אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בתנ"ך

21.12.2004

החומר המסוכם

- סיפור קין והבל: בראשית ד' 8-15. (פסוקים 1-7 נמצאים בסיכום הקודם)

- ההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית בעולם: בראשית ד' 17-26.

- סיפור המבול המקראי: בראשית ו'-ט'.

- עלילות גלגמש הבבליות בהשוואה לסיפור המבול המקראי.

- סיפור מגדל בבל: בראשית י"א.

- עשרת הדברות: שמות כ' 2-14 לעומת דברים ה' 6-18.

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בתנ"ך

סיפור קין והבל: בראשית ד' 8-15

בסיכום זה מסוכם החל מפסוק 8. תחילת הסיפור בסיכום הקודם שפורסם.

הקושי בפסוק 8

"ויאמר קין להבל אחיו..." – קין לא אומר דבר להבל. לא ידוע מה הוא אומר. חז"ל משלימים שקין אומר להבל "הבה נצא לשדה" כיוון שאחרי כן מוצאים אותם בשדה. בובר אומר שהקונפליקט ביניהם כל כך גדול שלא משנה מה קין יגיד לו ולכן אין מילים שיכולות לגשר ביניהם.

מדוע קין רצח את הבל?

ברור שהסיבה לרצח היא קנאה. אך קנאה על מה?

1. מדרש חז"ל 1: קין והבל חילקו ביניהם את העולם – האדמה לקין וכל מה שעל האדמה להבל. קין רוצה שהבל יצא מהאדמה ששייכת לו והבל אומר לו "פשוט", כי הוא לובש את הבגדים שלו וכאן מתחיל הסכסוך וקין רוצח את הבל. המסקנה ממדרש זה היא שהמריבה הייתה על רכוש.
2. מדרש חז"ל 2: ריב בענייני נשים – חז"ל רומזים שהיה ויכוח ביניהם על חווה (אימם, האישה היחידה).
3. מדרש חז"ל 3: קין והבל חילקו ביניהם את העולם ורבו בשטחו של מי יבנה המקדש – ריב בענייני דת.
4. בובר: הקנאה הייתה על אהבת האל. אלוהים דחה את קין ואז קין הרג את הבל כי הוא חשב שכך הוא יחזור להיות המועדף של ה'.

הסופר יוצא מנקודת הנחה שקין יודע שאסור להרוג, למרות שזה לא נאמר לו במפורש, ואכן בהמשך קין לא אומר שהוא "לא ידע שאסור להרוג".

פסוק 9

קושי: שוב אלוהים שואל היכן הבל. חוזר כאן אותו קושי שהיה כשאלוהים חיפש את האדם והפרשנויות זהות.

"לא ידעתי, השומר אחי אנוכי" – מה הכוונה של קין?

1. קין משקר והוא חצוף – זהו הפירוש המקובל.
2. בובר: קין לא יודע מה קורה לאדם אחרי מותו. "השומר אחי אנוכי?" – "אתה, ה', שברא אותי עם הדחפים הבלתי-רצוניים לרצוח – היית צריך לשמור עליו מפני"

עונשו של קין

פס' 10: "קול דמי אחיך צועקים אליי מהאדמה" – האנשה של הדם – הוא צועק. לפי תפיסת המקרא, הדם הוא הנשמה, הנפש. יש כאן אנכרוניזם (מנהג שלא קשור לתקופת קין) לגאולת דם. בתקופה מאוחרת יותר נהגו לנקום את דמו של בן משפחה שנרצח וקראו לנקמת הדם הזו "גאולת דם" ועד שלא גאלו את דמו של הנרצח – הדם צעק מהאדמה ולא יכל לנוח על משכבו בשלום. נשאלת השאלה מדוע נכתב "דמי" ולא "דם" ביחיד. פתרון אפשרי לכך הוא שהכתוב מנסה ללמד אותנו כי רצח אדם הוא כמו רצח של עולם שלם, שהרי כל רצח של אדם הוא גם רצח של כל הזרע שיכול היה להיות אחריו.

פס' 11: "ארור אתה מן האדמה" – שתי פרשנויות: האחת אומרת שהאדמה מקוללת כי היא פצתה את פיה לקחת את אחיך מידך ואתה מקולל ממנה. הפרשנות השנייה והפחות מקובלת היא שהקללה של קין, העונש שלו, יבוא מן האדמה – קין עובד אדמה והעונש הכי כבד בשבילו הוא שהאדמה לא תצמיח לו שום דבר. מאז שהאדם הראשון גורש מכן העדן הוא היה צריך לעבוד בזיעת אפיו בעבור מזונו. עפ"י פרשנות זו, לא משנה כמה יעבוד קין, האדמה לא תצמיח לו דבר.

פס' 12: "נע ונד תהיה בארץ" – קין לא מקבל עונש מוות, הוא מקבל עונש של גלות. פרק זה משקף תקופה מאוחרת עם חברה שחיה לפי כללים מסוימים – יש כאן השתקפות של דיני רצח שמוכרים מאותה חברה מאוחרת. יש כאן רצח בתוך המשפחה ונשאלת השאלה האם להרוג את הרוצח – אם נהרוג את הבן שני, למעשה אנו מענישים את ההורים. לא ידוע אם הרצח היה בשגגה או במזיד; מי שהורג בשגגה יכול לברוח לעיר מקלט (מקום שבו אי אפשר לפגוע בו). קין ברח לארץ נוד (מהשורש נ.ו.ד – נווד, מדרש שם כמו "נע ונד" – העונש של קין) – קין לא באמת מגיע למקום כלשהו. "עיר המקלט" של קין הייתה הנדידה שלו – אסור היה לו להיות במקום אחד.

לסיכום, ישנה כאן ענישה של מידה כנגד מידה – קין עובד האדמה רצח את הבל. דמו השפוך של הבל יזעק מן האדמה ולכן קין יהיה ארור מן האדמה והקשר בינו לבין האדמה ינותק – הוא ינוע וינוד עליה והיא לא תהיה לו פוריה.

תגובת קין על עונשו

פס' 13: "גדול עווני מנשוא" – המילה "עוון" יכולה להתפרש כחטא או כעונש: כחטא – קין מבין את המעשה הרע שעשה והוא מצטער. כעונש – קין מתחצף ולא מקבל את העונש. בפסוק 14 אנו רואים שהוא מבקש הקלה בעונש ולכן כנראה הייתה הכוונה במילה עוון למילה עונש.

פס' 14: "כל מוצאי יהרגני" – הסופר יוצא מתוך הנחה שיש אנשים בעולם – למרות שאין. הסיפור מדגיש שהתורה לא גזענית – כולם יצאו מאדם אחד (ולכן נכתב סיפור בריאת האדם) אך מהצד השני יש את העיקרון נגד גילוי עריות ולכן נכתב כאילו ישנה חברה בעולם. יש כאן דילוג על שלב התפתחותי כלשהו מאדם אחד לחברה שלמה.

בתגובה לבקשתו של קין להקלה, הוא מקבל את אות קין – קין מסומן וכל מי שיהרוג אותו יקבל עונש גדול שבעתיים (7 – מספר טיפולוגי).

ההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית בעולם: בראשית ד' 17-26

בפסוקים אלה מתוארות התפתחויות שכאילו קרו במהירות, אך למעשה נמשכו מספר דורות.

התפתחויות שונות שהתרחשו

פס' 17: תהליך אורבניזציה – "בונה עיר" – תופעה מתקדמת שלא קשורה לתקופה. רוצים להראות לנו שהעולם התפתח.

פס' 20: פיתוח מרעה צאן וישיבה באוהלים – "יושב אוהל ומקנה" – זהו תהליך יותר מאוחר שכן בהתחלה לא היו מבייתים בעלי חיים.

פס' 21: פיתוח כלי נגינה – התפתחות מוזיקלית. העולם לא מתפתח רק מבחינת צורכיהם הפיזיים, אלא גם התרבותיים.

פס' 22: עיבוד כלי מתכת – ליטוש מתכות, דבר הדורש היתוך בטמפ' של 1000 מעלות.

יש כאן התפתחות חיובית לכאורה, ובניגוד לכל ההתפתחות החיובית באה שירת למך.

שירת למך, פס' 23-24 – מערכת של תקבולות:

"עדה וצילה שמען קולי

נשות למך האזנה אִמרתי"

זוהי תקבולת נרדפת המשמשת פתיחה לשירתו של למך. למך שר לשתי נשותיו.

"כי איש הרגתי לפצעי

וילד לחבורתי"

זוהי תקבולת נרדפת חסרה. "איש פצע אותי והרגתי אותו, וגם אם ילד יעז ויפגע בי – אהרוג גם אותו". כמו כן זוהי גם תקבולת משלימה – הרעיון בשורה השנייה בא כתוספת לרעיון בשורה הראשונה. למך מתגאה בכך שהוא רצח איש וילד שהעזו לפצוע אותו והוא מתרברב על הרצח בפני נשותיו בשיר הלל.

"כי שבעתיים יוקם קין

ולמך שבעים ושבעה"

זו היא תקבולת כיאסטית משלימה חסרה – למך אומר שמי שיפגע בקין ייענש פי 7 (כך ה' הזהיר), אך מי שיפגע בו (בלמך), ייענש פי 77 – משפחתו של למך תעניש את פוגעו יותר מאשר אלוהים יעניש.

יש כאן תהליך של התדרדרות מוסרית בעולם: האדם הראשון חטא מתוך סקרנות ולא פגע באף אחד. קין רצח, אבל מתוך קנאה – הוא לא עמד בדחפים שלו וכמו כן כנראה גם לא היה מודע לאיסור לרצוח. למך רוצח ומתגאה בכך. זהו מבוא לסיפור המבול והמסקנה ממנו הוא שאין קשר בין התפתחות טכנולוגית תרבותית לרמה מוסרית גבוהה.

סיפור המבול (בראשית ו'-ט') ועלילות גלגמש

הסיבות למבול (ו' 1-4)

בפס' 1-4 מתוארים חטאי בני האלוהים ובנות האדם, דבר המסביר את אחת הסיבות להבאתו של המבול. הקטע מעורר שתי שאלות: מי הם בני האלוהים ומי הם הנפילים.

תשובות אפשריות:

1. בני האלוהים:

א. משרתי האל (מלאכים). חיזוק לכך נמצא באיוב א'6 ובתהלים כ"ט 1 ופ"ט 7.

ב. בני דיינים ושופטים (תרגום אונקלוס), כלומר, בני המעמד הגבוה הקרובים לה' ומשמשים שליחיו. חיזוק לכך ניתן למצוא בשמות כ"ב 8.

ג. על פי הגישה הביקורתית, מדובר בבניו של אלוהים ואלים שנולדו כתוצאה מהזדווגות של האלים.

2. הנפילים: עפ"י הגישה הביקורתית מדובר בתוצאה של זיווג בין האלים לבנות אדם ולכן זהו סיפור אטיולוגי הבא להסביר את תופעת הענקים בימינו.

"ויקחו להם נשים מכל אש בחרו" – כלומר, לקחו בכוח נשים (כולל נשים נשואות) כשפחות. על חטא זה ה' קוצב את חייו של האדם (פס' 3) למאה ועשרים שנה. הקצבת חייו של האדם מנפצת שריד מיתולוגי האומר שאלים הנושאים בנות אדם, צאצאיהם זוכים לחיי נצח.

תגובת ה' (ו' 5-8)

"ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה..." – התגובה האלוהית היא השמדת האנושות, כולל בעלי החיים. הסיבה לכך היא שאם בעבר יחידים חטאו (האדם הראשון, קין, למך וכו'), עפ"י פס' 5 כל האנושות עושה את אותו הרע. הסיבה שגם בעלי החיים נושאים בעונש היא היות ועפ"י פרק א' הם נבראו למען האדם, ואם האדם מושמד, אין צורך בבעלי החיים.

צדיקות נח בניגוד לבני דורו (ו' 9-13)

נח נבחר בזכות תכונותיו יחסית לבני דורו. במקרא נח נכלל בין שלושת צדיקי עולם שינצלו במידה ותבוא פורענות לעולם (יחזקאל י"ד 14). הביטוי "בדורותיו" (פס' 9) קשה להבנה. הסברים אפשריים לכך:

1. הסיבה שהביטוי נאמר בלשון רבים היא שנח היה צדיק בכל הדורות שבהם הוא חי.
2. החוכמה והגדלות להיות צדיק בדור כל כך מושחת. אחרים טוענים שלעומת דורו, היה נח צדיק, אך אם היה חי בדורו של אברהם, הוא היה נחשב לאדם רגיל.

* ניתן להשוות בין שלושת האנשים – נח, אברהם ומשה. נמצא כי הדומה בין שלושת אנשים אלו היא שבתקופתו של כל אחד מהם, שואף ה' להשמיד את האנושות. נקודת דמיון נוספת היא בין אברהם למשה, ששניהם מנסים (ומצליחים) לשכנע את האל לבטל את הגזירה. נקודת דמיון נוספת היא שגם נח וגם משה ניצלים בזכות תיבה. השוני הוא בכך שנח מקבל את הידיעה על המבול ועל השמדת האנושות ולא מנסה לבטלה, לעומת אברהם שלא עושה כך.

השורש המנחה בפסוקים 11-13 הוא ש.ח.ת. הדבר בא לבטא ולהדגיש את השחיתות באדם. שורש זה מבטא גם את עקרון מידה כנגד מידה – האנושות מושחתת ובפס' 13 ה' משחית (משמיד) את האנושות.

הביטוי "חמס" (פס' 11): הדבר מלמד על שחיתות מוסרית, אלימות, גזל ופריצות מינית – השחיתות הייתה בין אדם לחברו וזוהי נקודה חשובה.

הוראות ה' לנח לקראת המבול (ו' 14-21)

ה' מצווה על נח לבנות תיבה מעצי "גפר" – עצים עמידים במים, "קנים" – תאים, "כופר" – זפת נגד חדירת מים, "צוהר" – חלון, "תחתיים" "שניים" "ושלישים" – שלוש קומות.

השורש המנחה בקטע זה הוא ע.ש.ה – על מנת לזרז את נח בעשייה. במהלך התיאור נאמר לו במפורש את מי להכניס לתיבה.

ישנן סתירות בפרקים ו'-ז'-ח':

1. בפרק ז' פס' 4,12,17 ובפרק ח' פס' 6 נאמר לנו כי המבול נמשך "ארבעים יום וארבעים לילה" ובפרק ז' 24 וח' 3 נאמר כי המבול נמשך מאה וחמישים יום.
2. בפרק ו' 18-20 ובפרק ז' 9 נאמר לנח להכניס זוג מכל בעל חיים ובפרק ז' 3 נאמר לנח להכניס לתיבה שבעה זוגות.
3. בפרק ו' 18 נאמר להגיע לתיבה, כך גם בפרק ז' 1. בפרק ז' 7-9, 13-15 נח נכנס אל התיבה ובפרק ז' 6, 10-12 המבול מתחיל.

פתרונות אפשריים לסתירות:

פרשנות מסורתית

1. בעניין משך המבול: 40 יום הייתה זרימה חזקה של גשמים רצופים ואח"כ נמשך זרם רגיל עד שהושלמו 150 ימים.
2. בעניין מס' בע"ח: בהתחלה ה' ציווה על נח להכניס זוג מכל החיות ובהמשך ציווה להכניס שבעה זוגות מהבהמות הטהורות.
3. בעניין ההכפלות: בראשונה זו אמירה כללית, בשנייה מפרטים לנו יותר – גם בציווי האלוהי, גם בביאת נח לתיבה וגם בתחילת המבול.

פרשנות ביקורתית: יש כאן שילוב של שני סיפורי מבול משני מקורות שונים ע"י שני אנשים שונים.

ישנה הדרגתיות בכל תהליך הרס הארץ וניתן לראות זאת בבירור:

1. התגברות מי המבול ומשך המבול: פרק ז' 17-20, 24.
2. השמדת כל החי כולל האדם: פרק ז' 21-23.
3. ירידת המים מן היבשה לאחר המבול: פרק ח' 1-3, 5, 11, 13, 15.

הפסקת המבול (ח' 1-14)

פסוק 1: המבול נפסק ע"י החלטה אלוהים לאחר ההבטחה שנתן לנח בפרק ו' 18 להציל אותו ואת בני ביתו.

בפס' 6-12 משתמש נח בעופות על מנת לבדוק את המצב מחוץ לתיבה:

בשלב הראשון (פס' 6-7) – נח שולח את העורב, אך העורב ידוע כעוף לא ידידותית ולא חוזר עד שיבשו המים מעל הארץ.

בשלב השני (פס' 8-12) – נח שולח את היונה לאחר שהתאכזב מהעורב. היונה יוצאת וחוזרת שלוש פעמים – בפעם הראשונה כי לא מצאה מקום לנוח – הכל היה מוצף, בפעם השנייה היונה חזרה עם עלה זית, כלומר, המקומות הגבוהים יבשים. בפעם השלישית היא לא חזרה והמסקנה של נח הייתה שהארץ יבשה ממים.

היציאה מהתיבה והקרבת הקורבנות (ח' 15-22)

ה' מצווה על נח לצאת מן התיבה. כתודה על הצלתו, בונה נח מזבח ומקריב קורבן. בפס' 21 נאמר כי ה' מריח את הניחוח מן הקורבן וכאן נשאלת השאלה האם ה' הוא מופשט כמו האלים הנהנים ואוכלים מן הקורבן? לכן המקרא מעדן ומדבר רק על ריח ולא על אכילה. הרחת הקורבן היא רמז לנח שה' קיבל את תודתו.

ברכת ה' לנח ובניו (ט' 1-7)

נח ומשפחתו מקבלים ברכה אלוהית לאחר שהם יוצאים מהתיבה. יש הרואים בברכה האלוהית שבע מצוות שכל האנושות חייבת בהן.

1. מצוות פרו ורבו (שניתנה גם לאדם הראשון) – כלומר, להתרבות בכל הארץ (בניגוד לסיפור מגדל בבל שבו רצו להיות במקום אחד ולכן נענשו).
2. לאדם הראשון נאמר לרדות בכל בעה"ח. נח מצווה לשלוט מתוך פחד החיות מהאדם. הסיבה להבדל: לאחר ההתדרדרות של האנושות ולאחר המבול, היחסים היו טעונים. ייתכן גם שהדבר נובע מההיתר לאכול מן החי – היות ונח הציל את בעה"ח וכן בגלל המוסריות הנמוכה של בני האדם, ה' מתיר לנח לשפוך דם בעלי חיים.
3. איסור לאכול מן איבר החי, "אך בשרו בנשפו דמו לא תאכלו" – איסור לאכול בשר עם דם, היות והאדם הוא חיי האדם.
4. בפס' 5 הפועל ד.ר.ש מופיע 3 פעמים וכאן זהו ציווי. קדושת החיים – אפילו בהמה שתגרום למוות האדם תמות, וכך גם כל אדם שיהרוג ייענש.
5. פס' 6:

"שפן דם האדם

באדם דמו יישפך" – תקבולת כיאסטית. במידה ואדם יהרוג את חברו ויתברר על ידי בית הדין שההריגה היא במזיד, ההורג יומת ע"י האדם. יש כאן עונש של מידה כנגד מידה. הנימוק לעונש חמור זה הוא שהאדם נברא בצלמו של האל. אם הרוצח לא יתגלה, הוא יוענש ע"י ה' היודע הכל.

הקטע בפס' 1-7 הוא יחידה סגורה הנפתחת ומסתיימת באותו ביטוי – "פרו ורבו".

ברית ה' עם האנושות (ט' 8-17)

בקטע זה ה' כורת ברית עם האנושות שהוא לא ישמידה יותר לעולם. המילה המנחה בקטע זה היא "ברית" והדבר מדגיש את היות הברית נצחית. יש לזכור שזוהי ברית חד-צדדית, שהמתחייב בה הוא רק ה'.

כאות לברית מופיעה הקשת בענן. מדוע קשת? –

1. הקשת היא סימן בשמים המופיע לאחר הגשם ומזכיר לנו את המבול אך מזכיר גם את ההבטחה האלוהית.
2. קשת ללא מיתר מסמלת שלום לעומת קשת עם מיתר המסמלת מלחמה (חץ וקשת).
3. הקשת מסמלת את השליטה של אלוהים בשמים והארץ היות והיא נמשכת בשמיים ובארץ.
4. זהו סיפור אטיולוגי שמסביר מדוע הקשת מופיעה אחרי הגשם.
5. סיפור הקשת הוא ניפוץ מיתוס האומר שלאחר שמרדוך ניצח את תיאמת ושאר המפלצות, הוא תלה את קשתו בשמיים כאות ניצחון. במיתוס הקשת נמצאת בשמיים בין האלים שמעניקים לה מעמד אלוהות ובמקרא היא תופעת טבע לאחר הגשם. במיתוס הקשת קשורה לניצחון במלחמה ובמקרא הקשת היא סימן לשלום.

שכרות נח ותגובת בניו (ט' 18-29)

נח יוצא מהתיבה, נוטע כרם, מייצר יין, שותה ומשתכר. חם, בנו של נח, רואה את אביו במערומיו ומוסר זאת לשני אחיו. הם, בניגוד לחם, לוקחים שמיכה והולכים בצורה כזו שלא יוכלו לראות את אביהם העירום.

פס' 24: "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן". באמירה זו קיימים שני קשיים:

1. מה עשה לו?
2. מדוע הוא מכונה "בנו הקטן" והלא לפי פס' 10 הוא האמצעי?

תשובות אפשריות:

1. מה עשה לו? – הסבר אפשרי ראשון הוא מעשה סדום (משכב זכר), עפ"י שהוא גילה את ערות אביו בפס' 22. חיזוק לכך ניתן למצוא בויקרא י"ח 7, כ' 17-20. כמו כן הביטוי "ידע" מקושר לידיעה מינית בתנ"ך. הסבר שני אפשרי הוא שחם סירס את נח כדי שלא יוליד יורשים נוספים.
2. מדוע מכונה "קטן" – הסבר ראשון הוא שחם מכונה קטן בגלל התנהגותו ולא בגלל גילו. הסבר שני הוא ששמות הבנים במקרא לא מחייב כרונולוגית.

בפס' 25 נח מקלל את כנען (בנו של חם), למרות שאביו ביצע את העבירה. הסיבות לכך הן:

1. נח ובניו קיבלו ברכה. קללה אחרי ברכה לא תופסת.
2. הקללה היא לא לכנען עצמו אלא לצאצאיו שנקראו כנענים, שמעשיהם מבחינה מוסרית דמו למעשי אביהם (סדום ועמורה). קללה זו מזכירה את מעמדם של הכנענים כעבדים.

בהמשך הפרק יפת מבורך על ידי אביו שגבולות ארצו יהיו גדולים ורחבים וצאצאי כנען יהיו משועבדים לצאצאי יפת. זהו סיפור אטיולוגי המסביר את תופעת עבדות הכנענים.

עלילות גלגמש בהשוואה לסיפור המבול המקראי

הסיפור הבבלי של עלילות גלגמש לא מובא בסיכום זה כיוון שאינו נדרש לבגרות.

הדמיון בין הסיפורים

1. בשני הסיפורים יש ניצולים מהמבול:

עלילות גלגמש – אותנפישתים ומשפחתו, בעלי חיים ובעלי המלאכה (הוא מציל את בעלי המלאכה כדי לשמר את המסורת התרבותית – דבר שלא קרה אצל נח).

סיפור נח – נח, משפחתו ובעלי חיים.

2. מבנה הספינה / תיבה:

עלילות גלגמש – ספינת אותנפישתים היא קובייה המחולקת לעשרות תאים. יש בה 7 קומות.

סיפור נח – לתיבה שלוש קומות, מחולקת לתאים ונאטמה בכופר (זפת).

3. המבול משחית את היקום ואת כל החי.
4. התיבה / ספינה נחה על הר גבוה:

עלילות גלגמש – ספינת אותנפישתים נחה על הר ניציר.

סיפור נח – התיבה נחה על הרי אררט.

5. בשני הסיפורים נשלחות ציפורים לבדוק אם קלו המים ויבשה היבשה, אך בסדר הפוך:

עלילות גלגמש – אותנפישתים שולח קודם את היונה, אח"כ את הסנונית ואז את העורב – רק העורב לא חוזר.

סיפור נח – נח שולח את העורב ואח"כ את היונה.

6. לאחר היציאה מהספינה / תיבה, גיבורי המבול מקריבים קורבנות לאלים / לה':

עלילות גלגמש – האלים הריחו את ריח הניחוח של המנחות ונקהלו סביבם כמו זבובים כדי לקבל את מזונם. אותנפישתים מקריב קורבנות על מנת להשביע את רעבונם של האלים, האדם משרת את האלים.

סיפור נח – נח מקים מזבח לה' ומקריב לו מהבהמות והעופות הטהורים. גם כאן נאמר שה' מריח את הקורבנות. נח מקריב את הקורבנות על מנת להודות לה' על הצלתו וה' אינו זקוק לקורבן כמזון.

7. הניצולים ובני משפחתם מבורכים:

עלילות גלגמש – לאחר שאנליל נוכח לדעת שטעה בהבאת המבול, הוא מזכה את אותנפישתים ואשתו בחיי נצח. הוא מושיב אותם במקום מוצא הנהרות, מעבר לעולמם של בני האנוש – שם הם מוקפים בים המוות ונותרים מבודדים מחברת אדם.

סיפור נח – נח לא זכה לחיי נצח, אך הוא ובניו ונשותיהם מבורכים וה' מתיר להם לאכול גם מבעה"ח.

8. המבול לא ישוב לעולם:

עלילות גלגמש: האלים כועסים על המבול ועל יוזם הרעיון, אמליל. אא מציע שכדי לפתור בעיה של פיצוץ אוכלוסין ישתמשו בחיות טורפות ולא במבול. אנליל לא מתנגד.

סיפור נח – ה' כורת ברית עם האנושות ומבטיח שהמבול לא ישוב עוד.

השוני בין הסיפורים

1. משך המבול:

עלילות גלגמש – שישים ימים ומסתיים ביום השביעי.

סיפור נח – 40 יום ו-40 לילה.

2. הסיבה להבאת המבול:

עלילות גלגמש – בני האדם התרבו יתר על המידה ועשו רעש גדול, דבר שהפריע לאל הרוחות, אנליל. המבול הוא ניסיון לדלל את אוכלוסית העולם. המבול מלמד על אופיים האגואיסטי של האלים – משמידים את האנושות כי הופרעה מנוחתם.

סיפור נח – סיבה מוסרית – האנושות חטאה. האל מוצג כאן כאלוהי צדק ומשפט.

3. גיבור המבול:

עלילות גלגמש – אותנפישתים ניצל מהמבול כי היה מקורב לאל אאה ובן חסותו. אותנפישתים אינו צדיק, הוא נעזר בבני עירו לקראת המבול אך לא מספר להם על המבול.

סיפור נח – נח ניצל בגלל היותו הצדיק היחיד בדורותיו – נימוק מוסרי.

4. תפקידיו של גיבור המבול לאחר המבול:

עלילות גלגמש – אותנפישתים מקריב קורבנות לאלים שתלויים בקורבנות כמזונם.

סיפור נח – ה' בחר דווקא בנח הצדיק כדי שצאצאיו בדורות הבאים יהיו כמוהו – מוסרים וטובים.

5. שיטת הגמול:

עלילות גלגמש – גמול קיבוצי, למרות שלא כולם חוטאים ומתו גם חפים מפשע.

סיפור נח – כולם חטאו חוץ מנח הצדיק ולכן כולם היו ראויים לעונש. נח זכה לשכר כי הוא היה הצדיק היחיד.

סיפור מגדל בבל: בראשית י"א

מעשיהם של בני דור הפלגה (פס' 1-3)

פס/ 1: לאחר המבול לכל בני האדם בעולם הייתה שפה אחידה, דבר שהעיד על היותם משפחה אחת.

פס' 2: האנשים בארץ חיפשו שטח מישורי שבו יוכלו לפתח חקלאות. הם התיישבו בארץ שנער, שנמצאת בין הפרת לחידקל.

פס' 3: בני דור הפלגה משתמשים ביכולות הטכנולוגיות העומדות לרשותם על מנת לפתח את המקום. ה' בירך אותם ואמר להם למלא את הארץ והם אכן עושים זאת ומנצלים את הטבע לתועלתם (נלבנה – לבנים; חימר – חומר -- לשון נופל על לשון).

פסוק 4 – החטאים

בני האדם סבורים שהיות והם מאוחדים (כמשפחה אחת) והיות ויש להם יכולות טכנולוגיות ותבונה שבהם נתברכו ע"י ה', הם יכולים לחרוג ולטשטש את הגבול בינם לבין ה'. הם שואפים לעוצמה מעל ומעבר לזו שאלוהים נתן להם. לכן, הם בוחרים לבנות מגדל ש"ראשו בשמיים". האדם כיחיד לא מסוגל לבנות אנדרטאות. רק איחוד של מספר גורמים יכול ליצור מפעלים גדולים. המגדל הגבוה גורם לאדם (כחלק מקבוצה) להרגיש חזק, שכן הוא הצליח לבנות מגדל כה גבוה.

פרשנות ביקורתית אומרת שאלוהים "פוחד" שהאדם מנסה לפלוש לתחום האלוהי, לכן, אחת הפרשנויות היא שהאדם מורד ומנסה להילחם באל.

"ונעשה לנו שם" – בניית המגדל תפיץ את שמם בכל מקום והם יזכו לתהילה. זהו חטא הגאווה של האדם.

"פן נפוץ" - האנשים בתחילת הסיפור מאוחדים ויש להם שפה אחת. הם רוצים לבנות להם עיר ומגדל בשמיים ואם לא יעשו כך, הם יתפזרו. נשאלת השאלה מדוע בני האדם לא רוצים להתפזר? התשובה היא שברגע שהם יגלו את כוחו של איחוד לעומת מגבלות היחיד, הם ירצו להישאר מאוחדים. יש לזכור שבסוף סיפור המבול, ציווה אלוהים על האדם להתפזר בכל רחבי הארץ.

העונש שמקבלים בני האדם (פס' 5-9)

ישנו קושי בביטוי "וירד ה'" בפסוק 5. מדוע ה' צריך לרדת לארץ על מנת לעמוד על חטאיהם? הרי הוא רואה הכל מלמעלה. הפתרון לקושי זה (רש"י) הוא שמעשהו של ה' בא ללמד את השופטים שבכדי לעשות משפט צדק יש לרדת לעומקם של פרטים. ה' מחליט לבלבל את שפותיהם של האנשים ובכך מבטל את יכולתם להתאגד ולבנות את המגדל, והדבר אכן מצליח – "ויחדלו לבנות העיר".

הביטוי "הבה נרדה": ישנו כאן קושי. מדוע אלוהים מדבר בלשון רבים? הפרשנות כאן דומה לפרשנות שניתנה לביטוי "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – ייתכן שה' דיבר אל המלאכים, ייתכן שמדובר בלשון רבים, תורה שמדברת בלשון בני אדם, לשון זירוז וכו'. הפרשנות הביקורתית כמובן אומרת שמדובר בשאריות של מיתוס.

העונש ניתן לפי עיקרון מידה כנגד מידה

את עקרון מידה כנגד מידה ניתן לראות בבירור באמצעות מילים מנחות ומבנה הסיפור.

בפסוקים 1-4 מצויות פעולותיהם של בני האדם ובפסוקים 5-9 מצויות פעולות ה' (העונש). בין שתי מערכות אלה יש מבנה כיאסטי ומבנה מקביל. העונשים (פס' 5-9) מסודרים בסדר הפוך לחטאים (פס' 1-4). כמו כן, בין החטאים לעונשים (כל אחד בנפרד) ישנן תקבולות נרדפות.

שתי מערכות אלו קשורות ביניהן באמצעות מערכת של מילים מנחות: כל הארץ, שפה, הבה, ב.נ.ה, עיר ומגדל, שם, פ.ו.צ.

- כל הארץ הייתה מרוכזת במקום אחד (פס' 1) ß האנושות מתפזרת על פני כל הארץ (פס' 8).

- כולם מדברים באותה שפה כביטוי לאחדותם (פס' 1) ß ה' מבלבל את שפתם (פס' 7).

- "הבה נלבנה.. הבה נבנה" (פס' 3-4) ß "הבה נרדה ונבלה" (פס' 7).

- ב.נ.ה, עיר ומגדל – בני האדם שואפים לבנות עיר ומגדל שיגיעו עד השמיים (פס' 4) ß ה' רואה את העיר והמגדל שבנו (פס' 5), מפר את מזימתם והתוצאה היא שהם חדלים מבניית העיר.

- פ.ו.צ – הם לא רצו להתפרש על כל הארץ ובכך הפרו את צו ה' לאדם ולנח ß ה' מפיץ אותם על פני כל הארץ.

- שם – הם ישבו "שם" (בארץ שנער) (פס' 2) ß "שם" אלוהים מבלבל את שפתם ומפיץ אותם משם (פס' 7-9).

לסיכום, כל אלה מדגישים את עקרון מידה כנגד מידה שיש בעונש. בני האדם גילו ביטחון מופרז ביכולתם וה' מוכיח להם שהם מוגבלים ושהוא מעליהם.

פרשנות ביקורתית לסיפור

מדובר כאן במיתוס – מרד האדם כנגד האלוהים. האל פוחד שאם האדם יבין את כוח האיחוד שלו, הוא יוכל לגבור עליו ולכן הוא חייב לבלבל את שפתם כדי למנוע מהם להגיע אליו.

פרשנות מסורתית נוספת לסיפור (חז"ל)

מדרש זה בא להצדיק את פעולתו של ה' – כשהם בנו את המגדל, המטרה קידשה את האמצעים – הם בכו שכלי עבודה התקלקל וכשאדם נפל הם לא בכו. זוהי עיר לא מוסרית ולכן ה' היה צריך לפזר אותה.

סיפור אטיולוגי

זהו סיפור אטיולוגי והוא מסביר מדוע יש מלחמות בעולם – אלוהים לא מעוניין שנהיה מאוחדים כי אז אולי נלך נגדו. כמו כן הסיפור מסביר גם מדוע קיימות שפות בעולם ומדוע קיים מקום בשם בבל.

עשרת הדברות: שמות כ' 2-14 לעומת דברים ה' 6-18

הדיבר הראשון: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (פס' 2)

חז"ל אומרים שהדיבר הראשון הוא פסוק זה – עלינו להאמין שאלוהים הוא מי שהוציא אותנו ממצרים – זהו הדיבר המרכזי והחשוב ביותר.

הפרשנות הנוצרית אומרת שזהו לא דיבר והדיבר הראשון הוא "לא יהיה לך...". לפי הפרשנות הנוצרית זהו מצג פתיחה לשאר הדיברות.

הדיבר השני: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני (...) ולשומרי מצוותי" (פס' 3-6)

בדיבר זה אין רעיון מונותיאיסטי. לא כתוב שלא קיימים אלוהים אחרים, אלא כתוב ש"לך" לא יהיו אלוהים אחרים.

יש כאן מבנה הדרגתי – מאמונה פסיבית באל ועד לאמונה אקטיבית (פסלים). המחשת האל באמצעות פסל אות תמונה פוגעת בו ומורידה מחשיבותו שכן הוא מעל תופעות הטבע.

"אל קנא" (פס' 5) – אל קנאי – אלוהים הוא אל קנאי (לכן נביאיו מחריבים פסלים של אלים אחרים) ולכן הוא מעניש בגמול דורות (עד דור רביעי) את מי שיעבוד אלוהים אחרים. זוהי התקופה הישנה שבה דגלו בגמול דורות. חז"ל אומרים שהגמול לדורות הוא רק לגבי מי שהולכים בעקבות חטאי אביהם ולעומת זאת ה' יעשה חסד עם מי שישמור את המצוות. חז"ל אומרים שזהו לא גמול דורות כיוון שלפי הפרשנות המסורתית התורה נכתבה באותו הזמן ולכן בכל התורה ישנו גמול אישי. (בתקופת ירמיהו ויחזקאל היה המעבר מגמול דורות לגמול אישי – הפרשנות המסורתית מנסה לבטל תפיסה זו)

פתרון הקושי בין גמול דורות בשמות לגמול אישי בדברים כ"ד 16:

פרשנות ביקורתית: ספר שמות מייצג את התקופה הקדומה של גמול לדורות, שהייתה מקובלת עד תקופתם של ירמיה ויחזקאל, שבתקופתם נעשה המפנה. ספר דברים נכתב בתקופתם של ירמיהו ויחזקאל ולכן, בהשפעת ירמיה, נכתב בספר דברים המאוחר על גמול אישי.

פרשנות מסורתית (חז"ל) אלה שממשיכים בחטאי אבותיהם גוררים גם את חטאיהם (החטאים מצטברים) ולכן אלוהים מעניש אותם גם על חטאי אבותיהם. אך מי שמפסיק לחטוא וממשיך בשימור המצוות, לא נענש על חטאי אבותיו – גמול אישי. פתרון אחר הוא שספר דברים הוא פנייה לשופטים בשר ודם – שופטים כאלה שופטים בגמול אישי ואילו אלוהים יכול לשפוט גם בגמול דורות.

הדיבר השלישי: "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא (...) אשר ישא את שמו לשווא" (פס' 7)

לדיבר זה פרשנויות שונות:

1. אסור לומר את שמו של אלוהים סתם מכיוון שאז מחללים אותו. מותר להזכיר את שמו רק בתפילה.
2. אסור להישבע סתם – הדבר הופך את השבועה למשהו סתמי.
3. אסור להישבע בשקר – אם נשבעים בשקר, הדבר הופך את ה' לשותף לשקר.

השוואה בין הנוסח בשמות כ' 7 לבין דברים ה' 11:

בתרגום ה-70 לספר דברים כתוב "לא תישא את שם ה' לשקר" – נשאלת השאלה מהו הנוסח הנכון ולמה באמת מתכוונים בפסוק זה. פרשנות זו מתאימה לפירוש השלישי האפשרי לדיבר זה.

הדיבר הרביעי: "זכור את יום השבת לקדשו..." (פס' 8-11)

השבת במקרא (לעומת השבת של חמורבי), היא שבת לכבודו של ה', לא לכבוד האדם – "שבת לה' אלוהיך" – הנימוק לשבת הוא נימוק קוסמי או נימוק דתי – בריאת העולם. בעצם העובדה שהאדם נח ביום השביעי, הוא מכיר בעובדה שה' ברא את העולם – האדם עובד שישה ימים כמו שה' עבד, ונח ביום השביעי כמו ה'. האדם נברא בצלמו של ה' והוא נוהג כמוהו.

בדברים ה' 12-15: כאן הנימוק ליום השבת הוא ביציאת מצרים – נימוק סוציאלי – רק אדם שהיה עבד פעם, יכול להבין את נפש הגר, עבדו. מזכירים לנו את יציאת מצרים ומזכירים לנו כמה חשוב שתהיה לנו מנוחה ביום השביעי, במיוחד לחלשים בחברה – הגר, היתום והאלמנה.

* ספר דברים הוא ספר סוציאלי והוא עוסק בעיקר בריכוז פולחן, וגמול אישי – אלו הם החידושים בספר זה.

עוד הבדל בין שתי הגרסאות הוא המילה "זכור" (שמות) לעומת "שמור" (דברים) – בספר שמות יש דגש לזיכרון ההיסטורי ובספר דברים מודגשת השמירה על השבת.

הדיבר החמישי: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..." (פס' 12)

דיבר זה הינו דיבר מעבר מקבוצת הדיברות שבין אדם למקום (האל) – הדיברות 1-5 לבין הדיברות שבין אדם לחברו – דיברות 6-10.

"למען יאריכון ימיך" (שמות) לעומת "למען ייטב לך" (דברים) – יש הטוענים ש"יאריכון ימיך" ו"ייטב לך" הם גמול לאומי לעם כולו – מדובר באדמה שה' נותן לך. אי-כיבוד הורים גורם לגלות עם מארצו. בספר דברים מדברים גם על איכות החיים.

"כבד את אביך ואת אמך" – ישנו קושי בקיום הדיבר, כבוד הוא עניין רגשי ועל רגש קשה לשלוט. השאלה היא האם מדובר באמת ברגש (דבר שאי אפשר לחייב בו) או שמדובר במצווה מעשית (למשל לשמוע בקולם של ההורים). פרשנות אחת אומרת שהמילה "לכבד" באה מהמילה "כבד", כלומר – יש לתת משקל לדבריהם של ההורים.

נשאלת השאלה מדוע לדיבר זה חשיבות גדולה? ובכן, מדובר בחברה פטריארכאלית (שלטון האב) ובאמצעות דיבר זה מבססים את שלטון האב. מדוע אלוהים מעוניין בשלטון האב? מכיוון שהדרך היחידה שהדור הצעיר ילמד לעבוד את האלוהים היא דרך האבא - הדור הצעיר ילמד תורה ומצוות דרך האבא.

בספר שמות נכתב קודם האב ולאחר מכן האם ואילו בספר ויקרא הסדר שונה. מדוע? כאשר מדובר בגידול ילדים, הגבר שווה לאישה. כאשר הילד מסתכל על הוריו אין הבדל בין הגבר לאישה, לפי המקרא. כיוון שהאב איננו נמצא בבית כל היום, אז האם מחנכת את הילד ולכן הם חייבים להיות שווי-זכויות.

המטרה של הדיבר היא להביא ליראת ה', לכן הוא בין 5 הדיברות של בין אדם למקום. כמו כן, אם תלמד לכבד את הוריך מפני שהם יצרו אותך – תלמד לכבד גם את ה' מכיוון שהוא יצר את העולם.

הערה: אם ההורים אומרים שעליך להפר את מצוות התורה – עליך לסרב, כמו ב"פקודה בלתי חוקית בעליל".

הדיבר השישי: "לא תרצח" (פס' 13)

דיבר זה מתייחס לקדושת החיים. ישנו איסור חמור על רצח כבר בבראשית וזה מכיוון שנבראנו בצלם האל – כל פגיעה באדם היא כאילו פגיעה ביסוד אלוהי.

בהמשך תיעשה ההבחנה בין רוצח במזיד ובשוגג. לרוצח במזיד יש עונש מוות ואילו לרוצח בשוגג ניתנת אפשרות לברוח לעיר מקלט.

הדיבר השביעי: "לא תנאף" (פס' 13)

איסור זה מתייחס לקדושת המסגרת המשפחתית.

ניאוף – לשכב עם אישה נשואה; גבר נשוי ששוכב עם אישה פנויה אינו נואף. העונש על חטא זה הוא מוות לשני הצדדים – הגבר והאישה הנשואה. אישה שנחשדה ע"י בעלה בניאוף אך לא נמצאו הוכחות להרשיעה, הייתה צריכה לשתות מים מרירים ("מקוללים") – אם כאב לה, היא נאפה ואם לא – היא לא נאפה.

הניאוף במזרח התיכון הוא נגד הגבר הנבגד ולא נגד האל. לעומת זאת, במקרא העבירה היא נגד האל כי אלוהים אמר שאסור לנאוף ולכן הפגיעה היא פגיעה באל. הבעל במקרא לא יכול לסלוח לנואפים כיוון שהפשע אינו נגדו אלא נגד האל ואצל האל אין הזדמנות שנייה (ולכן יש עונש מוות).

הדיבר השמיני: "לא תגנוב" (פס' 13)

דיבר זה מתייחס לקדושת הקניין.

ישנם שלושה סוגים של גניבות:

1. גונב נפש – חטיפת אדם לעבדות (בייחוד ילדים גויים). העונש על כך הוא מוות.
2. גונב כסף/רכוש – גניבת רכוש. העונש הוא לשלם פי שניים ממה שגנבת.
3. גונב בעלי-חיים – במקרא שני סוגים של בע"ח חשובים – בקר וצאן. אם בעל החיים נמצא, העונש הוא פי שניים. אם בעל החיים נשחט או נמכר – על בקר משלמים פי 5 ועל צאן פי 4. השוורים היו ה"טרקטור" של המקרא ולכן הייתה לבקר חשיבות גדולה יותר מלצאן. חז"ל אומר גם שבכדי לגנוב שור צריך להיות גנב מקצועי ולצורך גניבת צאן לא דרוש גנב מתוחכם.

חז"ל מתווכחים באיזה סוג גניבה מדובר בדיבר – אם בכל הדיברות מדובר על עונש מוות, אז בדיבר זה מדובר על גונב נפש. הדעה השנייה אומרת שעשרת הדיברות הן קוד אתי ולכן גניבת רכוש חייבת להיות מוזכרת בהן.

הדיבר התשיעי: "לא תענה ברעך עד שקר" (פס' 13)

דיבר זה מתייחס לקדושת המשפט.

הכוונה כאן היא למתן עדות בבית משפט. אסור לשקר בבית משפט כיוון שאלוהים הוא אל מוסרי והוא רוצה שיהיה משפט צדק, ואם השופטים ישמעו עדות שקרית, הם עלולים לטעות. לכן, אם עד השקר לא ייתפס, הוא ייענש ע"י ה' בעונש מוות. אך עפ"י מסכת סנהדרין, אם עד שקר נתפס, עונשו יהיה שיעשו לו מה שהוא ניסה לעשות למי שהעיד נגדו.

הדיבר העשירי: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וכל אשר לרעך" (פס' 14)

דיבר זה מתייחס לקדושת המחשבה.

זהו דיבר בעייתי. קודם כל מדובר על תאווה – דבר שאי אפשר לשלוט עליו – זהו קושי גדול כיוון שיש כאן דרישה לשלוט על המחשבה והרגשות.

מופיעה כאן רשימה של הדברים ש"אסור לחמוד" אותם. יש כאן סדר הדרגתי של חשיבות. בנוגע לביטוי "בית רעך" – אפשר להתייחס לכך כבית של רעך או שהביטוי הוא כותרת למה שבא אח"כ. לפי ההסבר הראשון הבית בא בחשיבותו לפני האישה.

בספר דברים, כתוב סדר שונה שבו האישה עברה לראש הרשימה והיא הופרדה מהרכוש וכמו כן לגביה ולגבי הרכוש משתמשים בפעלים שונים – רוצים להדגיש שהאישה אינה רכוש. כמו כן בספר דברים מדובר על "שדהו" – עם ישראל אינו עם נווד יותר, אלא יושב קרקע שאותה אפשר לחמוד.

נשאלת השאלה איך מתגברים על חוק שהוא רק רגש?

רש"י אומר שיש תהליך – העין רואה, הלב חומד והיד לוקחת. אלוהים מעניש רק כשהיד לוקחת. כשהבן אדם מודע לתהליך, הוא יודע להיזהר וכאן ה' מזהיר אותנו מראש כדי למנוע את התהליך.

לסיכום עשרת הדיברות

הסגנון של עשרת הדיברות הוא אפודיקטי (צו מוחלט שעליו לא ניתן לערער). עשרת הדיברות קובעות נורמות חברתיות שחלות על כולם בכל התנאים – אותו הדין לחלש ולחזק. הפנייה בגוף שני מטילה אחריות על כל פרט ופרט, כדי שכולם יראו בצווים אלה כפנייה אישית.

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – דצמבר 2004

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il