אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בתנ"ך

18.4.2004

החומר המסוכם

-          ירמיה פרק א': נבואת ההקדשה.

-          ירמיה פרק ב' פסוקים 1-13: האיוולת והנזק בכפיות הטובה של העם כלפי אלוהיו.

-          ירמיה פרק ז': נבואת המקדש.

-          ירמיה פרק כ"ו.

-          ירמיה פרק י"ב.

-          ירמיה פרק כ' פסוקים 7-18.

-          ירמיה פרק כ"ב.

-          ירמיה פרק כ"ח: עימות בין הנביאים.

 

סיפור החורבן והגלות

-          יחזקאל א' פסוקים 1-3.

-          ירמיה כ"ט פסוקים 1-10.

-          יחזקאל י"ח פסוקים 1-10.

 

חומר שאינו מסוכם אך דרוש למבחן

-          ירמיה פרק ל"א.

-          יחזקאל פרק י"ז פסוקים 1-21.

* על חומר זה ניתנו דפי שכפול.

 

* יש לקרוא את הפסוקים המסוכמים לפני קריאת הסיכום!

 

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בתנ"ך

 

ירמיה א': נבואת ההקדשה

פס' 1-3: הכותרת

הכותרת מכילה פרטים ביוגראפיים על ירמיהו:

-          שם הנביא.

-          שם אביו.

-          מקום מגוריו.

-          ייחוס.

-          שנות התנבאותו: מנבא מהשנה ה-13 ליאשיהו ועד השנה העשתי עשרה (11) לצדקיה (המלך האחרון של יהודה). ירמיהו מנבא מעל 40 שנה. הבנת התקופה שבה ניבא הנביא היא מפתח להבנת הנבואות שלו כיוון שנביא מגיב לתקופתו.

-          ירמיהו הוא כהן שבא מהעיר ענתות - אחת מ-48 ערי הלווים. יש חוקרים שטוענים שירמיהו היה מיוחד לצאצאים של אביתר הכהן (היה כהן גדול בתקופת דוד, מנאמניו של דוד אך תמך באדוניה ולכן גורש לענתות). ירמיה היא לאחד המתנגדים הגדולים של הפעילות הפולחנית בירושלים (כיוון שמשפחת הכהנים בירושלים - צדוק, מונתה לאחר שמשפחתו של אביתר גורשה).

-          הרפורמה של יאשיהו (622 לפנה"ס) זכתה ככל הנראה לתמיכתו של ירמיהו. בגלל תמיכתו בהריסת הבמות, אנשי ענתות כנראה עַיינו אותו. אנשי העיר מגרשים אותו מענתות בגלל תמיכתו ביאשיהו והתנגדותו לממסד הדתי. ירמיה התחיל לנבא בירושלים.

 

פס' 4: נבואת ההקדשה

נבואת ההקדשה היא אותו רגע שבו אדם מתבשר ע"י ה' על בחירתו להיות נביא. אחרי הבחירה נמצא אצל נביאים מסוימים את ההתנגדות. אחרי ההתנגדות קיימת דחיית ההתנגדות. בדר"כ בנבואות ההקדשה יופיע מוטיב של פה, כי הפה הוא הנאום.

מרגע הקדשת הנביא, חייו של האדם מוקדשים לה', לנבואה ולדבר ה'.

מוטיב הפה בנבואות ההקדשה

משה: שמות ד' - "אני אשים דברי בפיך".

ישעיהו: ישעיה ו' 7 - "ויגע על פי ויאמר - הנה נגע זה על שפתך".

יחזקאל: יחזקאל ג' 2 - "ואפתח את פי ויאכלינו את המגילה הזאת".

ירמיה: ירמיה א' - "הנני נתתי דברי בפיך".

 

פס' 5

ידעתיך = בחרתי אותך. הקדשתיך = יעדתי אותך לנבואה.

הדבר לא נתון לבחירת הנביא, הוא אינו יכול לחמוק מן השליחות ואינו יכול לסרב.

"נביא לגויים נתתיך" - התפקיד חורג מגבולות יהודה - מראה על האוניברסאליות של ה'.

 

פס' 6-10: תגובת ירמיהו ותשובת ה'

ירמיהו דוחה את בקשתו של ה', אך ה' (כצפוי) דוחה את הסירוב.

 

פס' 15

הפסוק מראה על אלוהות אוניברסאלית, ה' או אל ההיסטוריה. הכסא בפסוק זה הוא סמל למלכות - ירושלים תשועבד ע"י ממלכות הצפון ואולי אף תחרב.

 

פס' 16

משמעות פסוק זה היא כי ה' ישפוט את העם על החטאים שלו - הזביחה לאלוהים אחרים וההשתחוות לפסלים.

 

פס' 17-19: דברי החיזוק לירמיהו

" ואתה תאזור מתניך (אזור = חגורה ששם חייל לפני יציאה לקרב - רמז למלחמה הקרובה)

וקמת ודברת אליהם

את כל אשר אני אצווך ß אי אפשר לשנות את הנבואה

אל תחת (=תפחד) מפניהם

פן אחותך לפניהם ß שלא אשבור אותך לפניהם.

ואני הנה נתתיך היום

לעיר מבצר ß אני אהפוך לעיר מבוצרת

לעמוד ברזל ולחומות נחושת ß מתכות חזקות

על כל הארץ למלכי יהודה ושריה...

... נאום ה'" ß ביטוי למתן תוקף לדבריו.

 

הערות

  1. יש שני שורשי מפתח בנבואת ההקדשה: ר.א.ה (11-14) והשורש ד.ב.ר (4,6,7,9,11,13,16,17). שורשים אלו הם רמז לעניין מאוד מהותי בנבואה. ראייה מראה על דרך הקליטה של המסר הנבואי ודב"ר הוא דרך העברת המסר לעם.
  2. דו השיח בין ירמיה לאלוהים עובר התפתחות. בהתחלה ירמיה מתפרץ בצורה ספונטאנית - "אה הא! לא ידעתי דבר!" אבל אח"כ הוא עונה לשאלות של ה' לגבי המראות וההתפתחות הזאת מסמלת את המעבר בין ירמיה כאדם לירמיה כשליח.
  3. ישעיהו בן-אמוץ לא מתווכח עם האל כשנודע לו על ייעודו, הוא מביע תדהמה ושואל לכמה הזמן השליחות. יחזקאל גם הוא לא מסרב לנבואה, ההיפך.

 

ירמיה ב' 1-13: האיוולת והנזק בכפיות הטובה של העם כלפי אלוהיו

פס' 1-2

פתיחה אופטימית - אידיאליזציה של העבר. הצגת תקופת הנדודים במדבר כתקופה האידיאלית בין העם לאלוהיו. ישאל מושווית כאן לכלה ואילו ה' לחתן.

 

פס' 3

ישראל מדומה לראשית התבואה - חייבים לתת את ראשית התבואה לבית המקדש! אסור לאכול אותה. אך מי שינסה לאכול ולפגוע בראשית התבואה - ה' יפגע בו. זוהי ההגנה המושלמת ("רעה תבוא אליהם, נאום ה'")

 

פס' 4-7

בפסוקים אלה הנמענים הם כל הצאצאים שיצאו מיעקב - כל 12 השבטים ולא רק יהודה. בפס' 5 ישנה שאלת תמיהה - מדוע העם בגד בה'?! הרי אין בה' אף פגם. בהמשך מדובר על כך שהעם הלך אחרי עבודת האלילים שהיא הבל - כלום, העם הופך את עצמו לאפסי. כפיות הטובה של העם מודגשת בפסוק 6בו מוזכר החסד הגדול של ה' כלפי העם - הוצאתו ממצרים. יש כן שימוש שני במוטיב המדבר - אבל כאן במשמעות החסד האלוהי. כמו כן ישנה כאן אנפורה (משפטים זה אחר זה שמתחילים באותה מילה) כדי להדגיש את הארץ הקשה - המדבר, שה' העביר אותם בבטחה ולמרות זאת הם בגדו בו.

יש ניגוד בין פסוקים 6 ו-7. בפסוק 7 מדובר על הארץ הפורייה ("הכרמל") שאליה ה' מביא את עמו. כמו כן בפסוק 7 ישנה תקבולת כיאסטית:

"ותבואו ותטמאו את ארצי

ונחלתי שמתם לתועבה" (נחלתי = ארצי, תועבה = טמא).

 

דברים ו' 10-15 (מקביל לפסוק 7)

בדברים ו' מתוארת הכניסה לארץ העתידית והסכנות הכרוכות בכניסה הזאת:

  1. הם יפגשו בארץ כל טוב - עצים, בתים, בארות חצובים; השפע וכל הטוב עלול להשכיח מהם את אלוהיהם.
  2. העם עלול לייחס את הטוב ואת השפע לאלוהי המקום (אלוהות מקומית) וכך יתחילו לעבוד עבודה זרה - הם לא יבינו את התכנון ההיסטורי של ה'.

 

פס' 8: טענות ה' כלפי ההנהגה והממסד הדתי

"הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני ß אירוניה - תופשי התורה התכחשו אליו

והרועים פשעו בי והנביאים ניבאו בבעל ß נביאי השקר

ואחריי לא יועילו הלכו" ß לעג.

 

פס' 9-13: התוצאה - העונש

מדובר כאן בגמול דורות. ה' ישפוט את העם ואת בניו. בפס' 10 ישנה הזמנה של עמים מרוחקים לבדוק את הארץ וישנה שאלה רטורית בסוף הפסוק שמטרתה להבליט את המובן מעליו.

בפס' 11 שוב מופיעה שאלה רטורית - הייתכן שעם החליף את אלוהיו למשהו, חפץ, לא אלוהי?! בהמשך כתוב: "ועמי (אבל עמי) המיר כבודו (אלוהים) - בלא יועיל (האלילים)".

על המרת האלוהים בלא יועיל, יבוא העונש - סערה וחורבן.

פס' 13: "כי שתיים רעות (חטאים) עשה עמי":

  1. עזבי מקור מיים חיים (דימו לה') - בארץ חרבה כמו שלנו, מים שווים לחיים. ה' הוא מקור המים, והעם עוזב אותו.
  2. "לחצוב להם בארות בארות (בורות בורות) ושברים אשר לא יכילו המים" -  העם עוזב לחפור בורות שלא היה בהן כלום - שוב מדובר על כפיות הטובה של העם. "שברים" הם בורות עם סדקים. המים מחלחלים לאדמה ולא מספקים את העבודה הדרושה - הם עושים לעצמם נזק.

 

ירמיה ז': נבואת המקדש

פס' 1-2

ירמיהו מנבא בחצר בית המקדש. עובדה זו מצוינת כיוון שתוכן הנבואה נוגע למקדש, לפולחן ולגורל המקדש. כמו כן ירמיהו מנצל את האירוע ההמוני - "כל יהודה הבאים להשתחוות לה'" - אחת מהעליות לרגל (פולחן) - את זה הוא תוקף. לכאורה יש כאן התנהגות דתית שהיא לכאורה חיובית.

 

פס' 3

תנאי: היטיבו דרכיכם ומעלליכם

תוצאה: ואשכנה אתכם במקום הזה.

המקדש אינו מחוסן מפגיעה. המקדש יהיה קיים כל עוד תיטיבו דרכיכם. ירמיה תוקף אמונה עממית בדבר נצחיות וחסינות המקדש. ירושלים תתקיים כל עוד שוכן בה הצדק.

 

פס' 4

ירמיהו תוקף את ה"נביאים" המסתובבים בירושלים ומדברים על חסינות המקדש ועל חשיבות הפולחן.

"אל תבטחו" - הדבר אומר שהעם בוטח בדברי השקר. הוא מאשים את הנביאים בנבואת שקר שעונשה מוות.

 

פס' 5-6: הדרך הרצויה

המצוות המוסריות:

-          אם היטב תיטיבו - הכלל.

-          אם עשה תעשו משפט בין איש ובין רעהו.

-          גר יתום ואלמנה (נחשלי החברה) לא תעשוקו.

-          ודם נקי (חף מפשע) אל תשפכו במקום הזה.

המצוות הדתיות:

-          ואחרי אלוהים אחרים לא הלכו לרע לכם. - ההיבט הדתי, הנאמנות לה'.

המבנה של הפסוק מעיד על החשיבות שירמיהו מעניק למוסר. מצד שני, ניתן גם לחשוב שיש כאן מבנה של הדרגתיות עולה כאשר האחרון הוא הדבר החשוב ביותר.

 

פס' 7: התוצאה

כל עוד יהיה צדק בירושלים, הם יגורו בה.

 

פס' 8-10

התנהגותם המוסרית: הגנוב, רצוח, נאוף, והשבע לשקר ß הדהוד של עשרת הדברות.

התנהגותם הדתית: וקטור לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו.

 

פס' 11

"המערת פריצים...." - מערת פריצים היא מקום מסתור של פושעים.

 

פס' 12-15

ירמיה מביא 2 תקדימים היסטוריים שארעו בעבר על מנת לחזק את טענותיו לגבי ההתרחשות העתידית:

  1. פס' 12 - חורבן שילה בתקופת השופטים. אירוע שנחקק בתודעה הלאומית ובזיכרון הלאומי. דבר זה כבר קרה ולכן יכול לקרות שוב.
  2. פס' 15 - גלות ישראל לאשור (721 לפנה"ס). קרה ולכן יקרה שוב. מדובר כאן על גלות עתידית של יהודה.

 

ירמיה כ"ו

כיצד נדע שהנבואה בכ"ו 1-6 זהה לנבואת המקדש?

-          המקום: "עומד בחצר בית ה' כל יהודה הבאים להשתחוות".

-          התנאי: ירמיה אומר שיש דרך חזרה בפר' ז' וכך גם בפרק כ"ו.

-          השוואת גורל המקדש בירושלים לגורל המקדש בשילה.

-          גלות עתידית ליושבי יהודה.

בפרק כ"ו מובאת רק תמצית הנבואה ולא כולה מכיוון שבפרק כ"ו המוקד הוא על המשפט ובפרק ז' המוקד הוא על הנבואה.

 

פס' 7-10

ירמיה כועס על הכהנים, על ה"נביאים" ועל העם ולבסוף הם מתגודדים סביבו - "משפט מוות לאיש הזה" - לטענתם הוא נביא שקר.

 

פס' 11 ואילך: המשפט

השרים - השופטים.

הכהנים והנביאים - התובעים.

ירמיהו - הנתבע.

האשמה - נבואת שקר.

האינטרס של הנביאים הוא בכך שירמיהו האשים אותם בנבואת שקר. האינטרס של הכהנים הוא בכך שירמיהו תוקף את הפולחן ואומר שהקורבנות לא מועילים ולא מכפרים על התנהגותם. הוא תוקף אישית את הכהנים - יוקרתם, פרנסתם...

טענות ירמיהו:

  1. ה' שלח אותו לנבא את כל הדברים שהוא אמר.
  2. יש עדיין אפשרות לחזור בתשובה ואם תחזרו בתשובה, ה' יתחרט על הרעה.
  3. אני בידיכם - עשו לי הטוב והישר בעיניכם. אבל אם תהרגו אותי - אתם מטילים על העיר אשמה של רצח חף מפשע.
  4. חזרה על הטענה הראשונה - באמת שלחני ה'.

השרים מאמינים לירמיהו, כנראה בגלל האומץ שהוא מגלה, נחישותו והדבקות שהוא מפגין שהצביעו על אמיתות דבריו. פסק הדין לא השביע את רצונם של התובעים ולכן המשפט ממשיך ועובר לשלב השני.

2 תקדימים משפטיים:

  1. פס' 17-19: אנשי ההגנה - אנשים מזקני הארץ - מביאים את המשפט של מיכה המורשתי (היה נביא בתקופת חזקיהו המלך). זקני הארץ שואלים האם חזקיהו המית את מיכה (שניבא את חורבן ירושלים בתקופת מצור סנחריב על יהודה - נבואה שלא התממשה) - התשובה היא לא, כי גם הוא ניבא דברים רעים על הארץ והעם חזר בתשובה ולכן הנבואה לא התממשה.
  2. פס' 20-23: אנשי התביעה - אוריהו בן שמעיה מקרית הערים, נביא שניבא באותה העת, ניבא פורענות כמו ירמיהו. יהויקים המלך ביקש להורגו בעוון נבואת שקר. הוא ברח למצרים, בת בריתה של יהויקים. יהויקים שלח שליחים למצרים שתפסו את אוריהו, הוא הוחזר לירושלים והוצא להורג. *אנשי התביעה מכנים אותו איש ולא נביא!

לבסוף אחיקם בן-שפן מחלץ את ירמיהו מן המשפט.

 

פרק ז' 16-28: נבוא אחרת (שנייה)

פס' 16-20:

דברי ה' לירמיהו:

"אל תתפלל בעד העם הזה

ואל תישא בעדם רינה ותפילה

ואל תפגע בי."

ירמיהו נביא מתפלל.

"מלכת השמיים" (אשתר) - אלת הפריון. מדובר כאן על פולחן משפחתי - הבנים אוספים עצים, האבות מבעירים את האש והנשים לשות בצוק בכדי לעשות כוכבים לאלת השמיים.

עקרון הענישה מידה כנגד מידה:

  1. אלמנט האש: האבות מבעירים אש - כעס על המקום הזה ובערה לא יכבה.
  2. אלמנט הכעס: החטא - למען הכעיסני - האותי הם מכעיסים?! (שאלה רטורית). אפי וחמתי - הכעס ניתכת עליהם - הכעס יחזור אליהם. אשתר נחשבה לאלת הפריון - הוא יפגע בהריון של האדם, הבהמה, עצי השדה ופרי האדמה - זוהי הענישה מידה כנגד מידה.

 

פרק ז/ 21-28: ביקורת על התנהגותם הדתית

העם חושב שהקרבת הקורבנות היא העיקר ואפשר לעבוד אלילים אחרים. תפיסה זו היא תפיסה אלילית מוטעית שמעידה על צביעות.

ירמיהו אומר שה' בכלל לא מעוניין בקורבנות. הוא רק צריך מוסר ונאמנות לאל אחד - עליונות המוסר על הפולחן.

העם יודע להבדיל בין הפולחן:

(שלמים) עולה - קורבן שנשרף כליל על המזבח.

זבח - שליש לה', שלישי לכהנים ושליש למשפחה.

ירמיהו אומר- לא חבל על הבשר?! - הרי ה' לא מעוניין בו בכלל. לפחות תפיקו תועלת מן הבשר- איכלו אותו. ירמיהו אומר זאת בצורה אירונית ולעגנית (כי הרי אסור לאכול בשר לפולחן).

פס' 22: "כי לא ציוויתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח" - יש כאן קושי. ה' כן ציווה על דברי עולה וזבח, בניגוד לכתוב בפסוק זה. הפתרון לכך:

  1. לשון הגזמה - ירמיהו מקצין את דבריו וטוען שה' לא ביקש זאת.
  2. בלוחות הברית (לב החוק הישראלי) שניתנו ביציאת מצרים מדובר על חוקים מוסריים וכמו כן על נאמנות לה' בלבד, אך לא מצוין שום זבח או פולחן. המוסר דרוש קודם.

נשאלת כאן השאלה האם ירמיהו לגמרי מבטל את הקורבנות או שהוא אומר שהמוסריות קודמת להם. לפי הכתוב בפסוקים 21-22, נראה כאילו ירמיהו פוסל את עצם הפולחן במקדש. אולם יש חוקרים הטוענים שירמיה איננו מבטל את הקרבת הקורבנות אלא דורש נאמנות לאל לבדו והתנהגות מוסרית ורק אח"כ, כתוספת ולא כעיקר, פולחן קורבנות.

פס' 23-28:

שורש מנחה - ש.מ.ע - חוזר 5 פעמים (מס' טיפולוגי).

הוא מראה על:

-          הדרך הרצויה.

-          החטא.

-          תוכחת הנביא - הכעס והטפת המוסר.

 

ירמיה י"ב 1-6

עד ירמיהו ראינו את הנביאים בגלימתם (בתפקיד שלהם) על רקע שליחותם הנבואית בלבד. לעומתם עומד ירמיהו לפנינו כאדם ולא כשליח בלבד. אצל הנביאים עד כה אין חשיבות להרגשות הפרטיות, לחוויות האישיות. הנביא הוא שליח והרגשתו לא רלוונטית. לא כך ירמיהו, שהלבטים האישיים שלו הפכו להיות חלק מנבואותיו. בספר ירמיה נמצא לא רק את הנביא מול העם אלא גם את מה שהתרחש בתוך נפשו בעקבות תפקידו. קיים מאבק בין האדם לנביא. האדם שבו מתקומם נגד הנביא שבו: "ואמרתי כי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי ולא אוכל" (ירמיה כ' 9). בקטעים האלה של וידוי, מצטייר ירמיהו כאדם רגיש שסובל מניכור חברתי ומרדיפות קשות בשל השליחות האלוהית שהוטלה עליו. ירמיהו מוצא פורקן מהסבל הזה ע"י הפנייה לאל.

בפרק י"א 18-22 מסופר על העימות שהיה בן ירמיהו לאנשי עירו (ענתות). בפרק י"ב 1-6 פונה ירמיהו בתלונה לה' כשופט צדק שמנהיג את העולם עפ"י אמות הצדק - איך יתכן שהרשעים, אנשי עירו, מבטיחים וטוב להם והוא, הצדיק, נרדף ורע לו? זו שאלה של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו.

 

פס' 1-4: תלונת הנביא

פס' 1: ירמיהו פותח בעובדה שה' הוא שופט צדק ואין על כך ויכוח - כשהוא ידון איתו על עניין משפטי כלשהו - ה' תמיד יהיה צודק. אבל למרות העובדה הזאת, ירמיהו בכל זאת רוצה לטעון כנגד ה'. הפנייה היא בגוף שני והדבר מראה על הקרבה שהוא חש לה'. הוא טוען נגד צורת הנהגתו של העולם:

"מדוע דרך רשעים צלחה?

שלו כל בוגדי בגד?" (שלו=שלווה) - תקבולת כיאסטית.

פס' 2: הרשעים מדומים כאן לעץ שמעמיק את השורשים שלו וכמו כן עצים שגם עושים פירות (יש להם המשכיות). המטפורה לעץ בדר"כ נהוגה לגבי הצדיקים. כאן יש היפוך למטפורה - ירמיהו מבקר את דרך שליטתו של ה' בעולם. מזכירים את ה' ומתפללים אליו אבל ה' רחוק מרגשותיהם. (הכליות = מקום מושב הרגשות והמחשבות)

פס' 3: בתחילת הפסוק ישנה ו' הניגוד. יש כאן קשר ניגודי בין פסוק 2 לפסוק 3. בפס' 2 מתוארים הרשעים ובפסוק זה ירמיהו - הצדיק. ה' מבחין בין רשע לבין צדיק ולכן ירמיהו מבקש ממנו:

"התיקח כצאן לטבחה והקדישם ליום הרגה" - ירמיה מבקש לנתק את הרשעים מהעם או מהחיים, כמו שמנתקים צאן מהעדר כשהוא מובל לשחיטה.

ירמיהו משתמש בדימוי של צאן שמובל לטבח כיוון שהוא מדמה את עצמו לכבש חסר אונים שמובל לטבח (י"א 19) - יש כאן עיקרון של ענישה של מידה כנגד מידה.

פס' 4: הרשעים מזיקים לארץ כולה. בעקבות חטאיהם ה' מעניש קולקטיבית את כולם ובגללם הארץ כולה סובלת.

 

פס' 5-6: תשובת האל לנביא

האל לא מתנצל אלא רומז לירמיהו שצפויים לו ניסיונות וחוויות קשים יותר. ה' לא עונה לתלונה הנקודתית מדוע רשעים מצליחים והוא עצמו סובל ובמקום להבטיח לו שבקשתו תיענה, מגיב האל במשל שמבקר את חולשת הנביא. ה' אומר לו שהעימות עם אנשי ענתות הוא כעין וכאפס מול העימות שלו הצפוי להתחולל בירושלים מול המלך, הכהנים, האליתות וכו'. ה' משתמש במטפורה ושואל שאלה רטורית בדרך של "קל וחומר".

פס' 5: יש כאן מטפורה - אם עם אנשי ענתות לא יכל ירמיהו להתמודד, איך הוא יתמודד עם האליטות בירושלים?! מרדיפה ע"י פשוטי העם, ירמיהו יעבור לרדיפה ע"י בעלי השררה. מאיומי אנשי ענתות הוא יעבור לכליאה ממשית ולסכנת מוות בפועל.

אם נכשלת (ירמיהו) בארץ שלום (מטפורה לענתות), מה תעשה ב"גאון הירדן"? (אזור הסבך הצפוף המקיף את נהר הירדן משני עבריו. אזור זה מתואר כאזור של חיות טרף). חיות הטרף מדומות לאליטות - לשרים.

פס' 6: גם המקורבים אליו בגדו בו (בירמיהו), גם הם קראו בו קריאות גנאי - אל תאמין להם שידברו אליך טובות.

 

ירמיה כ' 7-18

בפרק זה מתואר מצב של שבירה. ירמיה נשבר, הוא לא רוצה לנבא עוד אך מסתבר שהנבואה גוברת עליו. הוא לא יכול נגדה.

בפס' 1-6 מתואר העימות בין ירמיה לפשחור בן-אימר, הכהן שתפקידו היה לשמור על הסדר בבית המקדש. נבואות הפורענות של ירמיה כנראה עוררו תגובות חריפות וגרמו למהומות, ופשחור מכה את ירמיהו וכולא אותו במהפוכת (מתקן כליאה ועינויים) ל-24 שעות. כנראה זוהי הסיבה לשבירתו של ירמיה.

 

מילים מנחות

יכ"ל

  1. "חזקתי ותוכל" - התגברות ה' על הנביא.
  2. "ולאיתי כלכל ולא אוכל" - הנביא לא יכול להתגבר על הנביא.
  3. "אילו יפותה ונוכלה לו" - אויביו שואפים להכשילו ולהתגבר עליו.
  4. "ולא יוכלו" - תיאור כישלון של אויביו כי ה' איתו.

פת"ה

  1. ה' מפתה את הנביא והנביא מתפתה (חוזר פעמיים).
  2. אויביו מבקשים לפתותו ולהכשילו.

 

אמצעים אמנותיים נוספים

דימוי: "כאש בוערת - עצור בעצמותיי" - הנבואה מדומה לאש בוערת.

מצלול: אליטרציה - חזרה על האותיות ז,ש,פ,צ - אש.

לשון נופל על לשון: כאשר יש שימוש בשתי מילים עם צליל דומה והשימוש בשתי המילים זו ליד זו יוצר מצלול. פס' 10: "הגידו ונגידנו", פס' 9: "נלאיתי כלכל ולא אוכל".

 

פירושים לפסוק 13

  1. הפסוק הוכנס בשלב מאוחר יותר ע"י העורך של ספר ירמיהו על מנת למתן את האופי (האווירה הקשה) שבפסוקים הקודמים.
  2. ירמיהו אמר את הדברים כי הוא בטוח בהצלתו ע"י ה' והוא מתבטא כאן כאילו הוא כבר ניצל.

 

ירמיה כ"ב 10-30

רקע היסטורי - תזכורת

יאשיהו מלך יהודה נהרג בקרב מגידו מול פרעה נכה ב-609 לפנה"ס ועם הארץ ממליך את בנו השני, יהואחז, אבל פרעה נכה הורידו מכס שלטונו כעבור שלושה חודשים. פרעה ממליך את יהויקים שמחליט למרוד בבבל. נבוכדנאצר מגיע ליהודה עם הצבאות שלו ובמהלך המצור יהויקים מת ואז מומלך בנו יהויכן. יהויכין מולך 3 חודשים ואז הוא נכנע לצבא הבבלי ומוגלה יחד עם כל משפחתו והאליטה. זוהי גלות יהויכין - 597 לפנה"ס.

 

פס' 10

ירמיהו אומר כאן לעם כי אין לו מה לבכות על המתים, אלא על אלה שהלכו לגלות ולא יחזרו. צריך לבכות על כך שיהודה משועבדת למצרים שעושה בה מה שהיא רוצה.

 

פס' 13-14

 ירמיהו הוא היחיד בתקופתו שמעז לצאת ולבקר את הממשל ואת יהויקים, המלך המושחת שממשיך לבנות בתים מפוארים על חשבון כספי העם.

יש כאן מספר טענות של ירמיהו כלפי הממשל:

  1. שחיתות מוסרית במערכת המשפט (בתחילת פס' 13 יש תקבולת חסרה בנושא זה).
  2. המלך בונה לעצמו בית גדול ומפואר ולא משלם שכר לעובדים.

 

פס' 15-16

"התמלוך כי אתה מתחרה בארץ?!" ß אתה חושב שלמלןך משמעותו להתחרות בראוותנות?!

לאחר מכן ירמיהו אומר כי לאביו של המלך היה טוב כיוון שהוא עשה משפט צדק ודן דין עני ואביון.

 

פס' 18-19: תוצאות מעשיו של יהויקים - העונש שמוטל עליו

העונש שמוטל על יהויקים הוא שלא יספדו לו פשוטי העם וכמו כן לא יספדו לו גם כמו שסופדים לראשי העם. כמו כן, הוא ייקבר כמו בהמה רחוק משערי ירושלים - שיא ההשפלה.

לפי מלכים ב' כ"ד 6 ולפני יחזקאל י"ט 9 - נבואה זו לא מתממשת, לא כל דבר שנביא אמת אומר מתממש אחד לאחד.

 

פס' 20-23: ירושלים ומצוקתה

בפסוק 20 חוזרת המילה "צעקי" שלוש פעמים. ירושלים מדומה לאישה שרוצה לצעוק למאהביה. יש האנשה של ירושלים. הוא מבקש ממנה לצעוק לכל כיוון, כיוון שכל בעלי בריתה נשברו.

בפסוק 21 יש גישה שונה ממה שנאמר בירמיהו פרק ב' - בפרק ב' דומתה ירושלים לאישה נאמנה, אך כאן יש אליה התייחסות הפוכה.

בפסוק 22 ישנה רמיזה לגלות יהויכין שאחריה תבוא החרטה - אך מאוחר מדי.

בפסוק 23 יש מטפורה לירושלים כציפור שמקוננת בקן שלה לחנינה.

 

סיכום הדימויים של ירושלים

  1. אישה במצוקה.
  2. אישה בנעוריה.
  3. מאהבת נואפת.
  4. ציפור שמקוננת.
  5. אישה רועדת בלידה.

בעלי הברית מדומים למאהבים ומנהיגיה לרועים אבודים.

 

פס' 24-30: על יהויכין והגלייתו

פס' 24: יש כאן ביקורת שלילית על יהויכין - לא ראוי להיות מלך והוא יוותר ללא המשכיות.

פס' 25: כאן נאמר שה' יתן את ירושלים ביד כל מי שיבקשה. כמו כן יש כאן אנפורה של המילה "יד".

פס' 28: פסוק זה הוא ביטוי של אהדה כלפי יהויכין - מטפורה - האם הוא כמו כלי חסר שאין לו ערך שמנפצים אותו?!

יש כאן קושי - מהו שינוי היחס ליהויכין?:

  1. למרות שירמיה ביקר את יהויכין וניבא עליו נבואת פורענות, כנראה שהגלות זעזעה בצורה קשה את יהודה ואת ירמיה עצמו וכעת הוא מקונן על מר גורלו של יהויכין.
  2. פס' 28 הוא ציטוט של העם וכך אנו רואים את הלך הרוחות בעם בתקופה ההיא.

 

ירמיה כ"ח: עימות בין נביאים

הקריטריונים לזיהוי נבואת אמת

  1. חוק הנביא - דברים י"ח 18-22 - מבחן ההתגשמות.
  2. דין נביא מסית - דברים י"ג 1-6 - מסית לעבודה אלילית בתוכן הנבואה משמע הוא נביא שקר.

נבואותיו של נביא אמת תמיד יכילו יסוד של פורענות כי תמיד העם שרוי במידה זו או אחרת בחטא - אחרת הנביא לא היה נשלח.

 

פס' 2-4: נבואת חנניה

חנניה משתמש בפתיחות נבואיות, ביטויים נבואיים. הוא מנבא נבואה שהיא לכאורה מאוד אפשרית - ה' יפיל את בבל וכל גלות יהויכין תחזור. כלי ביהמ"ק שנבזזו נזכרים ראשונים כדי להראות על החשיבות העצומה שהעם ייחס להם. בפרק ז/, פס' 16, ירמיה מתפלל שה' יסלח לעם וה' אומר שהוא לא רוצה לשמוע לו. יכול להיות שירמיהו באמת רוצה שנבואת חנניה תתגשם. אך ישנה גם אפשרות שהוא מתייחס אליה בלעג.

 

כאן אמור לבוא ירמיה ל"א שלא מסוכם בסיכום

 

סיפור החורבן והגלות

יחזקאל א' 1-3

באותה התקופה, צדקיהו ערך ברית עם עמי האזור כנגד בבל וביהודה היו שתי קבוצות:

  1. התומכים במרד - בעידודם של נביאי השקר כדוגמת חנניה בן-עזור.
  2. המתנגדים למרד - בעידוד ירמיה שאמר שהשעבוד לבבל הוא רצון אלוהי.

 

מי היה יחזקאל?

יחזקאל היה כהן בירושלים שהוגלה עם האליטות בגלות יהויכין. 5 שנים לאחר הגיעו לבבל הוא החל לנבא. יחזקאל ניבא בבבל, אבל בנבואותיו התייחס גם למתרחש ביהודה. כלומר, באותה עת מנבאים גם ירמיה (ביהודה) וגם יחזקאל (בבבל) שמתייחס לאירועים ביהודה. היו קשרים בין גולי יהויכין לבין האוכלוסייה שנשארה ביהודה..

 

פס' 1-3

זוהי פתיחה המלמדת אותנו על הזמן והמקום שבו ניבא יחזקאל.

 

יחזקאל י"ז 1-21

בפסוקים אלה מביע יחזקאל את דעתו כנגד המרד שמורד צדקיהו בבבבל. ככל הנראה יחזקאל, כמו ירמיה, חשב ששעבוד לבבל הוא רצון אלוהי ומרידה בבבל כמוה כמרידה בה' וסופו של המרד כישלון.

משל הנשרים - חלק זה נדרש לבחינה אך לא מסוכם

 

ירמיה כ"ט 1-10

התקופה

לאחר גלות יהויכין ולפני חורבן יהודה והגלות לבבל.

באותה התקופה קיימים נביאי שקר שמשלים את העם באשליית שיבת גולי יהויכין ארצה. נביאי שקר אלו נמצאים גם בירושלים וגם בבבל. ירמיה שולח איגרת (ספר) לגולי יהויכין ובה הוא מבשר להם שתקופת השעבוד לבבל תארך 70 שנה, לכן יש להשתקע, להתבסס בבבל ולהתפכח מהאשליות שנביאי השקר משלים אותם בנוגע לשיבה מהירה ליהודה.

 

חזרת "כה אמר ה'" שלוש פעמים

פס' 4 - השתקעו והתבססו בבבל.

פס' 8 - אל תקשיבו לנביאי השקר שבקרבכם.

פס' 10 - עוד 70 שנה בבל תיפול והם יחזרו ליהודה.

 

ניתוח הפסוקים

פס' 1: למי מיועדת האיגרת - למנהיגי הגולים.

פס' 2: מתי - אחרי צאת יכניה (יהויכין) המלך - אחרי גלות בבל והאליטות.

פס' 3: ביד מי נשלחת האיגרת ובחסות מי - בחסות צדקיהו מלך יהודה שבאמצעות איגרת זאת ביקש להגיע את נבוכדנאצר שאין לו כוונות מרד.

פס' 4-7: הבקשה להתבססות בבבל +דוגמאות להתבססות ארוכת טווח. כמו כן, לדרוש בשלום בבל ולהתפלל בעדה כי בשלומה יהיה לכם שלום.

פס' 8-9: הבקשה שלא לשמוע לנביאי השקר שמשלים אותם.

פס' 10: פרק הזמן שהם יצטרכו לשהות בבבל שבסופו הגאולה.

זוהי תגובתו של ירמיהו לשמועות בדבר שיבתה של גלות יהויכין. יחזקאל, הנביא שניבא בבבל, מנבא נבואה שמופנית ליושבי ירושלים. יחזקאל מגיב לדעות שרווחו בעם שגלות יהויכין ארעה בשל חטאי העבר של אבותיהם (גמול דורות) וגורלם שלהם נחרץ וגם הם ייענשו בגלל חטאי אבותיהם.

 

יחזקאל י"ח 1-9

פס' 1-4

יחזקאל יוצא כאן נגד הטענה של גמול הדורות ואומר כי מעתה רק מבצע הפשע ייענש - כמול אישי. הנימוק לכך הוא בכך שכולם שייכים לה' וכולם יקרים לו באותה מידה - הנפש החוטאת תמות.

 

פס' 5-9: דמות הצדיק עפ"י יחזקאל

  1. עושה משפט צדק.
  2. לא עובד אלילים.
  3. לא נואף.
  4. לא מתקרב לאישה במחזור.
  5. לא מבצע הונאה.
  6. לא גוזל.
  7. לחמו לרעב ייתן
  8. לא לוקח ריבית על הלוואות קטנות.

זו הייתה תגובתו של יחזקאל לאמונה שרווחה בעם בנוגע לגמול דורות. יחזקאל מציע תפיסה של גמול אישי על מנת לעודד את העם לחזור בתשובה ולראות את עצמו כאחראי לגורלו: תחזרו בתשובה - הגאולה תבוא, לא תחזרו בתשובה - צפוי לנו גורל קשה יותר מגלות יהויכין.

 

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון - אפריל 2004

כתובת אתר הסיכומים של תום רון - www.sikumim.co.il