אתר הסיכומים של תום רון

סיכום למבחן בהיסטוריה

1.3.2005

החומר המסוכם

פולין ויהודי פולין בין שתי מלחמות העולם

1. הקשיים בתהליך גיבושה של פולין כמדינה דמוקרטית חדשה:

- שאלת המיעוטים.

- עיצוב גבולות ובעיות ביטחון.

- ריבוי מפלגות.

- התחום הכלכלי.

2. מאפיינים ותמורות בחיי יהודי פולין:

- דמוגרפיה.

- מעמד חוקי ומשפטי.

- חינוך.

- כלכלה.

- תמורות ביחס השלטון והחברה אל היהודים, 1935-1939.

השואה

1. ההתנגדות היהודית בגטאות, במחנות ההשמדה ובקרב הפרטיזנים:

- מי היו המורדים?

- מטרות המרידות.

- קשיי ההתארגנות.

- לבטים ודילמות של המורדים.

- התקוממויות במחנות ההשמדה.

- ייחודו של המרד בגטו וורשה לעומת המרידות בגטאות האחרים.

- הפרטיזנים: הלבטים אם ומתי לצאת מהגטו, הקשיים בהצטרפות לפרטיזנים, מחנות המשפחה.

2. יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש והגורמים לכך.
3. חסידי אומות העולם.
4. מאמצי ההצלה של העולם החופשי במהלך השואה.
5. "שארית הפליטה" ומחנות העקורים:

- נדודי פליטים באירופה ומחוצה לה.

- שארית הפליטה "חוזרת הביתה" והמציאות האנטישמית שקיבלה את פניה.

- הפוגרום בקילצ'ה.

- מחנות העקורים.

- תנועות הבריחה.

המלחמה הקרה

1. הגורמים ליריבות בין ארה"ב לבריה"מ לאחר המלחמה.
2. המלחמה הקרה:

- הבהרת מושג "המלחמה הקרה".

- הקמת "הדמוקרטיות העממיות".

- יצירת "מסך הברזל".

- דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל – המניעים לגיבושן ותוכנן.

- משבר ברלין – הגורמים, כיצד מאפייני המלחמה הקרה באו לידי ביטוי במשבר.

- מיסוד המלחמה הקרה.

אתר הסיכומים של תום רון :: www.sikumim.co.il

סיכום למבחן בהיסטוריה

פולין ויהודי פולין בין שתי מלחמות העולם

הקשיים בגיבושה של פולין כמדינה דמוקרטית חדשה

שאלת המיעוטים

במברקו של יוזף פילסודסקי ("מפקד הצבא הפולני") לממשלות המדינות האירופאיות בסוף 1918, נכתב כי פולין הוקמה כמדינת הלאום הפולני. הכרזתו הלמה את זכות ההגדרה העצמית ואכן הקמתה של מדינה פולנית עצמאית הוזכרה בפירוש במסמך 14 הנקודות של ווילסון. אולם שליש מאוכלוסייתה של פולין היה מורכב מבני מיעוטים – יהודים, גרמנים, אוקראינים וליטאים בעיקר. רוב בני המיעוטים האלה לא רצו להיטמע בעם הפולני והיה לרבים מהם קשר רגשי חזק למדינות השכנות. יתר על כן, חבר הלאומים דרש שפולין תחתום על "חוזה מיעוטים" כתנאי להכרה בעצמאותה, והסכם זה הבטיח לבני המיעוטים, בין השאר, אוטונומיה חינוכית-תרבותית שכללה את הזכות לקיים מוסדות חינוך משלהם (שיחנכו לקשר למורשת הלאומית שלהם) במימון המדינה.

הרוב הפולני חשש שהמגמות הבדלניות האלה יקרעו את מדינתם לרסיסים, חשש שהוחרף על רקע העובדה שמיעוטים שונים היוו רוב או קרוב לרוב באזורים שונים במדינה, וחמור מכל – חלק גדול מבני המיעוטים היו מיוצגים בסיים (הפרלמנט הפולני) ע"י מפלגות לאומיות משלהם. הממשלה הפולנית ניסתה להתמודד עם האתגר הזה בשתי דרכים שונות:

1. היא פעלה כדי לקדם את ה"פולניזציה" של חלק מבני המיעוטים – למשל, היה הרבה יותר קל לבוגרי בתי ספר תיכון "פולניים" להתקבל לאוניברסיטה ולפקידות הממשלתית מבוגרי בתי הספר התיכון של המיעוטים.
2. היא פעלה כדי להעדיף את בני העם הפולני בתחומים רבים, בייחוד בתחום הכלכלי (מדיניותו של שר האוצר גרבסקי, שפגעה באופן מיוחד בענפים בהם שלטו היהודים הייתה ביטוי לכך).

חוזה המיעוטים כובד באופן פורמאלי אך ננקטו אמצעים כדי לכרסם בו ולעקוף אותו (המיעוט הגרמני נפגע פחות כיוון שממשלת פולין טרחה לא להרגיז את שכנתה החזקה ממערב).

אחת מהתוצאות של האפליה הזו הייתה הקמת "חזית המיעוטים" בסיים כדי להגן על זכויות בני עמיהם.

במהלך כל התקופה הסתמן מתח בין המחויבות לדמוקרטיה והתוכן של חוזה המיעוטים מחד והרצון לגבש מדינה פולנית לאומית מאידך.

עיצוב הגבולות ובעיות הביטחון

פולין הוקמה תוך כדי מאבק בין ממשלת פולין וצבאה לבין שכנותיה ממערב וממזרח. במברקו של גנרל פילסודסקי למדינות אירופה מנובמבר 1918 הוא תבע "את כל האדמות של פולין המאוחדת", ברומזו על הגבולות הקודמים של ממלכת פולין ("פולין ההיסטורית") – גבולות שכללו את ליטא ואוקראינה במזרח, את שלזיה ומזרח פרוסיה במערב ואף חלקים של צ'כוסלובקיה בדרום.

המאבק במזרח:

השאיפה הזו ל"פולין הגדולה" הביאה לידי מלחמה עם הצבא האדום, שהדף את הצבא הפולני עד וורשה לפני שנסוג בלחץ המעצמות המערביות, שפעלו כדי לצמצם את שטחה של המדינה הקומוניסטית ורצו שפולין תשמש כמדינת חיץ בינה לבין מרכז היבשת. בסופו של דבר וילנה וסביבתה, יחד עם חלק מאוקראינה, נשארו בידי פולין ובריה"מ וליטא שאפו להזדמנות לשנות את המצב.

המאבק במערב:

המצב במערב היה לא פחות מורכב. כדי לאפשר לפולין גישה לים, נוצר "הפרוזדור הפולני" משטח גרמניה לשעבר והעיר דנציג – עיר בעלת רוב גרמני גדול, שהוכרזה כ"עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים אשר בה יש לפולין זכויות מסחריות מיוחדות. הקמת הפרוזדור גם ניתקה את מזרח פרוסיה משאר שטחה של גרמניה. בסיכומו של דבר, גרמניה נאלצה לוותר על חלקים מפרוסיה ושלזיה לפולין, בותרה לשתיים ונפרדה מדנציג. גרמנים רבים סירבו להשלים עם המצב הזה לאורך זמן.

לסיכום ניתן לומר שגבולותיה של פולין נקבעו לפי ארבעה גורמים:

1. שאיפתם של הפולנים ל"פולין גדולה".
2. זכות ההגדרה העצמית (שהותירה את מזרח פרוסיה בידי גרמניה).
3. רצון המעצמות לאפשר לה להתפתח מבחינה כלכלית, גורם שחייב את המעבר לים.
4. האינטרס של מעצמות המערב באזור חיץ גדול וחזק ככל האפשר בין בריה"מ ומרכז אירופה.

פולין ניסתה להתמודד עם האיום מבריה"מ וגרמניה ע"י כריתת הסכמי הגנה עם צרפת ועם המדינות "הקטנות" בסביבת. היא גם חתרה להסכמים כלשהם עם בריה"מ וגרמניה והצליחה לחתום על הסכמי אי-התקפה איתן בשנות ה-30. היא ניסתה לפייס באופן מיוחד את גרמניה וראתה בבריה"מ הקומוניסטית את האיום העיקרי.

ריבוי מפלגות

ההבדלים הלאומיים והכלכליים בפולין, יחד עם שיטת הבחירות היחסיות שהונהגה בשנת 1921, הביאו לידי פיצול מפלגתי רב בפרלמנט והקשו מאוד על הקמת ממשלות קואליציוניות יציבות. בבחירות הראשונות שמונים מפלגות שונות התחרו ונציגים מ-15 מהן זכו למושבים בפרלמנט.

המפלגות התחלקו לארבעה גושים שונים (ימין, מרכז, שמאל ומיעוטים) והיו כמעט שווי-כוח. על רקע הפיצול הרב הזה והסתמכות הממשלה על מפלגות קטנות, 15 ממשלות שונות עלו וירדו בין השנים 1922-1926. כיוון שלא הייתה לפולין מסורת דמוקרטית של ממש, רבים מהאזרחים הגיבו באכזבה מרה כלפי השיטה הדמוקרטית.

פילסודסקי ניסה להתמודד עם הבעיה ע"י תפיסת השלטון בעזרת הצבא בשנת 1926 והנהגת משטר נשיאותי סמכותי שהחליש מאוד את כוחו של הפרלמנט (אחד ממרכיבי מדיניות ה"סנאציה" (הבראה) שלו היה הקמת "בלוק לאומי" גדול שיחתור לרוב בפרלמנט, וכך קרה בשנת 1930). פילסודסקי כיהן בתפקידים שונים עד שנפטר בשנת 1935, אך הוא תיפקד כ"איש החזק" של פולין ופיקח על העברת יותר ויותר סמכויות מהרשות המחוקקת לרשות המבצעת.

מגמה זו התחזקה מאוד לאחר פטירתו, כשהשתלט בפולין "מחנה האיחוד הלאומי", גוש לאומני ואנטישמי ששאב השראה מאיטליה הפאשיסטית ומגרמניה הנאצית.

התחום הכלכלי – החברה והכלכלה בפולין בתהליך מעבר מחברה חקלאית לחברה ומשק מודרניים

עם הקמת המדינה החדשה, המשק הפולני סבל ממספר נקודות תורפה:

1. שבעים אחוז מהפולנים היו חקלאים ורובם הגדול היו עניים שהשתמשו בשיטות עיבוד פרימיטיביות בחלקות קטנות שלא הספיקו לצרכי משפחותיהם. הרוב הגדול של הקרקעות היו בידי בעלי האחוזות.
2. המשקים של האזורים שצורפו לפולין מרוסיה, אוסטריה-הונגריה וגרמניה היו משולבים לפני המלחמה במשקים לאומיים אחרים, מהם נותקו באופן פתאומי. כיוון שנדרש זמן ותכנון לשילובם בכלכלה כלל-פולנית, התוצרת בהם ב-1919 הייתה רק שלושים אחוז מהתוצרת לפני המלחמה.
3. חלקים נרחבים בפולין נהרסו בלחימה ב"חזית המזרחית" במלחמת העולם הראשונה, כולל 30 אחוזים מ"אוצרות הלאום" של המדינה.
4. המעמד הבינוני הפולני – אותו מעמד המספק את ההשכלה, הידע הטכנולוגי וההון לפיתוח המשק – היה קטן יחסית. אחד הביטויים לכך היה שרוב המשקיעים בענפי התעשייה היו אזרחי חוץ ולכן רוב הרווחים יוצאו לחו"ל.
5. המוצא היחיד לים היה דרך "העיר החופשית" דנציג. כיוון שהנמל נשלט ע"י חברות גרמניות פרטיות ולא היה חלק משטחה הריבוני של פולין, העמלות היקרות משירותי היבוא והיצוא נשארו בידי זרים ולא תרמו לכלכלה הפולנית.

ממשלת פולין ניסתה להתמודד עם הבעיות האלה ע"י הנהגתה של תוכנית מודרניזציה בחקלאות ובתעשייה מדיניות של פולינזציה וכלכלה ריכוזית ("איטאטיזם") בתחומים רבים. לקווי מדיניות זו היו ביטויים רבים:

1. הנהגת רפורמה אגררית ב-1920 במגזר החקלאי. עפ"י הרפורמה הזו, חלק גדול מהקרקעות של בעלי האחוזות חולקו בין החקלאים הקטנים בתמורה לפיצויים.
2. הוקם מטבע פולני אחיד שהחליף את השימוש במטבעות הזרים בתוך המדינה. אולם הודפסה כמות מוגזמת של כסף והתפתחה אינפלציה מסחררת שרוששה שכבות שלמות של פולנים ורק החמירה את המצב. המצב יוצר ב-1924 עם כינון מטבע הזלוטי החדש.
3. ענפי משק שונים – כולל הבנקים, התעשייה הציבורית, המסחר בטבק, בעצים, במלח ובמשקאות חריפים – הפכו למונופולים ממשלתיים, בהם הועסקו אך ורק בני הלאום הפולני. ענפים אלו היו בשליטת משקיעים זרים ובני מיעוטים קודם לכן.
4. הפניית תקציבים ממשלתיים לפיתוח ענפי "תעשייה כבדה". הפרויקט המרכזי היה בניית נמל פולני (גדנסק) ליד הנמל הגרמני בדנציג וניתוב הייבוא והייצוא דרכו. הנמל הפולני הפך לנמל הגדול ביותר בים הבלטי והכנסותיו כולן הגיעו למשק הפולני. הושקעו כספים רבים גם בפיתוח תעשיות נשק פולניות והפקת מקורות אנרגיה מקומיים.
5. החקלאים אורגנו בקואופרציות כפריות בתמיכת הממשלה.
6. בחוק התעשייה של 1934 נקבעו תקנים ממשלתיים למוצרים רבים.
7. השלטון הציב חומות מכס גבוהות כדי להקטין את הייבוא ולעודד משק אוטרקי, משק ללא תלות בגורמי חוץ.
8. הממשלה גם הקימה מפעלים כדי ליצור מקומות עבודה.

הנהגת הרפורמה המוניטרית ב-1924 והנהגת המשטר הנשיאותי בשליטת פילסודסקי ב-1926 ייצבו את המצב והביאו לידי שיפור המצב הכלכלי. המשבר הכלכלי העולמי שהגיע לפולין בתחילת 1930 פגע קשה במשק והחלה בריחת הון במימדים גדולים. הממשלה הגיבה בהגברת הפיקוח על הכלכלה, כולל הקמת מפעלים כדי ליצור מקומות עבודה. לאחר הקמת המשטר הדיקטטורי ב-1935, המצב הכלכלי השתפר עוד יותר – הממשלה הנהיגה "תוכנית ארבע שנים" והכריזה ב-1938 שהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) גדל ב-19% לעומת המצב ב-1928.

מאפיינים ותמורות בחיי יהודי פולין

דמוגרפיה

יהודי פולין היוו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית במדינה ואולם הם בלטו בשל היותם יסוד עירוני מאוד יחסית לשאר האוכלוסייה ובחמש הערים הגדולות במדינת היהודים היו כשלושים אחוז מהתושבים. מעבר היהודים לערים הגדולות גבר במהלך התקופה וגם המעבר לשכונות המודרניות בתוך הערים.

על רקע החרפת מצבם הכלכלי של יהודי פולין הסתמנה גם מגמה של הגירה לחו"ל. היעדים העיקריים היו ארצות מערב אירופה ובייחוד צרפת, גרמניה ובריטניה, ארץ ישראל וארצות צפון ודרום אמריקה.

יהודי פולין השתייכו לשלוש מדינות שונות לפני מלחה"ע הראשונה ויותר ממחציתם היו תושבי "פולין הקונגרסאית" שהייתה חלק מהקיסרות הרוסית במשך יותר ממאה שנה. במשך התקופה הזו הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית ברוסיה והפרדתם מקהילת-האם הזו הייתה התפתחות דמוגרפית בעלת חשיבות.

מעמד חוקי ומשפטי

רוב יהודי פולין, נתיני הקיסרות הרוסית לשעבר, הפכו ממיעוט חסר-זכויות ונתונים להגבלות "תחום המושב" לאזרחים שווי זכויות במדינה הפולנית החדשה. הם, כשאר יהודי פולין (אזרחי אוסטריה-הונגריה וגרמניה לשעבר), גם זכו לאוטונומיה חינוכית-קהילתית במסגרת "חוזה המיעוטים" שחבר הלאומים העמיד כתנאי להכרתו בפולין העצמאית. אולם ממשלת פולין חששה מהשלכות המעמד האוטונומי שניתן למיעוטים הלאומיים ומהשפעת המיעוטים בחברה באופן כללי, וחיפשה דרכים לכרסם בזכויותיהם ולבצר את עליונותם של הפולנים. מגמה זו התבטאה בין השאר במדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, בהגבלות השימוש בעברית וביידיש במסגרות ממלכתיות ובמניעת מימון ממשלתי ממוסדות חינוך יהודיים (הפרה בוטה של הכתוב בחוזה המיעוטים). המצב השתפר בתחילת שלטונות הישיר של פילסודסקי ב-1926, אך הורע לאחר פטירתו כשעלו לשלטון חוגים פאשיסטיים בעלי מדיניות אנטישמית גלויה. בתקופה הזו הוחמרה עוד יותר מדיניות ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מספר היהודים במוסד מסוים) באוניברסיטאות ובפקידות הממשלתית ויהודי פולין הפכו למיעוט נרדף בתחומים רבים.

חינוך

הייתה פריחה של מוסדות חינוך יהודיים בפולין העצמאית, ואחד הגורמים לכך היה המימון הממלכתי שנכפה על ממשלת פולין במסגרת "חוזה המיעוטים". המוסדות האורתודוקסיים פרחו כבעבר, כולל "החדרים" לצעירים, הישיבות לנוער לאחר גיל הבר-מצווה ורשת "בית יעקב" לבנות. אולם לצידם פעלו מוסדות חינוך אורתודוקסיים מודרניים יותר, כגון "חדרים מתוקנים" ורשת "חורב" בהם נלמדו גם מקצועות לא מסורתיים. פעלו גם רשתות חינוך ציוניים-דתיים, כגון בתי הספר "יבנה" ו"תחכמוני".

בחינוך הסתמנה גם מגמה בולטת של חילון. מגמה זו התבטאה במוסדות החינוך העבריים-חילוניים של התנועה הציונית שהשתייכו לרשת "תרבות". היא התבטאה גם במוסדות החינוך היידישיסטים של ה"בונד" ושל גופים יהודים אחרים. היא גם התבטאה במספר גדול של תלמידים יהודיים שנשלחו ע"י הוריהם ללמוד במוסדות חינוך פולניים.

בתחילת התקופה הרוב הגדול של התלמידים למדו במוסדות החינוך היהודיים השונים, אולם לקראת סוף התקופה רוב התלמידים היהודיים למדו במוסדות חינוך פולניים. אחת מהסיבות לתפנית זו הייתה החלטת השלטונות לא להכיר בתעודות סיום מבתי ספר תיכון בשפת העברית או היידיש כבסיס לקבלה לאוניברסיטה או להעסקה בפקידות הממשלתית.

כלכלה

חוקרים שונים אפיינו את השינויים שחלו במצבם הכלכלי של יהודי פולין במשך התקופה הזאת כמעבר מ"כלכלה יהודית" ל"יהודים בכלכלה".

אחת מהסיבות לכך הייתה הניתוק מהשוק הרוסי הגדול. רבים מהיהודים מ"פולין הקונגרסאית" (הרוסית) עסקו בעבר במסחר זעיר, בעיקר כלפי החקלאים הרוסיים. אותם יהודים נאלצו להשתלב בשוק החדש ורבים נאלצו לעבור למלאכה ותעשייה קלה לשם כך.

גורם נוסף לכך הייתה השתלטות הממשלה על "עיסוקים יהודיים מסורתיים" כגון המסחר במשקאות חריפים, עצים וטבק ואי-העסקת יהודים במונופולים הממשלתיים החדשים. גורם לא פחות חשוב היה ארגון החקלאים בקואופרטיבים כפריים בסיוע ממשלתי, מהלך שניתק אותם מתלות בסוחרים יהודיים כספקים וכמשווקים.

המדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, שהכבידה במיוחד על המעמד הבינוני היהודי, דחקה אף היא את רגליהם של יהודים רבים מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים.

מגמה בולטת בתקופה הזו היא מעבר של יהודים למקצועות החופשיים, על אף האפליה בקבלת יהודים למוסדות השכלה גבוהה. עפ"י מפקד שנערך ב-1931, 56% מהרופאים ו-35% מעורכי הדין בפולין כולה היו יהודים. היהודים היו גם 22% מהעיתונאים, 43% מהמורים בבתי הספר הפרטיים ו-24% מהרוקחים. במדיניות המודרניזציה של המשק הפולני – מדיניות שהממשלה נטלה בה תפקיד מרכזי – חשיבותו של הגורם היהודי הייתה אמורה להצטמצם באופן ניכר.

תמורות ביחס השלטון והחברה אל היהודים, 1935-1939

המרשל יוזף פילסודסקי, "האיש החזק" של פולין העצמאית, נפטר ב-1935. על אף נטיותיו הלאומניות והאנטי-דמוקרטיות, הוא שמר על קשרים עם נציגים יהודיים, פעל כדי למנוע תופעות אנטישמיות אלימות ושמר על מסגרת בסיסית של חיים דמוקרטיים במדינה. בזמנו התנהלה מדיניות אנטי-יהודית בתחום הכלכלי ויהודים רבים התרוששו, אך יהודי פולין לא חששו בדר"כ לביטחונם האישי ולא חשו סכנה לפעילותם ואורח חייהם כציבור.

המצב השתנה ב-1935, לאחר מותו של פילסודסקי והקמת "שלטון הגנרלים" הלאומני. המשטר החדש לא רק החליש מאוד את היסודות הדמוקרטיים במדינה בחסות החוקה החדשה שנחקקה ב-1935, הוא גם היה בוטה מאוד בצביונו האנטישמי. פגיעות אלימות ביהודים ואפילו פוגרומים הפכו לתופעה קבועה ו"לגיטימית". רבות מהתקריות האלה היו מעשי ידיהם של האנדקים, יחידות פאשיסטיות שדמו מאוד ל"חולצות השחורות" באיטליה, שהסתובבו במדים והתגרו ביהודים ובאנשי השמאל בכל הזדמנות, תוך כדי ניסיון להשתלט על הרחוב. כאשר ניסתה קבוצה של סטודנטים יהודיים להתעמת איתם בעיר פריז'טיק, דווקא היהודים נעצרו ונענשו ע"י השלטונות. האנדקים, בתמיכת החשמון הלונד, ראש הכנסייה הקתולית בפולין, תבעו חרם כללי על בתי עסק יהודיים והצליחו אפילו לדרבן את האוניברסיטאות להנהיג ישיבה נפרדת ליהודים באולמי ההרצאות.

מספר הסטודנטים היהודים ירד באופן משמעותי מסיבה אחרת – הממשלה הנהיגה מדיניות של "נומרוס קלאוזוס" במסדרת ה"פולניזציה" שהיא קידמה, מדיניות שהגבילה במיוחד את מספר היהודים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה. ראשי השלטון דיברו באופן גלוי על "עודף היהודים" במדינה ובדקו תוכניות שונות לעודד את הגירת היהודים לחו"ל. ראה"מ סמיגלו-רידז' הכריז: "יש ליהודים מטרות לאומיות נפרדות. הם מחלישים את הכוחות הלאומיים ומפריעים להתפתחות הענף הפולני". החוגים האנטישמיים בפרלמנט הפולני יזמו סדרה של חוקים אנטי יהודיים ונשאו נאומים אנטישמיים כמעט בכל ישיבה.

מקורות האנטישמיות הזו היו מגוונים. חלקם ינק מהמיתוסים של האנטישמיות הנוצרית המסורתית; פולין הייתה (ועודנה) מדינה קתולית מובהקת ונציגים של הכנסייה נטלו חלק פעיל בהנחלת היסודות של האנטישמיות הזו לא רק בבתי הספר והכנסיות, אלא גם בבמות ציבוריות שונות. מקור שני היה המרכיב האנטישמי של הפאשיזם האיטלקי. אולם לאחר חתימת חוזה אי-ההתקפה עם גרמניה ב-1934, המשטר החל לאמץ יסודות של האנטישמיות הנאצית במידה גוברת והולכת, כולל ראיית האיום ה"בולשביקי-סובייטי" כחלק מתוכנית היהודים להשתלט על אירופה.

השואה

ההתנגדות היהודית בגטאות, במחנות ובקרב הפרטיזנים

מי היו המורדים?

המחתרות בכל הגטאות הוקמו ע"י שלושה גופים שונים:

1. תנועות הנוער הציוניות.
2. ה"בונד" – תנועה יהודית לאומית סוציאליסטית לוחמת. תנועה זו ראתה ביידיש את השפה היהודית הלאומית והייתה אנטי-ציונית במהותה.
3. חברי המפלגות הסוציאליסטיות והמפלגה הקומוניסטית במקום.

המשותף להם היה:

1. הם לא חלק מהזרם העיקרי.
2. לכולם יש חזון מהפכני.
3. כולם מאורגנים ומכירים את חברי המפלגה, סומכים עליהם ויש היררכיה בתוך הגוף.

ניתן להבין את המשותף להם על רקע היותן של כל התנועות האלה תנועות בעלות חזון מהפכני שהיו מאורגנות עוד לפני המלחמה, שחבריהן סמכו אחד על השני ובייחוד על המנהיגים שלהם. מעבר לכך, הנוער היה מטבעו יותר נועז ואידיאליסטי מהמבוגרים והוא גם פטור מהאחריות לקיום המשפחה.

מטרות המורדים בגטאות

1. נקמה – אנשים רצו לנקום את דמם של הנספים.
2. להוסיף פרשה של גבורה למורשת היהודית המתחדשת. יש לזכור שמרבית המורדים היו חברי תנועות יהודיות לאומיות ולכן הנושא הזה היה חשוב להם מאוד.
3. "למען 3 שורות בהיסטוריה" – המורדים רצו שקיומם ייזכר כבעל משמעות לדורות הבאים, שגורלם בשואה לא יישכח לחלוטין.
4. לתת ביטוי לאידיאלים הציוניים והמהפכנים שלהם.
5. למות בכבוד.

הקשיים שעמדו בפני חברי המחתרות בגטאות

1. מחסור בנשק: מקורות האספקה האפשריים היו מגוונים וכללו קנייה בשוק השחור מחוץ לגטו, שיחודם של שוטרים (בייחוד כוחות העזר הלא-גרמניים – אוקראינים, ליטאים ופולנים) וייצור עצמי – בייחוד של בקבוקי תבערה (למחתרת הקומוניסטית היו קשרים מחוץ לגטו שיכלו לעזור). המחתרות הכלליות האנטי-גרמניות היו קמצניות מאוד באספקת הנשק למחתרות בגטאות על אף הוראת ממשלת הגולה לשתף פעולה עם המחתרות בגטו. מעבר לכך, רוב הנשק שהושג לא התאים במיוחד לצורכי ההתקוממות בגטו; נדרשו רובים בעלי טווח ארוך בעוד שהשיגו בעיקר אקדחים בעלי טווח קצר.
2. הקושי להתארגן ולהתאמן במסגרת עירונית צפופה וסגורה: עד אז, כל תנועות הגרילה היו באזורים הרריים בעלי מרחבים, הרחק מהאויב.
3. העיתוי היה בידי הגרמנים: תושבי הגטו סירבו לשתף פעולה עד שהיה ברור להם שהגטו נמצא על סף האקציה האחרונה, ורק אז התרחשו כמעט כל המרידות. אולם, איש בתוך הגטו לא ידע מתי אותה אקציה תתרחש והדבר מנע מהם למצוא את העיתוי הטוב ביותר להתקפה.
4. העדר ניסיון צבאי, אצל הלוחמים ואצל המפקדים.
5. התנגדות בגטו: התנגדות הרוב המכריע של תושבי הגטו שקיוו לשרוד וחששו שהגרמנים ישמידו את הגטו, דווקא בגלל התנגדות המחתרת. דוגמא מובהקת של בעיה זאת משתקפת מפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה.
6. מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים: כפי שאיימו להפעיל, בין השאר, בפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה. הגרמנים איימו לגמול על פעילות מחתרתית ברצח של משפחות שלמות, תושבי רחובות שלמים ואפילו מעבר לכך.
7. העדר עזרה מחוץ לגטו: לא היה "עורף אוהד" מחוץ לגטו כיוון שהאוכלוסייה הלא-יהודית הייתה נגועה בדרך כלל במידה ניכרת של אנטישמיות. גם המחתרות האנטי-נאציות מיעטו להושיט עזרה, בייחוד הקומוניסטים.

הדילמות המוסריות של חברי המחתרות

דילמות אלו עלו בין השאר מקריאת הפרוטוקולים של ישיבות המחתרות בגטאות השונים שהוברחו אל מחוץ לגטו.

1. האם מותר לסכן את בני משפחתך, את קרובייך ואולי אפילו חלק גדול מתושבי הגטו ע"י פעילות מחתרתית לאור מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים?
2. האם מותר להקים מחתרות וליזום מרד כאשר דעת הקהל בגטו מתנגדת לכך באופן נחרץ?
3. אם כבר מורדים, האם לנהל את המרד בתוך הגטו או לברוח ליער כדי לנהל לחימה פרטיזנית?
4. האם לנהל מרד בתוך כל גטו וגטו או לרכז את המאמצים כדי לחולל מרד גדול מאוד באחד מהגטאות?
5. האם להצטרף למשפחתך במהלך האקציה או להיפרד ממנה כדי להתכונן למאבק?

התקוממויות במחנות ההשמדה

מטרת המורדים במחנות ההשמדה הייתה שונה מזו של מורדי הגטאות. במחנות קיוו המתקוממים להרוס את מתקני הרצח ההמוני או לפתוח פתח להצלה ע"י בריחה מן המחנה. את המרידות במחנות ההשמדה ביצעו בדר"כ מאות אסירים שחויבו לעסוק בעבודות השונות בתחומי המחנות. הם הכינו נשק קר מסוגים שונים ואף הסתערו על השומרים בחדרי הנשק וגנבו נשק חם.

בין המרידות היו:

טרבלינקה (אוגוסט 1943): בריחה אלימה מהמחנה.

סוביבור (אוקטובר 1943): חיסול שומרים נבחרים ובריחה המונית ליערות.

אושוויץ (אוקטובר 1944): אחד מארבעת תאי הגזים נשרף ע"י ה"זונדרקומנדו" והוצא מכלל שימוש.

חלמנו (ינואר 1945): אסירים השתלטו על בניין, שחררו את העצורים בו והרסו אותו.

ייחודו של המרד בגטו וורשה לעומת הגטאות האחרים

הגורמים שהביאו לידי ההחלטה לפתוח במרד גטו וורשה:

1. הצטברו עדויות שהוכיחו שהגרמנים מבצעים מדיניות של השמדת עם:

א. העדות הראשונה הגיעה מהמחתרת בוילנה שקבעה, על סמך עדויות של ניצולים מבורות הירי בפונאר, שהגרמנים מבצעים מדיניות של רצח עם. המחתרת בוילנה הגיבה בשלוש דרכים: היא פרסמה כרוז על כך לתושבי הגטו ב-1.1.1942, היא התחילה להתכונן למרד ושלחה שליחים למחתרות בכל הגטאות הגדולים כדי לספר להם שיש הוכחה שהגירוש למזרח "לצורך התיישבות מחדש" הוא אשליה ושכל היהודים המגורשים נרצחים.

ב. הצטברו גם הוכחות מהנעשה בגטו וורשה עצמו:

- שליחי המחתרת גילו, עפ"י מספרי הקרונות, שאותן הרכבות חוזרות לעיתים קרובות מדי והרי דובר על התיישבות "רחוק במזרח".

- ה"בונד" שלח חברים לעקוב אחר הרכבות ואחד מהם הגיע לסביבת טרבלינקה, שוחח עם חקלאים פולנים במקום וראה את העשן המיתמר בתוך המחנה.

3. בושה: המחתרת הוקמה כדי להציל חיי יהודים, אבל במהלך האקציה הגדולה (ט' באב, היא לא פעלה. לכן התעורר רגש חזק מאוד של בושה אצל חברי המחתרת, רגש שהביא לכך שהם החליטו לא לאפשר אקציה נוספת בלי למרוד.
4. נכונות תושבי הגטו לשתף פעולה עם המחתרת לאחר רצף של אקציות שהותירו רק מיעוט קטן במקום.

מהלך המרד בגטו וורשה:

1. נובמבר 1940 – הגטו נסגר. זהו הגטו הגדול ביותר – קרוב לחצי מיליון תושבים בשיאו, דחוסים ב-76 רחובות שהם 2.4% משטח העיר.
2. התארגנות שתי מחתרות: הארגון היהודי הלוחם (תנועות נוער ציוניות חלוציות, קומוניסטים ותיאום עם הבונד) והאיגוד הצבאי היהודי (בית"ר בעיקר). המאבק האידיאולוגי בין הימין והשמאל שרר בגטו גם בימים הקשים ביותר.
3. 23.7.1942 (ט' באב) – "האקציה הגדולה" מתחילה: 10,000 יהודים ליום. עד אמצע ספטמבר 310,000 יהודים נשלחים לטרבלינקה. 70,000 נשארים בגטו.
4. המחתרות מחליטות למרוד עם התחלת האקציה הבאה: מגבירים את הניסיונות לרכישת נשק, מכינים בונקרים, מנסים להשיג תיאום עם המחתרת הפולנית הכללית ששיקוליה ואופייה האנטישמי הפחיתו את נכונותה לסייע על אף ההנחיות לכך מממשלת הגולה בלונדון.
5. ינואר 1943 – הגרמנים פותחים באקציה במפתיע והמחתרות מגלות התנגדות. 6,500 מוצאים תוך 4 ימים עד שהגרמנים מחליטים לסגת. התמיכה במחתרת גדלה. ברור שהניסיון הבא יוביל למרד כללי. המפקד באותה העת היה מרדכי אנילביץ'.
6. האקציה הסופית, 19.4.1943: הגרמנים פותחים ב"אקציה הסופית". המחתרות (עם 750 לוחמים מזוינים) נכנסות לעילות. 12 גרמנים ואוקראינים נהרגים באותו היום. אף אחד לא מתייצב באומשלגפלאץ ("רחבת האיסוף") ל"טרנספורט".
7. הגרמנים קוראים ליורגן שטרופ, גנרל בס.ס שהתמחה בלחימה נגד כוחות גרילה, עם 3000 חיילים (ו-7000 כעתודה), טנקים ותותחים. הוא מחליט להצית כל בית ולפוצצו כדי להחניק את היהודים בבונקרים ולאלצם לצאת. האוכל והמים נרקבים.
8. 8.5.1943 – בונקר הפיקוד של הארגון היהודי הלוחם ברח' מילה 18 עולה באש. מרדכי אנילביץ' ו-100 אחרים נהרגים. לוחמים מנסים לצאת מהגטו דרך תעלות ביוב וחלקם מגיעים ליערות וממשיכים להילחם משם.
9. הגרמנים מפוצצים את בית הכנסת הגדול מחוץ לגטו כדי לציין את סוף המרד. אלפים נתפסים ונשלחים למחנות.

מאפיינים מיוחדים של המרד בוורשה:

1. הוא זכה לתמיכת עשרות אלפי יהודים בגטו. תמיכה זו התבטאה בין השאר בסירובם להתייצב באומשלגפלאץ ובהכנת בונקרים ברחבי הגטו.
2. הוא היה מתוכנן היטב והלוחמים חולקו ליחידות קטנות וניצבו במקומות אסטרטגיים בגטו. הם היו מצוידים יחסית טוב.
3. המרד נמשך הכי הרבה זמן מכל המרידות (33 ימים) בגטאות. הוא גם תבע מחיר גבוה יחסית מהכוחות הגרמניים.

השפעת המרד:

1. הוא שינה את הדימוי של היהודי – בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד. בכך הוא תרם תרומה חשובה לטיפוח הדימוי של "היהודי החדש", היהודי הנאבק על ענייניו החיוניים.
2. הוא היה גורם חשוב בהצתת רוח המרד במקומות אחרים – גטאות ומחנות כאחד.
3. הוא היה המרד הראשון באזור עירוני כבוש במהלך המלחמה ועזר להחליש את הדימוי של הגרמנים כלוחמים שאין לעמוד בפניהם.

הפרטיזנים היהודים

בעיותיהם של הפרטיזנים היהודים:

1. חוסר ניסיון ונשק – חלק גדול מהפרטיזנים הכלליים היו חיילים שברחו ליערות עם נשקם ומפקדיהם. הפרטיזנים היהודיים לעומתם, הגיעו ליערות בלי נשק ובלי ניסיון צבאי.
2. מחנות המשפחה – הפרטיזנים הכלליים השאירו את בני משפחותיהם בבתים. הפרטיזנים היהודים, לעומתם, יצאו לעיתים קרובות עם בני משפחה ונאלצו לדאוג להם, או שהשאירו אותם בגטו והמשיכו לדאוג להם. יחידות פרטיזניות יהודיות רבות נאלצו לטפל ב"מחנות משפחה", המורכבים מיהודים שלא יכלו להילחם. עובדה זו הגבילה את תנועתן והטילה עליהן משימות מיוחדות. (פירוט נוסף למי שמעוניין ניתן למצוא בעמודים 122-123 בספר "שואה וזיכרון" של ישראל גוטמן)
3. קבלת הפרטיזנים היהודים – בשלב הראשון של המלחמה (עד אמצע 1942) פרטיזנים יהודיים התקבלו ליחידות פרטיזניות כלליות רק אם היו בני גילאים מתאימים והגיעו עם נשק ובלי בני משפחה.
4. אנטישמיות – יחידות פרטיזניות רבות היו בעלי צביון אנטישמי וסירבו לקבל יהודים. לפעמים מועמדים יהודיים אף נרצחו כדי לקחת מהם את נשקם. היחידות הקומוניסטיות היו פחות עוינות בדר"כ מהיחידות ה"לאומיות".
5. מחסור ב"קשרים" – התנועות הפרטיזניות הכלליות נהנו מקשרים עם ממשלות הגולה או פיקוד הפרטיזנים הסובייטי. רק לעיתים רחוקות היו יחידות פרטיזניות יהודיות עם קשרים כאלה.
6. עוינות האוכלוסייה הכפרית – היחידות היהודיות סבלו במיוחד מהעוינות של האוכלוסייה הכפרית הסובבת.
7. לקראת סוף המלחמה הורה הקרמלין לפזר את היחידות היהודיות הנפרדות ולאלץ את חבריהן להצטרף ליחידות כלליות.

אף על פי כן, היו עשרות אלפי פרטיזנים יהודיים ובין היחידות הפרטיזניות היהודיות המפורסמות ניתן למצוא את יחידת "האחים בילסקי", "יחידת ד"ר אטלס" ועוד.

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש והגורמים לכך

הגורמים שהשפיעו על גורלם של היהודים בארצות השונות ביבשת אירופה

1. עיתוי הכיבוש ומקומה של המדינה ב"סדר החדש" הנאצי: ליהודי גרמניה למשל, היה זמן רב הרבה יותר לחשוב על תגובה או על אפשרות של הגירה מאשר ליהודי פולין או ליהודי הולנד. כמו כן, מדינות שונות "זכו" למשטר כיבוש שונה. מדינות מזרח אירופה (שנחשבו לחלק מ"מרחב המחייה" עפ"י האידיאולוגיה הנאצית) למשל, זכו למדיניות כיבוש מוחלטת, שלטון בלעדי של הס.ס וביטול כולל של המנהל האזרחי הקודם. היחס לאוכלוסייה המקומית, כולל זו הלא-יהודית, לווה במשטר טרור ודיכוי. מדינות אחרות נתפסו כחלק מהעם הגרמני או בעלות מעמד לא מוגדר (כמו דנמרק) ולכן חיי היומיום שם היו יותר קלים יחסית וניהולן נמסר לידי הצבא.
2. מידת השליטה הגרמנית באותה מדינה: במדינות שזכו למידה רבה של שלטון עצמי, מצבם של היהודים היה בדרך כלל טוב יחסית, אפילו אם השלטון היה פאשיסטי או אנטישמי, כמו אצל חלק מבעלות הברית של גרמניה (איטליה, הונגריה).
3. המצב הגיאוגרפי של אותה מדינה: בקרב הקהילות היהודיות שנמצאו בסמיכות למדיניות ניטראליות או לאזור הכיבוש האיטלקי עד 1944, סיכויי ההצלה היו גבוהים יותר כיוון שהם יכלו לברוח.
4. מידת האנטישמיות ששררה בארצות הכיבוש השונות: בארצות האנטישמיות, כמו אוקראינה והמדינות הבלטיות, חוגים נרחבים באוכלוסייה שיתפו פעולה עם הגרמנים והיה קשה ליהודים להסתתר או לברוח. לעומת זאת, במדינות כמו דנמרק ובולגריה, בהן שררה מעט מאוד אנטישמיות, הרוב הגדול שרד.
5. כוחן של המחתרות האנטי-נאציות במקום: ככל שהמחתרות האלה היו חזקות יותר, סיכויי היהודים המקומיים להינצל עלו. (למשל ביוגוסלביה)
6. גודל האוכלוסייה היהודית ומידת השתלבותה באוכלוסייה המקומית: ככל שהיו פחות יהודים ולא היו הבדלים ניכרים ביניהם לבין שכניהם (למשל בלבוש), סיכוייהם להינצל היו טובים במיוחד.

היהודים במדינה אחת וגורלם – דנמרק

בעת הכיבוש הגרמני היו בדנמרק כ-7,500 יהודים. כיוון שהדנים נחשבו כנורדים בעלי דם ארי טהור, כמו הגרמנים, הממשלה הגרמנית הרשתה לדנמרק לקיים שלטון עצמי נרחב ביותר בענייני פנים. חוגים נרחבים באוכלוסייה הדנית גילו תמיכה ביהודים וכאשר הגרמנים ניסו לאלץ את ממשלת דנמרק לנקוט מדיניות אנטישמית ולשתף פעולה בגירוש היהודים, קבוצות חשובות בציבור הדני – החל המחתרת, עבור בכנסיה וכלה בפרלמנט ובבית המלוכה – גילו התנגדות והתארגנו כדי לבלום את דרישות גרמניה להעביר את יהודי דנמרק בחשאי לשבדיה הניטראלית. כתוצאה מכך, הגרמנים הצליחו לתפוס רק מאות ספורות של יהודים ולהעבירם לטרזינשטט כתחנת ביניים לאושוויץ. אולם, הלחצים של ממשלת דנמרק הביאו לידי כך שההעברה לאושוויץ לא בוצעה לרוב המכריע ששל היהודים האלה.

חסידי אומות העולם

הגדרת המושג "חסיד אומות העולם"

חסידי אומות העולם הם יחידים ומשפחות, שהדחף האנושי, קול המצפון והאמונה בערך חיי האדם הניעו אותם לסכן את חייהם ואת חיי קרוביהם למען הזולת, המצוי בסכנת חיים. זהו גילוי חריג ומעודד של אנושיות בתקופת השפל של השואה.

המצילים עמדו בסיכון שונה בהתאם למדינה שבה חיו. כך למשל מצילי יהודים בפולין עמדו בסכנת הלשנה והוצאה להורג גדולה הרבה יותר מאשר המצילים בדנמרק שלא עמדה בפניהם סכנה שכזו. חלק מן המצילים החביאו את היהודים בדירותיהם וחלק סייעו להם בהכנת תעודות מזויפות שאפשרו להם להופיע בזהות שאולה. ילדים רבים ניצלו באמצעות קליטתם או אימוצם במשפחות לא-יהודיות, או החבאתם בבתי ילדים ובמנזרים.

המניעים של חסידי אומות העולם

קשה לעמוד על המניעים שעמדו מאחורי החלטתם של חסידי אומות העולם לבצע את המעשים שעשו. חלק מההיסטוריונים מצביעים על החוגים החברתיים שמהם באו (חסידי אומות העולם) או על תכונות אנושיות מיוחדות שהצמיחו "זן אנושי ייחודי" של מצילים. נאמר גם שרבים מהם היו אנשים שנחשבו חריגים ושונים מבחינה חברתית ולכן פעלו גם במצב קיצוני זה באופן עצמאי. אחרים טוענים שרבים מהם פעלו מכוח אמונה דתית או רעיונית ושמו דגש על מחויבותו של האדם לסייע לזולת ואף להקריב עצמו למען נרדפים. במקרים רבים קדמו לפעולות ההצלה היכרות קודמת, קשרי רעות או חוב מוסרי.

דוגמאות לחסידי אומות עולם

1. ראול ולנברג: פעל מטעם הועד לפליטי מלחמה תוך הסכמתה של ממשלת שבדיה. ראול ולנברג היה בן למשפחה שבדית מיוחסת שהתחנך בארה"ב והועסק ע"י הועד לפליטי מלחמה. עפ"י המלצת הועד, ממשלת ארה"ב ביקשה מממשלת שבדיה למנות אותו כקונסול בשגרירות שלה בבודפשט, כשמשימתו האמיתית היא חיפוש דרכים להצלת יהודים. תוך זמן קצר לאחר בואו ביולי 1944, הוא פתח במעשים – הוא העסיק אלפי יהודים מקומיים וריכז אותם ואת בני משפחותיהם במעונות מיוחדים בחסות ממשלת שבדיה, הוא הפיץ אלפי "דרכוני חסות" (מסמכים מטעם ממשלת שבדיה המעידים על אזרחות שבדית), הוא רדף במכוניתו אחר שיירות במהלך האקציות וחילק תעודות חסות שבדיות, הוא אפילו הופיע בתחנת הרכבת עם מסמכים והצליח לשכנע חיילים גרמניים להוציא יהודים שונים מהרכבות. כאשר דיפלומטים ממדיניות ניטראליות אחרות, כגון שוויץ והוותיקן, ראו את הצלחותיו, הם התחילו לפעול בדרכים דומות וניצלו יהודים נוספים. ולנברג גם מילא תפקיד מפתח בסיכול כוונות הגרמנים לפוצץ את שני הגטאות היהודים בבודפשט סמוך לכיבוש הסובייטי, גטאות שאכלסו יותר ממאה אלף יהודים. אפילו ללא פעולתו האחרונה, משערים שולנברג הציל יותר מ-30 אלף יהודים ממוות. אחרי שהצבא האדום כבש את בודפשט, ולנברג נעצר על-ידו ו"נעלם" ב"מערכת הגולאגים".
2. סמפו סוגיהרה: הקונסול הכללי של יפן בקובנה ב-1940. על רקע הכיבוש הסובייטי של ליטא, הקונסוליה עמדה להיסגר בסוף אוגוסט 1940. אולם שלושה שבועות קודם לכן פנה אליו אזרח ורהפטיג בשם הסוכנות היהודית וביקש ממנו להעניק אשרות מעבר מטעם ממשלת יפן לפליטים יהודיים מפולין שנתקעו בליטא וביקשו לעבור דרך המזרח הרחוק למקומות מקלט (ובייחוד לאי קוראסאו בים הקאריבי, שהכניסה אליו לא חייבה ויזה). ממשלת בריה"מ הסכימה לכבד אשרות מעבר אלה אך ממשלת יפן הודיע לסוגיהרה על סירובה. אף על פי כן, סוגיהרה החליט להנפיק ולחלק את האשרות המבוקשות. אומדים את מס' האשרות שהונפקו בין 1,600 ל-3,500. כל הנהנים מהאשרות הגיעו לסין ומשם חלק עבר למקומות אחרים. כולם ניצלו מהשואה. ממשל יפן הביט בעין רעה על הפרת משמעת זו וב-1947 נאלץ סוגיהרה לפרוש משירות החוץ היפני.

מאמצי ההצלה של העולם החופשי במהלך השואה

1. ממשלות ארה"ב, בריטניה והוותיקן טענו במשך זמן רב שחסר להם מידע לבדיקת הטענות הקשות של היהודים. אולם כבר באוגוסט 1942 ההוכחות הדרושות סופקו להם ב"תיק ריגנר", ע"ש נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה שליקט ושלח אליהם בדואר דיפלומטי צרור של מסמכים המוכיחים שהגרמנים מבצעים מדיניות של רצח עם כלפי היהודים. המסמכים כללו, בין השאר, תצהירים בשבועה של אישים לא-יהודיים מהימנים שצפו בסדרה של הוצאות להורג של האייזנצגרופן.
2. הביטוי הסמלי הפתטי ביותר לחוסר-המעש של המעצמות היה ועידת ברמודה. ועידה זו התכנסה ב-19.4.1943 (היום בו פרץ המרד בגטו וורשה) בכדי לדון בדרכים להציל פליטים יהודיים. אך המתדיינים – נציגי ארה"ב ובריטניה – לא הצליחו לגבש תוכנית הצלה כלשהי.
3. מסמכים שהותרו לפרסום מהארכיון הבריטי בעשרים השנים האחרונות מוכיחים שפקידים בריטיים מרכזיים חיבלו במאמצי ההצלה כדי למנוע לחץ לקלוט את הניצולים בארץ ישראל.
4. משרד ההגנה של ארה"ב הודיע שאין ביכולתו להפציץ את אושוויץ בשל "קשיים טכניים הכרוכים במבצע באזור כל כך מרוחק". אולם התגלה לאחר מכן שמפעלים שנמצאו ממש בסביבה הותקפו מספר פעמים ע"י מטוסי הפצצה.
5. ארגונים יהודיים רבים פנו עם מידע להנרי מורגנתאו, שר האוצר של ארה"ב, כיוון שהוא היה היהודי היחיד בממשלה. מורגנתאו העביר את המידע לעמיתיו במשרדי החוץ וההגנה. אולם התברר לו בסוף 1943 שהם לא התייחסו למידע. כתוצאה מכך, מורגנתאו פנה בכתב לרוזוולט, הודיע לו על מחדלי השרים האלה ואיים במשבר ממשלתי אם לא ייעשה משהו החלטי בנידון תוך הזמן הקרוב. תגובת רוזוולט הייתה להקים את "הועד לפליטי מלחמה" בפברואר 1944, שראשיו מונו ע"י מורגנתאו ושקיבל תקציב מיוחד וסמכות לפנות ישירות לנשיא. הועד פתח בסדרה של מבצעי הצלה, שהמפורסם בהם היה שליחותו של ראול ולנברג לשגרירות השבדית בבודפשט.
6. עמדת הכנסייה: האפיפיור שמר על שתיקה במהלך כל השואה, פרט להתבטאות מעורפלת ב-1937. הוא לא ראה לנכון לגנות את מעשי הנאצים כלפי היהודים או לפנות אל המוני הקתולים באירופה ולאסור עליהם לשתף פעולה עם הגרמנים או לקרוא להם לעזור בהצלת יהודים. עם זאת, אנשי כנסייה זוטרים יותר הצילו יהודים מיוזמתם (היו גם לא מעטים ששיתפו פעולה עם הגרמנים ובכלל זה היה הכומר הקתולי שעמד בראש סלובקיה). אולם הכנסייה הקתולית כגוף לא פעלה להצלת יהודים.
7. הצלב האדום הבינלאומי: הצלה האדום נמנע מהכרזות או ממעשים שהיו עלולים לחבל בנכונותה של גרמניה לאפשר לו לפעול בקרב החיילים השבויים והפצועים. לא נערכו ביקורים בגטאות והמחנה היחידי שהותרו בו ביקורים – טרזינשטט – היה בבחינת "מחנה ראווה". גם לא נשלחו חבילות ליהודים בגטאות ובמחנות בחסות הצלב האדום.
8. ארגונים יהודיים ניסו להעביר כספים מאחורי קווי האויב לצרכי הצלה שונים, אך ממשלות ארה"ב ובריטניה ניסו למנוע זאת מחשש שמא ייפול הכסף לידי האויב. מאותה הסיבה הן התנגדו למאמצים לשלם כופר לאנשי ס.ס בכירים כדי שיסכימו להפסיק את הרציחות.
9. ארה"ב חזרה שוב ושוב על הטענה שהדרך היחידה לעזור ליהודי אירופה באופן ממשי היא להפנות את כל המשאבים למאמץ המלחמתי כדי לסיים את המלחמה במהירות האפשרית.

"שארית הפליטה" ומחנות העקורים

נדודי הפליטים באירופה ומחוצה לה

הגורמים השונים לפליטים הרבים במהלך מלחמת העולם השנייה ומייד אחריה:

1. בריחת המונים מאזורי הקרבות.
2. העברת מיליוני עובדי כפייה לגרמניה, בעיקר ממזרח אירופה: זה היה אחד מהביטויים של "הסדר הנאצי החדש", על-פיו תפקידו של הגזע הסלאבי היה לשרת את עם האדונים.
3. עקירת מיליוני מזרח-אירופאים מבתיהם ע"י הגרמנים, חלקם כדי "לגרמן" את האזורים שסופחו לרייך במסגרת "הסדר החדש" (החלק המערבי של פולין למשל) וחלקם כדי לאפשר את הקמתם של אזורי התיישבות גרמניים מחוץ לרייך המורחב. היפנים פעלו באופן דומה בתוך סין ומיליוני סינים נעקרו מבתיהם בעקבות כך.
4. הגליית אוכלוסיות שנחשדו בחוסר נאמנות לבריה"מ למקומות מרוחקים מאזורי הקרבות: בין האוכלוסיות האלו נמנו הטטארים מחצי האי קרים, הצ'צ'נים מאזורי הקווקז, דוברי גרמנית מאזור הוולגה (סטאלינגרד) ומאות אלפי פולנים מהאזור שסופח ע"י בריה"מ. מדינות אחרות פעלו באופן דומה, כולל ארה"ב, שהעבירה יותר ממאה אלף אמריקאים ממוצא יפני מבתיהם במדינות החוף המערבי של ארה"ב למחנות בפנים הארץ.
5. היהודים שנעקרו כליל מבתיהם והועברו לגטאות ואח"כ למחנות ריכוז והשמדה. תהליך דומה, פרט לגטאות, קרה גם לצוענים.
6. בסוף המלחמה ומיד אחריה גורשו מיליוני גרמנים מערבה, בייחוד מאזור הסודטים שהוחזר לצ'כוסלובקיה, ממזרח פרוסיה ומהאזורים האחרים שסופחו לגרמניה (העילה לתביעות הגרמנים לכבוש את חבל הסודטים, אוסטריה ופולין הייתה העוינות וההתעללות בגרמנים). מיליונים נוספים ברחו מערבה על רקע מעשי הנקם וההתפרעות של חיילי הצבא האדום.

מספרם הכולל של כל אלה הגיע ליותר מ-10 מיליון. תופעה דומה התרחשה בסין, כשמיליוני יפנים שהתיישבו בה באזורים משלהם, גורשו חזרה ליפן.

שארית הפליטה "חוזרת הביתה" והמציאות האנטישמית שקיבלה את פניה

מי היו "שארית הפליטה"?

1. ניצולי מחנות הריכוז וצעדות המוות.
2. שרידי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות.
3. יהודים שיצאו מהמחבוא, יהודים שחזרו לזהותם היהודית.
4. יהודים בעלי אזרחות פולני שחזרו לפולין במסגרת הרפטריאציה (הסכם בין בריה"מ לפולין לאחר המלחמה שיהודים שברחו בתחילת המלחמה לבריה"מ יורשו לחזור).
5. פליטים יהודים שפונו מאזורי החזית ברומניה.

הבעיות המיוחדות של הניצולים היהודים:

1. התמודדות נפשית עם שיבה למקום ממנו נעקרו ושם נרצחו בני משפחותיהם.
2. התמודדות עם האנטישמיות וגילויי האיבה במקומות שאליהם חזרו (אנטישמיות שנעה בין עוינות לאלימות).
3. אובדן רכוש וסירוב מצד הפולנים להחזיר רכוש יהודי שנגזל.
4. המשך המגורים במחנות העבודה ובמחנות הריכוז על אדמת גרמניה או אוסטריה, מחנות שהפכו ל"מחנות עקורים".
5. שיבתם של היהודים מבריה"מ לשטחי פולין ויחסה העוין של האוכלוסייה המקומית שראתה בהם בני בריתם של הקומוניסטים וחששה לאבד את הרכוש שגזלה מהם.
6. הסתגלות לחיים חדשים בתנאים בלתי אפשריים – בעיות תעסוקה, פרנסה, הקמת משפחה, "חזרה לחיים" – שיקום פיזי ונפשי.

האוכלוסייה היהודית ב"מחנות העקורים" עלתה ליותר מ-200 אלף איש. הסיבה העיקרית לכך הייתה המפגש של אלה שחזרו הביתה עם המציאות האנטישמית הקשה באותם המקומות. האנטישמיות בארצות מזרח אירופה, שהייתה ניכרת עוד לפני המלחמה, החריפה פי כמה וכמה אחריה. היו מספר סיבות לכך:

- השתלטות שכנים על רכוש יהודי בעת צאתם לגטאות וחששותיהם מהדרישה הצפויה להחזיר אותו.

- השפעת התעמולה האנטישמית של הנאצים.

- חששם של משתפי פעולה עם הגרמנים שהיהודים החוזרים יזהו אותם ויסגירו אותם לשלטונות הצבא האדום.

- זיהוי היהודים עם בריה"מ השנואה ועם המפלגות הקומוניסטיות המקומיות שהצבא האדום השליט על ארצות אלה.

על רקע האווירה הזאת התרחשו הרבה תקריות אנטישמיות. השיא היה הפוגרום בעיר קילצ'יה ב-4.7.1946.

הפוגרום בקילצ'ה

פוגרום שהתרחש בעיקר קילצ'ה בפולין ביולי 1946. בקילצ'ה נהרגו למעלה מ-40 יהודים בידי המון משולהב, בעקבות עלילת דם.

פוגרום קילצ'ה הוא דוגמא ליחס לו זכו יהודים ששבו לבתיהם בפולין. לפוגרום הייתה השפעה טראומתית על היהודים שרצו לחזור לבתיהם. אחת התוצאות הקשות הייתה מנוסה אדירה של כמאה אלף איש שיצאו מפולין והצטרפו לתנועת הבריחה שהפכה כעת תנועה המונית. רובם הגיעו למרכזי העקורים בגרמניה ובאוסטריה. הפוגרום הדגיש את התובנה שפולין אינה יכולה לשמש בית ליהודים.

מחנות העקורים

כאשר המלחמה באירופה הסתיימה, כמה עשרות מחנות ריכוז ועבודה בתוך גרמניה ואוסטריה הוכרזו כ"מחנות עקורים" והוכנסו לתוכם שלושה סוגים של אוכלוסיות:

1. גרמנים שנחשבו כפושעי מלחמה ובייחוד אנשי ס.ס שהמתינו להכרעה לגבי מצבם ע"י בעלות הברית.
2. מזרח-אירופאים שחששו לחזור הביתה על רקע הכיבוש הסובייטי ושיתוף הפעולה שלהם עם הגרמנים.
3. יהודים שלא היו מסוגלים לצאת מהמחנות מחמת תשישות וחולי. מספר היהודים העקורים בשלב הראשון מנה כמה עשרות אלפי אנשים.

הקשיים שהתעוררו במחנות העקורים:

1. רבים מתושבי המחנות היו במצב בריאותי ירוד מאוד ולא קיבלו (בייחוד בשלב הראשון) את ההדרכה הדרושה כדי להתחזק ולהחלים. כתוצאה מכך, לא מעטים נפטרו ממחלות מעיים וממלחות זיהומיות שונות.
2. תושבי המחנות סבלו גם מטראומות קשות ומהלם השחרור ולא זכו לטיפול נפשי.
3. על רקע מצבם הנפשי הקשה, השהייה במחנה באפס מעשה וללא מסלול של שיקום, יצרה מציאות של תלות וריקנות שהקשתה על התושבים להיערך לקראת החיים מחוץ למחנות. היו אפילו כאלה שסירבו בכל תוקף להתפנות מהמחנות והיה צורך להוציא אותם כעבור מספר שנים בכוח.
4. חיילי בעלות הברית ששירתו במחנות פיתחו יחס של הסתייגות ואפילו תיעוב כלפי מה שנראה בעיניהם כ"חומר אנושי מנוון". היחס הזה שיקף גם את יחסו של הגנרל פטון, האחראי על אזור הכיבוש האמריקאי – ההתבטאויות שלו בנושא היו כל כך קיצוניות שמפקדו, הגנרל אייזנהאואר, נאלץ להעבירו מתפקידו בשל כך.

ביטויי התקווה וגורמי ההתחזקות בקרב העקורים:

1. בין המשחררים היו חיילים יהודיים וקציני דת יהודיים שהזדהו עם העקורים ופעלו כדי לטפל בהם ולעודדם. הם היו אלה שהשמיעו את הביקורת שהובילה לשיגורה של ועדת האריסון למחנות. דו"ח האריסון: בעקבות דיווחי כלי התקשורת בארה"ב על מצבם של העקורים היהודים, מינה הנשיא טרומן את המשפטן ארל האריסון לבדוק את המצב. ביולי 1945 סיירו האריסון וצוותו ביותר מ-30 מחנות עקורים. הממצאים היו גינוי חמור למדיניות של שלטונות הכיבוש של בעלות הברית המערביות בגרמניה. טרומן החל לפעול כדי לפתור את בעיית העקורים בדרכים דיפלומטיות.
2. הגיעו למחנות גופים יהודיים שונים מארה"ב ומא"י שסייעו לעקורים להתארגן כדי ליצור מערכת חיים בריאה יותר במחנות. חיילי הבריגדה היהודית (החי"ל), שהקדימו את האחרים, סייעו מאוד במסרי העידוד שלהם. לאחר שנים של הפקרה בידי העולם כולו, העקורים התפעלו מהלוחמים היהודים הגאים שאמרו להם שקיים יישוב יהודי גדול של אחים בא"י המעוניין לקלוט אותם. אחריהם הגיעו שליחים של תנועות שונות מהארץ ואפילו דוד בן-גוריון, שהופעתו במחנה יצרה התרגשות של ממש.
3. התפתחה מערכת של מוסדות חינוך ודת, תנועות נוער, עיתונים ואפילו מפלגות פוליטיות במחנות. גופים אלה אפשרו לעקורים גם להשמיע את קולם בנושאים השונים שנגעו למצבם.
4. השליחים מא"י עסקו בין השאר בארגון העקורים לצורכי בריחה והעפלה ארצה.

תנועות הבריחה

המטרה המוצהרת של חלק גדול מבין הפליטים הייתה להגיע לחופים מהם יכלו להפליג לארץ ישראל.

שלב ראשון: הבריחה החלה עם קבוצות של פרטיזנים יהודים ניצולים באזורי וילנה ורובנו ללא קשר ביניהם. אלה הבינו שלא יוכלו להוסיף ולחיות במקומות מושבם הקודמים שהיו לבתי קברות ליהודים. רבים מהם השתייכו לפני המלחמה לתנועות נוער ציוניות ואמונתם הציונית נתחזקה עקב התנפצות האשליות באשר למשטר הסובייטי. נתיב דרכם לאחר השחרור היה באופן טבעי עלייה לא"י, דרך רומניה, ולכן בקבוצות קטנות, בדרכים עקלקלות, חצו את הגבול לרומניה, שם חברו לחיילי הבריגדה שהיו באירופה ומשם בניסיון להגיע לא"י. המשטרה החשאית הרוסית עלתה על נתיב הבריחה, אסרה צעירים ציוניים והיה הכרח למצוא נתיבים אחרים דרך קרקוב.

שלב שני: לאחר סיום המלחמה, הפכה בריחה ליעד לאומי שנטלו בו שליחים מא"י, אנשי בריגדה, יהודים מצבא ארה"ב ואנשים הג'וינט. יחד עם המוסד לעלייה ב', הם כיוונו את הפליטים לנמלים מהם יוכלו להפליג לארץ.

כ-250 אלף יהודים השתמשו בנתיבי הבריחה. זו הייתה הגירת ההמונים היהודים המאורגנת הגדולה ביותר בעת החדשה. ארגון הבריחה, מעצם היותו לא חוקי, לא פרסם מעולם ספרות או ביטאונים רשמיים. מעולם לא היה צריך לצאת בקריאה ליהודים לעזוב את בתיהם, אלא להיפך – לעיתים קרובות לא היה יכול הארגון להתמודד עם זרם הרוצים לברוח.

המלחמה הקרה

הגורמים ליריבות בין ארה"ב לבריה"מ לאחר המלחמה

1. היווצרות חלל מדיני וצבאי במרכז ובמערב אירופה נוכח ירידת עוצמתן של המעצמות הוותיקות ביבשת והופעת בריה"מ וארה"ב כשתי מעצמות-על.
2. החששות הביטחוניים הכבדים של בריה"מ נוכח אבדותיה הרבות במלחה"ע השנייה.
3. היריבות האידיאולוגית בין בריה"מ הקומוניסטית וארה"ב הקפיטליסטית והדמוקרטית ותודעת השליחות האידיאולוגית של שתיהן.
4. היווצרות חלל מדיני וצבאי ב"עולם השלישי" נוכח ירידת כוחן ואף הסתלקותן של המעצמות הקולוניאליות הוותיקות.
5. הבהרת כוונתה של ברית המועצות לבסס את שליטתם של משטרים קומוניסטיים הקשורים אליה בארצות ששוחררו ע"י הצבא האדום ולא לאפשר בהן בחירות חופשיות, כפי שהתחייב בהסכמים בועידות טהרן, יאלטה ופוטסדאם.
6. פיתוח פצצת האטום ע"י ארה"ב, דבר שהביא לידי תחרות בפיתוח נשק לא-קונבנציונאלי.
7. יריבות סביב ניצולם של המשאבים הכלכליים והפוטנציאל התעשייתי של גרמניה בעתיד.

המלחמה הקרה

הבהרת מושג "המלחמה הקרה"

לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה מערכת בינלאומית דו-מוקדית. המערכת הזו התפתחה על רקע היווצרותן של שתי מעצמות על – ארצות הברית וברית המועצות. המעמד המיוחד של שתי מדינות אלו נבע ממספר גורמים:

1. ירידת כוחן של כל המעצמות האחרות: גרמניה ויפן הובסו ונהרסו. בריטניה וצרפת נותרו אחרי המלחמה כמעצמות חלשות יחסית, בעלות משאבים מוגבלים שנמתחו עד קצה היכולת במלחמה; כמו כן, מושבותיהן, שהיו בעבר מקור של עוצמה, הפכו לנטל גדול על רקע מאבקים עקובים מדם לעצמאות שהתנהלו כמעט בכולן – גם במזרח התיכון, גם במרכז אסיה ובמזרח הרחוק וגם בצפון אפריקה.
2. לארה"ב ובריה"מ אוכלוסיות גדולות: בין 150 ל-200 מיליון איש, פי שלוש או ארבע ממעצמות אירופה הקודמות.
3. לשתיהן ארצות גדולות בעלות אוצרות טבע כמעט בלתי מוגבלים: כולל נפט וחומרים אסטרטגיים אחרים (כגון אורניום), אוצרות טבע שהמעצמות האחרות חיפשו במושבותיהן מעבר לים.
4. לשתיהן תעשיות מפותחות בעלות כושר ייצור נרחב ביותר בתחום התעשיות הכבדות, הרבה מעבר לבריטניה ולצרפת.
5. לשתיהן משטרים יציבים, בניגוד מובהק למשטר של צרפת אחרי המלחמה.
6. לשתיהן צבאות גדולים וחזקים שהתפתחו באופן ניכר במהלך המלחמה.

המלחמה הקרה התפתחה זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. היא הייתה עימות גלובאלי ומקיף בין "הגוש המערבי", בראשות ארצות הברית ו"הגוש המזרחי" בראשות ברית המועצות על עמדות כוח ואזורי השפעה בעולם. המאבק נשא בעיקרו אופי רעיוני, מדיני וכלכלי אך לפעמים גם אופי צבאי. אולם כאשר פרץ מאבק מזוין, הוא התנהל עפ"י כללים מגבילים. פרצו מלחמות בין מדינות חסות או תנועות לאומיות או מהפכניות הקשורות לשתי המעצמות ולעיתים אפילו בין מעצמה אחת ומדינת חסות של השנייה אך לא היה עימות צבאי ישיר בין שתי המעצמות ולכל היותר הושיטה מעצמה אחת סיוע למדינה או לכוחות גרילה שנלחמו נגד כוחות המעצמה השנייה.

הקמת ה"דמוקרטיות העממיות"

עפ"י הסכם יאלטה, עמדו לקום ממשלות קואליציוניות (המורכבות מהממשלות הזמניות הקומוניסטיות ונציגי "ממשלות הגולה" הפרו-מערביות) במדינות ששוחררו מהכיבוש הגרמני במזרח אירופה כשלב ביניים לעריכת בחירות חופשיות. אולם כיוון שהצבא האדום שלט במדינות אלה, הוא פעל כדי להשליט בהן משטרים קומוניסטים. התהליך שהוביל להקמת המשטרים האלה נמשך עד שלוש שנים במדינות השונות וכלל שלושה שלבים:

1. בשלב הראשון הוקמו ממשלות קואליציוניות כפי שהובטח עם נציגי ממשלות הגולה אך כל התיקים החשובים – ובייחוד משרד ראש הממשלה, משר הביטחון ומשרד הפנים – נמצאו בידי הקומוניסטים. עם זאת, נשמרו בשלב זה זכויות פוליטיות שונות והכלכלה לא הייתה סוציאליסטית אלא מעורבת.
2. בשלב השני הנציגים הלא-קומוניסטים סולקו מהממשלות.
3. בשלב השלישי הממשלות "טוהרו" מכל הקומוניסטים שלא היו מקובלים על סטאלין בגלל היותם עצמאיים מדי או לאומיים מדי.

הדוגמא הבולטת למעבר מהיר לשלב השלישי הייתה פולין. בצ'כוסלובקיה התהליך נמשך שלוש שנים. יוגוסלביה הייתה מקרה מיוחד – המשטר היה קומוניסטי, אבל הממשלה אימצה מדיניות חוץ עצמאית; היא הצליחה בכך כיוון שהצבא האדום לא שלט בשטחה אלא הצבא שהוקם מהמחתרת הקומוניסטית המקומית החזקה. בכל המדינות האלה, הפכו המשקים למשקים סוציאליסטיים לכל דבר, כמו בברית המועצות.

יצירת "מסך הברזל"

המלחמה הקרה פרצה לתודעת הציבור והחלה לשאת אופי "מורגש" בעקבות נאום "מסך הברזל" של צ'רצ'יל, אותו נשא במרץ 1946 בארה"ב. צ'רצ'יל קבע שבריה"מ הציבה "מסך ברזל" בין השטחים שנכבשו ע"י הצבא האדום ושאר חלקי אירופה. מעבר למסך הזה היא משליטה משטרים קומוניסטיים טוטאליטריים הסרים למרותה, בניגוד לרצון התושבים. יתר על כן, היא מאיימת להרחיב את אזור השפעתה ולהשתלט באופן דומה על המדינות הסמוכות. צ'רצ'יל קובע:

1. בריה"מ חותרת להשתלט על אירופה – וגם על אזורים אחרים בעולם.
2. ברגע שהיא משתלטת על ארץ כלשהי, היא כופה עליה משטר לפי רוחה ולא מאפשרת לה להשתחרר משליטתה (ולכן הביטוי "מסך הברזל").
3. אסור לאמץ מדיניות של פיוס כלפי בריה"מ כיוון שהיא מזלזלת בחולשה ומנצלת אותה כדי לקדם את מטרותיה.
4. בריה"מ לא מעוניינת במלחמה ולכן אם נעמוד איתן מולה יש סיכוי להגיע להסדר שימנע את הרחבת מסך הברזל.
5. חשוב לאמץ מדיניות כזו של עמידה איתה ללא דיחוי.

דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל – המניעים לגיבושן ותוכנן

"דוקטרינת טרומן"

עם שחרורה של יוון מהכיבוש הגרמני ב-1944, התפתחה מלחמת אזרחים בין המחתרת הקומוניסטית והמחתרת המלוכנית הפרו-מערבית שנתמכה ע"י בריטניה. המחתרת הקומוניסטית התחזקה מאוד כאשר הוקמו משטרים קומוניסטיים ברוב המדינות השכנות (יוגוסלביה, בולגריה ואלבניה) ונשק רב זרם אליה מעבר לגבול. ב-1945 הושגה הפסקת אש ונעשה ניסיון לערוך בחירות כלליות בפיקוח בינלאומי. אולם הקומוניסטים החרימו את הבחירות וחידשו את הלחימה מתוך הציפייה שהסיוע הבריטי לכוחות המלוכנים יסתיים תוך זמן קצר על רקע הקשיים הרבים בהם בריטניה הייתה שקועה.

האיום בתורכיה היה שונה. תורכיה שמרה על ניטראליות במלחה"ע השנייה ולא הייתה בה מפלגה קומוניסטית חזקה. אולם בריה"מ הגישה לה מספר תביעות לאחר המלחמה שאיימו על עצמאותה. הסובייטים דרשו תיקוני גבול לטובתם וגם הקמת בסיס ימי סובייטי במייצרים.

באמצע 1946 הבריטים הודיעו לארה"ב שאין ביכולתם לשאת במעמסה באזור זה מעבר לתקופה מוגבלת. לכן, אם האמריקאים מעוניינים למנוע השתלטות בריה"מ ובני בריתה על שתי המדינות תהיה ארה"ב צריכה לפעול בכוחות עצמה.

נשיא ארה"ב, טרומן, מגיב בשתי דרכים:

1. הוא נשא נאום בו הוא ניסח את "דוקטרינת טרומן" שקבעה שארה"ב תתערב כדי למנוע מ"מיעוטים מזוינים" או מדינות זרות להשתלט על "עמים חופשיים". היה ברור שהכוונה היא להגן על תורכיה ויוון מהאיום הסובייטי והאיום הקומוניסטי הפנימי. יש לציין, שלפני מלחה"ע השנייה נקטה ארה"ב מדיניות של בדלנות ולא נהגה להתערב בעניינים המתרחשים באירופה. לאחר המלחמה, שקלו גורמים בארה"ב לחזור למדיניות זו אך לאחר המשבר בתורכיה ויוון היה ברור שלא היה אפשר לחזור למדיניות הבדלנות ולכן עברו ל"מדיניות הבלימה" בכדי למנוע את ההשתלטות הקומוניסטית על אירופה.
2. כביטוי למדיניות החדשה, שוגרו משלחות צבאיות וכלכליות לשתי המדינות האלה ותוך זמן קצר אושר להן סיוע חירום של 400 מיליון דולר.

הפעילות המהירה של ארה"ב הצילה את המשטרים הפרו-מערביים ביוון ובתורכיה. מעבר לכך, היא סימלה את כוונתה של ארה"ב לא לחזור למדיניות הבדלנות המסורתית שלה, אלא לאמץ מדיניות פעולה של בלימה כלפי ההתפשטות הקומוניסטית-סובייטית באירופה. הדוגמאות הממחישות את מעברה של ארה"ב למדיניות של בלימה הן: הקמת נאט"ו, דוקטרינת טרומן, תוכנית מרשל, משבר ברלין ועוד.

תוכנית מרשל

תוכנית זו הוצעה ע"י ג'ורג' מרשל, שר החוץ של ארה"ב, על רקע הבעיות הכלכליות החמורות של מדינות אירופה והחשש שאי-פתרונן עלול להביא לידי התמוטטות משטריהן הדמוקרטיים והשתלטותם של גורמים קיצוניים, כגון הקומוניסטים (בחלק מהמדינות האלה, כולל צרפת ואיטליה, היו מפלגות קומוניסטיות חזקות).

מרשל קרא למדינות המעוניינות בסיוע מארה"ב להתכנס יחד איתה כדי להגיש את צרכיהן ולהקים מסגרת משותפת שתאפשר שימוש יעיל בכספים שיתקבלו. מדינות מזרח אירופה הוזמנו אף הן אך בריה"מ פרשה מהוועידה ואילצה את מדינות מזרח אירופה לפרוש איתה מתוך הטענה שהמסגרת הכלכלית המתוכננת אינה אלא "מכשיר אימפריאליסטי" להשתלטות ארה"ב על המשק האירופאי.

16 מדינות, כולל ארה"ב, התכנסו בפאריז ביולי 1947 והקימו את "הארגון לשיקומה הכלכלי של אירופה". כמשקל נגד הקימה בריה"מ וגרורותיה במזרח אירופה את ארגון ה"קומיקון" לשיתוף פעולה כלכלי ב-1949.

בין 1949-1952 העניקה ארה"ב 13 מיליארד דולר בסיוע כלכלית וחברות הארגון גייסו בעצמן עוד 9 מיליארד דולר. התוכנית קצרה הצלחה רבה ותוך מספר שנים הייצור התעשייתי והתוצרת החקלאית של חברות הארגון התפתחו באופן ניכר. חלק גדול מכספי הסיוע נוצלו לרכישת מכונות וציוד תעשייתי כבד.

תוכנית מרשל לא רק עזרה למדינות מערב אירופה לשקם את עצמן מבחינה כלכלית, היא גם חיזקה את משטריהן הדמוקרטיים ואת הקשר שלהן לארה"ב.

משבר ברלין

1. בועידות הפסגה הוחלט שאחרי המלחמה גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש וגם העיר ברלין (על אף העובדה שהיא נמצאת כולה בתוך אזור הכיבוש הסובייטי).
2. פורץ וויכוח בין המעצמות לגבי שיקומה של גרמניה. ארה"ב ובריטניה היו מעוניינות בשיקומה של גרמניה ואולם בריה"מ וצרפת, שנכבשו ע"י גרמניה הנאצית, התנגדו.
3. כעבור זמן מה צרפת מאמצת את הקו של ארה"ב ובריטניה מתוך הרצות לזכות בסיוע מצד ארה"ב ולשפר את היחסים איתה ועם בריטניה על רקע היווצרות המלחמה הקרה.
4. יחסי שני הגושים מחריפים על רקע פרסומה של דוקטרינת טרומן וקיום ועידת פאריז.
5. שלוש מעצמות המערב מחליטות להנהיג מטבע חדש באזורי הכיבוש שלהן כדי לייצב את המשק הגרמני. ברית המועצות מתנגדת ולא מעוניינת שהמשק הגרמני ישוקם. אולם שלוש המעצמות החליטו לבצע את המהלך ללא הסכמתה, כולל באזורים שלהן בברלין.
6. בריה"מ מחליטה להגיב ע"י הטלת הסגר יבשתי על מערב ברלין (אזורי הכיבוש של שלוש המעצמות). יש סברה שהיא קיוותה לאלץ את שלוש המעצמות האחרות לוותר על מערב ברלין באמצעות המהלך הזה. הייתה תחושה שהעימות בין שני הגושים הגיע ל"רגע של אמת".
7. ארה"ב ובריטניה מחליטות לקיים "גשר אווירי" למערב ברלין. במשך 11 חודשים בוצעו יותר מ-275 אלף טיסות למערב ברלין כדי לספק לתושבים ולחיילים שם את כל צורכיהם. ככל שהחודשים חלפו, זרם האספקה גדל בהתמדה.
8. הסובייטים הבינו שמדיניותם נכשלה והחליטו לבטל את המצור היבשתי במאי 1949.
9. במהלך תקופת המצור, ארה"ב, בריטניה וצרפת טיפחו באזוריהן מוסדות דמוקרטיים ולאחר ניסוח חוקה ועריכת בחירות כלליות הן מחליטות לחבר את אזורי הכיבוש שלהן ולכונן את "הרפובליקה הגרמנית הפדראלית" ("מערב גרמניה"). המדינה החדשה כללה גם את מערב ברלין.
10. חודשים ספורים לאחר מכן, הסובייטים מקימים את "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית" ("גרמניה המזרחית") באזור שלהן, כולל החלק המזרחי של ברלין.

התוצאות של משבר ברלין:

1. הוקמו שתי המדינות הגרמניות.
2. העמיקה התחושה של שותפות הגורל בין ארה"ב ומדינות מערב אירופה.
3. הקמת נאט"ו הייתה אחת התוצאות המיידיות של המשבר.
4. המלחמה הקרה התייצבה באירופה. אזורי ההשפעה של שתי מעצמות העל נעשו קבועים.
5. משתרשת בארה"ב ההכרה שעמידה איתנה מול בריה"מ נושאת פרי, כך קרה ביוון ותורכיה וגם במשבר ברלין.

הקמת נאט"ו:

1. ב-1948 הוקמה ברית הגנה בין בריטניה, צרפת ומדינות "בנלוקס" (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) לאחר השלמת ההשתלטות הקומוניסטית על צ'כוסלובקיה (שעד אז התקיימה בה ממשלה קואליציונית של ממש).
2. לאור המימדים הצנועים של הברית הזו לעומת עוצמת האיום הסובייטי, החליטו ארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות להקים את ברית נאט"ו – הברית הצפון אטלנטית. הברית כללה את ארה"ב וקנדה במערב האוקיינוס ורוב מדינות אירופה המערבית – כולל בריטניה, צרפת ואיטליה. היא הייתה אמורה להיות בתוקף 20 שנה.
3. יוון ותורכיה הצטרפו לברית ב-1950.
4. גרמניה המערבית הצטרפה לנאט"ו ב-1954 ובעקבות הצטרפותה הקימה בריה"מ את "ברית וורשה" עם מדינות החסות שלה באירופה המזרחית.

הקמת נאט"ו ציינה את נטישת מדיניות הבדלנות המסורתית של ארה"ב. יתר על כן, ההיערכות של כוחות נאט"ו שיקפה תורה אסטרטגית חדשה של ארה"ב שהתבססה על מדיניות של בלימת ההתפשטות הסובייטית ונכונות להגיב ב"גמול מסיבי" – כולל האיום בהפעלת נשק אטומי – למקרה של תוקפנות מצד הכוחות הסובייטים הקונבנציונאליים העדיפים על מערב אירופה.

מיסוד המלחמה הקרה

סוג המוסד	הגוש המערבי	הגוש המזרחי
מוסדות צבאיים	נאט"ו (1949): בתקנון של נאט"ו נכתב שהתקפה על חברה אחת תיחשב כהתקפה על כל החברות בברית.	ברית וורשה (1955): הגוף הזה הוקם לאחר הצטרפות גרמניה המערבית לנאט"ו.
מוסדות כלכליים	הארגון לשיקומה הכלכלי של אירופה (1947): הארגון הוקם כדי לאפשר למדינות מערב אירופה לזכות לסיוע כלכלי מארה"ב באמצעות תוכנית מרשל.	ה"קומקון" (1948): הארגון הזה הוקם לאחר פרישת ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה מועידת פאריז שכונסה כדי לדון בתוכנית מרשל.
מוסדות פוליטיים	נאט"ו (1949): נאט"ו הוקמה גם כמסגרת לשיתוף פעולה בתחום המדיני.	ה"קומינפורם" (1948): פירוט מחוץ לטבלה

הקומיניפורם הוקם 5 שנים לאחר פירוק ה"קומינטרן". הקומינטרן (האינטרנציונאל הקומוניסטי) הוקם ב-1919 כמסגרת לשיתוף פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות בעולם. למעשה, הוא שימש כמכשיר ביד המשטר הסובייטי. עצם קיומו עורר חרדה רבה בעולם הקפיטליסטי, בייחוד בבריטניה ובארה"ב. לכן, ממשלת בריה"מ פירקה אותו ב-1943 כמחווה של רצון טוב כלפי בעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. לעומת הקומניטרן, הקומינפורם הוקם כמסגרת לשיתוף פעולה בין המדינות הקומוניסטיות. אולם המפלגות הקומוניסטיות הגדולות בצרפת ואיטליה הצטרפו אף הן כחברות בגוש החדש.

בהצלחה!

אתר הסיכומים של תום רון – פברואר 2005

כתובת אתר הסיכומים של תום רון – www.sikumim.co.il