אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בתנ"ך

8.3.2005

החומר המסוכם

חוק וחברה במקרא

1. מקור החוק, מטרתו והיקפו: ויקרא י"ט 1-18, דברים ו' 20-25, חוקי חמורבי.
2. איסור לקיחת שוחד: שמות כ"ג 7-8, דברים ט"ז 19, ישעיה א' 23, עמוס ה' 12, מיכה ג' 11, תהלים ט"ו 5.
3. הגנה וסעד לחלשים - גר יתום ואלמנה: שמות כ"ב 20-23, דברים י"ד 28-29, דברים ט"ז 9-14, דברים כ"ד 17-22, רות ב'.
4. דיני לווה: שמות כ"ב 24-26, מלכים ב' ד' 1-7, שמואל א' כ"ב 1-2, נחמיה ה' 1-13, משלי כ"ב 7, משלי כ"ח 8.
5. דיני שמיטת קרקעות וחובות: שמות כ"ג 10-11, דברים ט"ו 1-11.
6. דיני עבד ואמה עבריים: שמות כ"א 2-11, ויקרא כ"ה 39-46, דברים ט"ו 12-18, ירמיה ל"ד 8-22, השוואה לחוקי חמורבי.
7. דיני פלילים: בראשית ט' 5-7, שמות כ"א 12-14.
8. דיני רצח: שמות כ"א 20-26, במדבר ל"ה 9-34, דברים י"ט 1-13, יהושע כ', מלכים א' א' 50-53, מלכים א' ב' 28-34.
9. חוקי מלחמה: דברים כ', דברים כ"א 10-14, דברים כ"ד 5.

* חובה לקרוא את הפסוקים לפני קריאת כל חלק בסיכום.

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בתנ"ך

מקור החוק, מטרתו והיקפו

ויקרא, י"ט 1-18

פתיחה: בגרסה זו של "עשרת הדברות" (גרסת הכהנים), יש פתיחה שונה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" – הבסיס לקיום החוקים הוא שאנחנו מצווים להיות קדושים כמו ה' ובכדי שנהיה קדושים כמוהו, עלינו לקיים את המצוות (קדוש הוא מי שנבדל מאחרים מבחינה חיובית).

פס' 3: בפסוק זה כבר קיימות 3 מהמצוות של עשרת הדברות: שמירת השבת, אני ה' אלוהיך וכיבוד ההורים. ההבדל העיקרי הוא השוני בסדר שבו הדברות מופיעות. הדברות מופיעות לפי הסדר שבו הילד לומד:

1. "איש אימו ואביו תיראו" -- קודם ההורים מלמדים את הילד.
2. "את שבתותי תשמורו" -- הילד מקיים את המצוות.
3. "אני ה' אלוהים" -- הילד מבין שה' הוא האלוהים.

"איש אימו ואביו תיראו": הסדר כאן שונה מבעשרת הדברות. הדבר מלמד על כך שההורים שווים. דעה אחרת אומרת שזהו הסדר הנכון – הילד נמצא כל הזמן עם האם ולכן הוא קודם צריך "לפחד" ממנה וכשיגדל ויהיה גם עם האב, יפחד גם ממנו. פירוש המילה "תיראו" היא לציית מתוך פחד. פרשנות נוספת אומרת שבעשרת הדברות מדובר על כבוד להורים מדרך החיוב וכאן מדובר על כבוד להורים מדרך השלילה (הפחד).

"את שבתותיי תשמורו": גם ההורים צריכים לשמור על המצוות. אם ההורים לא שומרים על המצוות, הילדים לא צריכים לשמוע בקולם (שבתותיי = מצוותיי).

"אני ה' אלוהים": יוצאים כאן מנקודת הנחה שעשרת הדברות כבר מוכרות למי שקורא חוקים אלה ולכן מקצרים בנימוקים.

פס' 4: דיבר זה, שמטיף נגד עבודה זרה, מופיע כאן בפירוט רב יותר מאשר בעשרת הדברות. ההסבר לכך הוא שספר ויקרא נכתב ע"י הכהנים ולכן דיבר זה הוא חשוב ומשמעותי מאוד מבחינתם.

"אלוהי מסכה אל תעשו לכם" – לא לבנות משהו מוחשי שיסמל את אלוהים.

פס' 5-8: "זבח שלמים" הוא זבח שלא חייבים בו – קורבן רשות. שליש מזבח השלמים הולך לכהנים, שליש למשפחת המקריב ושליש קורבן לאלוהים. מותר לאכול מהקורבן במשך יומיים וביום השלישי חייבים לשרוף את כל השאריות שנשארו כיוון שהם נחשבים לפיגול (נבלה). מי שלא שורף את הקורבן ואוכל ממנו ביום השלישי, מקבל עונש כרת (עונש שניתן מידי שמיים) – ה' יהרוג אותו.

פרשנויות למטרת החוק:

1. חז"ל מסבירים שבשר זה הוא בשר קודש ולכן לא נאה שיהיה מקולקל ולכן שורפים אותו.
2. הרמב"ם אומר שמבחינה בריאותית עדיף לשרוף אותו ביום השלישי.
3. לחוק יש משמעות סוציאלית – אם אתה יודע שביום השלישי תצטרך לשרוף את הבשר, במהלך הימים שמותר לאכול מהבשר תזמין אנשים נוספים (עניים) לאכול ממנו.

פס' 9-10: בפסוקים אלה מדברים על הדאגה לעניים ולחסרי הנחלה ע"י מתנות מהשדה. "לקט" הינו השאריות שנשארות אחרי שאנו גומרים לקצור את השדה, "פאה" היא פינה מהשדה שתושאר לעניים (אנחנו בוחרים כמה שיבולת להשאיר בפינה) ו"שכחה" היא מה ששכחנו לקצור בשדה, אותו אנו חייבים להשאיר לעניים.

מטרתו של חוק זה הוא לדאוג לעניים ולגרים שלהם לא הייתה נחלה (שבה יש שדה לעיבוד). לרוב גורלם של עניים וגרים אלו היה להגיע לעוני ולרעב ולבסוף לעבדות. חוק זה נועד לסייע להם ולמנוע מצב שיימכרו לעבדות בשביל להשיג אוכל.

פס' 11-12: פסוקים אלה, עפ"י חז"ל, הם בחזקת עבירה גוררת עבירה:

"לא תגנובו" – (לשון רבים – פנייה לכולם בניגוד לעשרת הדברות שם הפנייה היא ליחיד) – מי שגונב סופו להכחיש את המעשה ולכן באה העבירה הבאה –

"לא תכחשו" – מי שמכחיש בסופו של דבר ישקר –

"לא תשקרו איש בעמיתו" – מי שמשקר סופו שיישבע בשם ה' –

"לא תשבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלוהיך אני ה'".

מופיעים כאן הדיבר הראשון ("אני ה' אלוהיך.."), הדיבר השמיני ("לא תגנוב") והדיבר התשיעי בהקשר של מסירת עדות שקר והשבועה בה'.

פס' 13: "לא תעשוק... לא תגזול..." – עושק הוא קבלת מה שמגיע לך לפי חוק, אך בצורה לא הוגנת. גזלן הוא מי שלוקח משהו בכוח (שלאו דווקא מגיע לו).

"לא תלין..." – לא לשלם לשכיר את השכר בזמן. למילה "תלין" יש שתי משמעויות – אחת היא מהמילה "תלונה" – מי שלא מקבל שכר מתלונן אצל ה', והפירוש השני הוא מהמילה "לינה" – האיש העשיר, החוטא, ישן כששכרך בכיסו.

"לא תלין פעולת (פעולה = עבודה) שכיר עד בוקר" – ניתן להוכיח שמדובר בשומר לילה כיוון ששומר הלילה הולך בבוקר לאחר שקיבל משכורת – לפי חוקי התורה צריך לשלם כל יום משכורת ומכיוון שמשלמים לו משכורת עם הבוקר, הוא עובד בלילה. בניגוד לנוהל הקיים שהחקלאים נהגו לשלם משכורות פעם בעונה (מכיוון שכשקוצרים יש ממה לשלם את השכר וכשזורעים אין). השכירים הם האנשים החלשים בחברה – הם עניים ואינם יכולים לחיות מעונה לעונה בלי משכורת והחוק בא לעזור להם.

פס' 14: "ויראת מאלוהיך אני ה'" – זהו איום מכוון (בניגוד לחלקים הקודמים שבהם היה כתוב "אני ה'" שזהו איום מרומז). נשאלת השאלה מדוע לא מסתפקים גם כאן באיום מרומז? מי שיפגע בחירש (יקלל אותו למרות שהוא אינו שומע) או בעיוור (לשים בפניו מכשול) – העיוור והחירש לא יוכלו לפגוע בו ולכן ה' יפגע בו. פירוש עמוק יותר אומר שהכוונה היא שאסור להשתמש ביכולות שלך על מנת לפגוע במישהו אחר שאינו מבין.

פס' 15: פסוק זה מדבר על עשיית משפט צדק – מצד אחד לא ללכת לטובת העשיר כי הוא יכול לשלם ומצד שני לא ללכת לטובת העני כי הוא עני. חוקי ה' הם חוקים צודקים ולא מקפחים ולכן זה בסדר לשפוט לפי חוקי ה'.

פס' 16: בפסוק זה צירפו לכאורה שני דברים שאין ביניהם קשר:

"לא תלך רכיל בעמיך" – איסור על רכילות שגורמת לפגיעה ביחיד. רכילות היא בדרך כלל שלילית, חטטנית ולפעמים מכילה גם לשון הרע ואף הוצאת דיבה.

"לא תעמוד על דם רעך" – לפי רש"י, כאשר רעך נמצא בסכנת חיים, אתה חייב להסתכן כדי להצילו. אסור לך לעמוד מנגד.

לכאורה אין קשר בין שני הדברים, אבל חז"ל אומרים שחיברו את שני הפסוקים כדי להראות שבעיני ה' ה"רכלן" כמוהו כשופך דם.

פס' 17-18: לפי פסוק 17, מותר לשנוא, אך אם אנו שונאים מישהו, אלינו להסביר לו מדוע ולהוכיח אותו על מה שהוא עשה. אם לא עושים זאת, אתה נושא בחטא שלו, כיוון שלא בטוח שהוא יודע במה חטא. פסוק 18 הוא המשך של פסוק 17 – אם נקיים את מה שנאמר בפסוק 17, לא יהיו אנשים שנצטרך לנטור להם טינה או לנקום בהם.

"ואהבת לרעך כמוך" – שני פירושים:

1. צריך לאהוב את רעך באותה הדרך שבה אתה אוהב את עצמך (באותה "כמות").
2. צריך לאהוב את רעך בגלל שהוא כמוך – בצלם אלוהים.

דברים, ו' 20-25

ספר דברים, מלבד היותו מוסרי, הומאני וסוציאלי, הוא גם ספר דידקטי-חינוכי. ספר דברים מזמן את התורה ברעיון של שאלות ותשובות, כדי שאם בן ישאל את אביו שאלות, האב יענה לפי ספר דברים, כמו בסדר פסח.

פסוקים אלו מסבירים לנו מדוע עלינו לקיים את מצוותיו של ה' והתשובה לכך היא כי עבדים היינו לפרעה במצרים ואם ה' לא היה מוציא אותנו ממצרים, היינו עבדים לפרעה. ה' הוציא אותנו ממצרים כדי לתת לנו את הארץ שהבטיח לאבותינו. אם אנחנו רוצים שיהיו לנו זכויות (צדקה) אצל ה', אלינו לעשות את מצוותיו.

"העדות החוקים והמשפטים" (פס' 20) – האם שלושת אלה הם אותו הדבר או שכל אחד מהם זהו משהו אחר? יש פרשנים שאומרים שמדובר במילים נרדפות לכל מנהגי הדת. פרשנים אחרים אומרים שלכל מילה פרשנות אחרת:

חוקים – החוקים שאנו מבינים את המשמעות שלהם ושהגיוני שצריך לקיימם.

המשפטים – חוקים שאינם מובנים מאליו ואין להם היגיון.

העדות – טקסי זיכרון, מועדים וחגים שאנחנו לא מכירים את הסיפור מאחוריהם.

חוקי חמורבי

חמורבי היה מלך בבל במאה ה-18 לפנה"ס, הוא היה מייסדה של הממלכה הבבלית שבזכותו שגשגה והתרחבה. בתקופתו הייתה פריחה כלכלית ותרבותית. חוקי חמורבי הם חוקים חברתיים חשובים שנחקקו בימיו. קובץ החוקים שלו היה מוקדם מחוקי התורה ולכן ניכרת השפעתו על חוקי התורה וכן על חוקי המזרח הקדום בכלל. החוק המקראי הושפע גם מהמרחב התרבותי הכללית.

חמורבי רואה עצמו כממלא רצונם של האלים והחוקים מובאים בהקשר של מתן דיווח על מעשיו לאלים. שלטונו של חמורבי יונק מהשלטת משפט צדק ברחבי הממלכה שלו.

חוקי חמורבי הם אמיתות קוסמיות שאל הצדק, שַמַש, היה מופקד עליהן והעניק אותן לחמורבי. חמורבי עיצב אותן, ניסח אותן והעניק להן תוקף מעשי ומכאן משתמע שהמלך יכול גם לשנות את החוק.

השוואה בין חוקי התורה לחוקי חמורבי:

1. חוקי התורה משובצים לעיתים בתוך סיפורים היסטוריים בעוד שחוקי חמורבי מופיעים בתוך חיבור – ספר חוקים, חוקים בפני עצמם.
2. מקורם של חוקי התורה הם ה' והחוקים חלים על כולם במידה שווה בעוד שבחוקי חמורבי המקור לחוק הוא המלך והמלך אינו כפוף לחוקים אלא מעליהם.
3. חוקי התורה הם חוקים דתיים, חברתיים ואזרחיים-פליליים בעוד שחוקי חמורבי כוללים רק חוקים מתחום המשפט החילוני.

איסור לקיחת שוחד

שמות, כ"ג 7-8

פס' 7: פנייה אל השופטים – אסור לשפוט לפי שקר ואסור להרוג צדיקים. אם אדם חף מפשע יוצא להורג בהוראת שופט, אפילו שזה היה בתום לב, ה' לא יצדיק את השופט. בגלל זה קיים כיום עניין ה"זיכוי מחמת הספק" בבתי המשפט.

פס' 8 – איסור לקיחת שוחד: השוחד "מעוור עיני פקחים" (חכם בתנ"ך הוא צדיק וטיפש בתנ"ך הוא רשע. פיקח הוא מי שחושב שהוא חכם ויצליח להסתדר אך הוא לא) – הפיקח חושב שהוא גם יצליח לקחת שוחד וגם יצליח לשפוט בצדק, אבל הוא לא – הוא ייפול והמשפט יתעוות ויסולף, בניגוד לרצון ה'.

דברים, ט"ז 19

גם כאן נאמר כי לשופט אסור להטות משפט ולהעדיף אדם על רעהו או לקחת שוחד ושוב מצטטים את הפסוק בספר שמות, על כך שהשוחד מעוור עיני חכמים (כאן ישנו שינוי – חכם במקום פיקח, אבל הכוונה כאן היא לאותו הדבר) ויסלף דברי צדיקים.

ישעיה, א' 23

בפסוק זה, מאשים ישעיה את המנהיגים ("שריך") הסוטים מדרך הישר בכך שהם לוקחים שוחד כדי לעוות משפט.

המילה "שלמונים" היא מילה יחידאית (מילה המופיעה פעם אחת בכל המקרא) ויש לה מספר פרשנויות:

1. שוחד: ישנה כאן תקבולת נרדפת חסרה "כולו אוהב שוחד – ורודף שלמונים" ועפ"י ההקבלה שלמונים הם שוחד.
2. תשלום לשופט כדי שיסכים לקיים את ההליך המשפטי. השלמונים הופכים את המשפט לאבסורדי כיוון שרק בעל הממון יכול לזכות בדיון משפטי לבירור טענותיו וחסרי הממון, כמו היתום והאלמנה, לא יזכו אף להשמיע טענותיהם בפני השופטים. לפי פרשנות זאת, מבוטל כאן עיקרון השוויון בפני החוק.

עמוס, ה' 12

בפסוק זה מאשים עמוס את השופטים שמטים את דין האביונים (הדלים, החלשים) בשער העיר – בפומבי לעיני כל. בכך הם רומסים את המשפט ומשמשים דוגמא רעה לעם, שרואה את שופטיו מעוותים את דין האביון/הצודק במשפט.

הנביא מאשים שופטים אלו בלקיחת כופר (שוחד) שנתן כנראה הנאשם על מנת להימלט מהעונש.

עמוס מכנה את השופטים "צוררי (אויבי) צדיק" וטוען שהם סבורים שיחמקו מהגמול האלוהי כיוון שאלוהים לכאורה עסוק בדברים אחרים או שהם עשו את מעשיהם בסתר. עמוס מודיע להם שפשעיהם גלויים וידועים – "כי ידעתי רבים פשעיכם, ועצומים חטואתיכם" ועפ"י עקרון הגמול במקרא הם צפויים לעונשים חמורים המפורטים בהמשך הפרק.

מיכה, ג' 11

מיכה מזכיר שלוש קבוצות של אנשים שמעלו בתפקידם בשביל שוחד:

1. "ראשיה בשוחד ישפטו" – הכוונה היא לשופטים או המלך או השרים ששופטים את העם אך משפטם מבוסס על שוחד.
2. "וכהניה במחיר יורו" – הכהנים, המורים הרוחניים של העם, תפקידם לכוון את העם לדרך ה' ולהורות את דיני התורה. אך הם חוטאים ועושים את תפקידם לפי רצון השואל ובהתאם למחיר ששילם.
3. "ונביאיה בכסף יקסומו" – נביאי שקר שמנבאים לפי רצון העם ובדרכים של מאגיה וקסם ומנסים לצפות את העתיד בתמורה לכסף.

"ועל ה' ישענו לאמר הלוא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה" – המנהיגים החוטאים בטוחים שלא ייענשו כיוון שהם טוענים שה' מגן עליהם כיוון שרוחו שוהה בבית המקדש. אך בהמשך מיכה מודיע להם שבגלל פשעיהם ייחרבו ירושלים ובית המקדש.

בפסוק זה ניתן לראות שהשחיתות ותאוות הבצע התפשטו גם בהנהגה המדינית והרוחנית של העם. אלה משמשים דוגמא רעה לכל העם ולכן החברה רקובה מהיסוד ומבזה את רעיון העם הנבחר.

תהלים, ט"ו 5

פסוק זה מתאר את האדם האידיאלי ואת שכרו. עפ"י פסוק זה האדם האידיאלי:

1. "כספו לא נתן בנשך" – הוא הלווה כסף, אך לא ביקש ריבית (נשך = ריבית).
2. "ושוחד על נקי לא לקח" – כעד או כשופט הוא לא לקח שוחד כדי לעוות את הצדק.

"עושה אלה לא ימוט לעולם" – שתי פרשנויות:

1. מי שיעשה כך, יהיה לו חוסן נפשי, ולכן לא ימוט – לא יתמוטט לעולם.
2. מי שיעשה כך, שושלתו תתקיים לעד, שהרי במקרא הצאצאים מהווים את המשכיות האדם ומנציחים את שמו.

הגנה וסעד לחלשים – גר, יתום ואלמנה

שמות, כ"ב 20-23

פס' 20: "תונה" – מלשון הונאה. הדרישה כאן היא לא לרמות ולהלחיץ את הגר (גר הוא אדם שיושב דרך קבע בארץ שאינה מולדתו). הנימוקים ליחס ההוגן לגר הם:

1. נימוק מוסרי סוציאלי – הגר שייך ליסוד החלש והעני של החברה ויש לעזור לו.
2. נימוק היסטורי – "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – עם ישראל סבל מגרות ולכן צריך להיות רגיש ומתחשב בגרים בארצו. יש הטוענים שבביטוי זה ישנה גם אזהרה כלפי עם ישראל – כפי שה' הציל את בני ישראל מיד המצרים, שעשקו ושיעבדו אותם, כך ה' יציל את הגרים מיד הפוגעים בהם. לכן בביטוי זה יש פנייה אל המצפון וגם איום בעונש.

פס' 21: פסוק זה דורש להימנע מלעשות עוול ליתום ולאלמנה. המילה "כל" בתחילת הפסוק מדגישה שאיסור זה חל כלפי כל אלמה ויתום, ללא קשר למצבם הכלכלי, שהרים הם פגיעים וחסרי הגנה בכל מקרה. יש כאן ערבוב של לשון רבים עם לשון יחיד. מדוע? בלשון רבים רצה המחוקק להדגיש את האחריות הקיבוצית למצבם של הגר, היתום והאלמנה – כל מי שראה את מצבם ולא עזר להם, כאילו גם הוא היה שותף לחטא. ע"י הפניה בלשון יחיד רצה להדגיש את המחויבות האישית של כל אדם ואדם לשלומם.

פס' 22-23: גם עניינים שבין אדם לחברו הם עניינו של ה', הדואג למסכנים שזועקים אליו. לפי פסוק 23, עונשו של מי שפוגע ביתום ובאלמנה ניתן לפי עיקרון מידה כנגד מידה – אשתו תהיה אלמנה ובניו יתומים. (כלומר – החוטא ימות)

דברים, י"ד 28-29

קטע זה עוסק ב"מעשר עני", או "מעשר שלישי".

"מקצה שלוש שנים" – בשנה השלישית והשישית למניין שמיטת הקרקעות, על האיכר לתת מעשר (עשירית) מיבולו לעניי עירו. את המעשר עליו להשאיר בשער העיר למען הנזקקים – הלוי, גר, יתום ואלמנה. הגמול לכך הוא גמול חומרי – כפי שאתה נתת בנדיבות לעניים, כך ה' ייתן לך ברכה ושפע – מידה כנגד מידה.

יש כאן דגש על מתן עזרה ללווים. לוי קולל ע"י יעקב אביו שלא תהיה לו נחלה בגלל הטבח שביצע בשכם, עקב אונס דינה, אחותו. עפ"י המחקר, עד לריכוז הפולחן (הרפורמה של יאשיהו), ללווים הייתה פרנסה בבמות שהיו מפוזרות ביהודה, אך עם ריכוז הפולחן, הם הפכו לעניים ומחוסרי-עבודה ולכן יש לדאוג גם להם.

דברים, ט"ז 9-14

קט זה עוסק בחג השבועות ובחג הסוכות. בפסוקים 11 ו-13 ישנה פנייה לבני ישראל ודרישה שבמהלך שהותם במקדש המרכזי, ישתפו בסעודות ובשמחת החגים גם את הנזקקים וביניהם – היתום, הגר, האלמנה והלוי.

הנימוק לכך מופיע בפסוק 12 – "וזכרת כי עבד היית במצרים" – נימוק סוציאלי-היסטורי – גם אתה פעם היית מחלשי החברה וסבלת ממצוקת העבדות וה' עשה עמך חסד. לכן, עליך לגלות רגישות כלפי חלשי החברה. יש הרואים בכך גם איום – כפי ה' הצילך מידי המצרים ופגע בהם, כך ה' יפגע במי שיעשה זאת לגר, ליתום ולאלמנה ויצילם מידו.

דברים, כ"ד 17-22

פס' 17: "לא תטה משפט גר יתום" – הגר אינו שווה זכויות כמו אזרח וכמו כן הוא גם מרוחק ממשפחתו ומשבטו שיתמכו בו במקרה שייעשה לו עוול במשפט. כך גם היתום והאלמנה מחוסרי הגנה מפני עוולות משפטיים ולכן ישנה פנייה לשופטים שלא יעוותו את דינם. כמו כן יש כאן איסור לקחת כמשכון ("תחבול") בגד אלמנה כמשכון כי זהו בגדה היחיד (בדרך כלל מותר לעשות זאת בתנאי שהבגד מוחזר לעני מדי ערב כדי שיוכל לישון איתו)

פס' 19-21: בעת הקציר לפעמים שוכחים הקוצרים לקחת מהשדה – אסור להם לחזור ולקחתו אלא להשאירו למעוטי היכולת. כמו כן, בעת מסיק הזיתים (שנעשה ע"י חבטה בענפי העץ והפלת הזיתים על הארץ) נדרש האדם לא לחזור ולחפש זיתים שנשארו בענפי העץ. בנוסף, אסור לקטוף ענבים שלא הבשילו, אלא להשאיר אותם על העץ כדי שיבשילו למען הנזקקים.

פס' 18,22: נימוק היסטורי-סוציאלי בדומה לפרק הקודם.

רות, ב'

בפרק זה מתואר כיצד נעמי ורות (נעמי ומשפחתה [משפחת אלימלך] ירדו למואב. נעמי איבדה את בעלה ובניה שנישאו לרות ולעורפה מתו גם כן. רות הצטרפה לנעמי והלכה איתה חזרה לארץ ישראל) מנסות לקיים את עצמן כשחזרו לארץ.

בפסוק 2 נכתב כי רות יוצאת ללקט שיבולים אחרי הקוצרים. רות יכולה לעשות זאת כיוון שהיא גם גרה וגם אלמנה ולפי דברים כ"ד 20 יש להשאיר ליתום, לגר ולאלמנה את השאריות בשדה.

רות מגיעה לשדהו של בועז ומלקטת אחר הקוצרים בחריצות ומרשימה אותם. בועז מתעניין בה וכנראה רוצה לוודא שהיא אכן שייכת לקטגוריה של אלו הזכאים ללקט, ומכך משתמע שלא כל אחד היה רשאי לבוא וללקט בשדה.

בפסוקים 8-9 נאמר כי רות מוצאת חן בעיניו של בועז והוא מבקש ממנה שלא תלך ללקט בשדה אחר ושתהיה עם נערותיו כדי שלא תחוש בודדה. הוא מצווה על הקוצרים הפרחחים שלא יציקו לה ומזמין אותה לשתות כשתהיה צמאה ובהמשך אף לאכול. מסתבר מכך שהמלקטות סבלו מיחס מזלזל ומפסוק 9 גם משתמע שהן הוטרדו מינית וזכו ליחס מזלזל ולהקנטות.

פס' 15-16: החוק דורש שהלקט ייעשה אחר הקוצרים, לאחר שיפילו ארצה שיבולים בודדות. בועז אומר לנעריו שיאפשרו לה לקחת לקט מבין החבילות שנקצרות כאלומות ולא יביישו אותה על כך. כמו כן הוא דורש מהם לשלוף לה קבוצות שיבולים שלא נקשרו אל העומרים עדיין ויזרקו אותם לארצה, כאילו שכחו אותם. (צבתים = קבוצות שיבולים שלא נקשרו לעומר)

פס' 17-23: בגלל יחסו הנדיב של בועז כלפיה, ליקטה רות כמות נכבדת של שעורה והמשיכה ללקט כך במשך חודשיים. היא מספרת לנעמי על קורותיה ונעמי מתייחסת למפגש עם בועז (שהוא גם קרוב משפחתה) לא כאל צירוף מקרים סתמי אלא כאל מהלך המכוון ע"י האל.

דיני לווים ומלווים

מבוא לדיני הלוואות

במקרא אסור לקחת ריבית על הלוואות מאחיך הישראלי, אך מותר לקחת מהגוי (ואסור לקחת מהגר).

הריבית נקראת "נשך" (מהמילה נשיכה – נושכת בהלוואה). ריבית על מוצרים נקראת "תרבית". כדי להבטיח את החזר ההלוואה, נהוג היה לקח משכון/עבוט/לחבול – פיקדון. מי שמסתבך בחובות, בסופו של דבר נמכר לעבדות ולכן כדי למנוע את התופעה הזו, כל 7 שנים יש שמיטת חובות.

שמות, כ"ב 24-26

פס' 24: "נושה" הוא המלווה שרוצה כספו חזרה.

העניים הם אלה שהיו זקוקים להלוואות ולכן אסור לנו ללחוץ על העני ולדרוש ממנו בדרכים לא נעימות להחזיר את הכסף חזרה. כמו כן אסור לקחת מעני ריבית וכן אסור לקחת ריבית מאף אחד מעם ישראל. המחוקק לא הכיר מצב שאדם עשיר היה זקוק להלוואה (בתקופה העתיקה של ספר שמות) ולכן הוא מדבר על הריבית רק בהקשר של העני. כשהכלכלה תתפתח, וירצו לקחת ריבית גם מעשירים, תהיה בעיה ואז יופיעו חוקים חדשים.

פס' 25-26: שמלה היא בגד לילה או שמיכה. החוק אומר שאם לוקחים מהעני את השמלה הזו (שהיא הדבר האחרון שנשאר לו) בתור פיקדון, הנושה חייב להחזיר לו את השמיכה עד השקיעה כדי שיהיה לו במה להתכסות, אחרת העני יזעק לה'. הקושי הוא שהרעיון של הפיקדון לא עובד כאן, שכן לא בטוח שהעני יחזיר את הפיקדון בבוקר ובכלל הדבר גורם לטרחה למלווה. אך בכל זאת, המלווה חייב לעשות זאת כי אם הלווה יברח עם השמיכה, זה לא יהיה כזה נורא בעבור המלווה כיוון שבעבור השמיכה הוא לא הלווה לעני יותר מדי כסף. מטרת החוק היא לגרום לעני להאמין בכוחו, הוא עוד לא הגיע למצב של פשיטת יד (קיבוץ נדבות), הוא עדיין מאמין שיצליח להחזיר את ההלוואה ולכן אנו משתפים איתו פעולה.

ה' ישפוט אותנו בהתאם לזעקת העני – מספיק שהעני יזעק לה', ואנחנו נישפט. נשאלת השאלה האם על כל צעקה ה' מעניש? התשובה היא לא – ה' מבחין בזעקת אמת ובזעקה שקרית ולא מוצדקת. אבל כשהן מגיעות אליו, העונש חמור – מוות – עונש של מידה כנגד מידה, שכן אז תהיה אשת המלווה אלמנה ותהיה במעמדו של העני.

מלכים ב', ד' 1-7

אישה אלמנה, מבני הנביאים, מבקשת עזרה מאלישע (תלמידו ויורשו של אליהו הנביא). הסיפור שלה משקף את המצב הקשה של המעמד החלש בכלל ושל האלמנות והיתומים בפרט. היא לוותה כסף ואין לה להחזיר ולכן נושיה רוצים לקחת לעבדות את בניה הקטנים. רכושה היחידי מסתכם בכד שמן. אלישע עושה נס שהאישה ובניה מצליחים בעזרת אותו כד עם מעט שמן למלא את כל הקערות ששאלו מהשכנים בשמן וכך הם יכולים למכור את השמן, שהיה יקר בימים ההם, ויהיה לה מספיק כסף להחזיר את החוב וגם בכדי להתקיים.

הסיפור דומה לסיפור המפגש של אליהו עם האישה האלמנה בו הוא מבקש ממנה לעשות לו עוגה (לחמנייה קטנה). בשני המקרים, הקמח או השמן מספיקים להרבה עוגות או להרבה כדים, יותר מהמצופה, אך יש הבדל גדול בין הסיפורים:

1. בסיפור עם העוגה, אליהו בוחן את האלמנה – האם היא מאמינה לאליהו ואילו כאן לא בוחנים את האישה. מראש יוצאים מנקודת הנחה שהיא מאמינה לאלישע ושהיא יראת שמיים.
2. בסיפור אליהו, האישה האלמנה היא זו שתכלכל את אליהו והיא משמשת למרכז הסיפור הבא ואילו כאן יש סיפור שאין לו המשך – "סח לפי תומו", שכל תפקידו להראות שאלישע אכן מסוגל לחזור על מעשים של רביו – אליהו.

שמואל א', כ"ב 1-2

דוד, כשהוא בורח משאול, בורח למדבר. מצטרפים אליו, מלבד משפחתו, אנשים רבים. בפסוק 2 נאמר: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק (מצוקה) כל איש אשר לו נושא וכל איש מר נפש ויהיה עליהם לשר ויהיו כ-400 איש" – אנשים אלה, שהצטרפו אליו במהירות, הם "אנשים ריקים ופוחזים" והכוונה היא שהם אנשים ריקים מרכוש. הם היו אמורים להימכר לעבדות בגלל חובותיהם והם העדיפו לברוח עם דוד למקומות שיד החוק לא יכולה להשיג אותם והם התפרנסו משוד ומגזל.

נחמיה, ה' 1-13

נחמיה היה שר בממשלתו של מלך פרס (יורשו של כורש) והוא בא לארץ בעקבות המשבר הכלכלי-חברתי בא"י. בא"י היה קיטוב חברתי-כלכלי גדול בין העשירים והעניים ולעם הפשוט היה שפע של טענות. מלבד המצב הכלכלי האובייקטיבי הקשה, הם סבלו משלוש שנים רצופות של בצורות ומתקפות חוזרות ונשנות של השומרונים (כזכור, לא אפשרו לשומרונים להשתתף בבניין המקדש).

העם הפשוט (העניים) נאלצו לקחת הלוואות מהעשירים כדי לקנות זרעים ולעבד את השדות, ובשנות הבצורת הם כמובן לא הצליחו לעשות רווחים ושוב לקחו הלוואות וכעירבון נתנו את ילדיהם, את הכרמים ואף את השדות עצמם. כך הצליחו העשירים לקבל לידיהם גם את הנחלות של העניים וגם לשעבד את הדור הצעיר כעבדים.

נחמיה כועס על המצב שנוצר ומכנס את נכבדי העם, שהם למעשה אשמים במצב – הם אלה ששעבדו את העם, הם העשירים. הוא מכריח אותם לעשות אמנה חברתית חדשה – להחזיר לכל העניים את השגות, הבתים, הילדים המשועבדים ולבטל את החובות. הוא גם "מנער את חוצנו" מהם (פעולה סמלית – הוא מנער אותם ממנו) – כל איש שלא יוותר על חובו, אלוהים ינער את חוצנו ממנו. בסופו של דבר, האנשים אכן מבטלים את החובות.

משלי, כ"ב 7, כ"ח 8

כ"ב 7: מדובר על הגלגל שמסתובב בעולם – עשיר שולט בעני ועבד לווה הופך לאיש מלווה – הגלגל יכול להתהפך – העני יהפוך לעשיר ולהיפך, כך שלא כדאי לזלזל באף אחד.

כ"ח 8: מי שאת הונו הרוויח מריביות ותרביות, גם אם אח"כ ייתן תרומות, הוא לא יזכה לחנינה מאלוהים על מה שעשה. (הכוונה היא ללקיחת ריבית מיהודים, או שיש כאן סתירה ואסור בכלל לקחת ריבית).

דיני שמיטת קרקעות וחובות

המילה "שמיטה" פירושה ויתור. שנה של שמיטת קרקעות היא שנה שבה מוותרים על רווחים מהאדמה של השנה השביעית. שנה של שמיטת חובות היא שנה שבה מוותרים על כספים שחייבים לנו. שנת שמיטת עבדים היא שנה שבה אנו מוותרים על כוח העבודה על העבדים.

מטרת שמיטת החובות היא למנוע מצב שעניים יסתבכו בחובות ויימכרו לעבדות.

שמות, כ"ג 10-11: שמיטת קרקעות

השנה השביעית למניין השמיטה החקלאי היא שנת השמיטה. בשנה זו ינטוש החקלאי את אדמתו ויותיר את יבולי השדה לעניים ולבעלי החיים.

עפ"י ההשקפה המקראית, ה' הוא בעלי האדמה ולכן הוא מצווה שבשנת השביעית הארץ תשבות על מנת שכולם ייהנו ממנה. בשנת השמיטה יש להניח את האדמה ללא טיפול, להפסיק כל עבודה.

בפס' 10 המחוקק מציין שכך יש לעשות בשדה ובחלק האחרון של פסוק 11 מצוין שצו זה חל גם על מטעי גרם וזיתים.

יש לציין שמכיוון שכולם שווים, גם לבעל הקרקע מותר לאכול מפירות שדהו בשנת השמיטה, כי שנת השמיטה מרוששת גם אותו והוא נחשב כאביון (אסור לו לסחור בפירות שדהו).

ניכרת כאן גם דאגה לבעלי החיים, שגם הם ברואי ה' – "ויתרם תאכל חית השדה". העובדה שבעלי חיים מסתובבים בשדות השמוטים מדגישה את ההפקר של השדות שכן בתנ"ך כשרוצים לתאר אזור מופקר, מתאים שמסתובבות בו חיות.

הנימוק לשמיטה כאן הוא דתי (האדמה שייכת לאלוהים והיא שובתת בשנה השביעית כשם שהאדם שובת ביום השביעי) וסוציאלי. אך לא מוזכר הנימוק החקלאי של מתן מנוחה לאדמה.

דברים, ט"ו 1-11: שמיטת חובות

פס' 1-6: במשך שש שנים נלווה כספים ובשנה השביעית נוותר על החובות. חוק זה חל רק על היהודים.

פס' 6: הכוונה בפסוק זה היה שהמטרה של השמיטה היא שאנשים מעם ישראל לא יימכרו לעבדות (אלא רק הגויים).

פס' 7-9: קיים קושי – אם המלווים יודעים על כך שעומדת להיות שנת שמיטה, הם לא ירצו להלוות כסף, כיוון שיפחדו שהכסף לא יוחזר להם. המחוקק מזהיר בפסוקים אלה שאם תקמוץ ידך ("תתקמצן") ולא תלווה, העני יזעק לה' וה' יראה במלווה חוטא ולא יברך אותו (דבר הרסני למי שעסק בחקלאות). אך האזהרה לא עזרה ואנשים נמנעו מלהלוות סמוך לשנת שמיטה וגורל העניים הורע במקום להיטיב. למעשה, החוק גורם נזק יותר מאשר הוא תורם. אם החוק לא היה של אלוהים, אפשר היה לבטלו, אבל זהו חוק אלוהי ולכן אי אפשר לבטלו. לכן, הלל הזקן התקין את ה"פרוזבול" שפירושו "לפני בית הדין". הלל הזקן טוען כי החוק בתורה עוסק בדין בין אדם לחברו ולא בין אדם לרשות ולכן אם רוצים שהלוואה לא תתבטל בשנת השמיטה, יש לקחת שטר חוב, להחתים אותו בבית המשפט ובאופן סמלי כאילו בית המשפט נתן את ההלוואה ואז ההלוואה לא תתבטל בשנה השביעית.

פס' 11: פסוק זה סותר את פס' 4. בפס' 4 נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון" ובפס' 11 נאמר – "כי לא יחדל אביון בקרב הארץ". הפתרון לקושי זה הוא שפסוק 11 הוא המצב המצוי ופס' 4 הוא המצב הרצוי – אם כולם ילוו ביד רחבה, לא יהיו עניים, אך מתוך הכרה של טבע האדם אנו יודעים שזה לא יקרה, המצב הריאלי הוא שתמיד יהיו אביונים.

דיני עבד ואמה עבריים

מבוא

העולם העתיק מושתת על עבדים. העבד במזרח הקדמון (אזור הסהר הפורה) נחשב לרכושו של אדונו, כולל חייו, ככל העולה על רוחו.

התורה מתנגדת לעבדות איך היא רואה בה רע הכרחי. המחוקק המקראי יודע כי אין בכוחו לבטל את תופעת העבדות לחלוטין, כי אין לגזור על הציבור כזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה ולכן מגביל את זכויות האדון:

1. העבד אינו רכוש – אמנם לא נאסר להכותו, אך אם האדון גורם לו מום, חייב הוא לשחררו כפיצוי על המום. אם האדון הורג בזדון את עבדו – דינו כדין רוצח.
2. המחוקק מבחין בין עבד גוי (שהוא עבד עולם) לבין עבד עברי שרשאי להשתחרר בשנה השביעית לעבדותו (שמיטת עבדים). בני ישראל הם עבדי ה' ולכן אסור שיהיו עבדים לעבדים – ה' הוציאנו ממצרים כי הוא מעוניין שנהיה עבדים שלו, וזו הסיבה שהחוק מעניש את העבד שאינו רוצה להשתחרר – רוצעים את האוזן של עבד זה. חז"ל אומרים שהדבר נעשה דווקא באוזן כיוון שהיא שמעה בברית סיני "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ובכל זאת רוצה העבד להיות עבד לעבד (האוזן לכאורה לא שמעה טוב). רציעת האוזן על הדלת והמזוזה מתקשרת ליציאת מצרים – שם היו הדלת והמזוזה עדות שה' פסח על בכורות בני-ישראל ושחררם מהעבדות במצרים.
3. המחוקק מבטיח לכל עבד גוי או מעמך יום מנוחה – השבת. ביום זה העבד נח כמו האדון.

ויקרא, כ"ה 29-46, 55

פס' 39: אם נמכר לך עבד עברי, אסור לתת לו עבודות קשות (לכנענים נותנים עבודות קשות). יימוך = נמוך.

פס' 40: כאן לא מדברים על 7 שנות עבדות אלא על 50 ולכן יש הטוענים שבויקרא מדברים על עבד שנרצע, ועבד שכזה צריך לחכות לשנה ה-50 (7 כפול 7 = 49, מספר טיפולוגי) כדי להשתחרר. כאן אבל מדובר על שנה 50 לשמיטת הקרקע ולא אישית שלו. בנוסף, בפסוק זה מתייחסים אל העבד כאל תושב, שכיר.

פס' 41: העבד חוזר אל בית אביו ובאותה שנה גם האדמות חוזרות לאדוניהן.

פס' 42-43: העבדים הם לא עבדים של האדון אלא של ה' – יש לו זכות ראשונים עליהם. אם תתעלם מהצו ותעביד את העבד בפרך – אלוהים ינקום בך.

פס' 44: עבדים שנקנו מהגויים יהיו עבדי עולם וגם צאצאיהם יהיו שייכים לאדון לעולם.

פס' 55: חזרה על פסוקים 42-43.

שמות, כ"א 2-6

החוק המוצג כאן מנוסח בסגנון קזואיסטי – מתואר מקרה אפשרי ואח"כ נמסר הדין במקרה זה. בהמשך החוק מוצגות הסתעפויות אפשריות למקרה ונמסר מה הדין בכל הסתעפות של המקרה. המקרה הכללי פותח בדר"כ במילה "אם" וסעיפי המשנה של החוק פותחים בדר"כ במילה "אם".

פס' 2: "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי" – זמן שירות העבד הוא שש שנים ובשנה השביעית הוא משתחרר בלי לשלם דבר בעבור השחרור.

פס' 3-4: אלו הם סעיפי המשנה של החוק ומציגים מספר מצבים:

1. "אם בגפו יבוא, בגפו יצא" – אם לבדו ייכנס לעבדות, לבדו יצא.
2. "אם בעל אישה הוא, ויצאה אשתו עימו" – אם העבד נכנס לעבדות כשהוא נשוי, הוא ישתחרר עם אשתו.
3. "אם אדוניו יתן לו אישה, וילה לו בנים או בנו, האישה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו" – אם אדונו נותן לו אישה והיא יולדת לו ילדים, האישה והילדים יהיו לאדון.

העיקרון המשותף לשלושה סעיפים אלו הוא שהעבד משתחרר מבית אדונו באותו מעמד משפחתי כפי שנכנס אליו.

פס' 5-6: בפסוקים אלו מדברים על עבדות עולם ועל רציעת האוזן, עליה דובר קודם לכן בסיכום.

שמות, כ"א 7-11: דיני אמה עברייה

אמה עברייה היא נערה צעירה הנמכרת ע"י אביה כפילגש לאדון לפני שהיא מקבלת מחזור. מעמד הפילגשות הוא מעמד מוכר, חוקי עם זכויות. הנערה ניתנת לאדון בגיל צעיר, הרבה לפני שהגיעה לפרקה. יכול לקרות מצב שברגע שהנערה מתבגרת, האדון מתחרט על ה"עסקה" (העסקה נעשתה לגבי האדון או לגבי בנו) והוא לא יכול למכור אותה לגבר אחר כי זה ייחשב בבגידה בה, אלא, הוא חייב לאפשר למשפחתה לפדות אותה, אפילו במחיר סמלי. אם האדום או בנו, שכבו איתה כבר, הוא חייב לדאוג לה לשלושה דברים: שארה (שארי בשר – לדאוג לילדיה), כסותה (בגדים ומזון) ועונתה (לקיים איתה יחסי מין ב"עונה" שלה).

פס' 7: לטובתה של האמה, היא לא משוחררת כיוון שהאדום שכב איתה ולכן אף אחד לא ירצה אותה.

פס' 8: אם הוא מוכר אותה זו בעצם בגידה בה – אסור לתת אותה לגבר זר (נוכרי).

פס' 11: אם היא לא מצאה חן בעיניו והוא לא שכב איתה, הוא חייב לאפשר למשפחה לפדות אותה אפילו במחיר סמלי. "חינם אין כסף" – במקרה שהוא כבר שכב איתה ואין לה ילדים.

ההבדלים בין הנוסח בשמות לבין הנוסח בדברים ט"ו 12-18

שמות כ"א 2-11	דברים ט"ו 12-18
העבד מכונה בהתאם למעמדו המשפטי "עבד"	העבד מכונה "אחיך" או "שכיר". דרך כינויים אלה מנסה המחוקק לגרום לאדון להתייחס טוב יותר לעבד, כמו אל בן משפחה.
האדון קונה מיוזמתו את העבד – "כי תקנה".	האדון פסיבי והוא נאלץ לקבל לידיו את העבד – "כי יימכר לך". ספר דברים לא מעוניין כי האדון מיוזמתו ייתן יד לשעבוד אחיו.
שילוח העבד הוא ביוזמת העבד ובאחריותו.	היוזמה והאחריות על שחרור העבד עי על האדון ואם הוא אינו משתחרר זה באחריותו.
העבד משתחרר ריקם – יוצא כפי שבא.	משתחרר עם מענק, כדי שתהיה לו התחלה חדשה ולא יסתבך בחובות.
	מזכירים לאדון את יציאת מצרים כנימוק לשחרור העבד. יש בזה נימוק כפול: רק מי שהיה בעברו עבד, מסוגל להבין את נפש העבד ולהזדהות עם קשייו. כמו כן, ה' הוציאנו ממצרים כדי שלא נהיה עבדים לעבדים ולכן לשעבדו לעולם נוגד את הרצון האלוהי.
רציעת האוזן נעשית באופן פומבי בבית משפט, דבר הגורם לעבד השפלה.	הטקס נעשה בחוג המשפחה, דבר השומר על צנעת העבד.

המחוקק בספר דברים מבקש להתייחס לעבד ביתר הומאניות הן בזמן עבדותו והן בזמן שחרורו, והדבר תואם את המגמה הסוציאלית של הספר – לדאוג למעמד החלש ובמקרה זה גם העבד.

ירמיה, ל"ד 8-22

פס' 8-9: אקספוזיציה – הסיפור מתרחש אחרי שצדקיהו כרת ברית בין העם לה' שישחררו את כל העבדים והאמות.

פס' 10-11: העם שחרר את העבדים ולאחר מכן תפסו אותם ושעבדו אותם שוב. העם מתלונן אצל ירמיהו על בעיית מצור הבבלים וירמיהו אומר שהמצור מגיע להם כיוון שהם לא מקיימים את הברית עם ה' (ברית סיני). לכן הם כורתים ברית חדשה ומשחררים את כל העבדים. תפקידם של העבדים היה לעבוד בשדות שמחוץ לירושלים (לעיר דוד) וכיוון שהיה מצור והשדות מחוץ לעיר הנצורה, לא היה איכפת להם לשחרר את העבדים. לאחר שירד המצור, הם כבשו שוב את עבדיהם.

פס' 12-19: ירמיהו אומר כי ה' כרת ברית עם אבותינו על כך שבשנה השביעית צריך לשחרר עבדים והעם לא עשה זאת. לכן, בתקופת בית ראשון, כרתם ברית נוספת שהתחייבה לשחרר את העבדים ושוב חיללתם את שמו של ה' ותשעבדו את העבדים שוב.

פס' 18-22: עונש מידה כנגד מידה:

- יש כאן מילים מנחות – דרור, ברית – העם כרת ברית לתת דרור והפר את הברית.

- העם לא נתן דרור לעבדים וה' ייתן דרור לזוועות – לחרב, לדבר ולרעב. העם יסבול כמו שהעבדים סבלו. בגלות יהיה גורלם כגורל העבד.

השוואה לחוקי חמורבי

	שמות כ"א 2-6 / דברים ט"ו 12-18	חוקי חמורבי 282
נסיבות הפגיעה באוזן העבד	אם העבד רוצה להישאר אצל האדון ולהיות עבד עולם, רוצעים את אוזנו.	מדובר בעבד שמרד באדונו או התכחש למרותו וניסה להשתחרר.
מטרות הפגיעה באוזנו	הפגיעה באוזן נועדה לסמנו כעבד עולם. הרציעה היא אות קלון ויש בה כדי להרתיע מפני שיעבוד עולם.	הפגיעה באוזנו מסמנת אותו כעבד ויש בכך ניסיון למנוע את בריחתו לחופשי. הפגיעה באוזנו היא גם עונש על שמרד באדונו.
היחס לתופעת העבדות	התופעה שלילית ופסולה והרציעה היא אות קלון על כך שהעבד ויתר על החופש ובחר בעבדות.	מוסד העבדות אינו שלילי והאדון מתייחס לעבד כאל רכושו ולכן מרשה לעצמו לפגוע בו.

	ויקרא כ"ה 39-43	חוקי חמורבי 117
הסיבות להידרדרות לעבדות	פסוק 39 – אם יאבד את רכושו, יתרושש ויהיה עני – סיבה כלכלית.	לבעל המשפחה יש חוב והוא צפוי למאסר – סיבה כלכלית.
המוכר	או שהעבר נמכר ע"י בית הדין, או שהוא מכר את עצמו או שהוא נמכר ע"י אביו.	האיש מוכר את אשתו, בנו או ביתו או נותן אותם לעבדות.
זמן העבדות	לא מצוין זמן עבדות העולם אך בכל מקרה בשנת היובל הוא משתחרר.	שלוש שנים יעבדו ובשנה הרביעית ישתחררו.

דיני פלילים

בראשית, ט' 5-7

פס' 5: חיי האדם מקודשים כל כך עד כי גם בעלי חיים ייענשו על שפיכת דמו של אדם. בשמות כ"א 28-29 למשל, שור שפגע באדם ייסקל וימות. הכתוב מוסיף שכמובן ה' יעניש גם אדם השופך דם רעהו.

פס' 6: הפסוק מדגיש באמצעות תקבולת כיאסטית את איסור הרצח והנימוק לכך:

"שופך דם האדם

באדם דמו יישפך"

הרעיון של הפסוק הוא שרוצה אדם ייהרג בידי אדם, עפ"י עקרון מידה כנגד מידה, כלומר – הנקמה תהיה בידי האדם.

הרצח נחשב חטא חמור במיוחד והנימוק לכך הוא "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" – כל פגיעה באדם כמוה כפגיעה באלוהים, כי האדם נברא בצלמו.

שמות, כ"א 12-14

התורה מבחינה בין שני סוגים של רצח – במזיד ובשוגג:

פס' 12: חוק זה מוסיף על הדיבר "לא תרצח" את העונש – במקרה של רצח, העונש הוא מוות לפי העיקרון של מידה כנגד מידה. פסוק 12 הוא הכלל והפירוט מופיע בפסוקים הבאים:

פס' 13: רצח בשוגג – ("ואשר לא צדה" – אדם שהרג מבלי שהתכוון) במידה וקרתה תאונה ואלוהים גרם לאדם להיות מעורב ברצח מבלי שהתכוון לרצוח, הרוצח בשגגה ינוס אל עיר מקלט וכמובן שאסור לפגוע בו שם (החוק קדם לערי המקלט). הרוצח יישאר שם עד למשפטו.

פס' 14: רצח במזיד – אם אדם רוצח בזדון, אפילו המזבח הקדוש לא יהווה לו הגנה – דינו מוות.

שמות, כ"א 20-26: דיני רוצח עבד

פס' 20-21: מי שרוצח עבד עם שבט (מקל) בכוונה – "נקום יינקם" – דמו של העבד אינו הפקר, מגיע לאדונו (הרוצח) עונש מוות. אך אם העבד נשאר בחיים יום או יומיים ואז מת, אפילו גוסס, האדון לא יומת – "כי כספו הוא". אנו יוצאים מנקודת הנחה שהאדון לא התכוון להרוג אותו כי הוא רכושו אלא רק התכוון ללמדו לקח. חז"ל אומרים שהכוונה היא לעבד כנעני, כי עבד עברי לא מכונה "כספו הוא" ואסור להכותו.

פס' 22-25: כאן עוסקים בשני אנשים שהולכים מכות וללא כוונה פוגעים באישה הרה. קיימות שתי אפשרויות – או שקרה אסון או שלא – אם העובר נפגע, זהו לא אסון, אך אם האישה מתה – זהו אסון. על אסון משלמים עין תחת עין, ובמקרה שלנו – נפש תחת נפש. כאן מדובר לכאורה על להרוג את הפוגעים ובמקרה זה לא נהרוג את הפוגעים על מות העובר. בעל האישה יכול לפנות ישירות לפוגעים או לבית המשפט במקרה שאין אסון ולהסדיר פיצויים. אם יש אסון והאישה מתה, יש להרוג את הפוגעים. (פס' 24-25 מסודרים בצורה שנקראת טאליו – מידה כנגד מידה – מסודר מהכבד אל הקל והקשר הוא קשר אסוציאטיבי). חז"ל אומרים שאין דבר כזה "עין תחת עין" וגם כאן הכוונה היא לתשלום פיצויים כיוון שאם באמת רוצים לעשות נפש תחת נפש, צריך להרוג את נפש הניצים שבהריון.

פס' 26: כאשר אנחנו פוגעים באדם חופשי, אנחנו מטילים בו מום ומשלמים לו פיצויים. עבד עברי משתחרר "בשן ועין" – ייתכן ומותר לתת מכות לעבד, אך ברגע שהבעלים הטיל בו מום, הוא חייב לשחרר אותו, למשל במקרה של הוצאת שן או עין (הוצאת השן היא מעשה פשוט ועין חמור ומסובך יותר) – המסר שמועבר כאן הוא שצריך לשמור על בריאות העבד שכן על המום הכי קטן הוא ישוחרר.

במדבר, ל"ה 9-34

פס' 9-12: גואל הוא קרוב משפחה בשפה המקראית. הגואל הוא קרוב המשפחה המגן שתפקידו לטפל בעיוותים המוסריים – משפטים שקורים למשפחתו – למשל ייבום וחליצה (במקרה שאישה הופכת לאלמנה). הגואל תפקידו גם לנקום את נקמת הדם. הרוצח בשוגג מגיע לעיר מקלט ושם הוא עומד בפני העדה למשפט. העדה היא קבוצה גברים בוגרים (חז"ל אומרים שהם היו עשרה ועליהם שמו שופט אחד) והם קובעים אם יש מקום להחזיר את הרוצח למקומו ושם ייערך לו משפט. הדבר מנוגד למה שהיה ידוע במזרח הקדמון, שם כל המקדשים למיניהם שימשו חסות לכל רוצח.

פס' 13-15: יהיו שש ערי מקלט – 3 בארץ כנען ו-3 בעבר הירדן המזרחי. הערים לא ישמשו רק לבני-ישראל, אלא גם לגר.

פס' 16-18: מי שמכה ורוצח באמצעות "מכשיר" (אבן, ברזל, עץ) – רוצה בזדון. הדבר הוא כדי להפחית למינימום את המקרים של הרמת חפץ על מישהו באמצעות הפחדה שהעונש על כך הוא מוות.

פס' 19: אם רוצח במזיד ברח לעיר מקלט, הוא יימסר לגואל הדם. אם הוא רוצח בשוגג, הם (העדה) ילוו אותו לעירו ושם יעשו לו משפט. אם גואל הדם תופס אותו בדרך לעיר המקלט, הוא גם יכול להרוג אותו. אפשרות שלישית היא שהרשות המבצעת תהרוג אותו בסקילה.

פס' 20-23: גם אם לא השתמש הרוצח בכלי לרצח, אך מוכח שהוא שנא את הנרצח – אז הרוצה הוא רוצח במזיד. אם מוכח שלא רצית ברעתו של הנרצח ובטעות הוא נהרג ממה שעשית – אתה נחשב לרוצח בשוגג.

פס' 25: רוצח בשגגה יישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. מדוע? רצו שהשהות בעיר המקלט לא תהיה לתמיד אלא שתהיה לו תקווה לחזור למשפחתו ושלא ירצה לברוח. הסיבה שהוא יחכה למות הכהן הגדול היא או שמות הכהן הגדול יהיה כה טרגי ונוראי עבור כולם ובגלל האבל הגדול, למשפחת הנרצח לא יהיה איכפת שהרוצח ישוחרר. אפשרות נוספת היא שרק דמו של הכהן הגדול מכפר על דם הנרצח.

פס' 30: כדי להרשיע אדם ברצח, צריך שני עדים. עפ"י עד אחד אי-אפשר להרשיע אדם ברצח.

פס' 33-34: ברגע שאדם חוטא, הארץ נעשית טמאה. ברגע שחוטאים, הורסים את הארץ. הדם ששופכים על האדמה מטמא את הארץ ואת זה אי אפשר כבר לתקן. ה' שוכן בארץ ואסור לטמא אותה. כדי שבארץ תשכון רוח אלוהים, אסור לטמא אותה.

דברים, י"ט 1-13

זוהי גרסה נוספת לכתוב בספר במדבר. כאן מובאת גרסה תמציתית יותר. בספר במדבר, עבר הירדן נתפס כחלק בלתי נפרד מנחלת בני-ישראל בארץ כנען, חלק מהארץ המובטחת. לעומת זאת, בספר דברים מדובר על הרחבת גבולות הארץ – אם ה' ירחיב את גבולות הארץ (ונרמז על עבר הירדן), אז יש להקצות עוד 3 ערי מקלט. החוק רומז על עקרון כללי שבכל הרחבת גבולות, אפשר להוסיף ערי מקלט.

יהושע, כ'

בספר יהושע מדובר איך נעשית הפרוצדורה של קבלת ההורג בשגגה: הרוצח מגיע לשער עיר המקלט, שם יושבים זקני העיר והרוצח אומר את דבריו. הזקנים אוספים אותו, שומעים אותו (את בקשת העזרה שלו) והם דואגים לבירור העניין. בהתחלה לא מוזכרת העדה כיוון שבינתיים הוא צריך את הגנת הרשות המבצעת כיוון שרוצים להרוג אותו. בשער העיר הזקנים בודקים אם הוא מורשה להיכנס או לא.

לאחר מכן כתוב על מיקומן של ערי המקלטה ונכתב מיהו זה שבודק את המקרה – המשפט נעשה בפני העדה.

מלכים א', א' 50-53, ב' 28-34

גם יואב בן-צרויה וגם אדוניהו תפסו בקרנות המזבח בנסיבות שונות.

יואב בן-צרויה: בצוואת דוד, הוא מבקש להתנקם ביואב על כך שרצח את אבשלום (בנו של דוד) שמרד בו ולכן בניהו בן-יהוידע, שר צבאו של שלמה, הולך להרוג את יואב. יואב בורח ואוחז בקרנות המזבח. בניהו לא יודע מה לעשות ושלמה אומר לקחת אותו משם ולהרוג אותו בנימוק של רצח אבנר בן-נר, שר צבא שאול.

חוקי מלחמה

דברים, כ'

פרק זה עוסק במלחמה בעיר קרובה או בעיר רחוקה ובאנשים שמקבלים פטורים מהצבא.

עיר קרובה היא עיר שנמצאת בגבולות הארץ המובטחת (ארץ כנען) ועיר רחוקה היא עיר שמחוץ לגבולות הארץ. כל מלחמה שהיא בתוך גבולות א"י (עיר קרובה) היא מלחמת חובה – חובה על כולם להילחם (כולם מתגייסים – אין פטורים מהצבא). כאשר הצבא יכבוש את הארץ המובטחת, הוא חייב להחרים (חוק החרם) את האוכלוסייה היושבת בה – הדבר כולל הוצאה להורג של כל הנפש (גברים, נשים וילדים), בע"ח ואת השאר לשרוף באש (את הרכוש) – אסור ליהנות משום דבר שנכבש במלחמה הזאת. החרם נחשב מעין קורבן לה', כי הוא עזר לנו לנצח במלחמה – הוא נלחם עבורנו מהשמיים.

מלחמה בעיר רחוקה איננה מלחמה הכרחית ואפשר לכרות איתה ברית שלום (עם עיר בכנען אסור לכרות ברית שלום). אם אתה רוצה להרחיב את גבולות ארצך ובכל זאת לצאת למלחמה, הכהן מעודד את החיילים לפני הקרב ומעודד אותם שה' יילחם איתם מהשמיים – אנו סומכים על אלוהים והאויב סומך על הסוסים ובכל זאת, מאפשר לאנשים לפרוש:

1. מי שהתארס ועדיין לא התחתן ולא שימח את אשתו לשנה אחת.
2. מי שהתחיל לבנות בית, אבל לא חנכו – נותנים לו קודם לגמור את הבית.
3. מי שנטע כרם משוחרר עד שהכרם יבשיל.
4. אם אתה מצהיר שאתה מפחד להילחם – "ירא ורך לבב".

כל אלה הולכים הביתה והעם יוצא למלחמה. אלה שיוצאים יוצאים עם מוטיבציה גבוהה והם יוצאים בשביל הרחבת גבולות הארץ ובשביל רווח כספי – החרמת השלל.

ספר דברים רואה בכנענים בעיה חינוכית כיוון שאם לא היו כנענים בארץ, לא היה ממי ללמוד עבודה זרה, העם לא היה חוטא ואז לא היו הולכים לגלות ולכן אם מראש ישמידו את הכנענים אין בעיית עבודה זרה.

פרוצדורות שקשורות במלחמה בעיר רחוקה:

1. אסור להתנפל עליה בצורה מפתיעה. צריך להציע לה להיכנע ורק אם היא לא נכנעת, מותר להתחיל להילחם איתה ולהטיל עליה מצור.
2. כאשר אתה כובש את העיר, אסור לך לפגוע בנשים ובילדים כי הם לא קיבלו את ההחלטה לא להיכנע – אתה יכול לשעבד אותם, אבל להשאיר אותם בחיים. לעומת זאת, הגברים, שכן אחראים להחלטה לא להיכנע – חייהם בידך – אתה רשאי להרגם אבל אפשר (וגם משתלם) לשעבדם.
3. כאשר נלחמים בעיר רחוקה, אסור להשמיד עצי פירות. הנימוק לכך הוא בפסוק 19: "כי האדם עץ השדה...". משמעות משפט זה:

א. משפט חיווי – האדם הוא כמו עץ ולכן אסור להרוג אותו.

ב. משפט תמיהה – האם לא כוחו על עץ ולכן אלינו לפגוע באדם ולא בעץ. פירוש זה אומר שהעץ אינו אדם ולכן לא יכול להתמודד או לברוח ממנו – הוא תקוע באדמה. אתה באת להילחם נגד עיר, אנשים – לא נגד עצים, צריך לעזוב את העצים במנוחה.

בתהלים, א', יש מזמור שמשווים בו את הצדיק לעץ ששתול על פלגי מים שאת פריו נותן בעתו – הצדיק מושווה לעץ. עץ שנותן לנו פרי זו מתנת אלוהים שלא משחיתים.

דברים, כ"א 10-14: חוק השבויה היפה

מדובר במלחמה בעיר רחוקה. כאשר אתה רואה בין השבויות אישה יפה שמוצאת חן בעיניך, אסור לך סתם כך לשכב איתה, אלא הינך חייב להביאה אל ביתך ולאפשר לה במשך חודש ימים להתאבל על משפחתה שאולי נהרגו במלחמה הזאת. מנהגי האבל כוללים – גילוח הראש, לבישת שק, קציצת הציפורניים ומאפשרים לה לשבת במשך חודש ימים ולבכות. לאחר מכן, הוא רשאי לשכב איתה ולקחת אותה לאישה. אם הוא מתחרט ואינו רוצה בה, הוא לא יכול למכור אותה למישהו אחר, אלא הוא חייב לשחרר אותה חינם אין כסף כיוון שהוא "עינה" אותה.

מהו העינוי? – ייתכן שעצם העובדה שהוא לקח אותה מביתה והכריח אותה לשכב איתו ועכשיו היא מחוללת אחרי שהוא גירש אותה.

מטרת החוק: חלק מהאנשים טוענים שיש כאן חוק הומאני כי בדר"כ נהגו החיילים לאנוס את השבויות וכאן מאפשרים לאותה אישה לפחות להתרגל במשך חודש ימים למצבה החדש. הדעה השנייה אומרת שלמעשה התורה היא נגד נישואי תערובת – כאשר הוא מביא אותה לביתו ומגלחים את שיער ראשה ומלבישים אותה בשק – מכערים אותה ובסביבתו הטבעית יש נשים ישראליות יפות יותר שאותן הוא יעדיף.

דברים, כ"ד 5

פסוק זה מוסיף על השחרורים מהשירות הצבאי במלחמה בעיר רחוקה, כפי שהם כתובים בדברים כ' 7.

אין לגייס לצבא במשך שנה, גם בזמן שאין מלחמה, את מי שנישא זה עתה (בדברים כ' נכתב את מי שהתארס זה עתה). אין להטיל על האיש הזה כל חובה שהיא, שבגללה יעזוב את אשתו. שנה שלמה יקדיש לחיי הנישואין שלו ולאשתו.

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – מרץ 2005

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il