיתי. לג'יין אי אפשר להגיד את הדברים האלה בכזו פשטות.

הוא מעיד על עצמו "איזה משוגע אני" - הוא עושה הבחנה ומודע לעצמו ולכן הוא לא באמת משוגע, הוא רק במשבר.

סאני בעיניו של הולדן מייצגת את המסחור של המין - היא מוכרת מה שיש לה למכור - מין. במהלך הפגישה עם הזונה, הוא לחוץ מכל הכיוונים - בסיטואציה, בכסף וכו'. בקטע של סאני המין מתקשר עם אלימות. סאני כופה את עצמה על הולדן - היא יושבת על הברכיים שלו ומורידה את השמלה.

קיים עיסוק רב במה שהמוות עושה לגופנו - הקטע שהכי מציק להולדן הוא הפנים והעיניים (כיוון שהן מייצגות את הנשמה). בחיבור שהוא כתב בהיסטוריה, הוא כתב על פרשת החניטה וכיצד המצרים שימרו את הגוף, הפנים והעיניים - זה חלק מהעיסוק במוות.

הולדן מרבה לדבר על מחלות קשות שפוקדות אותו (גידול בראש, בעיות גב וכו'). הוא הופך את הבעיות לדבר שגרתי ומגוחך. הדבר מעורר רחמים מצד הסובבים אותו וזה דרך לבטא שהוא מפחד (מפחד מהמוות). כשהוא מחכה לסאלי הוא מוצא עיתון - הוא מוצא בעצמו את כל הסימנים למחלות שונות. המחלה של אלי מערערת את כל סדרי הקיום.

מקורה של הכותרת היא במה שהולדן אומר (עמ' 206 בהוצאה החדשה של הספר) על כך שהוא רוצה להיות תפסן בשדה של שיפון כשיהיה גדול - הוא רוצה להיות המבוגר שעומד בצוק ותופס את הילדים שרצים בשדה שיפון. הולדן רוצה להציל את הילדים מליפול אל הבגרות.

בשיחתו עם פיבי, הולדן משבש את מילות השיר ומצטט אותו בצורה של: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" ופיבי מתקנת אותו ל:"... אדם פוגש אדם בשדה שיפון". הטעות של הולדן בציטוט השיר מעידה על כך שהוא טועה בדברים נוספים בחייו בגלל גילו, מצבו הנפשי, מצבו הפיזי וכד'.

- הנפילה היא כמובן ירידה. על מנת שיהיה אפשר ליפול, צריכים להיות במקום גבוה. ירידה היא אובדן יתרון.

- היציאה מפנסי היא ראשיתה של הנפילה של הולדן. בסוף הפרק השביעי, הוא מתאר איך הוא כמעט נופל במדרגות ושובר את הראש. בסוף הפרק ה-14 הוא קושר את הנפילה עם תשוקת המוות שלו. יש אנלוגיה בינו לבין הילד שהתאבד - הולדן יוצר את האנלוגיה הזו. הוא גם מדבר על כך שהוא רוצה ליפול מהחלון שבמלון כפי שעשה הילד שהתאבד.

- הולדן מפחד להיות מושפל. השפלה היא מילה נרדפת לנפילה ולירידה - הולדן מפחד "ליפול", הוא מפחד ליפול לבגרות ומחפש כללים ברורים.

- הולדן מפחד משינויים ומהיעלמות שבעקבות המוות. ההתבגרות היא השינוי. הולדן הוא ילדותי בחשיבתו וקשה לו להבין את הכללים הלא ברורים של המשחק. ישנם רמזים רבים ואזכורים רבים של משחק הבייסבול - הולדן מחפש חוקים וכללים ברורים, כמו בבייסבול. הוא רוצה להיות חלק ממשחק - חלק מקבוצה.

הברווזים הם סמל ומוטיב שחוזר על עצמו. מוטיב זה נקשר לרצון של הולדן בהגנה. הוא כל הזמן דואג מי שומר על הברווזים, שהם סמל לילדות ולטבע - דברים טהורים. האם יש מישהו שמגן על היצורים שבטבע? אם יש מישהו ששומר על הברווזים - יש מישהו ששומר גם עליו. הולדן תוהה מי יחלץ אותו מהמצוקה הקשה שאליה נקלע. מוטיב הברווזים יופיע תמיד בעיתות מצוקה. בסוף יסתיים המוטיב כאשר תיפתר שאלת הברווזים. ההגנה על הברווזים שווה להגנה על הולדן ועל הילדות שכן הברווזים מסמלים את הילדות. הולדן במצוקה ומחפש מי שיגן עליו.

כובע הציידים האדום הוא אפיון עקיף של הולדן באמצעות אביזרים. כובע הוא דרך להתגונן ודרך להסתיר. כשהולדן חש שעולמו הפנימי בסכנה, הוא חובש את הכובע. הולדן מרגיש דחוי ולא מתאים והדבר בא לידי ביטוי עם הכובע. הכובע ההפוך בהקשר לתפסן נותן לו כוח. הולדן מרגיש כמי שיש לו שליחות של גאולה ותפקידו להציל. זהו תפקיד בלתי אפשרי. כובע הציידים נותן לו כוח – הולדן הוא התפסן שמושיע את הילדים מהילדות, כמעט כמו בשליחותו הדתית של ישו – זוהי אידיאליזציה של הילדות.

מבחינת הולדן, אלי הוא אידיאל הילדות - הוא הילד הנצחי כי הדרך היחידה לא להתבגר היא למות. הולדן רוצה להיות "צייד אנשים". הוא רוצה לצוד אותם טרם ה"נפילה" (לעולם המבוגרים). יש כאן התייחסות אל הברית החדשה - הפרק בו ישו בוחר את השליחים ש"יצודו אנשים" על מנת להכניסם לדת החדשה שתפקידה לגאול אנשים מייסוריהם. הולדן רואה עצמו כמעט כאדם בעל שליחות דתית. יש כאן אידיאליזציה של הילדות. יש כאן תפיסה של הרומנטיקה של הילדות - הילד הוא יצור מושלם חסר יצרים. צריכה לבוא יקיצה והיא תהיה בפגישה עם פיבי - הילדה ה"אולטימטיבית".

אהבה נקשרת אצל הולדן לפנים - אם הוא לא רואה את הפנים של אדם הוא לא יכול לחוש אהבה. הפנים בעיניו של הולדן הם גילוי האהבה. כשהוא מדבר על ג'יין, הפגיעה בפנים שלה נתפסת בעיניו כמשהו נורא. הוא מדבר על פנים כמשהו קדוש - לא אוהב להכות בפנים. מכות בפנים נתפסות בעיניו כמשהו שמחלל את הנשמה.

הפנים הם ביטוי, גילוי, של הנשמה - העיניים הם חלון לנפש ובשבילו כל הפנים הם גילוי של הנשמה.

נגיעה של פנים עם פנים הם גילוי לאהבה גדולה - כשהוא מנשק את ג'יין הוא לא מנשק אותה בפה, אלא בכל הפנים.

כשהולדן מגיע למלון בניו-יורק, הוא מדבר על שני אנשים שהשפריצו מים אחד על השני - על בחורה. הקטע של הפגיעה בפנים קשה לו - חשוב לו לכבד את הפנים. בעיני הולדן פנים = נשמה = קדוש. פגיעה בפנים היא פגיעה בנשמה – אסור לבכות ולפגוע בפנים, ואי אפשר להתאהב בלי החלון לנשמה (העיניים) – הוא מפחד לדעת מה קורה לפנים אחרי המוות.

הכפפה של אלי היא החשובה ביותר להולדן ורק לג'יין הוא מראה אותה. כמו כן, עם מותו של אלי, הוא שבר את היד.

מוטיב היד אומר לנו שהולדן מחפש עזרה - הוא רוצה קשר. מוטיב היד בא לספר על הרצון האנושי לחפש עזרה וקשר. את היד הזאת הוא שובר ומנפץ על הזכוכית. יחד עם הזכוכית המתנפצת, מתנפצת גם אשליית הילדות - כשאנחנו ילדים אנחנו חיים באשליית הביטחון שהמוות רחוק מאיתנו ושאנחנו מוגנים. האשליה הזאת מתנפצת עם מותו של אלי וניפוץ הזכוכית. (בהמשך הולדן גם אומר שהוא רוצה להיות זה שיושיט את היד ויציל את הילדים - התפסן בשדה השיפון). שבירת היד היא זעקה גדולה לעזרה - הוא לא יכול להתמודד לבד עם הבגרות הפתאומית שפקדה אותו.

התבגרות היא המעבר בתחנות חיים שונות שאם לא סיימנו תחנה מסוימת - אנחנו תקועים בה. הולדן לא מסוגל לבקש עזרה ובאמצעות המוטיב הזה אנו למדים שהולדן רוצה ומחפש עזרה. בסוף הסיפור הולדן גם מקבל עזרה - הוא מאושפז.

כמו כן, קיימת למוטיב גם משמעות מקומית - יש כאב נפשי נוראי שהוא לא יודע להתמודד איתו ולכן הוא מעביר אותו לכאב פיזי. לכאב הנפשי מתלווה גם תחושה של אשמה. הוא מחפש אשמה בעצמו בנוגע לחייו של אלי. הכאב הנפשי לא נרפא אלא רק נדחה - הוא לא יכול להתמודד עם ההלוויה של אלי והוא נחסך ממנה - הוא מאושפז בבית החולים ולא צריך להתמודד עם המוות בהתחלה.

החיבור שהולדן כותב עבור סטרדלטר על הכפפה הוא בקשה לעזרה - אבל הוא מקבל תגובה מגעילה המתאימה לסטרדלטר.

הכפפה והיד מסמלות את הזעקה לעזרה של הולדן. שבירת היד וניפוץ הזכוכית לאחר מות אלי הם בעצם ניפוצה של הילדות – הולדן לא יודע איך להתמודד עם הבגרות הפתאומית שנפלה עליו פתאום.

הפחד מהמוות בא לידי ביטוי גם בעיוורון. העיוורון הוא חלק מההתמודדות עם המוות. במוות לא רואים - יש חושך. מוטיב העיוורון מדגיש את המצב הנפשי שלו - הוא לא רואה איפה הוא - חוסר ביטחון. העיוור שולח יד למישהו שידריך אותו - הוא צריך עזרה.

זהו מוטיב שמדגיש את הבדידות של הולדן - את חוסר הקשר שלו לאנשים.

בעמ' 24 (במהדורה החדשה של הספר), הוא קורא לעזרה מהעיוורון שלו - זאת צעקה שלא נענתה כי אימו איננה שם.

כשהולדן בא לפיבי, הוא מגשש בחשכה - לא מוצא את דרכו. הכל חשוך סביבו ורק פיבי נותנת לו יד - עזרה.

העיוור מפחד מאוד מהנפילה - כאן מתקשר מוטיב העיוורון עם מוטיב הנפילה.

עיוורון הוא גם כמו מוות. העיוורון מדגיש את חוסר הביטחון – העיוור צריך שיושיטו לו יד לעזרה. כשהוא מגיע לבית הוריו, הוא מגשש באפילה ופיבי נותנת לו יד – היא נותנת לו עזרה. כמו כן, גם העיוור חושש מהנפילה – כמו הולדן.

שאלה שנלווית לשאלת המוות היא שאלת הזמן - זמננו קצוב והדבר מורגש יותר כשגדלים. אחת השאלות המהותיות ביותר להולדן היא "איך עוצרים את הזמן?". במוזיאון הטבע הוא הולך לראות את המומיות - המצרים עסקו הרבה בשאלת המוות ונתנו לה פתרון.

בשאלת הזמן, הולדן יכול לנצח את המוות אם הוא יעצור את הזמן - לא יתבגר. הוא לא רוצה לגדול, רוצה להישאר ילד ולשמר את חווית הילדות.

כאשר הוא הולך למוזיאון הטבע, הכל נראה אותו הדבר - הוא הולך לראות את המייצגים הקפואים והלא זזים. מוזיאון הטבע הוא מקום של ילדות - הוא הולך עם ילדים לשם. המוזיאון לטבע הוא דרך לעצור את הזמן – להישאר בילדות. עצירת הזמן מונעת מוות – המצרים נתנו פתרון לגופות המתים והוא מרבה להתעסק בכך.

- פיבי מוצגת כילדה האידיאלית. עד המפגש עם פיבי, הולדן בטוח בשליחותו. פיבי מסתכלת על הילדות כתהליך זמני והיא מבינה שאדם צריך לגדול. פיבי מבינה שאפשר ליפול ואפשר גם לקום - כל ההסתכלות שלה על הסביבה היא הרבה יותר מפוכחת משל הולדן. פיבי היא הילדה האידיאלית, אך יחד עם זאת היא בוגרת יותר מהולדן.

- פיבי כועסת על הולדן. היא מציגה בפני הולדן את תמונת כישלונותיו - הוא יכול לקבל זאת רק בזכות התכונות הטובות האחרות שלה. הוא מגלה אהבה מאוד גדולה ותמימות מאוד גדולה.

- פיבי אומרת שהיא תבוא איתו ובכך היא יוצרת מצב שהוא חייב להתבגר. הולדן מבין בשלב הזה כי מה שהוא עושה משפיע על האנשים בסביבתו. יש לו אחריות סביבתית - דבר שמחייב אותו לעשות את הצעד הראשון לקראת ההתבגרות ולהבין בצורה יותר ברורה את מה שצריך לקרות. הולדן יוצר הפרדה בין עולם הבגרות לעולם הילדות ופיבי אומרת לו שזה לא כך ושזהו כישלון אצלו. פיבי מוכיחה את הולדן על גישתו הפגומה וכאשר היא רוצה לבוא איתו הוא מבין שלדבריו ולמעשיו יש השלכות על הסביבה ולכן הוא חייב להתבגר.

- פיבי משחקת בהצגה תפקיד של בוגד. הולדן חש שבמידה מסוימת היא בוגדת בו. היא לא ממלאת את תפקיד הדמות הטובה. פיבי, לכאורה, לא תומכת בו.

המסע מסתיים ומגיעה ההבנה שתהליך ההתבגרות הוא תהליך של נפילה וקימה. כשפיבי על הסחרחרה הוא אומר כי "צריך לתת להם לעשות את זה... אם הם נופלים, הם נופלים" - הילד שתופס את טבעת הזהב (טבעת היא חפץ עגול – סמל לשלמות. הילדים רוצים להגיע למצב של שלמות והשתייכות – הם רוצים להתבגר ולסיים את התהליך) - אסור לתפוס אותו. אם הוא יפול הוא יקום. הולדן מתבגר ומבין שצריך ליפול על מנת לקום. ההתבגרות טבעית ואם ניפול – נקום.

- היצירה "התפסן בשדה השיפון" מדברת על החומריות של החברה האמריקאית ועל הזיוף שבה. הולדן אומר שכל מערכת החינוך היוקרתית של ארה"ב כולה שקר וזיוף.

- כל סוגי הספורט שמוזכרים הם סוגים של תחרות - אלה הם משחקי החיים - יש מנצחים ויש מפסידים. תחרות היא עולם המבוגרים – כולם אוכלים את כולם, כולם פועלים לפי אינטרסים ואין תמימות.

- כבר בתחילת היצירה הולדן בועט בשתי מוסכמות חברתיות - הוא לא הולך למשחק הרוגבי וזוהי אמירה מאוד משמעותית – הספורט מדבר על ההשתייכות והוא לא הולך למשחק הרוגבי של בית ספרו – הוא לא שייך לביתה הספר ולא רוצה לקבל את המוסכמות החברתיות שלו. כמו כן, הוא גם שוכח את ציוד הסייף וגורם להפסד טכני – גם במשחק החברתי הגדול וגם במשחק האישי עם אחרים. הסייף הוא משחק לחיים ולמוות והוא לא משתתף בו.

הרומאן, בניגוד לסיפור הקצר, עוסק בפרטים רבים ובזמן רב. לכן, לרומאן יש נטייה "להתפרק". את התפרקות זו מונעת מערכת האמצעים האמנותיים שמאחדת את כל הסיפורים ברומאן.

"המאהב" הוא רומאן דידקטי ויש בו הסתכלות חינוכית.

מדובר בתקופה שבין השנים 1973-1974, תקופה של שינויים רבים בחברה הישראלית. מלחמת יום כיפור ניפצה את האשליה הגדולה שהייתה לנו לאחר מלחמת ששת הימים והתברר שהחברה הישראלית מאוד פגיעה ומאוד שבירה. לאחר המלחמה יש ערעור מוחלט של כמעט כל המוסכמות החברתיות שהיו עד אז. עניין הנעדרים הוא ערעור של כל המוסכמות – לפני כן לא היה דבר כזה בארץ. ישנה תחושה של מהפיכה פנימית.

עמדת המספר חשובה מאוד לקריאה כיוון שהיא מכתיבה את אופן הקריאה. ביצירה זו ישנם שישה מספרים שונים – הסופר וויתר על עמדת המספר. יש שישה מספרים שמספרים משש זוויות ראייה – זהו דבר שמאפיין את הספרות המודרנית. הסופר למעשה אומר שאין אמת אחת, או שאולי יש אמת אחת ואפילו הסופר לא יודע אותה; זוהי אמירה פוסט-מודרנית – יש יותר מאמת אחת. מדובר כאן בטכניקה שלקוחה מעולם הקולנוע, מהסרט ראשומון. ראשומון הוא סרט קולנוע יפני של אקירה קורסאה. בסרט זה מסופרת עלילה מסוימת ממספר זוויות ראייה. זהו לב הפוסט-מודרניזם – יש יותר מאמת אחת. הסופר בעצם נותן לנו אפשרות להחליט מה היא האמת וזוהי אמירה מאוד דידקטית ומאוד חינוכית – יש לנו אחריות בבחירה.

הדמויות המספרות – אדם, אסיה, דאפי, נעים, ודוצ'ה וגבריאל

סיפורי 5 הדמויות הראשונות שזורים אחד בשני ואילו סיפורו של גבריאל מובא בסוף היצירה בצורת מונולוג שלם ורצוף. למעשה, כל חמש הדמויות מריצות את היצירה יחד. ניתן גם להפריד בין 5 הדמויות: אדם ואסיה לעומת דאפי, נעים וודוצ'ה. הדמויות של אדם ואסיה הן הדמויות שנושאות את העלילה כולה – הראייה אצלם של מה שקורה היא הרחבה ביותר. ליצירה אין רצף זמן כרונולוגי כיוון שיש 6 דמויות שמספרות סיפורים שונים ולכן קשה להתקדם ברצף כרונולוגי.

אדם ואסיה נמצאים ביצירה מראשיתה ולכן הם דמויות הנושא – הן נושאות את היצירה ומגלגלות אותה.

ניתן לעשות הפרדה גם בין אדם ואסיה: ראייתו של אדם היא הראייה התקנית, הריאליסטית, המוסכמת והמקובלת. לעומתו, אסיה לכל אורך היצירה מדברת מרובד החלומות – כל דבריה של אסיה הם מתוך חלומות, כל הקטעים של אסיה הם קטעי תת-מודע שחושפים את אותם המקומות שאנו לא נותנים להם לעלות כשאנו ערים ומפוקסים.

זוהי אמירה מאוד מוזרה. "איבדנו" – המאהב הוא של שנינו, ושנינו השתמשנו בו. הבעל (אדם) מחפש את המאהב של אישתו, בעוד שבדרך כלל דבר שכזה לא קורה. מדוע? מה גורם לגבר שפוי וריאליסטי ללכת לחפש את המאהב של אישתו?

ממה נובע הצורך האובססיבי לחפש את המאהב? כנראה שהדבר נובע ממערכת היחסים שלו עם אישתו, אסיה.

לפנינו זוג ישראלי שגרתי, שנפגשו ב"שידוך" ישראלי טיפוסי – בית ספר יסודי. הזוג נמצא במשבר קלאסי של גיל העמידה – אמירה אוניברסאלית שאופיינית לא רק לזוגות ישראליים. הם הגיעו למצב שבו הם מבוססים כלכלית, ילדיהם בגרו ונשאלת השאלה לאן פני היחסים. זהו משבר קלאסי ואוניברסאלי וידוע שהפסיכולוגיה מתעסקת בו.

מדובר כאן בזוג שחווה את חווית השכול, שהיא לא חוויה נורמטיבית ולא כולם עובדים אותה. צורת ההתמודדות עם השכול היא השמירה על המקרה בסוד. כדרכו של סוד, הוא יוצר סביבו כאב גדול מאוד כי הוא יוצר סביבו משהו שיותר גדול מהאמת. הסוד, כיוון שמעולם לא נדון העניין סביבו, גורם גם ליצירת רגשות אשם. לאדם יש רגשות אשם והוא גם בטוח שאסיה מאשימה אותו – מה שלא בהכרח נכון.

שני המשברים (השכול ומשבר גיל העמידה) עדיין אינם מסבירים את האמירה המוזרה "ואנחנו במלחמה איבדנו מאהב". חקירת הילדות המשותפת של שניהם בביה"ס היסודי אולי תסביר את המשפט המוזר שבתחילת היצירה.

מדובר כאן בשני אנשים שמבחינה השכלתית אינם שווים – האישה משכילה הרבה יותר מהבעל (אסיה אקדמאית ולאדם רק 10 שנות לימוד) והדבר אף קיצוני יותר שכן האישה היא המשכילה יותר מבין השניים.

- באמצע שנות ה-40 לחייו, יליד הארץ – פרי החינוך הישראלי המשובח. דור מגש הכסף – מלחמת השחרור.

- יש לו סגנון דיבור נעלה – עברית טובה, עשירה, קולחת ורהוטה. הוא מייצג דור שרואה וחש את המקום הזה כשלו. הוא מלח הארץ.

אדם היה תלמיד בינוני, חסר מוטיבציה מבית, אדם פסיבי – לא רוצה להתעסק ברגשות ולכן מתאהב במי שאינו יכול להשיג. הוא אדם כבוי ורגשותיו כבויים. הוא לא בולט בשום דבר, ילד מחוק, אסיה אפילו לא זוכרת אותו מהיסודי. הוא מתאהב תמיד או במלכות הכיתה או במי שיש להן חבר – הן בלתי מושגות ולכן זה פותר אותו מלעשות משהו. הוא מאוהב כי "צריך" להיות מאוהב.

ההתאהבות באסיה היא "תאונה" – הוא היה בטוח שיש לה חבר (יצחק), אך לא היה לה חבר. הוא תכנן להתאהב בה כי היא הייתה לכאורה תפוסה, אך הוא טעה וקרה הבלתי צפוי.

אדם יוצר מערכות יחסים בדגם של משולש, הוא זקוק לצלע (דמות) נוספת במערכת היחסים. בביה"ס היסודי למשל היה המשולש אדם-אסיה-יצחק – משולש זה היה טעות ויצחק יצא ממנו וכך מתפתחת מערכת יחסים בין אדם ואסיה. רק לאחר שצלע אחת נעלמה היחסים יצאו לפועל.

הקשר בין אדם לאסיה נמשך והופך לקשר נישואין שמחזיק מעמד זמן רב. היחסים עולים על שרטון עם מותו של בנם, יגאל. אדם סבור שאסיה מאשימה אותו במותו של יגאל. מאחר והנישואים עולים על שרטון, אדם חוזר לדגם ההתנהגות המוכר לו שהצליח בעבר – דגם המשולש – הוא מחפש צלע שלישית ליחסים כדי שיזיז אותם. לכן, הוא מחפש מאהב כדי שאולי כך יהיה אפשר לפתור את משבר הנישואין.

יש כאן דפוס פסיכולוגי חוזר – בכל מקום שבו יש תקלה במערכת היחסים, הוא מביא צלע שלישית בדומה למה שעשה בעבר.

בתחילת היצירה נכתב "ואנחנו במלחמה איבדנו מאהב" – ואכן לכל אורך היצירה הוא מחפש את אותו מאהב אבוד שיסיים את עבודתו.

לפני שאדם חיפש מאהב, הוא ניסה לפעול לפי המוסכמות החברתיות והציע להביא ילד חדש. הבאת ילד חדש היא המלצה מאוד בעייתית כיוון שהילד משמש כ"תחליף" או "ממלא מקום" של הילד שנהרג. זו תחושה לא פשוטה לילד וגם להורים – שחשים בגידה – האם הם מחליפים את הילד שמת? האם יצליחו לתת לו אותו חינוך? אך בכל זאת, ה"פתרון" הנורמטיבי לשכול הוא לידת ילד חדש – פתרון מאוד בעייתי, קשה, מורכב וטעון.

שנה לאחר מותו של יגאל נולדה דאפי, מה שאומר שהרו (הכנסת אסיה להריון) 3 חודשים לאחר המוות. באופן מפתיע, אסיה, שהייתה אם מאוד נפלאה ליגאל (שהיה ילד עם מום), מאוד אדישה לדאפי – מאוד קרה וכמעט ולא מתפקדת ובאופן טבעי האבא צריך למלא את תפקידה. במשך שנים רבות אדם ממלא את תפקיד האם בהצלחה – הוא אב חם, אוהב, דואג ופעיל – חם ומאוד משמעותי. ה"סידור" הזה מתנהל בהצלחה שנים לא מעטות. אך כשדאפי מגיעה לגיל ההתבגרות, היא צריכה דמות של אם כדי להזדהות איתה וללמוד ממנה את תפקיד המין שלה. אך האם אדישה ולא מתפקדת ואף מתברר לדאפי שאסיה מלאת גרש, אך היא אדישה רק לדאפי – בכיתה היא מלהיבה את כולם ורק לדאפי היא לא נותנת לדבר – "רק אותה היא לא אוהבת". חיפוש דמות האם של דאפי מחדש את המשבר בחיי הנישואין של אדם ואסיה. לאורך כל היצירה דאפי מחפשת את דמות אימה ואת תשומת הלב שלה.

ואכן, עם חידוש המשבר, אדם מביא את המאהב למשפחה, אך בעצם רק מחריף ומגדיל את הבעיה ומביא את כל המשפחה למצב משברי. המאהב, והיעלמותו בפרט, מקצינה את כל הבעיות ומשברים.

הקושי שחווה יגאל מקרב את אדם ואסיה, שתורמים כל אחד מהם בגידולו בתחום ההתמחות שלו.

אדם אומר שאין לו רגשות אשם בהקשר לתאונה, אך יש לו הרגשה שאסיה מאשימה אותו. אך במה? בתאונה?

אסיה מדחיקה את מותו של יגאל ועוסקת בפעולות יומיומיות – זהו חלק מתהליך קבלת עובדת השכול בשבילה. ההדחקה היא אחת מדרכי ההתמודדות הידועות עם השכול. היא גם לא ישנה בלילה כיוון שאז היא לבד עם עצמה ולכן היא עוסקת בפעילויות אלו גם בלילה.

בלילה שלאחר האסון אדם מתחנן לאסיה שיעשו עוד ילד והיא לא רוצה ולבסוף הוא אונס אותה. אסיה הייתה באבל ולכן לא רצתה לעשות עכשיו עוד ילד ואילו אדם קיים איתה יחסים בכפייה. כאן טמונה האשמה – היא מאשימה את אדם בכך שהוא לא נתן לה לעבור את תהליך האבל. אדם גם גזל ממנה את חווית ההורות המתקנת כיוון שהוא כפה עליה את הלידה לפני שסיימה את תהליך האבל.

הרובד הלשוני עוזר לנו לאבחן את דמותו של אדם. יש לו לשון עברית תקנית והיא מלמדת אותנו על טיבו – הוא בוגר החינוך העברי הטוב, למרות שלא סיים תיכון. הוא מחונך כהלכה.

- התהליך שעובר על המוסך: בתחילה הוא היה קטן והוחזק בידי שלושה יהודים. לאחר מכן יהודי אחד עוזב. בתקופת מלחמת ששת הימים המוסך מתעצם והופך לאימפריה ולאחריה כל העובדים הופכים להיות ערבים – העבודה העברית התחלפה בעבודה ערבית.

- המוסך ממוקם בחיפה תחתית. כל העובדים במוסך הם ערבים מכפר מסוים בגליל למעט אדם (הבעלים) וארליך (מנהל החשבונות). אדם ירש את המוסך מאביו. לאביו היה שותף שעזב. משנת 1967 המוסך הלך ושגשג (החל ממלחמת ששת הימים). חמיד הוא מנהל העבודה.

- המוסך היה בהתחלה עסק משפחתי קטן של 3 אנשים שניהלו אותו אביו של אדם וארליך בשותפות, בהמשך אדם ירש את המוסך, ההשתתפות פורקה וארליך נשאר כמנהל החשבונות. חמיד הוא העובד היחיד שהיה במוסך מראשיתו. בשנת 1967 משתנה המוסך לעסק ענקי שמגיעות אליו מכוניות רבות וככל שהעסק גדל, אדם ממעט בעבודה פיזית. כל מה שהוחזק קודם ע"י עבודה עברית מוחזק כעת בידי עבודה ערבית, מי שמנהל בפועל את המוסך הוא חמיד.

- המוסך הוא מטונימיה (קטן במקום גדול – עולם קטן שמייצג עולם גדול) למדינת ישראל. באמצעות המוסך מתאר א. ב. יהושע את השינויים בכל התחומים במדינת ישראל לאורך השנים.

- העבודה העברית היא ערך והיא אחד היסודות החשובים במהפכה הציונית. אדם העובד במקום הוא אדם שרוכש לעצמו את הזכות על המקום, מי שעובד רוכש לעצמו בעלות על המקום. העבודה העברית היא ערך שננטש ואיתו ננטשה גם הבעלות שלנו על המדינה. משנת 1967 אנחנו בנסיגה מהתחומים הללו מכל היבט, למעט הצבא – שגם בו חלים שינויים למרות שהוא עדיין עברי. א. ב. יהושע אומר שהמוסך שייך לעובדיו, והאדם שמנהל את המוסך בפועל הוא חמיד.

- אדם היה בעל מקצוע מעולה אך הוא התרחק מעצם העשייה – יש כאן אירוניה. יש מישהו שעושה זאת במקומו והוא נסוג מדברים שעליהם היה לו זכות. ההישג הזה (המוסך) נשמט מידו בקלות. המוסך מטונימי למדינת ישראל ולהתרחשויות שקורות בה בין 1967 ל-1974, אחרי סיומה של מלחמת יום כיפור.

- המוסך הוא גם סמל ומוטיב, שכן הוא עובר לאורך כל היצירה. הוא סמל כיוון שהוא מסמל את מדינת ישראל והוא מוטיב כיוון שהוא עובר לכל אורך היצירה ונטען במשמעויות שונות.

- לרומאן יש נטייה להתפרק, ולכן הוא צריך "חבלים" שיקשרו עניין לעניין. המוסך שנמצא לאורך כל היצירה הוא אחד האמצעים המאפשרים לנו לקשור את חלקי היצירה ואת כל זוויות הראייה של המספרים.

- גם המכונית מופיעה לכל אורך היצירה. גבריאל והמכונית צמודים זה לזה. החיפושים אחרי גבריאל נעשים ע"י החיפושים אחר המכונית.

- מאפייני המכונית: מכונית אנגלית משנת 1947 – סוף המנדט הבריטי. תוכנית החלוקה מסיימת את שלטון המנדט בארץ. המכונית נוצרה בשנה האחרונה של המנדט הבריטי וצבעה הכחול רומז למדינה הציונית.

- ודוצ'ה קונה את המכונית על מנת לטייל עם גבריאל בארץ – מטרה ציונית, מטרת הטיולים היא הכרת הארץ ויצירת קשר אליה. ודוצ'ה קונה את המכונית כדי לחנך את נכדה חינוך ציוני. המכונית מתקלקלת כאשר היא אצל גבריאל במלחמת יום כיפור – גבריאל הוא הציונות המקולקלת.

- כאשר המכונית נופלת לידיו של גבריאל היא מתקלקלת. גם המכונית היא מטונימיה – לציונות. המכונית מסמלת את הערכים הציוניים. גבריאל הוא "היורד" שחוזר לארץ לקבל את ירושת סבתו – ירושה מקולקלת. הקלקול של המכונית מסמל את המשבר הגדול של הציונות - השינוי של מדינת ישראל ממדינה צנועה עם עבודה עברית למדינה גדולה שבה העבודה העברית הולכת ופוחתת. גבריאל הוא ההיפך מהציונות – הוא לא רוצה להיות בארץ, הוא רק רוצה לקחת את הירושה.

- בהמשך פוגשים שוב את המוריס, שנצבעה ע"י גבריאל לשחור והפכה למונית של החרדים מירושלים לבני ברק ובחזרה. ברור לנו שהחרדים אינם חלק מהתנועה הציונית. המכונית שנועדה להיות קשר עם הציונות הופכת למונית שירות שמובילה חרדים (שהם ההיפך מציונות) משני מרכזים גדולים. רק הערכים החרדיים לא השתנו – יש אפילו תופעה של חזרה בתשובה משנת 1974, מעבר אל מערכת ערכים קבועה שלא משתנה – החזרה בתשובה היא סוג של בריחה.

- תופעת החזרה בתשובה היא תופעה המוכרת בארץ החל משנת 1974 (וזו גם השנה שגבריאל חוזר, לכאורה, בתשובה).

- המוריס מתגלה בתאונה כשהיא פוגעת במכונית החדשה של שוורץ המנהל. למכונית הישנה לא קורה כמעט כלום ואילו מכוניתו של שוורץ נהרסת לגמרי. המכונית של שוורץ מסמלת את הציונות המקובלת החדשה. יש כאן התנגשות בין ערכי הציונים לערכים החרדיים. בהתנגשות ניזוקה המדינה החדשה ואילו המוריס, הערכים החרדיים, ניזוקה נזק קל בלבד. החל מ-1967 יש יתרון למערכת הערכים החרדית – היא יותר יציבה ויותר חזקה והיא ניזוקה פחות.

- המוכנית, כמו המוסך, היא מוטיב שקושר את חלקי היצירה.

- מורה להיסטוריה בתיכון הריאלי בחיפה – תיכון יוקרתי, היא מורה מעולה.

- אקדמאית בעלת השכלה גבוהה והיא עושה כעת את המאסטר שלה לתואר השני.

אסיה, כמו אדם, היא דמות מוליכה ולכל אורך היצירה מספרת לנו את חלומותיה, ופרקיה באים תמיד בצמוד לפרקיו של אדם.

החלומות שונים במהותם ויוצרים שפה ספרותית ייחודית בעלת משמעויות פסיכולוגיות שונות. בחלומות האינטלקט ישן והרגש הלא מבוקר יוצא החוצה ובא לידי ביטוי.

לכל בני האדם יש חלומות וישנם חלומות ארכיטפיים, שהם חלומות טיפוסיים שכולם חולמים בשלב זה או אחר.

בתנ"ך לחלומות היה כושר ניבוי והיה צורך לפענחם כדי לחזות בעתיד.

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, הפך את הפסיכולוגיה למדע. תחום הופך להיות מדעי כאשר מגיעים למסקנות שנובעות מניסיונות ובדיקות רבות. במדע התשובות הן חד-משמעויות. שיטת הטיפול שפרויד עיצב היא הפסיכואנליזה – ניתוח נפשו של האדם. פרויד אוסף חלומות רבים מאנשים רבים ושם לב שניתן למצוא כמה דפוסי חלומות חוזרים שכל אדם חווה אותם בסיטואציה או משמעות דומה. פרויד שם לב שאביזרים שונים שחוזרים בחלומות מסמלים דברים דומים אצל אנשים שונים. פרויד גם אמר שהיצר המיני הוא מפעיל מרכזי אצל כל אדם. הוא שם לב שצורות מסוימות נקשרות לרובד המיני – אביזרים חודרניים, ארוכים וישרים למשל, תמיד יסמלו איברי מין זכריים. אביזרים עגולים ורכים יסמלו איברי מין נשיים.

יש לזכור שפרויד ערך את מחקרו רק על אירופאים בתקופה מסוימת וייתכן שבתרבויות שונות היו מופיעים חלומות ארכיטיפיים אחרים.

עד תקופתו של פרויד נטו לא לייחס ליצר האירוטי משמעות גדולה. מתקופתו של פרויד אנו יודעים שכל יצור אנושי הוא יצור מיני מיום היוולדו.

הילדים בחלום נולדים ללא אם ואסיה יודעת שיש בהם פגם – ילד שנולד ללא אהבת שני ההורים הוא ילד שבא עם פגם. אסיה מרגישה שקרה דבר איום – אדם ילד לעצמו ילדים לבד. היא אומרת שהוא אהב אותה ועכשיו היא מרגישה תחושת עזיבות, שכן הוא הביא ילד לבד; אדם אוהב לא עושה דבר כזה לאדם אהוב עליו.

דאפי אכן נושאת איתה את זה שהיא לא נולדה מאהבה אלא מנסיבות אחרות.

* בחלום זה הילדים לבושים כמו חיילים – הם נולדו כדי לשרת בצבא וכדי לכפר על הבעיה הדמוגרפית.

ילדים שנולדו מהורה אחד הם "ילדים פגומים" כיוון שכל ילד זקוק לאהבת שני הוריו. אסיה מרגישה שאדם לא אוהב אותה כי אדם אוהב לא יוליד ילדים לעצמו.

- בחלום זה מאשימה אסיה את אדם בכך שהוא לא נתן לה להתגבר על מותו של יגאל וכפה עליה את הולדתה של דאפי. בכך שאסיה מחזירה את דאפי לגיל של יגאל, אנו רואים שאסיה לא מפסיקה לראות בדאפי ה"תחליף" של יגאל – היא עוד לא נפרדה מיגאל, והיא מאשימה את אדם בכך. אדם לא מבין את זה – הוא מאושר, מחייך.

- מתחת למיטת התינוק מונחת גוויה כבדה מכוסה – זו גווית האשמה – האשמה בכך שהוא כפה את הולדת דאפי על אסיה – אשמה שלא תעזוב אותם. גופת הנרצח היא האשמה שמוסתרת מתחת לעריסה. כלי הרצח מוחבא בארגז הצעצועים שבו משחק הילד החדש. דאפי ויגאל הם אותה הדמות בחלום – אסיה עוד לא הספיקה להיפרד מיגאל.

- הרצח בחלום זה הוא למעשה יחסי המין שהם קיימו וגם אדם אומר בסוף הרצח – "נגמר" – הקשר מיני.

- בחלום אין הפרדה בין זמן למקום – היא מחברת ביחד את שתי הדירות, היא מחברת ביחד את שני הילדים – נוצר כאן משהו לא מציאותי, אבל בחלום הכל יכול להיות.

- בחלום זה מתגלה האשמה האמיתית שמאשימה אסיה את אדם – ילידת דאפי בטרם עת. אסיה כועסת על אדם ועל האסון שהמית על כל המשפחה.

* אסיה אוהבת לישון כיוון שרק בשינה היא מתמודדת עם מה שמעסיק אותה באמת.

- אדם מחביא את המברג בין הצעצועים – בכך שהם יולדים ילד חדש, הם כאילו מחביאים את הנעשה – הילד נולד מכלי הרצח שנמצא בארגז הצעצועים שבו הוא משחק.

- החלום מוכיח לנו שאסיה מודעת, ולעומק, למה שמתרחש במשפחה וליחסיה המקולקלים עם אדם.

- המכונית הגדולה והכבדה מסמלת את אדם. מי שמניע את מערכת היחסים הזו היא אסיה, אבל בקושי רב – היא מתקשה לשלוט במכונית – היא לא רואה, בדרך כלל זו לא המכונית שלה – היא נוהגת, אבל לא טוב – אבל היא אומרת שזה לא נורא. היא יודעת שההתנהלות של מערכת היחסים פוגעת באדם, אבל היא חושבת שזה לא נורא – היא לא מייחסת לפגיעות משמעות גדולה – אדם מספיק גדול ומספיק חזק.

- היא מגיעה הביתה ויושבים שם שבעה ישראלית אופיינית (שהיא אפילו מפגש חברתי). היא נכנסת ואומרת לאדם לצאת לאנשים ורואה שמשהו השתנה בו. אז רואים אדם ואסיה שהמוכנית הפוכה לחלוטין כמו רמש, ג'וק (ג'וק הפוך אינו יכול להתהפך חזרה והוא ימות) – נגרם לאדם נזק גדול והוא לא יוכל לתקן את הנזק בעצמו – הוא צריך מישהו ש"יעזור לו להפוך את המכונית".

- אדם גידל את זקנו בשבעה ואז אסיה רואה שאדם תלש את הזקן שלו – על מנת לצאת מן האבל הוא תולש את הזקן, דבר שפוגע בו, אבל גם בה. תלישת הזקן היא משהו מאוד אלים שמשאיר גם סימנים. כאן לא היה זמן לאבל להסתיים. אדם תלש את זקנו באגרסיביות ובכך סיים את האבל ולא נתן לה זמן לסיים את אבלה, הוא הכריח אותה ללדת ילדה.

- החלום הזה מאיר על מערכת היחסים ומראה שאסיה יודעת לעומק את כל מה שקורה והכל עובר דרך המבט של החלום. היא יודעת ומודעת לכל מה שקורה במשפחה ולמה שעובר על אדם. גם אדם סובל מהשכול אבל הוא גדול וחזק ויתמודד עם זה. אסיה מניעה את המכונית (שמסמלת כאן את מערכת היחסים) – אבל היא מתהפכת ואי-אפשר להופכה חזרה – צריך מישהו שיוצאי את המשפחה מהצרות.

- בחלום זה מתואר המגע המיני הראשון עם גבריאל – מפגש נעים יותר, חוויה מתקנת למה שקרה עם אדם שהשאיר בה טראומה. הפה בחלום זה הוא תחליף לאיבר המין הנשי והסרגל הדק מסמל איבר מין זכרי.

- יש לאסיה פחד גדול מיחסי מין בעקבות מה שקרה עם אדם וכאן מתרחשת חוויה מתקנת. יש כאן אנלוגיה לביקור אצל רופא שיניים – דבר שאף אחד לא מעוניין בו. אסיה מפחדת (היא מתייחסת למין כאל דבר רפואי), אך במרפאה זו קורה משהו אחר – היא נעימה, כפרית, יש בה אור נעים. הרופא ישן (הרופא הישן שהיה אמור לבצע את הטיפול מסמל את אדם) ומישהו אחר מטפל, בכורסה רגילה – כורסת חדר העבודה (שם היה המפגש המיני הראשון עם גבריאל – בחדר העבודה).

- החוויה של גבריאל שונה – היא נעימה, ויש אור – אין זריקה – יש נוזל. היא מדברת על כניסה נעימה ואיטית של הסרגל לפיה.

- בחלום א. ב. יהושע משתמש במונחים ספרותיים שהספרות העברית הקלאסית משתמשת כדי לתאר אירועים אירוטיים. נשאר מקום לדמיון כתוצאה מהתפיסה השמרנית. הוא גם מדבר על כפל הפנים של התחושה המינית – החרדה והעונג, הכאב והעונג – אוקסימורון, דבר והיפוכו. "מכאוב העונג הערב" – ציטוט משירו של ביאליק. יש כאן התייחסות למורכבות של המפגש האירוטי.

- הדבר מסביר למה אסיה לא מתלבשת יפה – היא רוצה להסתיר את מיניותה שגרמה לה עד כה רק סבל ולכן היא עכשיו מאוד נזהרת ומנסה לטשטש כל נשיות, ועושה כך גם לדאפי – היא מפחדת שזה יקרה גם לה.

- יש כאן התייחסות של אסיה דרך החלום להיעלמו של גבריאל. אסיה לכאורה מחזירה את החיים לשגרה. היא לכאורה אישה שלא מרגישה בכאב. אך זה לא נכון – את כל חוויות הנפש היא חווה דרך החלום (ולכן הצורך הגדול שלה בשינה). אובדן אחד מתקשר לאובדן אחר – אובדנו של גבריאל מזכיר את אובדנו של יגאל.

- החלום מסתיים ב"קמה לתחייה" – מערכת היחסים עם גבריאל מקימה אותה לתחייה. מין הוא כוח החיים והוא גורם לנו לחיות – מין יוצר חיים.

- יגאל מתערבב בחלום עם גבריאל. גם מערכת היחסים עם גבריאל וגם עם יגאל נתנו לה כוח לחיות.

- יש כאן את החוויה המשותפת של ההיעלמות – גם גבריאל וגם יגאל נעלמו – היא מעניקה בחלומה את האופניים ומכשיר השמיעה לגבריאל. ה"תחליף", גבריאל, נעלם. הוא היווה תחליף כדבר שנותן לה את כוח החיים. יגאל נתן לה את כוח החיים ונעלם וגבריאל החליף אותו ונעלם גם הוא. יש כאן בלבול בין גבריאל ויגאל: שניהם הקימו אותה לחיים ושניהם נעלמו בפתאומיות. המין עם גבריאל משקם אותה – הוא יוצר חיים.

דאפי היא הקודקוד השלישי במערך המשפחתי. היא הבת המתבגרת להורים בגיל העמידה. אנו נמצאים במשפחה שיש בה סוד שהוא גורם ממאיר – "סרטן מטפורי" שמכרסם את המשפחה מבפנים כיוון שהוא לא מטופל וכנראה מופרז במימדיו ממה שהוא באמת. גיל ההתבגרות הוא גיל שבו דברים מקבלים משמעות חדשה ואנו נאלצים להתמודד עם גילויים על כך שדברים הם לא בדיוק מה שחשבנו.

דאפי היא הדמות של המתבגרת ונקודת המבט שלה על המתרחש במשפחה מאוד מורכבת. ראשית, המתבגר עומד על פרשת דרכים – מצד אחד מאבד את התמימות (מבין שהמשפחה לא מושלמת) ומצד שני לא חווה את החיים כדי להבין שהתנהגותם של ההורים היא תוצר מציאות ולכן אף הורה הוא לא אידיאל עבורו. האדם המבוגר סולח, אך הצעירים לא סולחים – שם דאפי נמצאת, במשבר חמור של גיל ההתבגרות; זהו משבר נורמטיבי (מקובל) והוא קורה לכולם. העובדה שדאפי סובלת מנדודי שינה היא סימן למשבר קשה ולמצב נפשי קשה. במשפחות שיש בהן פגם (למשל שכול), תהיה התבגרות מאוד קשה.

דאפי לפתע מתחילה לראות את הפגמים בהוריה. למתבגר יש גם אפשרות להשוות – המתבגר הוא אדם עצמאי – הוא מסתכל על משפחות אחרות והוא מסוגל לעשות השוואה. היא לפתע שמה לב (בעקבות ההשוואה שהיא יכולה לעשות – היא רואה את ההורים של חברות שלה ומבינה שדברים יכולים להיות אחרת) שמה שקורה במשפחתה הוא לא בהכרח תקין.

התבגרותה של דאפי נופלת על מלחמת יום כיפור, תקופה שמנפצת אשליות אחרי תקופת הביטחון שהייתה אחרי מלחמת ששת הימים. מלחמת יום כיפור גם מביאה להקמתה של ועדה שבודקת מה קרה ולמה נהרגו כל כך הרבה אנשים. לאחר מלחמת יום כיפור נכתב גם מכתב השמיניסטים שמציג אלטרנטיבה. דאפי רואה את כל זה ורואה שיש כאן עיוות. בית הספר הוא דגם קטן של חברה ודאפי שואלת את עצמה – איפה האמת?! אפילו אסיה מדברת על שוורץ שמלמד לפי התוכנית הישנה – שכבר לא מתאימה. דאפי מסתכלת על עצמה – מי היא, לאן היא הולכת, היחס לבני המין האחר, אח"כ על חוג המשפחה (היא מגלה את משפחתה הבעייתית – סוד, שכול, זיוף) ואחר כך על החברה הישראלית המזויפת. דאפי גם מחפשת דמות הזדהות נשית – היא רואה את אמא של טלי לעומת אמא שלה.

היא עצמה – מי היא? אין לה דמות אימהית להזדהות איתה.

משפחתה – היא מגלה את הפגמים הרבים שבה ואת הסוד שהסתירו ממנה.

החברה – בית הספר עם שוורצי המזויף והפגום ומכתב השמיניסטים שנכתב באותה התקופה ע"י בני נוער – יש דרך אחרת!

מאפיין נוסף של ההתבגרות הוא "ילד הורי" – ילד שנוטל על עצמו אחריות שלא לו, אלא של ההורים. הילד לוקח על עצמו תפקידים מטעם זה שהוא ילד בוגר ואחראי. הילד ההורי הוא ילד איכותי וילד אחראי והוא מוצא עצמו אחראי על משפחתו. הוא בודק מה מצבם של כל בני המשפחה, המצב הכלכלי וכו'. דאפי היא ילדה הורית, היא מחכה בלילה שהוריה יחזרו במקום שיקרה המצב ההפוך, היא "משכיבה" את אביה לישון. דאפי לוקחת על עצמה את ה"תפקיד הקלאסי" של הורים. אין מי שישמור עליה ולכן היא לא ישנה ונשארת ערה לשמור – היא ילדה הורית.

אפיונה של דמות נעשה גם באמצעות סגנון הדיבור שלה. השפה של אדם היא עברית תקנית, פרי החינוך העברי, השפה של אסיה היא שפת החלומות – שפה עשירה, מטפורית ועשירת נפש. לדאפי יש שפה עתירת מטפורות והסתכלות בוגרת על החיים.

* מוטיבים וסמלים חושפים אמת. דוגמא לכך היא המונולוג של דאפי בעמודים 13-14 – אוכל מסמל מין. ממונולוג זה גם ברור שמדובר כאן בילדה נבונה, אינטליגנטית, בעלת שפה עתירת מטפורות, הסתכלות בוגרת על החיים. במונולוג זה אנו רואים שדאפי מבינה שהתפקוד במשפחתה לא נורמטיבי (דאפי מבינה מה קורה) – היא מכנה זאת בשם "חיי נישואין שקטים מאוד". היא מבינה שלא מתרחש מגע בין הוריה.

זהו קטע מאוד משמעותי וקושר את הדברים זה לזה. דאפי מספרת על נדודי השינה, מתייחסת אל האיש המתקתק – הסופר שמציץ מהיצירה, כאילו נתן את הסמכויות לדמויות – טכניקה עגנונית – הסופר קיים. דאפי מדגישה שזוהי יצירה ספרותית שאיננה מציאות.

דאפי מתארת תהליך אותנטי של נדודי שינה. אסיה מרגישה בשנתה את היציאה של דאפי מהבית, הלבושה בבגדים של אבא שלה.

היחס של דאפי אל מקצוע המתמטיקה ומה שהוא מסמל

מקצוע המתמטיקה הוא המקצוע המטריד ביותר בעיני דאפי. זהו המקצוע הקשה והעמוק ביותר. המורה למתמטיקה נהרג במלחמה וכאן דאפי נפגשת עם השכול, בגיל מאוד רגיש. מדובר גם במורה צעיר והדבר שוב מתקשר אל מותו של יגאל.

מתמטיקה היא מקצוע הגיוני, ברור, נוסחאות ברורות – יחד עם המורה למתמטיקה נהרג גם ההיגיון. החיים שהיו ברורים וחד-משמעיים כבר אינם כאלה – ההורים, מעמדם ותפקידיהם, מערכות היחסים וכו'. הכל שונה וחסר היגיון ברובד האישי וברובד הלאומי. אנחנו מושפעים מהתקופה שאנחנו חיים בה. הכל פתאום לא חד-משמעי, צריך להתחיל לשאול שאלות. כל יסודות היקום מתערערים בשני הרבדים ואחד מעצים את השני. הכל יוצר תחושה של חוסר ביטחון כללי. אין שום עוגן – הכל מתנדנד, נופל ומשתנה.

הדבר מסביר מדוע דאפי אינה ישנה – אם יש כזה חוסר ביטחון, איך אפשר לישון? מי ישמור עליך בזמן שאתה ישן? מה יקרה בזמן שתישן? אפילו ההורים ישנים ולא משגיחים. אף אחד לא שומר עליה – אסור לה לישון. אפשר להרשות לעצמך להירדם בבוקר, בכיתה. מקורם של נדודי השינה הוא בתחושת חוסר הביטחון ובילדות ההורית – מישהו צריך להשגיח, לשמור שלא יקרו דברים איומים, שאכן קורים. בכיתה דאפי ישנה טובה, שם היא רגועה – מישהו שומר ומשגיח, ער – המורה המבוגר וגם הילדים הערים. יש לה מידה של רגשות אשם כלפי המורה למתמטיקה שנהרג – הם לא דאגו לו ולא חשבו עליו וכעת הוא מת. היא צריכה לחשוב כל הזמן, לספור את הקרובים לה, להגן עליהם ע"י המחשבה עליהם. זוהי הפסיכולוגיה שלנו והדבר מאפיין בעיקר אנשים צעירים.

דאפי רדופת רגשי אחריות ואשמה והיא ילדה מאוד אחראית ובוגרת – דאפי יודעת שהחיים מתנהלים טוב רק כהסוואה ושמתחת מתנהלים דברים נוראיים.

מדרש השם: דפנה – זר עלי דפנה לראש המנצח, הניצחון על השכול. דאפי – כינוי מאוד ישראלי.

היצירה מספרת את הסיפור האישי של כל דמות ומצד שני מסמל את הסיפור של קבוצה שלמה. דאפי מסמלת את תקופת הצעירים של מלחמת יום כיפור, דור שמסתכל על ניפוץ האשליות והדברים שהיו כל כך ברורים קודם לכן. היא מעלה שאלות שלא נשאלו לפני זה. לעומתה, אדם ואסיה מייצגים את דור המדינה – "מגש הכסף" – הם נושאי האידיאלים המרכזיים של המדינה.

בין דאפי ואדם ואסיה יש מתח שהוא בחלקו נורמטיבי (מתח רגיל בין הורים לילדים) – זהו שלב בהתנתקות של הילדים מההורים והמעבר לאישיות עצמאית. זהו משבר חשוב, נורמטיבי וטוב. אך יש כאן משבר גם בין ערכים – בעיני אדם ואסיה המדינה נתפסת עדיין כנס וכמשהו גדול ואגדי – החוויה של הקמת המדינה היא מרכזית בתפיסתם (למשל כשפורצת המלחמה הדבר הראשון שעולה לאדם הוא שצריך להתגייס ולכן הוא מגייס את גבריאל. גם אסיה חולמת על דברים שקשורים בצבע והורי תלמידים שהולכים לצבא). לעומתם, דאפי לא מבינה על מה הם מדברים – האם אפשר אחרת? לאן הדור המבוגר לוקח אותנו בכלל? – זוהי פעם ראשונה שהתפיסה של הדור הישן מועמדת בספק (היא בזה לשוורצי ולמה שהוא אומר בטקס הזיכרון ובזה לכך שכל המורות נתלות במורה לספורט שלא עשה כלום ועל המורה למתמטיקה שמת) – זהו משבר שמתלווה לכל מערכת המשברים שכבר יש בין דאפי להורים שלה. דאפי לא יכולה לסמוך עליהם כי הם לא בהכרח מבינים את המציאות והם גם לא סיפרו לה את כל האמת (למשל, מות יגאל, אחיה). בהקשר של המלחמה, הדור הישן ידבר על מחדל ואילו הדור החדש ידבר על בעיה בבסיס – אולי יש כאן בעיה עם הציונות. אולי דו-הקיום זו הדרך (מערכת היחסים דאפי-נעים). יש כאן פער בין-דורי פוליטי מהותי – מה משמעות הציונות ולאן היא מוליכה אותנו. דאפי, ואיתה הדור כולו, מטילים לראשונה ספר בתפיסה המקובלת של המדינה – אולי יש דרך אחרת? אולי הבעיה היא בבסיס?

בקטע זה דאפי מספרת על משפחתה. היא נוגעת בנקודות מרכזיות בחיי המשפחה. היא מדברת על אסיה כאישה שמעסיקה את עצמה עד כדי התשת כוחות – הדרך שלה להדחיק את האבל ולא להתעסק במצוקה הזו. לכאורה אסיה היא אשת עקרונות - לא מבזבזת כסף, צנועה ולא מתאפרת – הכל מתוך עיקרון. אבל למעשה היא עושה את זה כי היא מפחדת מהקטע המיני – היא מטשטשת את המיניות שלה. דאפי מפרשת את כל זה כ"אמא איננה" – התנכרות כלפי דאפי – כך היא מרגישה, אך זה לא נכון, אבל עם רגשות אי-אפשר להתווכח.

דאפי שואלת שאלות של מתבגר – "למה שני האנשים האלה התחתנו?! זאת אהבה?!" – הם כמו זרים ואין ביניהם כל קשר בעיניה. הדגם שממנו דאפי אמורה ללמוד הוא דגם רע מאוד. ברור לה גם שהם לא מקיימים יחסי מין – הם לא ישנים קרוב אחד לשני – גב לגב. היא שואלת שאלות על למה הם התחתנו – אבל היא לא רוצה שיתגרשו ומפחדת מזה – ילדים רוצים את המצב כמו שהוא, למרות שמקרה זה הגירושין הם הדבר הנכון.

דאפי מדברת גם על הבישול הטפל ובשעות הלא מקובלות של אסיה. היא מבשלת אוכל שמעורר דחייה (עוף מכובס). אוכל הוא סמל למין – כל הדברים שאמורים ליצור כיף נוצרים בצורה ההפוכה. דאפי מתארת את מערכת היחסים הפגומה של הוריה – אין לה ממה ללמוד.

במונולוג זה מתגלה שלאסיה אין אמא והאדם הדומיננטי בחייה היה האבא. אסיה היא אישה שגדלה תחת ידו של אב ודמות מטושטשת של אם. לאסיה, מסתבר, לא היה ממי ללמוד כיצד להיות הורה. חוסר באם הוא ליקוי גדול מאוד, במיוחד כלפי בת – זהו דגם חוזר – גם לאסיה וגם לדאפי אין אמא.

מבלי להכיר את יגאל, היא נמשכת למשהו שמזכיר אותו, נעים – משיכה בלתי מוסברת לאח שלא היה לה. עוד גורם למשיכה הוא היותו משכיל והיותו ערבי – דבר מיוחד ואף אסור. בנוסף לכל אלו, הוא גם יפה.

שמו של נעים בעל משמעות דומה גם בעברית וגם בערבית. דמותו של נעים ידועה ומבוססת על דמותו של המשורר הדרוזי נעים עריידי.

נעים הוא ה"אחר" ביצירה. הוא לא שייך מבחינות מסוימות לשאר הדמויות ויש לו נקודת ראות שונה על מה שמתרחש. מדובר פה על ערבי-ישראלי מכפר בגליל ולא בפלשתינאי. נעים מייצג את קבוצת הערבים-ישראליים תוך כדי שהוא מספר את סיפורו האישי.

באופן מאוד אירוני, נעים הוא ה"התלוש" (בדומה לביאליק, שאת שיריו הוא זוכר בעל פה) – הוא חי בין שתי תקופות – הוא תלוש כמעט מכל היבט. לא סתם הוא מצטט את ביאליק – המשורר הלאומי הישראלי – לא סתם מראים לנו שהוא מזדהה עם חוויותיו של ביאליק ושדאפי לא.

נעים חי בין שני עולמות – מצד אחד העולם המסורתי של החברה הערבית הכפרית ומצד שני הוא "נתלש" משם אל החברה הישראלית (בכדי לעבוד) שבה יש יחס אחר לכל אחד – ערכים שונים ביחס לזקן, לאב ולאישה.

נעים היה חלק מחברה מוסלמית בתהליכי חזרה בתשובה וממנה הוא עובר לחברה ישראלית חילונית. הוא בא מחברה ענייה ומגיע לחברה העשירה, החילונית והאשכנזית. נעים חי גם בין שפות שונות – יש לו שתי שפות אם – ערבית ועברית, שהיא שפת הלימוד שלו שעם שיריה הוא מזדהה.

כל סיפורו של נעים הוא כמו סיפורו של ביאליק, שניהם היו "תלושים" בצורה דומה – נולד בחברה דתית וחי בחברה חילונית שאת ערכיה לא מצליח להפנים. נעים חווה את יצירה ביאליק. דאפי לעומת זאת לא מזדהה עם ביאליק – כי היא כבר לא חווה את החוויה הזו.

תמיד אומרים שהיהודי הוא התלוש, אבל כאן, נעים הערבי הוא התלוש. א. ב. יהושע בוחר להראות שדווקא הערבי הוא התלוש כדי להראות את המציאות בצורה אירונית – ביאליק הוא המשורר הלאומי של התנועה הציונית, אך דווקא לנעים ביאליק חסר – מי שחי כבר במדינת ישראל לא מזדהה עם ביאליק. נעים, שאין לו ממש מדינה, כן מתקשר לביאליק. יש כאן אמירה גם על ההתייחסות למיעוטים – במקום שהערבים ילמדו תרבות ערבית, הם לומדים תרבות עברית.

נעים הוא בן האישה השנייה של אביו. שני אחיו מאשתו הראשונה של אביו זוכים להשכלה אקדמית. נעים הוא ילד מוכשר שרוצה ללמוד ולדעת, ואפילו המורה מנסה לשכנע את אביו לאפשר לו ללמוד. האב קשור בהבטחה לאשתו הראשונה לתת לבניה השכלה גבוהה. הערבים מתייחסים להשכלה כקרש קפיצה ליציאה מה"הסגר" שבו הם נמצאים – ההשכלה חשובה מאוד למיעוטים.

נעים הוא הבן המקופח במשפחתו למרות כישרונותיו ולמרות שאביו אוהב אותו. אביו קבע שנעים יעזור לפרנסת הבית כדי לאפשר לבניו ללמוד, בדומה לדאפי – שגם היא מקופחת והיא בכורה אבל לא בכורה – היא לא מקבלת את היחס המגיע לה. סיפור חייהם של דאפי ונעים מאוד דומה ולכן הם גם התחברו.

באמצעות מערכת היחסים בין נעים לדאפי, אומר הסופר שניתן לגשר על הפערים בין הערבים ליהודים – קשר בין שני העמים אפשרי. כמו שיש דמיון בין סיפוריהם של דאפי ונעים – כך יש גם דמיון רב בין הסיפור של העם היהודי לסיפור של הערבי. התרבות הישראלית וגם הערבית שאפו זו מזו דברים רבים ואכן יש קשר בין העמים. אין ספק שהחברה הערבית-ישראלית היא חברה ייחודית – הם נחשפו לאורחות החיים הישראלים ולדמוקרטיה – היא רוצה להיות חלק מהחוויה הישראלית.

לו ידענו לבנות קשרים טובים ואמיתיים עם האוכלוסייה הערבית שחיה בקרבנו, הייתה אפשרות ליצור גשר לשלום – שהוחמץ. צריך לזכור שבמוסך של אדם עובדים ערבים והמנהל בפועל של המוסך הוא חמיד – ערבי. אלו גשרים שיכלו להיות גשר לשלום. ברגע שזה לא קורה ודלתות (הזדמנויות) נסגרות בפני אנשים – נוצר כעס והתמרמרות – חמיד למשל חוזר בתשובה – החזרה בתשובה היא אפיק שאליו פונים כששאר האפיקים נחסמים – ולא רק הערבים, זהו פתרונם של כל המקופחים. א. ב. יהושע רואה ואף חוזה את המהפך של הסכסוך מסכסוך פוליטי לסכסוך דתי – לסכסוך פוליטי יש פתרון ולסכסוך דתי קשה מאוד למצאו פתרון. לא סתם שותל א. ב. יהושע את היצירה שלו בחיפה – מקום שבו יש דו-קיום פורה בין יהודים לערבים – כך היה צריך להיות בכל הארץ, אבל לא קרה. במידה מרובה ניתן לומר שהחמצנו את ההזדמנות ליצור קשר פורה עם הערבים, אפשר היה "להשתמש" בערבים הישראלים כגשר לשלום ולעולם הערבי. היו אפשרויות ליצור קשר ודו-שיח ולחסוך את המלחמה.

הערבים הישראליים הם למעשה גשר לשלום שהוחמץ. חמיד חוזר בתשובה, שזוהי דרך להתמודד עם התמרמרות וכעס (הוא המנהל בפועל של המוסך אבל לא רשמית). הסכסוך הופך כאן מפוליטי לדתי.

"ודוצ'ה" בלדינו משמעו חיים קטנים. דוברי הלדינו הם יהודים שיש להם שורשים ביהדות ספרד (ה"ס.טים") שגורשה ב-1492. קבוצה גדולה מיהודים אלה ישבו בתקופת הכיבוש התורכי באזור ירושלים. ודוצ'ה מייצגת את ה-ס.ט (ספרדים טהורים) והתנועה הציונית.

ודוצ'ה נולדה בשנת 1881, בתוך העיר העתיקה. 1881 היא ראשית התנועה הציונית ולא סתם נבחר תאריך זה להיוולדה של ודוצ'ה. כל תחנות חייה של ודוצ'ה הן תחנות מקבילות לתחנותיה של עלייתה וירידתה של התנועה הציונית. ודוצ'ה היא סוג של פרסוניפיקציה לתנועה הציונית – מהיציאה מהחומות, דרך השואה, המעבר לחיפה והענקה לנכד חינוך ציוני. ב-1881-2 מקימים חובבי ציון, ובראשם הביל"וים, את המושבות הראשונות בארץ. במקביל להקמת המושבות, מתחילה היציאה של אנשי היישוב הישן מחוץ לחומות ירושלים. עד אז הם חיו בתוך חומות העיר העתיקה וכעת מתחילה הפריחה של הישוב היהודי בארץ. התנועה הציונית באה במקביל ל"אביב העמים" באירופה – ודוצ'ה עוברת את אותו התהליך שהציונות עוברת.

מקורה של התנועה הציונית באירופה והיא נובעת מהתהליכים של ההתעוררות הלאומית באירופה. בתקופה זו מתפרקות האימפריות וקמות מדינות לאום וכך מתפתח הרעיון הלאומי היהודי. היהודים שמפוזרים בכל אירופה חשופים לכל הרעיונות החדשים ואך מנסים להשתלב בתנועות הלאומיות שקמות. הרעיון הציוני הוא תשובתו של היהודי החילוני שרוצה להישאר יהודי. (לפני מלחמת יום כיפור הציונות אובדת עצות – היא בקומה, כמו ודוצ'ה).

ודוצ'ה יוצאת מהעיר העתיקה ומאמצת לה את התנועה הציונית, מגדלת את נכדה ונותנת לו את החינוך הציוני ובאמצעות מכונית המוריס הכחולה (סמל ציוני מובהק) מראה לו את הארץ ועוברת לחיפה – עיר ציונית חדשה. חיפה היא יצירה ציונית.

בתקופת מלחמת יום כיפור נכנסת ודוצ'ה לקומה – סוג של מוות מוחי ולכן גבריאל חוזר לארץ – כדי לרשת את ודוצ'ה. באורח פלא, היא מתאוששת, חוזרת לחיים, חוזרת לביתה ומתפקדת כרגיל. כשהיא חוזרת לחיים, היא קוראת עיתונים ומשלימה את כל מה שהחסירה כשלא הייתה בהכרה. כמו כן, היא מארחת את נעים ובינה לבינו נתווית מערכת יחסים מורכבת – מצד אחד הוא מפחד ממנה (והיא ממנו) ומצד שני הוא מכבד אותה כי הוא בא מתרבות שמכבדת זקנים, ואף נמשך אליה (לא במובן המיני) – הוא מאוד אוהב את האוכל שלה. היא לעומת זאת מפחדת ממנו פחד מוות וממה שהוא יכול לעשות לה ומצד שני היא מאוד אוהבת אותו ואת זה שהוא אוהב את מאכליה – הוא מזכיר לה את הטיפוסים המזרחיים (גם היא מזרחית). זהו זוג מוזר – יש ביניהם פחד אך מצד שני משיכה וסקרנות אחד כלפי השני. (כמו כן גם שניהם מזרחיים)

הקשר שלהם הוא סוג של גישור בין הערבים לישראלים. שוב יש כאן מצב של קבוצה (המזרחיים) שיכלו להיות גשר לעולם הערבי.

ודוצ'ה מסמלת את ה-ס.ט, שנולדו כאן, חיים את המקום ואת השפה. אנחנו החמצנו את הקבוצה הזו, שיכולה הייתה להיות גשר לאוכלוסיה המקומית (הערבים) שיש לה איתה עבר משותף. בכלל, כל הרומאן מדבר על החמצה מאוד גדולה במישורי היצירה השונים. למרות שודוצ'ה מייצגת את הציונות, ה"ס.טים" לא קיבלו את הכבוד הראוי להם ולא ניצלו את יכולותיהם – הס.טים לא שותפו בהנהגה הציונית ודי נדחקו לשוליים – כל היישוב הישן נדחק לשוליים ולא קיבל את המקום שהיה ראוי לקבל.

רופאים אינם יודעים עד היום מה בדיוק אדם קולט בזמן שהוא בקומה ואילו כאן ביצירה יש ניסיון לתאר מה עובר ומה נקלט או לא נקלט אצל אדם שנמצא בתרדמת:

- עמוד 21: אין כללי תחביר ואין סימני פיסוק מלבד הנקודה – מכל אמצעי הפיסוק נשארה רק הנקודה, שממוקמת די בשרירותיות ולא בהתאם לתחביר. הנקודה היא הפיסוק הפשוט, הבסיסי והראשוני ביותר. מכיוון שאין כאן כללים תחביריים, מדובר כאן כמעט בקטע שירי, כי יש לו מקצב. יש כאן תיאור של המעבר מהאבן אל הצמח. התחביר מסמל את ההיגיון (הכרה = היגיון) וכשאנחנו לא בהכרה, אין לנו היגיון ולכן התחביר אינו קיים. מה שמייצג את התחביר בכתיב הוא סימני הפיסוק וכאן קיימת רק הנקודה – הדבר הנמוך והפשוט ביותר.

- עמוד 83: תחושת הגוף מתחילה לחזור – מקודם הגוף היה רק גוש גדול וכאן היא מתחילה להרגיש את הידיים והרגליים, ואך מתחילה להרגיש רגשות וקולות ואף מתחילה לראות. ככל שממשיכים לקרוא מתרבים סימני הפיסוק – ההיגיון מתגבר והיא עוברת לשלב חייתי.

- עמוד 93: כאן רואים את המעבר וההכרה מתחילה להתעורר. מדובר כאן ב"חיית החיות" – בעל חיים לא מוגדר שלאט-לאט מגלה את ההכרה וההבנה והגילוי הגדול בסוף – השפה – הוא (בעל החיים) שומע ומבין! מופיעים הפסיקים והדבר מעיד על הבנה יותר מעמיקה – ברגע שיש שפה זו לא חיה, אלא אדם.

- עמוד 124: החיפוש אחרי השפה – הדרך ליצור קשר עם אנשים. השפה היא מה שמבדיל את האדם מהחיה. השפה היא האנושיות וההיגיון. היא מזהה דמות מוכרת – קשר אנושי. מופיע גם הפחד משינה – סוג של מוות – ומי שהיה מת במשך כמה חודשים לא יכול להרשות לעצמו את זה.

תהליך ההתעוררות מהקומה של ודוצ'ה הוא אוניברסאלי – תהליך ההכרה הוא דבר שמאפיין את כל בני האדם, זה דבר אנושי. השאלה היא מה קורה כשמאבדים את ההכרה ואיך חוזרים אליה.

כבר בשנות ה-70 אנו רואים את "העובד הזר" בא לטפל בזקנה – בין אם היא ערירית ובין אם אין מישהו אחר שיטפל בה. החברה הישראלית משאירה ענפים של עבודה לטיפולם של אחרים.

בין נעים לודוצ'ה יש מערכת יחסים יותר מורכבת. ודוצ'ה בהכרה מלאה והיא חוזרת לתפקוד מלא. יש כאן מערכת יחסים בין הנער הצעיר וה"סבתא" הזקנה שיש לה נכד נעדר ואת כל אוצרות הנפש שיש לה היא מפנה לנעים. נעים מצד אחד נרתע ממנה מפני שצעירים נרתעים בדרך כלל מזקנים (זקנה היא דבר לא אסתטי ולא יפה) ומצד שני הוא בא מתרבות פטריארכאלית שיש בה כבוד כלפי הזקן. גם ודוצ'ה מפחדת ונמשכת אליו בעת ובעונה אחת.

יש כאן מפגש בין שתי קבוצות – הציונות (ודוצ'ה) והערבים-ישראלים (נעים). הערבים-ישראלים מסתכלים על הציונות בתימהון. הציונות יוצאת דופן – עם מפורר, מפוזר, שדובר שפות רבות, לפתע מתאחד ומפנה את פניו למקום לא מיושב במשך 2000 שנה ומחייה תרבות שלמה ושפה שלמה. מעולם לא קדם לזה דבר בתרבות העולמית – החייאת שפה שהייתה מתה אלפיים שנה לשפה מדוברת ושוקקת חיים. התנועה הערבית מסתכלת על ההתעוררות הציונית בתימהון אך גם בהערצה אדירה – הם לומדים מאיתנו דברים ומנסים לחקות אותנו וכנראה שבסופו של דבר גם יגיעו למדינה דמוקרטית. כמייצג של הערבים-ישראלים, עומד נעים ומסתכל על ודוצ'ה בפליאה ובתימהון – ברגע שודוצ'ה חוזרת לחיים הדבר בא על חשבון נעים – הם חולקים דירה; אך הוא מעריץ את הכוחות וההתאוששות המהירה והפלאית שלה – כמו ההתאוששות הפלאית של עם ישראל. נעים מסתכל על זה ומפחד פחד מוות מצד אחד אך מעריץ את הכוחות שלה. שום דבר לא מכניע אותה ולכן צריך להתפשר ולהתחלק איתה (כמו שהערבים והיהודים צריכים פשרה על שטח), והחלוקה הזו צריכה להיעשות מתוך כבוד והכרה הדדיים.

להבדיל ממצב הקומה, כאן הולך הגוף ונשארת ההכרה. הצלילות נשארת עד הסוף – הגוף מת והמחשבה נשארת – הציונות לא מתה, את הגוף צריך אולי להחליף, אבל ההכרה והרוח נשארים. (ודוצ'ה מתה כיוון שביצירה יש עלילה הגיונית ואנשים מתים)

יש כאן תהליך של פרידה מהעולם – למרות שהיא זקנה ו"מיצתה את תפקידה", היא עדיין לא רוצה ללכת – היא רוצה לדעת מה יהיה אחריה – היא באה מהמאה ה-19 ומאוד רוצה לראות גם את המאה ה-21. אף אחד מבין האנשים המפוכחים לא רוצה למות – כולם רוצים לחיות. היא סוקרת לעצמה את חייה ברגע האחרון – מי הכירה, מה עשתה, מה לא עשתה, המטפל האחרון שלה (נעים).

ההכרה של אסיה בהפרדה בין דאפי ויגאל (עמוד 271) והסטירה של אסיה לדאפי (עמוד 280)

* הקשר בין נעים ודאפי איפשר לדאפי לפתור את הבעיה שיש לה במערכת היחסים עם אימה.

דאפי היא ממלאת מקומו של יגאל והיא ויגאל מופיעים בחלומותיה של אסיה כיישות אחת. ברגע שברור לאסיה שדאפי היא יישות בפני עצמה – היא עושה את ההפרדה, וזה קורה אחרי שמתגלה שנעים ודאפי שכבו והקשר שלהם נקטע. רק אחרי שאסיה מבינה שדאפי התבגרה (היא שכבה עם נעים) ויודעת מה קורה – היא סוטרת לה (מגע ראשון ביניהן) וחוזרת לתפקיד האם ודאפי סוף סוף נרדמת. רק בסוף אסיה עומדת על רגליה ואומרת שהבעיות ייפתרו. אחרי שדאפי אומרת לה כל מה שהיא חושבת, אסיה סוטרת לה – המגע הראשון ביניהן – סוף סוף היא מתגלה כאמא שומרת ורק אז דאפי סוף סוף נרדמת – האמא חזרה למלא את תפקידה! דאפי לא צריכה לשמור יותר על עצמה ועל אימה, אמא שלה עושה זאת והיא אוהבת אותה. במישור של יחסי אם-בת היצירה נפתרת טוב.

לסטירה שאסיה נתנה לדאפי יש היסטוריה ספרותית – משהו מאוד דרסטי ובלתי צפוי שובר דפוסים מסוימים ונותן אפשרות למשהו חדש להתקיים. הסטירה הזו לקוחה מיצירה ספרותית שהייתה מוכרת בתקופה הזו – "הפירמה הפדגוגית", שם מסופר על ילדים פליטי המהפכה הרוסית וקבוצה של מחנכים שמנסים להחזיר אותם לחיים נורמאליים ולהעניק להם חינוך – אך הילדים משתוללים וזה לא מצליח. אחרי מקרה אלימות כלשהו, ראש המעון של הילדים סוטר למנהיג חבורת הילדים ונמלא רגשות אשם. אך מכאן והילך נעשה סדר והתחילו להיות פירות למעשי המחנכים.

המונולוג של גבריאל הוא ריכוז של כל המונולוגים (שלו) למונולוג אחד.

הדמות של גבריאל היא דמות חדשה שהעיצוב שלה כושל וברור מאוד שהסופר לא אוהב את הדמות הזו. העיצוב של דמותו של גבריאל בעייתי – לכל דמות רובד לשוני מיוחד אך לא נוכל למצוא את זה אצל גבריאל – הוא חיוור וחסר אופי. כבר בשם שניתן לו יש מידה לא מבוטלת של אירוניה – מצד אחד הוא מלאך, אבל למעשה אין לו שום עוצמה וכוח של מלאך וגם אין לו את המוסר של מלאך. בנוסף, גבריאל (גבר) הוא דמות לא גברית, לא מושכת ולא מפתה. הוא דמות לא מוסרית – לא דואג לעצמו, לא דואג לסבתא שלו, אלא רק לירושה, הוא חוזר ולא חוזר בתשובה – הוא מאוד אגוצנטרי ואנוכי. הדמות של גבריאל נובעת מהדימוי שניתן ליורדים מהארץ – "נפולת של נמושות" (ציטוט של יצחק רבין ז"ל) וכך מעוצבת דמותו של גבריאל.

"המאהב" היא יצירה מאוד ציונית על אף הביקורת והאמירות שיש בה. אך בסופו של דבר האמירה המרכזית היא שמקומו של האדם היהודי בארץ-ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם. הבריחה איננה פתרון לבעיות והאדם הבורח/עורק/עוזב אינו מתקבל והיצירה אינה אוהבת אותו. מהותה של חברה דמוקרטית היא הביקורת, אך היא אינה "מבטלת את העסקה כולה".

- מתוארת כאן האווירה של הימים הראשונים של מלחמת יום-כיפור. בהתחלה הרגשה טובה ובלבול – לא יודעים מה קורה אך בכל זאת יש אופוריה בגלל מלחמת ששת הימים. אבל ככל שהזמן עובר, מבינים שמשהו השתבש – קצב החיול גובר, צריכים כל חיים ומביאים קצינים מהעבר שאולי יעזרו, תחושה גדולה ומאיימת של חורבן הבית השלישי. לאט-לאט מבינים שמדובר באסון.

- גבריאל הוא אדם זר – הוא לא רוצה להשתתף בניצחונות ובוודאי שלא במפלות. מה שמאפיין את גבריאל זה הזרות שלו. הזרות היא גם בעיה וגם מין כוח משיכה בשבילו – זו גם חולשה וגם הקסם שלו. הוא מביא נקודת מבט אחרת על המציאות – הזר מביא איתו מבט חדש – הוא רואה מה שאנחנו לא רואים.

- גבריאל נמצא בעקבות תאונה עם שוורצי שבה נתגלית מכונית המוריס הכחולה שנצבעה בשחור והפכה למונית שירות של החרדים. המוכנית החרדית המדומה מתנגשת במכונית הציונית וגורמת למכונית הציונית נזק כבד בעוד שהמוריס נפגעת בצורה קוסמטית בלבד – מתקלף הצבע שחושף את האמת – מכונית ציונית התנגשה במכונית ציונית. האמירה שהערכים החרקים מנצחים את הערכים הציונים מתבררת כלא נכונה – כי הרי המוריס היא ציונית (כיוון שהייתה שייכת לודוצ'ה). בתוך הציונות יש התנגשות ערכים – מתנגשים הערכים של שוורצי (ציונות מאוחרת ושטחית יותר – מודרנית לכאורה) עם הערכים השורשיים של הציונות (ההתיישבות בארץ וטיפוחה) של ודוצ'ה והערכים של א"י הישנה מנצחים את הערכים השטחיים והמתייפים, אך לא אמיתיים, של הציונות החדשה. הציונות צריכה לעבור טלטלה, היא לא פשטה את הרגל אך היא צריכה ניעור גדול כדי לחזור לשורשים האמיתיים – מה באמת משמעו להיות ציוני? להופיע בכיתה עם אקדח? לשאת נאומים מתיפייפים? הציונות של שוורצי מלאת מליצות, של טקסים, ומעבר למליצות היא לא אמת. צריך להחזיר את הערכים הבסיסיים – עם ישראל צריך לחיות בא"י, להכיר אותה ואת תושביה, להיקשר לשורשים, להיות צנועים יותר וכו'. המדינה היהודית היא ציונית ודמוקרטית – צריך להיות שניהם בכדי להיות ציוני. לכן חרדים לא בהכרח מתאימים לערכי הציונות.

- הדמות של היורד היא דמות נטולת שורשים. מי שלא חי בשלום עם עברו, ואף מנסה לסלק את עברו (גבריאל מנסה לסלק את ודוצ'ה), הוא נטול שורשים ולכן הוא תלוש. בכדי להיות "נטועים" איפשהו, צריך להשלים עם העבר. הדבר נכון גם בנוגע לעם שלם, שחייב להשלים עם עברו. עם, כמו אדם, חייב לחיות בשלום עם עברו כדי לבנות עתיד, אך אם יש לו רק עבר – הוא גם פגום. גבריאל לא מצליח ליצור קשרים, אין לו עבר, אין לו עתיד והוא חי רק את ההווה. הנכד של ודוצ'ה (הציונות) הוא "נפולת של נמושות". בשביל לחיות בשלום נפשי חייבים להשלים עם עברנו – גם אצל האדם וגם אצל עם. לגבריאל אין עבר ואין עתיד (אין לו עבר כי הוא רוצה שודוצ'ה תמות) – הדבר מייצג את קבוצת היורדים – שהתנתקה מעברה ואין לה עתיד. הדבר מסביר מדוע היורדים הם תלושים, עקרים ופסולים. אפשר לומר שאסיה בוחרת בגבריאל כיוון שהוא זמני – אין לו עתיד איתה או בכלל.

לדמויות המשניות יש תפקיד בעיצוב העלילה והמציאות של היצירה ובחידוד דילמות של היצירה:

שוורצי: מחדד את רעיונות מלחמת הדורות בציונית.

ארליך, רואה החשבון המחושב והישר (ארליך = ישר): היצירה מדברת על כישלון החשבונות ההגיוניים (גם המורה למתמטיקה שמת) – ההיגיון מת עם המורה למתמטיקה – ההיגיון שלפיו אנחנו חזקים, שולטים ובלתי-מנוצחים. הכל התנפץ לנו בפרצוף.

הסיפור של טלי עם אדם הוא קונוטציה מקראית לסיפור דוד ואבישג השונמית – אבישג הובאה לדוד בסוף ימיו, אך הוא לא ידע אותה, והיא רק חיממה אותו ולבסוף אדוניה, שטען לכתר, לקח אותה.

בדומה לדוד המלך, אדם (דור המדינה), מגיע למבוי סתום (הקים את המדינה, הרחיב את גבולותיה וכו') וחש ש"האימפריה" עומדת לקרוס. אדם חש שהמצב לא יציב וכמו שדוד מנסה לחדש את כוחו באמצעות הנערה הצעירה, ונכשל, כך גם אדם מנסה להוכיח את גבריותו באמצעות הקשר הנלעג והפגום שלו עם טלי. מערכת היחסים אדם-טלי היא מערכת חולה שלא עוזרת לאדם. אין כאן ניסיון לתאר מצב פדופילי, אלא תיאור של קשר שבא לבסס תזה פוליטית. אפשר לומר שבקטע זה של היצירה "המסרים השתלטו על היוצר" והוא עושה כבר הכל כדי להעביר את המסר ולכן הקטע הזה לא נבנה טוב ספרותית ואין לסצינה הזו צידוק, פרט לפן האידיאולוגי. הקשר הזה לא חשוב ולא נובע מהיצירה. המסר שא. ב. יהושע מנסה להעביר הוא שאימפריה היא מצב מסוכן וכך גם חילופי דורות (השלטון הישן מתחלף בשלטון הצעיר). נוצרת כאן הקבלה בין סוף תקופת דוד לסוף האימפריה הישראלית במלחמת יום כיפור. החברה הישראלית נמצאת ערב פירוק פנימי – יהודים, חרדים, חילוניים, ערבים, אשכנזים, ספרדים. אדם, שמסמל את המדינה, עושה מה שדוד עשה במותו, בסוף ימי האימפריה הגדולה שלו – הוא מנסה לחדש את הגבריות (דוד ניסה, ללא הצלחה, לשכב עם אבישג השונמית בסוף ימיו) – ללא הצלחה. החברה הישראלית נמצאת ערב פירוק.

ז'אנר זה בנוי כך שלכאורה הגיבורים פועלים לפנינו וכל האירועים מתרחשים בזמן הווה ולא קיימת כאן עמדת מספר. כאשר אנחנו צופים או קוראים דרמה, אנחנו "חותמים על הסכם" שכל מה שמתרחש בדרמה הוא אמת.

בדרמה הקלאסית יש חלוקה ברורה לטרגדיה ולקומדיה, ושניהם שונים לחלוטין ומנוגדים זה לזה בסיום ובהתפתחות העלילה ואף באופי הדמויות ולשון הדיבור.

מסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, חלו שינויים גדולים באמנות, שכן היא משקפת את השינויים שהתרחשו במציאות. הדרמה המודרנית שונה במהותה מהדרמה הקלאסית. השוני מתבטא בין השאר במבנה 5 המערכות של הדרמה הקלאסית שנשבר.

"ביקור הגברת הזקנה" נכתב בשנות ה-50 בשוויץ ע"י מחזאי שוויצרי. דירנמט מגיע אל התיאטרון דווקא מן הציור וניתן לראות זאת ביצירה – בתלבושות, בתפאורה וכו'. ביצירה נראה את השילוב בין המבט המאוד חזותי של הציור לבין האמירה הפילוסופית.

ביקור הגברת הזקנה הוא ז'אנר חדש ומודרני – טרגיקומדיה, דבר שלא יכול היה להיווצר קודם לכן. באופן פרדוקסלי, הטרגדיה היא ז'אנר אופטימי שכן הערכים חוזרים להיות מאושרים בסיומה של הטרגדיה. הקומדיה, שוב באופן פרדוקסלי, היא ז'אנר מאוד פסימי – הקומדיה עוסקת בעיוותי החברה ובחולשות האנושיות. הקומדיה תמיד מסתיימת בטוב, אך היא לא אומרת דברים טובים על המין האנושי ומראה שאנו קטנים, לא טובים ובעלי ערכי מוסר מפוקפקים.

הטרגיקומדיה מחברת בין גיבורי הקומדיה הקטנים, הייצריים, המכוערים (נפשית), שאין בהם גדולה, ערכיות או מוסר – אלה הופכים לגיבורי הז'אנר, והסיום יהיה סיום של קטסטרופה, כמו בטרגדיה, אך לאורך היצירה אנחנו צוחקים – בעצם על עצמנו – אין גדולה באנושות ואין שמירה על ערכים – הם דבר זמני וחולף.

הטרגיקומדיה משלבת יסודות גרוטסקיים – חיבור של דברים שלא מתחברים. הדבר יוצר הקצנה והגזמה של דברים ויוצר אפקט של גיחוך. הגרוטסקה תמיד לועגת למי שהופך לגרוטסקי. הגרוטסקה מחברת דברים שאינם מתחברים ליצירת מצב נלעד ואף מביך. מעצם העניין שהיא מחברת דברים קשים לאווירה קלילה ומערבבת דמע וצחוק – היא מתאימה מאוד לטרגיקומדיה.

המחזה שלפנינו שואל שאלות רבות על החירות ועל יכולתו של האדם להיות חופשי ולהיות אחראי לבחירות שלו. היא תתעסק גם באשמתו של האדם ובכפרה (הרי המחזה נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה). הטרגיקומדיה היא ז'אנר פילוסופי ותעסוק בשאלות האלה ובשאלת הצדק – צדק לא כל-כך פשוט ויכול להיות גם מאוד אכזרי.

העלילה במחזה מאוד מורכבת ומתארת באופן אכזרי (כיאה לדירנמט) תהליך שעוברת עיירה בדיונית בשם גילן, כשלעיירה מגיעה קלייר זחנסיאן, מולטי-מיליארדרית, שיש לה חשבון ארוך שנים עם אחד מתושבי העיירה (איל) והיא דורשת את הוצאתו להורג של אזרח חשוב ונכבד זה ובתמורה מבטיחה לעיירה סכומי כסף בלתי מוגבלים.

היצירה עוסקת בתהליך שעובר על תושבי העיר שבהתחלה מתנגדים ומצהירים הצהרות כאלה ואחרות ולבסוף מבצעים את גזר הדין. ברצח שותפים כל הגברים בקהילה ללא יוצא מן הכלל – אין אדם שיכול לצאת מזה.

התהליך מתאר את אובדן האחריות האישית של תושבי העיירה שהופכים לכלי שרת בידיה של הזקנה המיליארדרית.

קלייר משתלטת על כל מקורות ההכנסה של תושבי העיירה ומחכה שהם יבצעו את מה שהיא ביקשה שיתבצע. אנו עדים לתהליך שהולך ומתרחב של אנשים שנענים לבקשתה. הדבר לא קורה מיד, אלא זהו תהליך – לאט-לאט האנשים משתעבדים לכסף והעיירה עוברת את התהליך באופן מאוד-מאוד איטי.

* פרטי הלבוש והתפאורה הם בעלי משמעות רבה והדבר יוצר, מעמיק ומדגיש את האווירה והמסר של הטרגיקומדיה.

אנחנו נמצאים בעיר שמנותקת מכל משאביה הכלכליים וכולם מחכים לגברת קלייר זחנסיאן שמשמשת כ"משיח" של העיר ובהמשך גם תציע תמיכה כלכלית בתמורה להריגתו של איל, כיוון שבגד בה וכולם גירשו אותה מהיער כשהייתה במצב פגיע – נערה צעירה לא נשואה בהריון. איל בגד בה על מנת להתחתן עם עם ביתו של בעל המכולת (בחירה פרקטית – לביתו של בעל המכולת יש כסף). קלייר תגדיר את מצבה כך: "העולם הפך אותי לזונה, ואני אהפוך את העולם לבית זונות".

הסיפור מתחלק לשתי עלילות – העלילה הפנימית, שהיא סיפורה של קלייר, והעלילה החיצונית, שהיא סיפורה של העיר גילן ומה שנעשה עכשיו לאיל. בין שתי העלילות יש קשר של סיבה ותוצאה (המעגל הפנימי הוא הסיבה להתרחשותו של המעגל החיצוני). המעגל הפנימי הוא מטונימיה למעגל החיצוני ואף סינקדוכה (בעל משמעות מעבר ליצירה עצמה) למה שקורה בתרבות המערב). קלייר סבלנית ומוכנה להמתין לכך שלא תהיה לתושבי העיר ברירה אלא להיענות להצעתה.

כבר בהתחלה רואים שלקלייר מותר הכל ואין לה גבולות – למשל מותר לה למשוך בפעמון החירום, דבר שאסור בדר"כ. לכל דבר בחיים יש מחיר, אך היא תשלם אותו. לגבי קלייר אין כללים והיא מעל הכללים כי היא מחזיקה את הכסף והכסף הוא "אלוהים".

ליצירה יש אמירה חברתית מאוד גדולה והמסר מועבר בשתי דרכים – הסאטירה והאלגוריה. הסאטירה תוקפת תופעות של שחיתות ושל "טיפשות ציבורית" והמטרה שלה היא חוץ-ספרותית – ביקורת חברתית. הסאטירה מתקיפה באמצעות הפרזה, הגזמה והגחכה. הסאטירה כלל לא מתעניינת בבני אדם יחידים, אלא מתמקדת בתופעות. הדמויות שמופיעות בסאטירה הן סכמטיות וייצוגיות. כל שאר הדמויות במחזה הן דמויות ייצוגיות למוסדות המערב – כומר, מורה, צייר וכו'. המאבק שמתרחש כאן הוא בין התופעה לבין המוסדות. התופעה מדוברת כאן היא הכסף – האליל החדש של העולם המערבי – הגלובאליזציה, הכלכלה העולמית. בדרך למימוש התופעה נפגעים חלשי החברה – הקהילה נרמסת, הפרטים נרמסים.

זהו מחזה סמלי – אלגורי, סוג של משל – אנו מחליפים דמויות ממשיות בדמויות ייצוגיות. המטרה של האלגוריה היא חוץ-ספרותית – להעביר ביקורת על החברה. לא מדברים כאן על אנשים מסוימים, אלא על תפקידים שמייצגים ממסדים ומוסדות מסוימים. המחזה גם מותאם למקום שבו הוא מוצג – דירנמט מורה בהוראות הבימוי למשל לעצב את תחנת הרכבת כפי שמקובל באותו מקום בכדי שהאנשים יתחברו לסיפור. מצד אחד דירנמט כותב אלגוריה ומצד שני מבקש לעצב את המחזה בצורה ריאליסטית.

קלייר מייצגת את תופעת הכלכלה העולמית – הכל נעשה למען הכסף. בהתנגשות בין המוסדות החברתיים של המערב לתופעה הזו – המערב נכשל. הכוחות המערביים הם לא רעים, הם פשוט חלשים.

בתקופת ימי הביניים היו מקובלים מחזות מוסר – תיאטרון לא הועלה כמעט אז כיוון שהוא היה מקושר לעולם האלילי ולכן הנצרות נלחמה בתיאטרון. גם המחזה הזה הוא מחזה מוסר שיש בו התמודדות בין כוחות מנוגדים – טוב ורע. בימי הביניים תמיד הטוב ניצח, אך במחנה המודרני שלפנינו – הרע (הכסף) מנצח את הטוב (הערכים), כי זו המציאות. אך ניצחונו של הרע אינו נובע מרשעותם לכאורה של תושבי העיר, אלא מחולשתם.

ברשימת האורחים בולט מוטיב הכפילות: טובי, רובי, קובי, לובי – לכולם שם דומה והם גם מופיעים בזוגות ואף העיוורים חוזרים אחד על דברי השני. מוטיב הכפילות מדגיש אובדן האופי האישי – כך גם יקרה לאנשי גילן שיאבדו את המצפון והאחריות האישית שלהם – הם יאבדו את האנושיות והייחוד שבהם ויהפכו להיות אותו הדבר. המיוחד באדם הוא שהוא ייחודי ואין לו תחליף – כאשר אנחנו אותו הדבר, איבדנו את האנושיות שבנו. מה שמאפיין את כל האורחים הוא החזרתיות שלהם וגם העיוותים שלהם: למשל לועסי המסטיק, שכל מה שהם עושים זה ללעוס מסטיק – התנהגות אוטומטית – אין להם הרבה שכל או חוכמה.

בעלי תפקידים ובהמשך ידורגו על פי מידת קרבתם לאיל.

הטרדנים הם העיתונות וזוהי אמירה מאוד ברורה – אנו מצפים שהעיתונות תהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה, אך לאורך המחזה הם יפספסו את ההתרחשויות האמיתיות וידווחו מה שירצו לדווח. הם תמיד יגיעו מאוחר מדי, אחרי שהכל כבר התרחש וידווחו מה שיגידו להם לדווח. לעולם המערבי יש ציפיות גדולות מהתקשורת – כלב השמירה של הדמוקרטיה, אך הכלב נרדם.

בעצם הופעתה הייחודית של רשימת הנפשות, מדגיש דירנמט שצריך לקרוא את המחזה לפני שרואים את ההצגה – המטרה היא לא שהוא יהיה דרמטי או מותח, בדומה לקלאסיקה היוונית.

הדמיון והשוני בין המחזה לבין הטרגדיה היוונית

יש לזכור שזהו שילוב של שני הז'אנרים הקלאסיים – טרגדיה וקומדיה, ואכן משולבים כאן דברים מן הטרגדיה היוונית הקלאסית:

בטרגדיה הקלאסית ההתחלה היא תמיד במצוקה – משהו בסדר הטבעי של החיים משתבש ולאורך הטרגדיה מתרחש תהליך של גילוי שגם הגיבור הטרגי לא מודע לו, גילוי של החטא שגרם להפרת הסדר הטבעי. בסופה של הטרגדיה חוזרים ומתאששים הערכים הנעלים – חוזרים להכרה מחודשת. בטרגדיה הקלאסית המקהלה היא תמיד מספר נעלה יודע-כל שמייצג את הערכים.

המחזה שלנו נפתח כשגילן בפשיטת רגל (שזו סוג של מגיפה), אך כאן מתברר די מהר מה מקור המצוקה הכלכלית (קלייר) וכולם יודעים מה החטא ומי החוטא. כמו בטרגדיה, יש כאן קורבן אדם – איל – קלייר לא תוותר ולא תסלח ורק דבר אחד יכבה את חמתה הבוערת – הוצאתו להורג של איל. בסוף העלילה חוזר ומתאשר העיקרון שהכסף קונה הכל – זוהי חברה שאין בה ערכים נעלים והכסף קונה בה הכל.

גם כאן יש מקהלה – אזרחי גילן זו המקהלה ולפעמים אף מתפקדים כמקהלה של ממש – אנשים משחקים עצים וציפורים במקום תפאורה של ממש. אך בטרגדיה היוונית המקהלה מאשרת ערכים נעלים, אך כאן אזרחי גילן נהנים מהכסף ומאשרים ערכים נחותים. כמו כן, למקהלה בטרגדיה יש לשון מליצית גבוהה ואילו כאן יש לשון מצחיקה – לשונם של מתעשרים חדשים שמתמשים בלשון הגבוהה מפני שקיבלו כסף. בעולם המודרני אנחנו משמשים תפאורה לתוכניות של הממשלה – אנחנו לא חשובים, וכך גם דברי המקהלה נקטעים ע"י רעש הרכבת.

קלייר מעמידה לדין את כל מי שפגע בה – השופט ששפט במשפט הופך לרב-משרתים, אדם שאין לו עצמאות (בניגוד לשופט). שני עדי השקר – עוורו וסורסו על-ידה (הרי הם העידו ששכבו איתה) – מידה כנגד מידה – כל אחד מקבל מה שמגיע לו. עכשיו היא דורשת את מותו של איל. הזמן שעבר כלל לא משנה לה והיא דורשת את הצדק שמגיע לה. היא מנפצת להם את כל האשליות כבר מההתחלה – היא מודה שהיא לא אוהבת בריות ולא מבקשת שייחסו לה נימוקים נעלים – היא מנמיכה את כל הציפיות ממנה.

יש כאן מדרש שם – קלייר=צלול. יש כאן רמיזה לאופייה של קלייר – היא רואה את העתיד וצופה את המתרחש. היא לא מתרגשת מהתנגדות תושבי העיירה.

יש צד מזוויע בדמות שלה – השימוש בפרוטזות, השיער – יש החצנה מאוד ברורה של כל המומים הפיזיים והמומים הפיזיים מטונימיים למומים שבנפש. קלייר, במהלך חייה, איבדה את היכולת להרגיש והשימוש בפרוטזות (שמתפקדות מצוין, לדבריה) מדגיש את אובדן היכולת לחוש ואת אובדן האנושיות שבה.

הדבר האירוני בקלייר, הוא שהיא היחידה שרואה את האמת בעצמה, בחברה ובבני האדם האחרים. כשכולם אומרים שלא יהרגו את איל, היא צוחקת ומחכה, כמו כן כשמהדרים את אביה, היא אומרת שהוא רק בנה את בית השימוש. היא גם מנפצת את כל מה שאומרים עליה במערכה הראשונה. מי שאיבד את האנושיות יכול לומר את האמת בלי שום בעיה, כי לאדם האנושי יש יכולת לייפות ולכסות את האמת המרה במידת מה.

איל הוא כל אדם – יכול להיות כל אחד, הוא אינו דמות ספציפית, כולם יכולים להזדהות איתו, וככל אדם, הוא לוקה בחולשות האנושיות של כל אדם. איל הוא דגם של המוסר הבורגני, הוא לא חש אשם כי הוא נהג כמקובל – מבחינתו (ומבחינת המוסר הבורגני החדש) זה בסדר שהוא הכניס את קלייר להריון ולא התחתן איתה. אנו גם מצפים מבן המעמד הבורגני שיתחתן ויסתדר, והוא אכן העדיף את בת בעל המכולת – סידור מושלם. איל אינו מרושע, ויתרה מזאת – הוא מכיר היטב את החברה שבה הוא חי – ברור לו לחלוטין שאף אחד לא יעמוד בפיתוי הכלכלי שמציעה קלייר. די מהר מתברר שהפופולריות שלו לא תעזור לו מול פיתוייה הכלכליים של הזקנה.

דירנמט מראה איך בפועל אנשים מתפתים לפיתוייה של קלייר – הם קונים בהקפה ("פעם יהיה לי איך לשלם") – הם מופיעים על הבמה עם נעליים צהובות. איל ישים לב לכל זה וינסה גם לברוח.

מעצם הגדרתם כ"בעלי תפקידים", מייצגים אנשים אלה את הפן הציבורי בעיירה. כמעט כולם לא מצטיינים במוסר רב, פרט לרופא ולכומר – שניהם מאוד מודעים להתדרדרות המוסרית; הם אמנם נסחפים עם הזרם, אבל הם מאוד מודעים לכך (בניגוד לשאר התושבים). השאלה היא האם העובדה שהם מודעים למה שקורה זה יתרון או חיסרון? הם מודעים למה שקורה אך לא מנסים לעצור את התהליך. המקסימום שהם עושים זה להמליץ לאיל לברוח. המחזאי מראה כאן את כישלון החברה האזרחית שהייתה אמורה לתת הגנה לאדם – כולם נכשלים והכשלון של המורה והכומר הוא כישלון אחר, לא ברור אם הוא חמור יותר או חמור פחות.

לתפאורה חשיבות רבה ביצירה זו. אחת הדרכים ליצירת האווירה בטרגיקומדיה היא התפאורה שיוצרת אווירה מיוחדת. התפאורה היא גיבור ביצירה כיוון שרואים אותה והיא יוצרת אווירה ואף מאפיינת אנשים בצורה מאוד ברורה.

ארון הקבורה והפנתר השחור: שני דברים לא רגילים שמושכים המון תשומת לב. הם ממחישים את האווירה הגרוטסקית ובאים להאיר באור מבקר את תופעת הצריכה שמאפיינת את המאה ה-20 – אנשים קונים, לא משנה אם צריך או לא צריך. תופעה זו מאוד מאפיינת את קלייר, שהיא עשירה חדשה שמנסה להפגין את עושרה – גם באמצעות עצמים אלה וגם באמצעות הבעלים – צריכת הבעלים. היא אובססיבית לחתונות, כנראה מכיוון שעם מי שהיא באמת רצתה להתחתן (איל) היא לא הצליחה. ארון הקבורה הוא רמז מטרים – ארון שנכנס ריק במערכה הראשונה יצא מלא במערכה האחרונה. הפנתר השחור (כך גם כינתה קלייר בעבר את איל) ניצוד במהלך כל העלילה וברור שהכוונה כאן היא לאיל.

הנעליים הצהובות: ברור שכל מי שמתחיל לקנות בהקפה נתפתה לפיתוייה של קלייר והפך ל"משתף פעולה", וכל מי שמתחיל לקנות בהקפה, נועל נעליים צהובות, ומספר האנשים האלה הולך וגובר. תסמונת הנעליים הצהובות היא מדד לרמת ההתפתות של תושבי העיירה. בהמשך גם ברור לאיל מה קורה – הוא מכיר את עצמו ואת תושבי העיירה. הוא אף יודע שהיא מתנהג כמוהם אם היה במקומם.

גם בני משפחתו של איל נועלים את הנעליים הצהובות – אפילו מוסד המשפחה לא עומד בלחץ – הם די מהר, יחסית, נועלים את הנעליים וברור לו שגם משפחתו לא תעמוד לצידו. יש כאן ביקורת חריפה על המוסדות האזרחיים שלא עומדים בפרץ וגם ביקורת חריפה לא פחות כלפי מוסד המשפחה – אי אפשר לבטוח באף אחד בעת מצוקה – כל איש לעצמו, אפילו המשפחה לא תעמוד לצידך. המחזה נכתב בשנות ה-50, אחרי מלחה"ע השנייה, כשהזיכרון היה מאוד טרי – המלחמה הייתה הוכחה חיה לטענה של "אדם לאדם זאב".

האלמנטים הויזואליים באים לידי ביטוי גם בשינויים החיצוניים שעוברים על העיר – השינויים מעידים על כך שהאנשים יודעים שהרצח יתבצע והרווחה ששוררת בעיר מעידה על הזמן הקצר שייקח עד שהכסף יזרום לכיסם.

ניסיון הבריחה של איל נכשל כיוון שכנראה הוא לא נחוש מספיק לברוח משם וברור לו שקלייר תרדוף אותו בכל מקום, כפי שעשתה לשאר השותפים במשפט. דבר נוסף שמונע ממנו לברוח הוא שהוא בן 70, לא יצא לעולם מגילן, ונסיעה לאוסטרליה דורשת התארגנות רבה.

יש כאן חזרתיות של דברי כולם – כולם כאן מאוגדים בדעה אחת ואף אחד לא יעז להגיד או לעשות משהו אחר- חריזה וחזרתיות יוצרים פזמון חוזר שמאחד את כולם וככל שהתופעה מתפשטת יותר ויותר, זה ברור שהמעגל הולך ונסגר על איל (ואכן הוא גם יהרג ע"י טבעת של אנשים שתיסגר עליו).

הפנתר כבר נהרג, והפנתר מסמל את איל, ומרגע שניסיון הבריחה נכשל, ברור שהגורל נחרץ ושהכל עניין של מעט זמן עד שירצחו את איל.

בולטת כאן גם עמדתו המאוד צבועה של הכומר (כומר עם רובה, הוא בין הציידים – מעמד תמוה לאיש דת) – זוהי ביקורת על הכנסייה שהעלימה עין ואף שיתפה פעולה במלחה"ע השנייה.

ניסיון הבריחה של איל, כצפוי, נכשל, וכעת אנו מצפים לקטסטרופה שמאפיינת את ז'אנר הטרגדייה. כמו שהפתיחה הייתה בקללה, הסיום יהיה קטסטורפה – היצירה שומרת על המימד הטרגי שבה, אך בצורה קומית (כמו שבהתחלה האנשים מזיזים את הראש באותו כיוון, מתבטלים ושאר דברים קומיים). בטרגדיה הגיבורים הם נעלים, אך כאן הם מאוד נחותים – בטלנים, לא נלחמים, לא בוחרים, שיח נמוך, שפת גוף נמוכה, בחרו בשבילהם כבר מזמן – המימד הקומי נוצר באמצעות ההנמכה.

עצם העובדה שהתפאורה מורכבת מאנשים מחופשים יוצרת מימד קומי מגוחך. אין כאן ניסיון להיות מציאות, כל הזמן נשמרת ונאמרת האמירה שזהו תיאטרון ולא מציאות. האנשים שמתפקדים כעצים יוצרים את פחיתות ערך האדם – אין הבדל גדול בין עץ לאדם. האנשים הם בולי עץ ואין מהם ציפייה גדולה.

בעמוד 86, המורה משתכר והופך לשתיין. המורה מודע לתהליך שמתרחש ויודע שלאט-לאט גם הוא הופך לרוצח ולכן הופך לשתיין.

האפיריון (המתקן שבו נושאים את קלייר) לא הולם את רוח תקופת המאה ה-20 ומחזיר אותנו לתקופה קדומה יותר שבה היו מטיילים באפיריון. הדבר יוצר מפגש מגוחך – הכל מודרני ורק היא באה על אפיריון – קלייר מקבלת מימד עוצמתי – היא אוניברסאלית ולא שייכת לאף זמן, היא אלילה – נושאים אותה כמו מלכה. הדבר מוציא אותה מהאנושיות שלה, היא משהו על-זמני – רודפת אנשים גם מעבר לגבולות הזמן. הכל שייך לה, הכסף שלה – יש כאן תחושה כאילו היא אל קדום.

יש כאן שיחה כמעט בארבע עיניים בין איל לקלייר ודמותו של איל מתפתחת – הוא מתעניין בילדה שהייתה לשניהם בעוד שקלייר - שהיינו מצפים שנקשרה לילדה - נשארת נטולת רגש לחלוטין. הנכות הכי נוראה של קלייר היא הנכות הנפשית, איל מגלה אנושיות והיא לא. בטרם מותו הוא מגלה אנושיות ומתעניין בביתם המשותפת, לעומת קלייר שהיא נטולת רגש לחלוטין. "הכל קפא בי" – אין בה שום רגש, ליבה קפא. היד והרגל התותבות הם רק אמצעים מטונימיים למה שקרה ברגש. הלב הוא מה שמבדיל בינינו לבין בובות וכלים תותבים. היא תקועה – הנישואין לאיל לא התגשמו ושם היא קפואה במקום והאובססיה שלה לחתונות היא פיצוי על החתונה של התקיימה.

בעל מס' 9 הוא מדען – גם מדענים ויוצרים דגולים הם כלי משחק בידיו של הכסף הגדול – היא פוקדת עליו להפסיק לחשוב והוא מפסיק.

מתרחש כאן טקס מאוד מכובד ואף פולחני – שבועה שכזו. חוזרים על הערכים בדומה למקהלה בטרגדיה היוונית. בכינוס זה נקבעת ההחלטה להוציא את איל להורג. הקורבן, איל, מקבל על עצמו להיות מוצא להורג "למען הקהילה" – כך זה מוצג. הטקס בנוי בשני רבדים: מצד אחד מאוד מכובד-טקסי, פולחני – כל גברי העיירה מתכנסים ונושאים שבועה לערכים – נשבעים על טקסט מאוד גבוה שמדבר על צדק, יושר, הקרבה – ערכים מאוד נעלים. כל הנוכחים שותפים בנדר הקדוש. לכאורה זהו אירוע מאוד גבוה, נשגב ולא-מודרני. לצד אדרתו של האירוע, יש גם הגחכה של הדברים שנעשית ע"י החזרה על הדברים בשביל העיתונות וברגע שחוזרים עליו פעם שנייה, כל האירוע הופך למגוחך; כשחוזרים על זה פעם נוספת – כל ההדר והתפארת נעלמים. זה מגוחך גם מהיבט העיתונות והטלוויזיה – הם לא מדווחים אמת, אלא נותנים איזושהי הופעה – הצגה.

השילוב של ההגבהה וההנמכה גם יחד ב"טקס הפולחני" יוצר את הגרוטסקה (חיבור דברים שאינם תואמים אחד לשני).

לכל אורך המחזה יש שילוב של מערכות שונות. בדר"כ צריכה להיות התאמה בין המערכות (ראייה ושמיעה). דירנמט משתמש בכל האפקטים בבת אחת (התרחשות, תפאורה, אביזרים, טקסט, מוזיקה ואפקטים קוליים) ויוצר לפעמים בכוונה חוסר התאמה בין המערכות השונות. למשל בהתחלה, כאשר ראש העיר נואם, ישנו רעש הרכבת – חוסר התיאום מכוון ויש בו אמירה – דברי ראש העיר לא חשובים וחסרי כל משמעות וחשיבות. לכל אורך היצירה דברים חשובים לכאורה נבלעים ברעשים מכיוון שהם אומרים דבר אך מתכוונים לדברים אחרים. דוגמא נוספת היא שכולם אומרים שלא יתנו להרוג את איל ובמקביל מתפשטות הנעליים הצהובות ומוצרי היוקרה – יש חוסר תיאום מוחלט והמציאות חזקה יותר מכל הצהרה מילולית. דירנמט יוצר בכוונה חוסר התאמה בין הטקסט לאביזרים – כל אחד אומר משהו אחר. הוא עושה זאת בכדי ליצור את הפער שבין הדיבור למציאות.

לאחר שאיל נכשל בניסיון הבריחה שלו, הוא מקבל את הדין על עצמו ואומר שגם הוא היה עושה זאת. הוא מבין שאין מפלט – אם הוא יישאר הוא ייהרג וגם אם הוא יברח – כוחה של קלייר בלתי מוגבל, כמו כוחו של הכסף בעולם המודרני. הכסף הוא השולט בעולם (ואכן קלייר מעוצבת כאלילה – האפיריון, האיברים המלאכותיים שלא כבולים לכללי הטבע ונמצאים רק בשליטתה). איל אפילו עובר תהליך של הכרה במעשה שעשה – במפגש האחרון הוא אף מגלה עניין בגורל התינוקת שהייתה להם בעוד שקלייר נשארת אדישה ולא אנושית – היא חסרת כל רגש פרט לרגש הנקמה.

יש כאן רמיזה פוליטית – בשנות ה-50 נערכו המשפטים הפומביים במזרח אירופה והנאשמים תמיד הודו בכל פשעיהם – כולם מבכירי השלטון, קומוניסטים הדוקים שמודים בכל פשע שהשלטון מטיח בהם. האמירה כאן היא שבאמצעות לחץ (במקרה של המשפטים – העובדה שהם פומביים מאוד מלחיצה) – נאשמים יודו כמעט בהכל.

דירנמט שואל את עצמו מהו אדם ומה הכוח שלו במלחמה כנגד אותם כוחות שסחפו אותנו כבר מספר פעמים למערבולת של דמים. הדבר היחיד שיכול למנוע היסחפות הוא עמידה על המשמר. המאה ה-20 לימדה אותנו שכל בני האדם מסוגלים לרוע – בכולנו זה נמצא והשאלה היא כיצד מתמודדים עם זה. צריך להיות מודעים לכך שזה טמון בכל אחד מאיתנו – להיות מודעים, חשדנים, לעמוד על המשמר. צריך כל הזמן לשאול, לחשוב ולהיות עם היד על הדופק – כל אחד כלפי עצמו וגם כלפי הממסד.

ברור לנו שיש כאן מוות שנעשה ע"י המון – אין אשם אחד למוות – אין רוצח אחד כיוון שאז צריך משפט, אבל כשכולם מעורבים – אי אפשר לשפוט – אין מי שיקיים משפט. כל אנשי גילן שותפים ברצח כמו שכולם יהיו שותפים לשימוש בכסף.

הסיבה למוות – שמחה שגרמה לשבץ לב – אוקסימורון – מרוב שהוא שמח למות – הוא מת. כל מוסדות העיר שותפים ולכן אין את מי להאשים ואין מי שינהל חקירה.

העיתונות כרגיל מגיעה באיחור ומפסידה את האירוע כיוון שהם אכלו בקרון המסעדה של קלייר – גם העיתונות קנוייה.

דירנמט משחק בכל המוסכמות התיאטרליות – העיתונות אוכלת בהתחלה ובסוף, הארון הריק מההתחלה מתמלא בסוף, הפנתר השחור שברח בהתחלה – ניצוד בסוף. שתי השורות שבתוכן איל מוצא להורג הן שוב נתון פולחני – את המוצאים להורג נהגו להוביל בין שתי שורות של בוז, אבל כאן העומדים בשורות הקלון הם גם התליינים.

מיד אחרי ביצוע פסק הדין מגיעה גם ההמחאה – שהוכנה מראש.

לעומת האודות שבטרגדיה היוונית שחוזרות ומאשרות את הערכים הנעלים, כאן המקהלה שבה לשבח את הכסף ואף מפרטת מה הוא קונה – מה שיוצר עוד יותר גיחוך. העוני לא עושה את האנשים טובים יותר, אך כשמדברים על מה שהכסף קונה – אנחנו יודעים במחיר מה הוא נקנה, וזה כמובן מפרק את הדבר הגדול לחלקיו הקטנים – השלם אינו מגוחך, אבל החלקים יוצרים גרוטסקה – חייו של איל נמכרו בשביל מגרש טניס או מכונית יוקרה. בהמשך ממשיכה הצביעות – כולם מלווים את קלייר עם משאה היקר (תרתי משמע).

תודה לרוני כהנא ולאורנית שטרן שעזרו בהשלמת חלקים מהסיכום

השימוש בסיכום זה הינו על אחריות המשתמש בלבד