אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בתנ"ך

17.11.2004

החומר המסוכם

- שתי הגישות לפרשנות הכתוב בתורה.

- בריאת האדם לפי בראשית פרק א'.

- סיפור הבריאה לפי בראשית פרק א'.

- השוואת סיפור הבריאה בפרק א' לסיפור הבריאה הבבלי "אנומה-אליש".

- סיפור השבת (בראשית, ב' 1-3).

- בריאת העולם לפי תהילים ק"ד בהשוואה לבראשית א'.

- סיפור בריאת העולם לפי בראשית ב'.

- סיפור גן-עדן (בראשית ג').

- סיפור קין והבל (בראשית ד').

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בתנ"ך

שתי הגישות לפרשנות הכתוב בתורה

הגישה המסורתית

ה' כתב את התורה ונתן אותה למשה על הר סיני.

מסקנה: התורה היא מושלמת, אין בה סתירות, אין בה כפילויות ואין בה מוקדם או מאוחר – הכל ניתן בו זמנית.

איך פותרים סתירה לפי שיטה זו?: אין סתירות. עושים כל מאמץ כדי לפתור את הסתירה.

הגישה הביקורתית

בני-אדם כתבו את התורה. התורה היא שילוב של מסורות (סיפורים שונים) ששולבו ע"י עורך מאוחר וכתוצאה מהשילוב נוצרו הסתירות בתורה.

איך פותרים סתירה לפי שיטה זו?: הסתירות, לפי טענת המצדדים בגישה, הן הוכחה שלפני העורך עמדו מספר מסורות (מקורות) שהוא שילב בסיפור ולכן נוצרה הסתירה.

סיפור הבריאה לפי בראשית פרק א'

סדר הבריאה

יום א': שמים וארץ, אור.

יום ב': רקיע.

יום ג': יבשה וצמחייה.

יום ד': מאורות (שמש, ירח, כוכבים).

יום ה': דגים, עופות, תנינים, שרצים.

יום ו': בהמות, רמשים, האדם.

יום שבת: מנוחה.

סתירות:

1. מתי נברא האור? ביום א' או ביום ד'?
2. מתי נבראו השמיים? ביום א' או ביום ב'?
3. מתי נבראה הארץ? ביום א' או ביום ג'?

פתרון הסתירה ראשונה: בעית האור

פרשנות מסורתית: רש"י אומר שביום הראשון נברא האור וביום הרביעי הוא הוכנס ל"כלי קיבול" – שמש, ירח וכוכבים. כלומר, עד אז, בלילה היה אלוהים צריך לגנוז את האור. רק הצדיקים בגן-העדן נהנים עד היום מהאור הגנוז.

פרשנות ביקורתית: בפני העורך עמדו שתי דרסאות שונות לגבי השאלה מתי נברא האור – ביום הראשון או ברביעי. הסופר, שלא רצה לוותר על אף מסורת, רצה לשלב את שתי המסורות ולא רצה שנשים לב לסתירה ולכן השתמש במילים אחרות. במקום "אור" הוא משתמש במילה "מאורות" – שמש, ירח וכוכבים.

פתרון סתירות 2+3: בעית הרקיע והארץ

פרשנות מסורתית: לפי חז"ל, ביום הראשון ה' ברא את השמיים ואת הארץ בערבובייה, ובימים השני והשלישי הוא סידר אותם, כלומר – ביום השני הוא הפריד בין מים עליונים למים תחתונים באמצעות הרקיע שלו הוא קורא "שמיים". ביום השלישי הוא לוקח את הארץ (שכולה בוץ) ומייבש חלק ממנה והופך אותה לאדמה יבשה וקורא לה "יבשה". כלומר – יבשה ורקיע הם פעולות של סידור הדברים שנבראו ביום הראשון ולא חזרה על מה שכבר נברא.

פרשנות ביקורתית: לפני העורך עמדו שתי גרסאות לגבי השאלה מתי נבראו השמיים והארץ. הסופר לא רצה לוותר על אף מסורת ולכן שילב את שתיהן והשתמש במילים קצת שונות כמו: ארץ-יבשה, רקיע-שמיים, כדי שלא נשים לב לסתירה.

האם לפי פרק א' העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"?

"יש מיש" – היה חומר קדום וממנו אלוהים התחיל את הבריאה.

"יש מאין" – העולם נברא מאפס, מריק, ולא היה כלום לפני שה' התחיל את הבריאה.

חז"ל חושבים שהבריאה היא "יש מאין" ורש"י חושב שהבריאה היא "יש מיש".

נימוקים לדעתם של חז"ל:

- "בראשית ברא..." – לא היה כלום. זו ההתחלה. בפירוש זה יש נקודת חולשה – הארץ לא הייתה מושלמת, היה בה תוהו ובוהו (והרי ידוע שלפי הפרשנות המסורתית אלוהים ברא ארץ מושלמת).

נימוקים לדעתו של רש"י:

- "רוח אלוהים מרחפת על פני המים" – היו מים טרם הבריאה.

- "וחושך על פני תהום" – היה חושך טרם הבריאה.

- רש"י משנה את הניקוד למילה השנייה בפרק. במקום "בָרַא", ל-"בְרֹא" – וכך חלק זה הוא למעשה כותרת כל הפרק. המשמעות – "כאשר ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, זה היה סיפור המעשה:" והבריאה הראשונה הייתה האור.

תחילת הבריאה (פס' 1-2)

פס' 1: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" – בפסוק זה ניכר העקרון המונותיאסטי (האמונה באל אחד) המקראי ממספר סיבות:

- אלוהים הוא השליט היחידי בעולם – "ברא" – גוף יחיד.

- באמונה הפוליתיאיסטית (האמונה באלים רבים), השמים והארץ הם אלים בפני עצמם. כאן הם מוצגים כיצירות של אלוהים.

- הספר לא פותח בקורות אלוהים וחייו כפי שניתן לראות במיתוסים השונים, שהרי עפ"י העיקרון המונותיאסטי, האל מופשט.

פס' 2: "והארץ הייתה תוהו ובוהו (= כאוס, שממה, העדר חיים) וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" - פסוק זה מתאר את המצב שלפני הבריאה, לחוסר הסדר השולט – ובו מוזכרת הארץ (במצב של תוהו ובוהו לפני הבריאה), התהום (שבמקורות רבים המשמעות היא למעשה "ים"), מים, חושך – מכאן נראה שהיו יסודות קדומים לפני הבריאה ולכן הבריאה הייתה "יש מיש". הפרשנים המסורתיים, שדוגלים בכך שהבריאה הייתה "יש מאין", מסכימים שהיו יסודות קדומים, אך האל ברא אותם בשלב כלשהו לפני הבריאה, ואחריהם התחילה הבריאה.

היום הראשון (פס' 3-5)

הדבר הראשון שיצר ה' הוא האור – דבר חיובי, כי הרי נאמר אליו "כי טוב". מכאן שהחושך מנוגד לאור – הוא דבר שלילי. על החושך נאמר שהיה לפני האור, כלומר – ייתכן שמסתתר כאן שריד מיתולוגי – כוח שאינו שייך לה', מגורש ע"י האור שנברא ע"י ה'. ישעיהו השני, הנאבק עם שרידים מיתולוגיים, טוען שה' בורא גם את החושך ולא רק את האור.

החל מהיום הראשון, בסיום הבריאה בכל יום חוזרת התבנית "וירא אלוהים כי טוב". "טוב" פירושו – גמור, שעשייתו הושלמה.

היום השני (פס' 6-8)

אלוהים הספיק לסדר רק את המים העליונים והתחתונים – כלומר, לא נגע בארץ. ביום זה ה' לא אומר "כי טוב" כי עדיין לא סיים את סידור הארץ. רק לאחר שיסיים, ביום השלישי, הוא יגיד "כי טוב" פעם אחת ואז יאמר פעם נוספת אחרי שיברא דבר נוסף – הצמחייה.

היום השלישי (פס' 9-13)

היום השלישי הוא המשכו הרציף של היום השני, שכן בתום היום השני לא נאמר "כי טוב" וגם כיוון שהמלאכה שאלוהים התחיל ביום השני עדיין לא הושלמה.

פס' 9-10: אלוהים אוסף את המים שמתחת לשמיים (המים התחתונים) למקום אחד וחושף את היבשה. במיתוסים רבים נחשב הים כאל שנלחם באל הבורא. כאן יש דימיטיזציה (שבירת מיתוס) שכן מודגש כאן הרעיון שהים הוא אחד מברואי אלוהים והוא כפוף לו.

כמו כן בורא בהמשך אלוהים את הצמחייה הכוללת עשב ועץ.

היום הרביעי (פס' 14-19)

שבירת מיתוס – השמש, הירח והכוכבים נחשבים לאלים במזרח הקדמון וכאן מדגיש הכותב שה' ברא את השמש, הירח והכוכבים והם לא אלים. בריאת המאורות כתובה בפרטנות כדי להדגיש שהמאורות הם בריאת אלוהים ולא אלים נוספים.

הקושי בפסוק 16: מדוע הסופר כותב על שני מאורות גדולים ואח"כ כותב על מאור גדול ומאור קטן?

פתרון: שני המאורות גדולים בצורה מוחלטת, אך אחד יחסית לשני לא.

היום החמישי (פס' 20-23)

מה נברא?: עופות, שרצים (דו-חיים), תנינים.

הקושי: מדוע מפרט הסופר המקראי שה' ברא את את התנינים הגדולים ולא כולל אותם בעולם הזוחלים הכללי?

פתרון: ישנו כאן ניפוץ מיתוס (דימיטיזציה). ישנו מיתוס בבלי בו הים והתנין (שהיו אלים) מורדים באל הראשי מרדוק; הוא מנצח אותם, מקטין את התנין, ושם גבול לים. הסיפור שלנו רוצה לומר שהתנין הוא אינו אל, אלא בעל-חיים שנברא ע"י ה' ואינה מפלצת המאיימת עליו, אלא חיית שעשועים של ה'. תפיסת התנין והים כאלים נפרדים ניכרת במקומות אחרים בתנ"ך גם כן:

באיוב ז' 12, נאמר "הים אני אם תנין כי תשים עליי משמר?" – בתקופת איוב התפיסה הייתה שהים והתנין הם פושעים ויש לשים עליהם משמר, מה שמראה שהתפיסה באיוב הייתה מוקדמת מבראשית.

גם בתקופת הנביא ישעיהו האמינו במיתוסים דומים. כאשר ישעיהו מתאר את בריאת העולם, הוא אומר: "רוצצת ראשי תנינים על המים". לעומתו, בתהילים ק"ד אומר המשורר "בראת לוויתן לשחק בו".

קושי בפסוק 22: מדוע דווקא חיות המים זכו לברכת פיריון בעוד חיות היבשה לא זכו לה?

פתרונות:

1. סיפור ברכת אלוהים לחיות המים הוא סיפור אטיולוגי (= סיפור סיבתי – סיפור שנכתב בכדי להסביר תופעה מסוימת). בני האדם ראו שחיות המים משריצות הרבה יותר מחיות היבשה, ההסבר שהם נתנו לכך היה שאת חיות המים בירך האל בפיריון.
2. האדם הוא יצור יבשתי אשר נועד לשלוט על כל חיות היבשה. כדי שיוכל להתמודד עימם ולשרוד, חשוב שרק הוא יזכה בברכת הפיריון, ולכן חיות היבשה לא זכו לה.

היום השישי (פס' 24-31)

מה נברא?: הבהמה, החיות הרומשֹות הגדולות על האדמה והאדם.

על בריאת האדם יפורט בהמשך.

סיכום על תפיסת האל בפרק א'

עפ"י פרק זה, ישותו של האל היא טראנסנדנטאלית (עומד מחוץ לעולם ללא מגע עם הברואים). אלוהים אינו בורא את העולם באופן פיזי, אלא הבריאה נעשית באמירה, בציווי – בניגוד למקומות אחרים במקרא שם הבריאה נעשית בעשייה.

בריאת האדם לפי בראשית א' 26-29

קושי: פס' 26 – "ונעשה אדם בצלמנו כדמותנו"

קושי 1: גוף רבים – לפי התפיסה המונותיאסטית יש רק אל אחד, למי ה' מדבר?- קושי תחבירי/לשוני.

פתרון:

פרשנות ביקורתית – יש כאן שרידי מיתוס. יש כאן הוכחה שהיה סיפור בריאה שונה, שאלוהים לא היה לבדו כשברא את העולם. סופר מאוחר הואיד את הסיפור כי הוא לא התאים לתפיסת העולם שלו ונשאר רק שריד קטן – לשון רבים.

פרשנות מסורתית – רש"י אומר שה' דיבר אל המלאכים, מה שמראה עד כמה האדם נעלה שכן הוא היחיד שאלוהים מתייעץ עם המלאכים לפני בריאתו. פרשנות שנייה היא של הרב"ע שאומר שהדבר הוא "לשון כבוד של מלך" – מלך מדבר בגוף רבים כדי להדגיש את שליטתו על כולם וזה מה שקורה פה.

קושי 2: האם לה' יש צלם (גוף)? – קושי אתיולוגי. כמו כן נשאלת השאלה – מהו צלם?

פרשנות ביקורתית – לא קיימת. לפי תפיסה זו ה' לא קיים.

פרשנות מסורתית – חז"ל טוענים שגופינו דומה לגוף האל (ולכן חובה על האדם לשמור על ניקיון גופו, לא לפגוע בגופו של אדם אחר ואסור לרצוח בן אדם אחר). הרמב"ן אומר שמה שמבדיל בינינו לבין שאר בעלי החיים בעולם זה הוא נשמה יתרה, שהיא שונה מנשמת בעלי החיים. הרמב"ם טוען שמדובר בשכל, שעוזר לנו להתפתחות פנימית.

האדם עפ"י פרק א'

האדם הוא שיא היצירה (נזר הבריאה, הוא נברא בסוף). הוא נברא כזוג ביום השישי ואחרי בריאתו נאמר "טוב מאוד". האדם נברא בצלם ה' וקיבל את השלטון על בעלי החיים והעלם. האדם הוא היצור המלאכותי שנברא ביצירה ולא במאמר פה ולפני בריאתו קדמה התייעצות. תפקידיו של האדם לפי הפרק הם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", למשול בארץ, לבנות אותה ולשעבד את הטבע לטובתו וכמו כן גם לשלוט בבע"ח.

בגלל כל אלה, האדם הוא נעלה, בגלל קרבתו לאל ובגלל החשיבות שייחס האל לבריאתו.

השוואת סיפור הבריאה בבראשית א' ל"אנומה-אליש"

סיפור הבריאה הבבלי, ה"אנומה-אליש" לא מובא בסיכום זה.

ידיעת פרטי סיפור ה"אנומה-אליש" אינה נדרשת לבגרות.

אופיו של האל

המיתוס – "אנומה-אליש"	בראשית א'-ב'4
במיתוסים ישנם אלים רבים (תיאמת, קינגו, אא ועוד). מרדוך הוכתר לאל הראשי לאחר ניצחונו על תיאמת ועוזריה. כמו כן לאלים מיוחסות תכונות אנושיות.	האל במקרא הוא אחד ויחיד ואין אלים נוספים מלבדו. ("בראשית ברא אלוהים" – לשון יחיד) כמו כן האל מופשט, חסר כל צלם ואיננו דמות גשמית.
כל תופעת טבע המתוארת במיתוסים מיוחסת לאל אחר. כך למשל מי התהום המלוחים הם תיאמת ואילו המתוקים הם אלפסו. כמו כן גם השמש, הירח והכוכבים הם אלים.	האל הוא מעבר לכל חוק בעולם ומעבר לכל דבר שיצר. תופעות הטבע הן יצירותיו, אין להן כוחות אליליים והם כנועים לו וסרים למרותו.

בריאת העולם

המיתוס – "אנומה-אליש"	בראשית א'-ב'4
הבריאה בסיפור ה"אנומה-אליש" נגרמת בגלל מאבקים ושנאה בין האלים. העולם נברא מגופתה של תיאמת – הבריאה כאן היא מאוד אלימה.	הבריאה היא הרמונית ורגועה – יש חזרה על הנוסחה "וירא אלוהים כי טוב" או "טוב מאוד" 7 פעמים (מס' טיפולוגי המביע שלמות) – דבר המדגיש זאת.
באנומה אליש יש פתיחה המתארת את העולם שהיה טרם הבריאה. מכאן ברור שהבריאה היא "יש מיש" – היה חומר קדום שממנו נברא העולם.	לא ברור אם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין". פירוט ניתן למצוא בחלק המדבר על כך בסיכום.
בשני הסיפורים מתואר כי בתחילת הבריאה הופרדו השמיים העליונים והתחתונים.
האלה תיאמת היא החומר הקדום שממנה נוצר העולם.	בבראשית א'2 תיאמת הופכת מאלה לתופעת טבע – מי תהום – דבר זה נעשה בהמשך למגמת שבירת המיתוסים במקרא.
התנינים הם עוזרי תיאמת, ומרדוך נלחם בהם ומכניעם.	התנינים הם בעלי החיים היחידים שמוזכרים במהלך הבריאה בשמם והם מוצגים כבע"ח שאלוהים ברא ולא כיצורים אלוהיים שנלחמו בו.
מרדוך פעיל פיזית בבריאת העולם.	הבריאה היא ע"י אמירה – אל טראנסנדנטלי.
הבריאה נעשית בבת-אחת.	הבריאה מתפרשת על פני שישה ימים.
מנוחת האלים באה לפני הבריאה, עם תום המלחמה.	מנוחת האלוהים באה לאחר הבריאה, ביום השביעי. מנוחתו נועדה לייחד ולקדש את יום השבת, וכפי שהוא נח אנו נדרשים לחקותו.

בריאת האדם

המיתוס – "אנומה-אליש"	בראשית א'-ב'4
האדם נברא מהאל קינגו, כעונש על שהסית את תיאמת לצאת למלחמה.	האדם נברא כזוג, בצלמו של ה'.
גם במקרא וגם במיתוס, האדם בעל מעמד רם מכל הברואים האחרים כי הוא קרוב יותר לאל. במיתוס דם אלוהי זורם בעורקיו ובבראשית הוא נברא בצלם האל.
תהליך בריאת האדם גשמי ואלים.	עידון בתיאור בריאת האדם, הוא אינו מבשרו ודמו של האל אלא יש ביניהם דימיון רוחני.
לא קדמו לבריאת האדם תכנון ומחשבה כלשהם.	בפס' 26 מוזכר תכנון ומחשבה בבריאתו.
האדם נברא זכר בלבד.	נבראו זכר ונקבה.
הבריאה היא "יש מיש".	הבריאה היא "יש מאין".
נעשתה התייעצות עם כמה אלים טרם הבריאה.	נעשתה התייעצות עם מלאכים טרם הבריאה (מזכיר את המיתוס).
מטרתו של האדם היא לשרת את האלים ולספק להם את מזונם כדי לאפשר להם לנוח.	מטרתו של האדם היא למשול על בע"ח ולכבוש את הארץ.

סיפור השבת, בראשית ב' 1-3

יש הטוענים כי סיפור השבת שייך לפרק א' ויש הטוענים כי סיפור השבת שייך לפרק ב'. נימוקים לכל דעה:

הבישוף האנגלי – הסיפור שייך לפרק ב'

החלוקה לפרקים של התנ"ך נעשתה ע"י בישוף נוצרי בכדי שיהיה קל יותר לנוצרים לתת מראי מקומות מהתנ"ך. לכן, הסיבה האמיתית להפרדתה של השבה מסיפור הבריאה הייתה שהוא רוצה להמעיט מערך השבת ולכן הוציא אותה מרצף הבריאה. אך הנימוקים הרשמיים היו:

1. אחרי בריאת האדם נאמר "טוב מאוד" – שיא, נגמרה הבריאה.
2. כל יום נברא משהו אך ביום השבת לא נברא דבר ולכן הוא לא שייך לסיפור הבריאה.

טענות היהודים – נימוקים לשיוכו לפרק א'

1. מבחינה ספרותית הבריאה מחולקת לימים ולכן גם היום השביעי שייך לסיפור הבריאה.
2. בפרק א', פסוק 1 ובפרק ב' פסוק 4, יש תקבולת כיאסטית שפותחת וסוגרת יחידה ספרותית.
3. ביום השבת נברא דבר חשוב מאוד – המנוחה.
4. נאמר ביום זה "ויכל אלוהים ביום השביעי את מלאכתו" – סיים את עבודתו ביום השביעי ולא השישי.

השבת – סיפור אתיולוגי

סיפור השבת מסביר מדוע בני האדם נחים מכל עבודה ביום השביעי וצריכים לאפשר מנוחה לעובדיהם ולבהמותיהם. ההסבר שניתן כאן הוא שנבראנו בצלמו של ה' ולכן אנו מחקים אותו בהתנהגותו.

השבת הבבלית של חמורבי

במשך המון שנים התפעלו חוקרים מערביים מהבאת השבת לעולם. לאחר חקירות ארכיאולוגיות, התגלתה השבת הבבלי של חמורבי, ה"שבת'ו". השבת הבבלית היא היום ה-7 בשבוע, יום שבו האלים כועסים – יום מקולל. בני האדם מתחבאים מהאלים ומקריבים להם קורבנות כדי שלא יפגעו בהם. אין טעם לעבוד או לעשות דברים חשובים – כי ממילא התוצאה תהיה כישלון. בדר"כ המעמדות החשובים לא עבדו, אבל העבדים, שלא הייתה להם ברירה, עבדו.

השבת של בראשית ב' 1-3

לגבי היום השביעי נאמר, שאחרי בריאת האדם, אלוהים נח. בעשרת הדיברות מצווה האדם לנוח כמוהו. אלוהים קידש את היום השביעי כאשר שבת מכל מלאכתו, והאדם נח לכבודו של האל. במנוחתו, לפי ספר שמות, הוא מכריז שהוא מאמין שה' ברא את העולם והוא מחקה את ה' במעשיו ונח כמוהו. לפי האמונה הישראלית, מאז שנברא העולם, לא טעינו בספירה – כל יום שביעי נחנו, בניגוד לבבלים שכל פעם שהירח "נעלם", הם התחילו את ספירת הימים מחדש.

המשותף בין סיפור השבת של חמורבי לסיפור בבראשית

1. מחזוריות של 7 – מספר טיפולוגי.
2. המילה באה מהשורש ש.ב.ת, שפירושו לשבות/לשבת – לא לעבוד.

סיפור בריאת העולם לפי תהילים ק"ד

פס' 1-3

המשורר מתפעל מהבריאה באופן כללי. יש כאן הקבלה לסיפור הבריאה: השמים והאור מתוארים ראשונים. אך כאן אלוהים יותר מוחשי – או שיש כאן האנשה או שהמשורר מדבר פשוט בשפה יותר מוחשית (נכתב למשל שהעננים משמשים ככלי רכבו של האל והוא דוהר עליהם). בסיפור גן עדן כתוב "ה' מתהלך בגן לרוח היום" – גם כאן ניתן לפרש באותה הצורה: האנשה או שפה מוחשית.

פס' 4-9

המשך תיאור בריאת העולם שבו אלוהים קבע את הגבולות כדי שהארץ, התהום והים לא יחזרו למצב הקודם שלהם, תוך כדי הדגשה שאלוהים שולט על כל היסודות האלה; הוא שם גבול לים, הוא יודע להעלות את ההרים למעלה, להוריד את הבקעות למטה. התהום אינה אויבת שלו, אלא הלבוש שלו (בניגוד למיתוס הבבלי), אך ההבדל הגדול בפרק זה הוא החל מפסוק 10, שם מתאר המשורר את הבריאה היומיומית המתמשכת של ה'. ה' דואג יום-יום למהלך התקין של הטבע – וזו גדולתו האמיתית. אלוהים דואג למחזור מים יומיומי שבאמצעותו יש צמחייה וכך יש לבע"ח מה לאכול.

פס' 14

האדם שונה – הוא דואג שתהיה לאדם עבודה להוציא לבד לחם מן הארץ. אך לאדם יש סיפוק – הוא יכול לשמח את עצמו (למשל באמצעות יין, פס' 15). "ארזי הלבנון" – מסמלים את בית המקדש שנבנה מעצים אלה – הדבר מראה שהאדם צריך גם סיפוק אינטלקטואלי – דת.

פס' 17-22

לכל עץ והר יש בע"ח שמתאים לו – לכל דבר יש מטרה וצורך – הכל מסודר ומושלם.

פס' 24

יש כאן קריאת התפעלות של המשורר ממעשיו של ה'. (קניינך = בריאותיך) גם כאן הבריאה מתמשכת ויותר מעשית.

פס' 25

כאן מתאר המשורר את הים הגדול ורחב הידיים. הוא רומז אולי בעקיפין למרד שהיה פעם על הים, אך עתה יש שם חיות גדולות, קטנות ואפילו אניות שטות שם וגם הלוויתן (המקבילה של התנין המפלצתי) היא חיית שעשועיו של ה' – יש כאן דימיטיזציה, שכן הלוויתן היה ידוע במיתוסים שונים כאל שאלוהים היה צריך להילחם בו.

פס' 33-35

מסיים המשורר המזמור בתקווה "יתמו חטאים מן הארץ" – הרשעים הם אלה שמפרים את ההרמוניה בטבע הנפלא שיצר אלוהים.

סיכום הדומה בין סיפור הבריאה בתהלים ק"ד לבין סיפור הבריאה בבראשית א'

1. בשני הסיפורים ממועט ערכו של התנין ומודגש כי הוא איננו כוח העומד מול האל, אלא משהו שהאל ברא.
2. בשני הסיפורים הבריאה מכוונת – הכל מסודר, מתוכנן ומושלם – לכל דבר יש מטרה.
3. בשני הסיפורים הבורא הוא אל יחיד.

סיכום ההבדלים בין סיפור הבריאה בתהלים ק"ד לבין סיפור הבריאה בבראשית א'

1. בתהלים ק"ד אלוהים הוא מוחשי ואילו בבראשית א' הוא טרנסנדנטלי.
2. בתהלים ק"ד קיים מושג הבריאה היומיומית – אלוהים מעורב בבריאה ודואג יום-יום למהלך התקין של הטבע. למשל מתואר כי הוא פותח את ידו והחיות באות לאכול. כאשר הוא סוגר אותה, אין אוכל (תהלים ק"ד 29).
3. בתהלים ק"ד האדם צריך לעבור בשביל האוכל, אך הוא מקבל יין שישמח את לבבו. בבראשית א' האדם מושל בעולם והוא איננו צריך לעבוד.

סיפור בריאת העולם לפי בראשית ב'

בריאת העולם בבראשית ב'

סיפור בריאת העולם בבראשית ב' שונה מבריאת העולם בבראשית א':

- בפרק ב' אין חלוקה לימים ולא נאמר בצורה מסודרת שבוראים שמיים וארץ.

- בפרק ב' שם האלוהים אחר – בפרק א' הוא מכונה אלוהים ובפרק ב' "יהוה אלוהים". גם כאן וגם בתהילים ק"ד האל הוא מוחשי, בניגוד לפרק א'.

- לא מוזכרת בריאת האור.

- בפרק א' הכל מלא מים וצריך לייבש חלק בשביל להצמיח עליו דברים. בפרק ב' הכל יבש והיה צריך אד (גייזר) שירטיב את האדמה על מנת שיצמח משהו.

לאחר הביראה יוצרים את האדם, מוקדם יותר מבריאתו בבראשית א', ששם הוא נזר הבריאה. כאן הוא נוצר שלישי ומעפר.

האדם

	פרק א'	פרק ב'
מתי נברא?	אחרון – שיא היצירה.	באמצע, לפני הצמחייה – גן העדן הוא שיא היצירה.
למי דומה?	לאלוהים, בצלמו.	לא נאמר.
מאיזה חומר?	לא נאמר.	עפר.
ייעוד ותפקיד	ישלוט על בעלי החיים והעולם.	לעבוד ולשמור על גן העדן.
זוג/יחיד	זוג שקיבל ברכת פיריון.	נברא לבדו ורק בגלל שלא היה לו טוב לבדו – נבראה הנקבה. אין ברכת פיריון.

בפרק א' ברכת הפיריון היא המצווה היחידה הניתנת לאדם והיהדות לקחה מצווה זו כמצווה הראשונה. בפרק ב' אין את מצוות פרו ורבו ובנוסף המין הוא תוצאה של חטא – אם לא היו אוכלים מעץ הדעת, הם לא היו שוכבים ולא היו מתרבים ואז היה רק זוג בני אדם שאוכל מעץ החיים ושומר על גן העדן.

פתרון הסתירות בין פרק א' לפרק ב'

פרשנות ביקורתית – שני סיפורים שונים

הסיפור השני – גן העדן – הוא סיפור עממי קדום מאוד, שהיה ככל הנראה מאוד מקובל וידוע בקרב העם ולכן אי אפשר היה לבטלו. לכן, מה שאפשר היה לעשות הוא לחבר סיפור נוסף לצידו שבו הייתה לאלוהים התנהגות יותר אנושית - הוא הולך ואף יכול לטעות. הכוונה הייתה שלא נשים לב להבדלים בין שני הסיפורים.

פרשנות מסורתית – חז"ל - כלל ופרט

הכלל – בסיפור הראשון מתארים באופן כללי ושיטתי את בריאת העולם.

הפרט – פרקים ב'-ג' מתעמקים בכל מיני פרטים להרחבת הסיפור בפרק א'. הבעיה עם פרשנות חז"ל היא שתפיסת העולם בפרק א' ובפרק ב' היא שונה. לדוגמא, בפרק א' האדם הוא שיא היצירה ובפרק ב' שיא היצירה הוא גן עדן.

מעמד האישה בפרק ב'

- לפי פס' 20, האישה היא רק "עזר" ואין לה זכות קיום בפני עצמה. כלומר, אם לאדם היה טוב לבדו, היא לא הייתה נבראת כלל.

- האדם הוא זה שנותן לה את שמה – הוא זה ששולט עליה.

- המילה "אישה" נגזרת מהמילה "איש". בפס' 23-24 ישנו סיפור אתיולוגי המסביר את נתינת השם "אישה".

- היא נעשתה מצלעו – כדי שלא תהיה גאוותנית, ולא מהראש – כדי שלא תהיה חכמה אלא צנועה ונחותה.

הביטוי "עזר כנגדו":

ביטוי זה חוזר מספר פעמים בפרק ב'. הקושי הוא שביטוי זה סותר עצמו – לעזור מנגד זה בלתי אפשרי.

פתרונות:

1. נגד = מול: עוזרת מולו – "מול" אינה מילה שלילית כמו "נגד". מה שמאפשר את הביטוי.
2. נגד = הפכים: הפכים נמשכים זה לזה.
3. עזר כנגדו: אינה מסכימה איתו תמיד ונותנת לו את דעתה על הנושא ובכך עוזרת לו לטעות כמה שפחות. אישה דעתנית שדעתה מנוגדת לדעתו ועוזרת לו לא לטעות.
4. רש"י: זכה – עזר. לא זכה – כנגדו. רש"י מפרק את הביטוי לשניים: יש נשים טובות שהן עזר ויש נשים לא טובות והן נגד הגבר ויש לבחור את האישה בחוכמה. אם הוא הצליח לבחור את האישה – היא עזר לו לכל החיים ולהיפך. זהו פירוש דרש (דרש – פרשנות מעבר לכתוב, כלשונו. פשט – פרשנות הכתוב כלשונו) – עפ"י התחביר כל אישה היא עזר כנגדו, אך רש"י אומר שלא כל הנשים כך. פירוש זה לא מתאים תחבירית, לא מתאים להקשר ולא מתאים לחווה.

סיפור גן העדן (בראשית ג')

מילה מנחה בפרק – ע.ר.מ

את השורש ע.ר.מ ניתן לפרש כ"עירום" (פיזי) וכחוכמה. שני פירושים אלו הם הפכים – להיות ערומים הוא מצב הפוך מלהיות ערמומי.

מיהו הנחש?

ערמומי, בעל גפיים, יודע לדבר, ערמומי מכל חיית השדה. לנחש היה מידע שלא היה לאדם והמידע היה נכון – בני האדם לא ימותו מאכילת פרי עץ הדעת, אלא עיניהם יפקחו והם ידעו את ההבדל בין טוב ורע כמו אלוהים.

זיהויו של הנחש – פרשנות ביקורתית: הנחש הוא שריד מיתולוגי. במיתולוגיה הישראלית הקדומה הנחש היה אל שרצה יחד עם האדם למרוד באלוהים, שהיה האל הראשי. אלוהים דיכא את המרד, גירש את האדם מגן העדן וגרם לשנאה בינו לבין הנחש.

זיהויו של הנחש – פרשנות מסורתית, הרמב"ם: הנחש הוא שליח ה' ולכן הוא יודע מה שאלוהים יודע. אך קיים קושי – למה ה' העניש את הנחש? הפתרון – לשליחות כזאת שולחים חוטאים, כאלו שרוצים לפתות לחטא ולכן יש להעניש אותו כי הוא שמח לחטוא ולעודד לחטא.

פיתוי האישה

הנחש שואל את האישה שאלה שאין בה מידע נכון – "האם זה נכון שה' ציווה לא לאכול מכל עצי הגן?". מה הרוויח מכך הנחש? - הוא התחיל דיאלוג ארוך שבו האישה מנסה להסביר מה בדיוק אומר הצו האלוהי וכך הוא גם מבין מה היא חושבת על צו האלוהים.

ההבדלים בין גרסאות הצו האלוהי

האישה חוזרת על הצו האלוהי. חשוב לדעת כי בסיפור המקראי לעולם אין חזרה סתמית – כל חזרה היא רבת משמעות.

גרסת אלוהים – פרק ב', 17

גרסת האישה – פרק ג', 2-3

ההבדלים:

1. "ויצו" לעומת "אמר": האישה הופכת ציווי תקיף, חוק, לאמירה סתמית.
2. האישה לא מזכירה את שם עץ הדעת – היא מכנה אותה בשם "העץ", בה' הידיעה – הגדרה לא ברורה.
3. האישה מוסיפה החמרה – אסור לגעת בעץ.
4. האישה הופכת מוות ודאי בתאריך ידוע לסכנת מוות.

האישה מקלה ומחמירה כאחד. מצד אחד היא אומרת לעצמה שאלוהים רק אמר והמוות אינו וודאי, אך מצד שני היא חוששת שאולי לא תעמוד בפיתוי ולכן גוזרת על עצמה גזרות נוספות כמו לא לגעת בעץ ולא להזכיר את שמו. יש המפרשים שהאישה מכנה את עץ הדעת "העץ" מכיוון שהיה העץ המרכזי בגן, כלומר – היא מקדישה לו מחשבה רבה.

מכאן מסיק הנחש שהאישה חושקת בעץ אך חוששת מההשלכות ולכן הנחש אומר לה "לא מות תומתון, כי יודע אלוהים כי ביום אוכלכם ממנו וייתן כאלוהים יודעי טוב ורע".

האישה לא נחפזת – היא שוקלת כל מיני דברים: העץ טוב למאכל, יש לה חשק (תאווה) לאכול מהעץ (בפעם הראשונה אנחנו נחשפים לעובדה שלאדם יש תאוות), העץ נחמד להשכיל – היא תלמד משהו חדש באמצעות העץ הזה.

"ה' מתהלך בגן לרוח היום" (פרק ג' פסוק 8)

פסוק זה מדגיש כי התפיסה של אלוהים בפרקים ב'-ג' היא לא טראנסנדנטאלית ומיוחסות לו תכונות אנושיות.

פירוש מוחשי – ה' מתהלך בגן, פירוש של שרידי מיתוס.

פירוש מסורתי – חז"ל – דיברה התורה בלשון בני האדם – האנשה של אלוהים, מטפורה. כיוון שהאדם מבין שפה מוחשית – עושים את אלוהים מוחשי.

האדם מתחבא מאלוהים ובתגובה לשאלת אלוהים איפה הוא, הוא צועק "אני מתחבא" ומנמק זאת כיוון שהוא עירום (זהו השקר הראשון בתנ"ך, שכן הוא מתחבא כיוון שהוא אכל מהעץ האסור). אדם מאשים את האישה שפיתתה אותו לאכול מן העץ.

מהו עץ הדעת?

1. יש המפרשים את עץ הדעת כעץ שפירותיו מקנים לך את הידיעה מה זה טוב ומה זה רע. אך אם האדם לא ידע לפני אכילת פרי עץ הדעת מה הם טוב ורע – לא היה אפשר להטיל עליו חוקים. לכן עץ זה אינו נותן את הכושר להבחין בין טוב לרע. האדם יודע להבחין בין טוב לרע מזה שהוא נברא בצלם האלוהים.
2. השורש י.ד.ע בתנ"ך מקושר לידיעה מינית. לכן אבן-עזרא מפרש שהשורש י.ד.ע הוא ידיעה מינית, כלומר, מדובר בעץ המודעות המינית – מי שאוכל ממנו מקבל את המודעות המינית ומסוגל להתרבות. לכן לאחר האכילה הם מתכסים וברגע הראשון שמשאירים אותם לבד באינטימיות (אחרי הגירוש), הם מקיימים יחסי מין.
3. רבי פנחס בן-יאיר טוען כי עץ הדעת היה עץ ככל העצים, שדרכו ניסה ה' לבחון את האדם. הוא נקרא "טוב ורע" כי לפני כן האדם היה תמים וידע רק טוב ואחרי זה הוא למד גם מה משמעותו של "רע" ולמד את הרגשת החטא. האדם התבגר מכך וההתבגרות כוללת גם התבגרות מינית.

מעמד הגבר והאישה

בפרק ב' ראינו כי האישה נחותה מהגבר (נבראה מצלעו, עזר כנגדו, הגבר נתן לה את שמה).

בנוסף, מי שמקבל את הצו (שאוסר על האכילה מעץ הדעת) ישירות מה' הוא הגבר. האישה לא הייתה קיימת כשהצו ניתן ולמרות זאת כאשר הנחש שואל אותה שאלה מניפולטיבית, היא יודעת לענות לו למרות שהיא שמעה את הצו מהאדם. כשהנחש מנסה לפתותה היא לא מסכימה ומיד שוקלת את צעדיה. יש לה אחריות מסוימת – היא אחראית יותר מהגבר (שלא שוקל את צעדיו לפני אכילת הפרי).

לעומת זאת, האדם מצטייר כטיפש כאשר הוא מתחבא מה'. כאשר אלוהים שואל אותו "אייכה?" (קיים כאן קושי תיאולוגי – ה' אמור לדעת היכן אדם נמצא, כי הרי הוא יודע הכל. הפרשנות המסורתית אומרת שה' ניסה לתת לאדם אפשרות להתוודות על חטאיו. הפרשנות הביקורתית טוענת שאלוהים באמת לא יודע איפה האדם והוא מוגבל ולא יודע-כל). האדם לא מנצל את ההזדמנות להתוודות, אלא משקר שהוא עירום וזו הסיבה שהוא מתחבא. אך דווקא תשובה זו מסגירה את העובדה שהוא אכל מעץ הדעת ולכן ה' שואל אותו על כך באופן ישיר. הייתה כאן לאדם הזדמנות אחרונה להתוודות אך הוא לא מנצל אותה ומאשים את ה' והאישה (פס' 12 – הוא מאשים את ה' שנתן לו את האישה שפיתתה אותו) ומסיר מעצמו אחריות.

החקירה ובירור האשמה (פס' 8-13)

ה' חוקר את האדם, האישה והנחש ומעניש את שלושתם. החקירה מתחילה בסדר של אדם-אישה-נחש והעונש ניתן בצורה הפוכה – סדר ריאליסטי. החקירה היא לפי מי שהודיעו לו קודם על האיסור. אלוהים שואל את האדם למה הוא אכל ואילו אדם מעביר את האחריות לאישה שמעבירה את האחריות לנחש ולכן אלוהים מעניש את הנחש, לאחר מכן את האישה ולבסוף את האדם.

העונשים (פס' 14-19)

העונשים שניתנו לשלושתם מובאים לפי קריטריון של מידה כנגד מידה (העונש מתאים לפשע):

העונש של הנחש (פס' 14-15)

(פירושי מילים: אשית = לשים, להביא. ישופך = יסתכלו עליו מלמעלה, ירמסו).

הנחש מקולל. מקודם הנחש היה הכי חכם והכי נשגב מכל חיות השדה ועכשיו הוא יהיה הכי מקולל (מידה כנגד מידה). הוא יזחל על גחונו ויאכל עפר – הוא יהיה הכי שפל. מכאן מסיקים שפעם לנחש היו רגליים ועכשיו אין לו. הנחש מרד בה' – במזרח הקדום נהגו לקצץ כפות רגליים וידיים למורדים במלכות והנחש כאילו מקבל עונש של מורד במלכות. העונש השני של הנחש הוא שתהיה שנאה בינו לבין המין האנושי כיוון שהם חברו ביחד למרוד באלוהים.

לסיכום עקרון מידה כנגד מידה אצל הנחש: הוא פיתה באכילה – ונענש באכילת עפר כל ימי חייו. הוא היה ערמומי מכל חיית השדה והשתמש בעורמתו לרעה – לכן נענש בכך שיהיה ארור מכל חיות השדה.

העונש של האישה (פס' 16)

"בעצב תלדי בנים" – יש שאומרים שהכוונה היא לצירי הלידה, ללידה ולכל מה שאחריה (תהליך גידול הילדים). מנגד, יש האומרים שהכוונה היא ללידה בלבד. הפירוש המרחיב מתעסק בכל תהליך הלידה וגידול הילד (תהליך שמלווה במוות שכן ילודים רבים מתים) והפירוש המצומצם מתעסק בלידה עצמה. יש שאומרים שאף מדובר רק בבנים ולא בבנות.

העונש השני – "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" – המשפט הראשון לא מתאים למשפט השני – כיצד זה אפשרי שגם האישה תשתוקק אליו והוא גם ימשול בה? כמו כן המשפט לא משקף בכלל את המצב בתנ"ך, שהוא הפוך – הגבר הוא זה שמשתוקק לאישה ולא להיפך. ההיגיון במשפט הוא בכך שהאישה משתוקקת לגבר בכך שהיא רוצה ילד.

לסיכום עקרון מידה כנגד מידה אצל האישה: קודם הייתה לאישה מידה של שליטה על הגבר (היא שכנעה אותו לאכול מפרי עץ הדעת) ועכשיו הוא ימשול בה ויגיד לה מה לעשות. בהמשך האישה תהיה גם תלויה בפרנסתו.

העונש של האדם (פס' 17-19)

לאדם שני עונשים הקשורים באדמה:

1. האדמה מקוללת "בעבורך" (או שהכוונה היא "בשבילך" [כלומר מקוללת רק בעבור האדם] או שהכוונה היא שהאדמה מקוללת בגללו). משמעות עונש זה היא שהארץ הופכת להיות טמאה. קודם האדם לא נטה כלום והפירות צמחו מעליהם. מעכשיו, אם האדם לא יתאמץ, האדמה תצמיח לו רק קוצים (דבר שממנו אי אפשר להתקיים). "בזיעת אפך תאכל לחם" – עקרון מידה כנגד מידה. האדם חטא באכילה ונענש באכילה – הוא לא העריך עד כמה הפרנסה באה לו בקלות ולכן מעתה יצטרך לפרנס את עצמו.
2. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – אין לאדם חיי נצח. בפעם הראשונה נאמר לאדם שהוא ימות. זהו מימוש חלקי של מה שה' אמר בצו המקורי. עיקרון מידה כנגד מידה בא כאן לידי ביטוי בכך שהאדם (באכילת פרי עץ הדעת) רצה להיות בדרגה אלוהית, אך הוא מקבל במקום זאת דרגה נחותה יותר – אל עפר ישוב ומעפר בא.

מדרש השם חווה (פס' 20-21)

לאחר שהאדם נענש, הוא משנה לאישה את שמה וקורא לה "חווה", אם כל חי. לפי מדרש השם, חווה נקראה כך כיוון שהיא אם כל חי (אותו הצליל) – משמעות זו לא כל כך מתאימה כיוון שחווה נבראה אחרונה והיא לא באמת אם כל חי.

הגישה השנייה אומרת שזהו מדרש שם של תקופה אחרת של מישהו אחר שבכלל לא הבין את משמעות השם. פירושה השם חווה בערבית וארמית עתיקה אומר "נחש". לפי גישה זו, כאשר האדם מגורש מגן העדן הוא כועס על חווה ולכן מכנה אותה "נחש". הסופר המאוחר לא הבין משמעות זאת וחשב שזה שיבוש של המילה "חיה".

הגירוש מגן העדן (פס' 22-24)

לאחר האכילה מעץ הדעת מגורשים אדם וחווה מגן העדן ובכניסה לגן העדן מוצבים הכרובים והחרב המתהפכת. אלו הם שרידים מיתולוגיים.

יש כאן קושי תיאולוגי, כיוון שהאל מוצג כאן כמי שחושש מכוחו של האדם.

סיפור קין והבל (בראשית ד')

מדרש השם "קין"

"קניתי (=בראתי, יצרתי) איש את ה'" – הכוונה היא – בראתי איש עם ה'. חווה כנראה לא יודעת שיש קשר בין זה שאדם ידע אותה לבין לידת הילד ולכן היא חושבת שהיא יצרה את קין עם ה'. הסבר נוסף למדרש השם הוא שפירוש המילה קין בארמית היא "נפח", שהוא יוצר כלי משחית. הפירוש מאוד מתאים כיוון שקין נודע כרוצח הראשון בהיסטוריה ולכן נקרא ע"ש המקצוע של יוצר כלי משחית. כלומר, יש הטוענים שזהו מדרש שם מאוחר יותר ויש הטוענים שזהו מדרש שם אותנטי.

קין לעומת הבל

- לקין יש מדרש שם ברור ולהבל יש מדרש שם סמוי (הבל = דבר תפל). נרמז לנו כאן על סופו – הבל זה דבר שלא נשאר. כמו כן הבל מכונה "אחיו של קין".

- הבל היה רועה צאן וקין עובד אדמה. אדם היה גם עובד אדמה והבכור, קין, ממשיך את מורשתו. מאז ומתמיד נחשבו עובדי האדמה נעלים וחשובים מרועי הצאן הנוודים.

קבלת המנחה של הבל

קין והבל מביאים מנחה לה' וה' מקבל את מנחתו של הבל. מדוע?

תשובה אפשרית ראשונה (הכי מקובלת)

הבל התאמץ וקין לא. הבל הביא מהבכורות – הדבר שהוא הכי השתוקק אליו ואילו קין הביא רק מפרי האדמה. קין כנראה לא מתאמץ כי הוא יודע שהוא הבכור ולכן הוא רגיל לא להתאמץ. הוא רגיל שמעדיפים אותו (רגיל לכך מהוריו). אלוהים מנסה ללמד אותו שכולם שווים וצריך להתאמץ.

תשובה אפשרית שנייה – פירושו של בובר

אלוהים רוצה לבחון את קין – לראות איך הוא יגיב למראה התסכול. קין כמובן לא עומד בניסיון.

פס' 7

ניתן לפרש פסוק זה בשתי דרכים

פרשנות 1:

"אם תיטיב שאת (שאת = ה' לא רוצה במתנתך / עשייה)

אם לא תיטיב.... (אין המשך למשפט כי מובן מראש מה יקרה)

לפתח חטאת רובץ כל אחד רוצה להרע, זה קל. בשביל לעשות טוב אנחנו צריכים להתאמץ

אליך תשוקתו נולדנו עם התשוקה להרע. אך יש בנו את היכול לשלוט ברע – קין מוזהר

ואתה תמשול בו" מהדחפים הבלתי רצוניים שיש בו.

שתי השורות הראשונות עוסקות בתורת הגמול והשלוש האחרות עוסקות בטיבו של האדם.

פרשנות 2:

הכל שייך לטיבו של האדם – גם אם אתה משויך למיטיבים וגם אם לא – אתה נלחם עם היצר הרע שבך. תמיד יש לנו הרגשה שלצדיקים קל יותר, אך הפסוק שולל זאת ואומר שלכולם אותן תשוקות אך הצדיקים "מאומנים" יותר בכבישת היצר הרע.

יש כאן בעיה עם הפירוש למילה "שאת", שכן היא לא מתאימה כלל לפירוש והיא מיותרת.

הקושי בפסוק 8

"ויאמר קין להבל אחיו..." – קין לא אומר דבר להבל. לא ידוע מה הוא אומר. חז"ל משלימים שקין אומר להבל "הבה נצא לשדה" כיוון שאחרי כן מוצאים אותם בשדה. בובר אומר שהקונפליקט ביניהם כל כך גדול שלא משנה מה קין יגיד לו ולכן אין מילים שיכולות לגשר ביניהם.

מדוע קין רצח את הבל?

ברור שהסיבה לרצח היא קנאה. אך קנאה על מה?

1. מדרש חז"ל 1: קין והבל חילקו ביניהם את העולם – האדמה לקין וכל מה שעל האדמה להבל. קין רוצה שהבל יצא מהאדמה ששייכת לו והבל אומר לו "פשוט", כי הוא לובש את הבגדים שלו וכאן מתחיל הסכסוך וקין רוצח את הבל. המסקנה ממדרש זה היא שהמריבה הייתה על רכוש.
2. מדרש חז"ל 2: ריב בענייני נשים – חז"ל רומזים שהיה ויכוח ביניהם על חווה (אימם, האישה היחידה).
3. מדרש חז"ל 3: קין והבל חילקו ביניהם את העולם ורבו בשטחו של מי יבנה המקדש – ריב בענייני דת.
4. בובר: הקנאה הייתה על אהבת האל. אלוהים דחה את קין ואז קין הרג את הבל כי הוא חשב שכך הוא יחזור להיות המועדף של ה'.

הסופר יוצא מנקודת הנחה שקין יודע שאסור להרוג, למרות שזה לא נאמר לו במפורש, ואכן בהמשך קין לא אומר שהוא "לא ידע שאסור להרוג".

פסוק 9

קושי: שוב אלוהים שואל היכן הבל. חוזר כאן אותו קושי שהיה כשאלוהים חיפש את האדם והפרשנויות זהות.

"לא ידעתי, השומר אחי אנוכי" – מה הכוונה של קין?

1. קין משקר והוא חצוף – זהו הפירוש המקובל.
2. בובר: קין לא יודע מה קורה לאדם אחרי מותו. "השומר אחי אנוכי?" – "אתה, ה', שברא אותי עם הדחפים הבלתי-רצוניים לרצוח – היית צריך לשמור עליו מפני"

פסוק 10

"קול דמי אחיך צועקים אליי מהאדמה" – האנשה של הדם – הוא צועק. לפי תפיסת המקרא, הדם הוא הנשמה, הנפש. יש כאן אנכרוניזם (מנהג שלא קשור לתקופת קין) לגאולת דם. בתקופה מאוחרת יותר נהגו לנקום את דמו של בן משפחה שנרצח וקראו לנקמת הדם הזו "גאולת דם" ועד שלא גאלו את דמו של הנרצח – הדם צעק מהאדמה ולא יכל לנוח על משכבו בשלום.

* החלק האחרון של הסיפור – עונשו של קין ותגובתו לא נדרש בחומר למבחן ולכן יסוכם בסיכום הבא!

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – נובמבר 2004

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il